סיפור לשבת: היום בו הרמב”ם שתה את הרעל

 הסיפור התחיל בסוג של עימות בין הרמבם לרופא המלך .

המלך האכזרי רצה את הרופא הטוב ביותר ולשם כך הוא  אותם במבחן אחד מול השני.

מה שהרג את הרופא השני זה קומבינציה של חשדנות חוסר אמון ברמב”ם ובכוונותיו של האחר, יהא אשר יהא.

 מעצם טיבעו אדם, הינו חסר האמון באחר באשר הוא.  הרופא לא מסוגל לתת את הקרדיט לרמב”ם שנתן לו נותן לו תרופה שתבריא אותו, ולכן הוא היה חייב להאמין  שהרמב”ם ם רוצה להרוג אותו. ועל כן הוא נכנס  לאמצעי מניעה חריפים שבסוף  הרגו אותו.

אין כמו הפחד, אוטוסוגסטיה ושכנוע : עצמי להביא בנאדם לעברי פי פחת.

 אם אתה מאמין במשהו בכל נפשך   אז

 הכוח השלילי וכוח המדמיין להזיק הוא חזק הרבה יותר  מכוחו של הטוב להיטיב.

 ואם יש לך אופציה לחשוב על משהו מה שיקרה לך : אנחנו תמיד נבחר באופציה הגרועה ביותר כי החשש והדמיון והפחד מפני הגרוע מכל הוא שהורג את חיינו.

 כל הזמן אנחנו עומדים בצומת דרכים: להשתקם ולהאמין בכח המשקם אך הפחדים שלנו תמיד יתגברו על יכולת השיקום שלנו  ויוכרעו את גורלנו. לפחד יש יותר כוח מאשר לכוח המשקם של החיים שלנו. לכן לאופציה גרועה  תמיד יש יותר כוח מאשר אופציה טובה.  החשש מפני הגרוע מכל שעלול להתרחש תמיד יכריע את הכוחות  המשקמים.

 החשש מפני מה שעלול לקרות תמיד יותר חזק ממה שעלול לקרות באמת.

 יש יותר עוצמה בכח של החשש  מאשר בכוחות השיקום של הנפש.

 והזה גורם לנו לדעיכת כח החיים. וזה מה שהורג אותנו בסופו של דבר. זו לא המחלה שהרגה את החולה זה ההספק והפחד הבלתי נשלט מה שעשוי לקרות הם שהרגו אותו.

 מוסר השכל:  שכוחו של האדם להזיק לעצמו בעקבות דמיונות שווא גדול יותר מאשר כוח ולהשתקם .

 כוחו של הרע להרע גדול  מכוחו של הטוב להטיב!!

 ואם מצד אחד אנחנו פוחדים ממשהו, אך מצד שני יש לנו אומנם כוחות נפש בריאים. עדיין הכוח של הפחד תמיד יכריע. כי המרכיבים הנגטיבים תמיד יהיו פוטנטיים יותר כוחות הרוע שמאיימים על שלמות המערכת.  הם החוסמים אותנו.  מה שמכריע בסוף הוא מפחד  גרוע שיכול לקרות לנו.

  הרמבם אומר ראית התרופה לא עשתה לו כלום אבל הפחדים שלו ממה הכוונות הרעות שלי הן שעלולות שהרגו אותו.

הוא מת מפחד עצמי. וכוחו של הפחד יותר הוא שהכריע את הכף.

הוא יכול לרפא את עצמו מיד כי לא היה שום דבר מזיק במשקה, אבל כוחות הדמיון הרעים וחוסר אמון שלו בעצמו הם שיכריעו את כף.

החשדנות וחוסר האמון הם שהביאו אותו להילכד במלכודת של חשד ולראות את הרמבם כדמות שטנית שרוצה את רעתו.

 הוא משוכנע שבסופו של דבר גרוע הוא שינצח.

 וכן הפחדים  הם שיחזקו את הכוחות הרעים ואת החשדנות בנו.

הפחד מפני הכי גרוע שיקרה לנו הוא הדבר הכי גרוע שיקרה לנו. וזה המוסר השכל  של הרמב”ם.

אנו קודם כל חושדים כי הזיקו לנו כה הרבה פעמים.

כי כך למדנו על העולם.

ואז החשד וחסר האמון בכוונות של האחר הם שיכריעו את הכף.

נגדנו.

 נפגענו כה הרבה פעמים, שהתחלתנו לפקפק ברצונם של אנשים להיות לטובנו.

חוסר האמון ברצונו של האחר להיות לטובנו הם שהורסים אותו לבסוף.

ולסיום, כוחו שלהרע היטיב גדול מכוחו של הרע לעשות טוב.