על טראומות, משברים וקטסטרופות (תסמונת איוב)

קלף מס. 16 בטארוט: ”המגדל הנופל”.

“Broken lines, broken strings,

Broken threads, broken springs,

Broken idols, broken heads,

People sleeping in broken beds.

Ain’t no use jiving

Ain’t no use joking

Everything is broken.

Broken bottles, broken plates,

Broken switches, broken gates,

Broken dishes, broken parts,

Streets are filled with broken hearts.

Broken words never meant to be spoken,

Everything is broken.

Seem like every time you stop and turn around

Something else just hit the ground

Broken cutters, broken saws,

Broken buckles, broken laws,

Broken bodies, broken bones,

Broken voices on broken phones.

Take a deep breath, feel like you’re chokin’,

Everything is broken.

Every time you leave and go off someplace

Things fall to pieces in my face

Broken hands on broken ploughs,

Broken treaties, broken vows,

Broken pipes, broken tools,

People bending broken rules.

Hound dog howling, bull frog croaking,

Everything is broken.”

Words and Music by Bob Dylan

1989 Special Rider Music

——————————————————————————–

חלק א’:
על כולנו עוברים משברים, על כולנו נופלות צרות קשות מפעם לפעם. אפשר להגיד שזו מניפסטציה אישית וקיומית של חוק מרפי בחיי כל אחד מאיתנו. מקווים להוליווד אך אחת לכמה זמן, כל הזמן מגיע ביקורה של הגברת הזקנה. (כשם מחזהו של פרידריך דירנמט השוויצי: ‘ביקור הגברת הזקנה’).

זה כמו רולטה הפוכה, (כי הגלגל נעצר במספר שלנו אל בגלל מזל אלא בגלל העדרו) וזה באמת עניין של זמן עד שהקטסטרופה הבאה תבקר אצלנו ותיפול עלינו. ומי לא חווה כמה וכמה כאלה, בין אם לו או לקרוביו ויקיריו. כולנו אמנם מקווים שהנורא מכל כבר מאחורינו וכי קיבלנו כבר את מנת המשברים והטראומות, אך אחת לכמה זמן זה בדרך כלל מגיע. לובש צורות שונות, אך מגיע.

למעשה כל חברה וכל אדם פוגשים במהלך החיים צרות המתרגשות ומתרחשות עליהם. האדם או החברה מקווים מתכננים, בונים משהו, מצפים לטוב. והנה אסון. משהו נורא קורה שמחריב הכל (או כמעט הכל), והורס דבר יקר ואהוב. זה יכול להיות גירושין, מוות, אהובה שזנחה, חבר טוב שניתק קשר, בגידה בנישואין, מחלה קשה, פיטורין, הורדה בדרגה, הלבנת פנים ברבים, פשיטת רגל, ועוד ועוד- אך בצורה זו או אחרת זה קורה ומגיע. והיות וזה קרה לכולנו וזה קורה לאורך כל ההיסטוריה למין האנושי – קיימת בנו באופן אישי ובחברה באופן כללי – מעין גישה מתוכנתת ה’נשלפת’ ברגע שמתרחשת הצרה ונופל האסון. מטרת הגישות הללו באופן כללי היא למנוע מצב של קריסה מוחלטת, והיא באה להחזיר את האדם/החברה – בחזרה למסלול החיים הרגיל. (ישנם כמובן גם הניהיליסטים למיניהם הרואים בזאת סתם חוסר מזל, ובכך החוסן הנפשי שלהם נבחן כאן עד תומו).

וכדי שלא תתבצע הקריסה, כדי שמשהו בסיסי ברמה הפסיכולוגית שלנו לא יהרס ויחובל ללא יכולת תיקון יש צורך בדרך כלל בהסבר מניח את הדעת. הסבר בנוסח: ‘מדוע זה קרה דווקא לי’? וזה מה שהגישות הללו עושות, הן מספקות איזשהו הסבר. וההסבר הזה חשוב למרות המשבר ובגללו, שהרי כולנו יודעים שבמלחמת המשברים ישנן שתי חזיתות; חזית המשבר עצמו והחזית הפסיכולוגית. אם הקרב מוכרע בחזית אחת צריך להציל את החזית השניה. אם אין הסבר מניח את הדעת אז צפויה התמוטטות בחזית הפסיכולוגית, ואז יהיה קשה להמשיך הלאה אחרי המשבר הזה.

אך כאמור, בדרך כלל קיימות כמה גישות רווחות שכל אחת רואה את הקטסטרופה בצורה אחרת: לראשונה, בהעדר תוית טובה יותר, אקרא הגישה הקפיטלסטית והיא מאמינה בזכות כל אדם לממש לעצמו את גורלו – רואה את המשבר כמשהו עמו אתה אמור להתמודד ומתוכו לצאת מחוזק. האמונה הדתית רואה בזה או מבחן לגודל האמונה (איוב) או עונש על חטא כלשהו (קין, אדם וחוה). ותיאוריה אחרת אותה אני רוצה להביא כאן רואה באסון קריאה של המציאות ליישור קו עם מה שאמיתי.

ונתחיל שוב מן ההתחלה: ובכן מפעם לפעם זה אכן מגיע, וזה שם במבחן את החסינות, הלכידות והבריאות של הגוף והמערכת שעליו זה נופל.

החיים מזמנים לנו אותם לבד, זה, כאמור, יכול להיות מחלה, או תאונה לאדם, מפולת כלכלית לחברה, מלחמה, או סידרת פיגועים לא נגמרת לאומה או מדינה. ואז, כעץ שחווה רוח חזקה – כל שרופף, כל שמקושר קישור רקוב, או בלה, ניתק מן העץ ואם הרוח חזקה דיה היא עשויה לאיים אף על העץ עצמו. (שעשוי להישבר אם אין בו מספיק נוזלים, או אף להינתק מן הקרקע אם שורשיו אינם עמוקים דיים).

ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא מכונית, שנראית ומנהגת בדיוק כמו המכונית שלידה בכביש, וגם מן הבחינה של התנעה, נסיעה והגיעה – אין ביניהן הבדל. אך אם שתי המכוניות הנ”ל מעורבות בתאונה, אזי מכונית אחת יכולה לצאת ניזוקה יותר והאחרת ניזוקה פחות. ובדרך כלל המכונית הפחות חזקה, או הישנה יותר, או זו העשויה מחומרים פחות עמידים – תינזק יותר ויהיה לה קשה יותר לחזור לנסיעה רגילה. וזאת בשעה שהמכונית הוולוו או סתם מכונית חדשה שבה הכל חדש ומוצק – תיסבול מפחות נזקים.

כך שמבחינה זו, ניתן להסתכל על פורענויות של הטבע, כגון סערות, רעידות אדמה וכו’ – כעל סדירה של מבחנים טבעיים הבאים ‘לבדוק’ את החסינות של החיים האורגניים. מה שלא חסין ולא עמיד, יושמד, אפשר להגיד שזה אחד הדברים שעמדו בבסיס החוק של דרווין: Survivel of the Fitest

מבחינה זו החברה האנושית, עם הרפואה שמטפלת בעיקר בסימפטומים, ושאר עזרי תדמית ואקלוגיה שנועדו לתת תחושה של חיים נוחים וטובים יותר – נועדו, באיזשהו מקום, לא לאפשר למבדק הזה, לטסט הזה – להגיע לתוצאות אמת. כל מותרות הקידמה הללו מאפשרות למערכת להמשיך, למרות שמתחת לפני השטח ישנה הצטברות של משהו שמחליש או מפורר אותה.

כפי שנכתב בסיפרם של זובין וספרינג (העוסק בהתפרצות של סכיזופרניה):

“^ניתן לדמות את הקריסה של יכולת ההתמודדות להתפתחות בקע בקליפת כדור הארץ. בדרך כלל יתרחש רעד קל בטרם הקליפה תתייצב במקומה, ממש כשם שבחיינו יוביל זעזוע קל בתחומי העבודה או החיים האישיים למצב סגירות חדש. לעומת זאת, אם שכבה של לבה ממוסת רוחשת מתחת לסדק בקליפת כדור הארץ, תיצור התפתחות הבקע הזדמנות להיווצרות הר-געש. באדם הפגיע, קריסה שכזו עלולה להוביל להתפרצות שלה הפרעה פסיכופתולוגית”/

J. Zubin & B. Spring. “Vulenrability: Anew View of Schizophrenia” journal of Abnormal Psychology, 86, 1977. p. 103

(הגירסה העברית מתוך סיפרו של שלמה גיורא שהם, “טירוף, סטייה ויצירה, משרד הבטחון, 2002, עמ’ 54).

מערכות לבלימת נזקים שכאלה מצויות כמובן גם בתוך האינדווידואל עצמו, בכל אחד מאיתנו קיימות מערכות שנועדו להגן עלינו מפני עימות ומפגש עם קטסטרופות. וגם אחרי שהן מתרחשות – המערכות הללו בתוכנו בולמות את התקדמות המשבר פנימה לתוכנו. המדובר על מנגנונים שלמים, של _הכחשה, הדחקה, השלכה ורציונליזציה_. שבאים להפחית מן הממדים של השואה האישית. אנו לא מאפשרים לה להיכנס לתוכנו ולהמשיך הלאה אל תוך הליבה של עצמיותנו. בשלב מסויים אנו בולמים את הקטסטרופה. והבלימה הזו נועדה להגן על המערכת הפסיכולגית. אך כתוצה מכך דברים בנו שהיו צריכים ‘לינשור וליפול’ כתוצאה מן השוק – נותרים בעינם.

מערכות הגנה פנימיות אלו הן כמו קפיצים שנועדו לרכך את המכה. קפיצים הדומים לאלו הקיימים בקרונות רכבת. שם הם נועדו לרכך את המכה ברגע שהיא פוגעת בקיר התחנה ( או ברכבת אחרת) ואז הנוסעים חשים פחות את המכה והיא קונסת אותם פחות. הקפיצים הללו נקראים בלשונו של גורדייף ‘באפרס’. [1] (‘בולמי זעזועים’) ולמרות שהם באים למזער את השוק של המכה הבאה – למעשה הם רק מחלישים, בסופו של דבר, את המערכת הפסיכולוגית שלנו; כי מה שהיה אמור להתמוטט ולהיות מוחלף במשהו חדש – בגלל המכה – נשאר על עמדו ובכך מחליש את המערכת והופך אותה (בטווח הרחוק) לבלי עמידה בשואות ואסונות. כאמור ההגנות הללו בתוכנו הינן סוגים שונים של _הכחשה והדחקה_; האדם מדחיק דברים לא נעימים, דברים שהוא צריך לתקן וכו’ ואז נוצר פער בין העצמי האמיתי שמלא בספקות, חרדות חסר וודאות וכ’ו ובין מה שהאדם מספר לעצמו ומאמין שהוא הוא האני האמיתי ושזה מצבו באמת. ואז כששואה חזקה באמת מגיעה ואין כבר יכולת להדחיק ולהכחיש – כל שהיה מוגן בפנים נכנס לכאוס והתפרקות מוחלטת. כי כל אותם אלמנטים לא בריאים המשיכו להחליש את המערכת מבפנים, וכשהמכה כבר מגיעה היא מוצאת מערכת שבחוץ נראה חזקה אך בפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות היא חלשה ולא מאוחדת.

יש שיר של דליה רביקוביץ, בשם “גאוה” שמדבר בדיוק על זה:

גאוה
“אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,

ולא מחמת זקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקר,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רשם של שלוה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מעין גאוה.

שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.

מי שעתיד לשבר אותם

עדין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים”.

(מתוך “כל השירים עד כה” הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמוד 152)

המשוררת מדברת על החלשות פנימית כתוצאה מן המעברים החדים ממצב קיצוני אחד לשני; מהתרוממות רוח לאכזבה קשה, מתקווה למפח נפש, מאהבה גדולה לנטישה איומה. מעברים שמחלישים את המשוררת מבפנים ואז אין צורך בקטסטרופה גדולה, די במילה אחת קשה ממוכרת בחנות והכל בפנים נכנס למצב של טראומה. בשיר זה היא מראה שהתמוטטות פנימית נגרמת פחות על ידי גורמים חיצוניים ויותר על ידי מה ששביר ולא מאוחה בתוכו של האדם עצמו.

חלק ב’
המכה הנוכחית מחלישה את האדם,במידה ותוכו לא עבר בדק בית. בעוד שאצל אדם שעושה בדק בית ואינו משקר לעצמו בדבר מצבו האמיתי – השואה העכשווית דווקא משחררת מתוכו את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם – שיוצא החוצה כאודיסאוס הירואי, להתמודד. הגיבור.

ולא זו בלבד, אלא שבגוף שבודק עצמו ומשאיר רק את המערכות החזקות – יכולה להייווצר קוטביות הפוכה; במקום שהגוף החלש יתדרדר במהירות לעבר התפרקות סופית – בהיותו גוף חזק

הןא לא רק מחזיק מעמד, אלא הוא אף מתחזק עוד יותר, כתוצאה מן הקטסטרופה.

כך שהקטסטרופה לא רק בוחנת חוזק וחסינות, אלא אף מעניקה לכל מצב עוד מאותו הדבר שגרם למצב להגיע למצבו… החסון נעשה יותר חסון והחלש יותר חלש.

דוגמאות לכך מצויות גם בקנה מידה רחב יותר, אצל אומות. למשל מלחמת וויטנאם וקריסת מגדלי התאומים באמריקה, ומלחמת העולם השנייה בגרמניה ויפן – כל אלה רק חיזקו את המדינות הללו והגדילו את כוחן הכלכלי.

אם האומה שלמה עם עצמה ברמת הגלעין, וחזקה ברמה העקרונות והאידאלים שלה – הכשלון דווקא יכול לחזק. ולעומת זאת אצל אומות המצויות במצב של משבר ערכי או חוסר גיבוי אידאולוגי – לא זו בלבד שכשלונות לא מחזקים אלא אף מחלישים – אלא שאומה שחווה שרשרת של נצחונות – יכולה לעבור תהליך של החלשות. הכיצד? ובכן ככל שיש יותר נצחונות כך העם והמדינה פחות נתונים לבדיקה של הגלעין שלהם, המערכת הפנימית. ככל שיש יותר נצחונות כך יכולים הדיסהרמוניה, הבלאגן והשחיתות הפנימיים – לשגשג. ואז מספיק מספיק כשלון אחד, לאחר רצף של נצחונות והכל מתפורר בבת אחת.

כמובן שדברים אלו לא מגורשים מן האקטואליה. ואם נחזור לימינו הרי שמדינת ישראל נתונה בעיצומה של קטסטרופה בלתי נגמרת. כמעט כל יום, או כל שבוע – מפוצצים עצמם מחבלים בבתי קפה ובתי מלון ומרטשים למוות עשרות בני אדם. המדובר על האינתפידה השניה, אינתיפדת אל אקצה, ובזמן ששורות אלו נכתבות (יוני 2003) זה נמשך כבר כשלוש שנים, מה שמוסיף לקטסטרופה שמתרחשת כל יום את אלמנט ההתשה. כי קטסטרופה שמתרחשת בבת אחת, הורסת פחות מאשר זו שמתמשכת ולא מראה שום סימן לסוף. כאן היסודות הבריאים מושמים למבחן וככל שהאינתיפדה תמשיך כך המבחן יהיה תובעני יותר. ויותר ויותר יסודות רעועים יעברו תהליך של התפוררות.

ונראה שיוזמי אינתיפדת אל אקצה כמו יודעים או משערים עד כמה היסודות של המדינה רעועים, כי הם מתעקשים ויהי מה להמשיך את הקטסטרופה עוד ועוד, עד שלדעתם המסכה ההרואית של ‘עברנו את פרעה נעבור גם את זה’, ‘לא נורא נתגבר’, וכו’ – תיסדק באופן אקוטי ויחשפו כל היסודות הרעועים.

במלחמת העצמאות קרה כמובן תהליך הפוך, שבו הקטסטרופה של המתקפה של כל מדינות ערב הצמיחה מן המדינה הצעירה כח עצום, שבעצם הצליח להקים מדינה ולגרש ערבים מאדמתם.

והשאלה היא: בשנים שעבר מאז 48 האם היינו עסוקים בחיפוף וחלטורה, ברדיפה אחרת טובות הנאה אישיות? או בביסוס חוקה, ערכים וכו’? כי אם נחזור שוב לטראומת קריסת מגדלי התאומים בארה”ב, הרי שזו רק חיזקה את ארה”ב, ליכדה אותם ועשתה אותם יותר פטריוטים וגם הכלכלה בדרך ליציאה מן המיתון.

כך שהמשפט ‘מה שלא הורג אותי מחשל אותי’, הוא לא לגמרי נכון. כי אם המערכת מעורערת אז מה שלא הורג אותי בפעם הראשונה, לבטח ממשיך לערער את היסודות, שבפעם השניה הוא כן יהרוג. ומצד שני הוא יחשל אותו לא אם הוא יצליח להרוג אותי, אלא אם מה שחי בי הוא מספיק חזק ממילא. כך שהמשפט הזה של ניטשה צריך להיות “מה שמסכן אותי – או יהרוג אותי או יחשל אותי”.

ואם להביא את שנאמר באנאלוגיה נוספת, הרי שבמפגש האלים שבין שולחן לפטיש, יש צד גלוי וצד סמוי; הצד הגלוי הוא גודל הפטיש, עוצמת המכה. והנמשל הוא עוצמת הקטסטרופה. הרובד השני, הסמוי- עוסק בעובי השולחן, חוסנו, החמרים מהם הוא עשוי, כמה ברגים ומסמרים יש בו ועד כמה הם מחוזקים. האם יש בו תולעים, האם הוא רטוב וכו’. כל אלה הם פרמטרים סמויים בשולחן, אך הם הם המרכיב המכריע שיקבע בסופו של דבר; האם השולחן יתמוטט או יתחזק תחת מכות פטיש הטראומה.

ולסיכום:

_לטראומה אין ערך בפני עצמה, כשלעצמה, אלא ביחס לתשתית הפנימית של המערכת שספגה את הטראומה_. אילולא הטראומה, הגוף או המערכת היו יכולים להיות נתונים שנים על גבי שנים בתהליך איטי של רגסיה, ניוון והתדרדרות פנימית, כשרק המסגרת הראוותנית מכסה על פני כל זה. הבקיעים מתעמקים ומתעמקים ובחוץ הסלעים נראים חזקים וגאים, והטראומה לא חייבת להיות אפילו טראומה, היא יכולה להיות כלב ים קטנטן וזה הקש שישבור את הגב בעל הדיסקוסים השחוקים.

וכך, הקטסטרופה (בין היא היא תאו יאור או כלב ים קטן) מותחת קו ומכריחה לעשות חשבון. חשבון של רווח והפסד. האם הגוף הוא גוף מפסיד או מרוויח? האם הוא חולה או בריא? גוף רגנרטיבי או כזה המצוי בתהליך דגנרטיבי?

(זכורני כיצד נדהמתי, כאשר בקורס חוקרים במערכת הבטחון, סיפרו לי התלמידים, כי להם זו תופעה ידועה, שמחבלים יכולים לספוג כמה וכמה כדורים ועדיין הם ממשיכים להסתער. מחבל יכול ליפול מגג גבוה ולמעט שבר לא יקרא לו מאום. האנלוגיה כאן באה להראות מערכת נפשית (או לאומית) שאין בה בקיעים, וכול כולו שלמה ומאוחדת עם המטרה שלה, הנה עמידה וחסינה יותר במיתקפות וסכנות).

מכאן שקטסטרופה רק מאיצה את התרחבותם של הבקיעים שכבר קיימים, או מחזקת את שקיים.

אם מדובר על מערכת שנמצאת בתהליך של צמיחה והתפתחות ניתן אף להביט על הטראומות כעל מבחנים בתהליך חניכה, בתהליך של צמיחה של אינדווידואל או גוף או מערכת לרמה של מודעות עודפת, של בגרות בשלה יותר.

——————————————————————————–

Buffer [1]באפרס: (חוצץ)

“מכניזם פסיכולוגי המונע מן האדם לחוות את המציאות של הרגע הנוכחי ולראות את מצבו המכני האמתי; במיוחד, מכניזם אשר בעזרתו מגינה האישות המזוייפות של האדם על התמונה הדמיונית שלו על עצמו. לחצוץ: להשתמש בחובץ, כמו ב’לחצוץ מצב לא נעים”.

מתוך סיפרו של רוברט ברטון: ‘זכירה עצמית’, עמ’ 282, (הוצאת גל, 2002)

*

“גורמים מוגדרים וברורים עד מאוד, מונעים מן האדם להבחין בשוני שבין תפקיד אחד לאחר או בין מסכיה אחת לאחרת. גורמים אלה הינם מבנים מלאכותיים מסויימים, הנקראים בולמי זעזועים. ‘בולמי זעזועים הוא כינוי מוצלח ביותר למנגנונים הללו. בולמי זעזועים בין קרונות רכבת מונעים התנגשויות, מחלישים את הזעזוע. הוא הדין לגבי בולמי זעוזועים בין תפקידים שונים ובין קבוצות שונות של ‘אני, או אישויות. בני אדם מסוגלים לחיות עם אישיות שונות מבלי שאחת תתנגש באחרת, וגם אם אין לאישויות אלו כל ביוטי או גילוי חיצוני, למרות זאת הן קיימות בפנים. מועיל הדבר מאוד לנסות לגלות מה הם בולמי זעזועים. נסו לגלות כיצד משקר אדם לעצמו בעזרת בולמי זעזועים. נניח כי אדם אומר, ‘אני לעולם לא מתווכח’, או אד, אם באמת משוכנע הוא עמוקות שלעולם אינו מתווכח, הוא יכול להתווכח כמה שיצרה, בלי להבחין בכך אי פעם. זהו תוצר של בולם זעוזעים. אם יש לאדם מספר מויים של בולמי זוזועים מעולםי, בטוח הוא לחלוטין מפני סתירות בלתי נעימות. בולמי הזעוזעים הינם מכניים לגמרי; בולם זעזועים משול לחפץ העשוי מעץ, הוא איננו מסתגל, אבל את תפקידו הוא ממלא היטב: הוא מונע מאדם להבחין בסתירות”.

מתוך ‘הדרך הרביעית’ מאת אוספנסקי, תרגום אריה בובר, עמ’ 56-6, הוצאת זמורה ביתן, 1993.

” ‘בולם זעזועים’ הוא מונח הצריך ביאור מיוחד. ידוע לנו מה הם בולמי הזעזועים שבקרונות הרכבת. אלה הם מיתקנים המחלישים את הזעזוע כשהקרונות מכים זה בזה. לולא הם, היתה התנגשות הקרונות זה בזה בלתי נעימה ומסוכנת מאוד. בולמים אלה מרככים את תוצאות הזעועים והודות להם אין חשים בהם ואין מבחינים בהם. בדיוק אותם מנגנונים ניתן למצוא בתוך האדם. הם נוצאים לא בידי הטבע כי אם בידי האדם עצמו, אף כי לא מרצונו. הסיבה להופעתם היא קיומן של סתירות רבות באדם; סתירות בין דעות, רגשות, חיבות, מלים ומעשים. לו היה על אדם להרגיש במשך כל חייו את כל הסתירות הקיימות בתוכות, לא היה יכול לחיות ולפעול בשקט כפי שהוא חי ופועל עתה. הוא היה נתון בחיכוך תמידי. באי מנוחה מתמדת. אין אנו רואים עד כמה תורים זה את זה ועיונים זה לזה ה’אני’ השונים שבאישיותנו. לא היה אדם מרגיש בכל הסתירות האלה, היה רמגיש מה הוא באמת. הוא היה מרגיש שהוא משוגע. אין אדם שנעים לו להרגיש כי הוא משוגע. יתר על גן, מחשבה מעין זו נוטלת ממנו את בטחונו העצמי, מחלישה את מרצו, נוטלת ממנו את ‘כבודו העצמי’. בדרך זו או אחרת עליו להשתלט על מחשבה זו או לסלקה. עליו לשים קץ לסתירות או לחדול לראותן ולהרגיש בהן. אין אדם יכול לשים קץ לסתירות, אבל אם נוצרים בו ‘בולמי זעזועים’ ביכולתו לחדול מלהרגיש בהן והוא לא ירגיש בנגיחה הנגרמת מהתנגשות השקפות סותרות, רגשות תוקרים, מלים סותרות.

‘בולמי זעזועים’ נוצרים לאט ובהדרגה. ‘בולמי זעזועים’ רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה’חינוך’. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות ‘בולמי זעזועים’. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולתיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון ‘בולמי זעוזעים’ דומי בתוך עצמו. ‘בולמי זעודועים’ מקילים על חיי האדם. קשה מאוד לחיות בלי ‘בולמי זעזועים’, אך הם מונעים מן האדם את האפשרות של התפתחות פנימית. יכון שנועדו להקטין את הזעזועים. אך רק זעזועים עשויים להוליך אדם אל מחוץ למצב שבו הוא חי, כלומר להעיר אותו. ‘בולמי זעזועים’ משכיבים את האדם לישון, נותנים לו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב. שאין שום סתירות ושהוא יכול לישון במנוחה. ‘בולמי זעזועים’ הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. ‘בולמי זעזועים’ מסייעם לאדם שלא למרגיש במצפונו”.

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ’ 168-9 שוקן 1979

*

“In the life of an ordinary man truth and falsehood have no moral value of any kind because a man can never keep to one single truth. His truth changes. If for a certain time it does not change, it is simply because it is kept by ‘buffers.’ And a man can never tell the truth. Sometimes ‘it tells’ the truth, sometimes ‘it tells’ a lie. Consequently his truth and his falsehood have no value; neither of them depends upon him, both of them depend upon accident. And this is equally true when applied to a man’s words, to his thoughts, his feelings, and to his conceptions of truth and falsehood.

“In order to understand the interrelation of truth and falsehood in life a man must understand falsehood in himself, the constant incessant lies he tells himself.

“These lies are created by ‘buffers.’ In order to destroy the lies in oneself as well as lies told unconsciously to others, ‘buffers’ must be destroyed. But then a man cannot life without ‘buffers.’ ‘Buffers’ automatically control a man’s actions, words, thoughts, and feelings. If ‘buffers’ were to be destroyed all control would disappear. A man cannot exist without control even though it is only automatic control. Only a man who possesses will, that is, conscious control, can live without ‘buffers.’ Consequently, if a man begins to destroy ‘buffers’ within himself he must at the same time develop a will. And as will cannot be created to order in a short space of time a man may be left with ‘buffers’ demolished and with a will that is not as yet sufficiently strengthened. The only chance he has during this period is to be controlled by another will which has already been strengthened.

מתוך: Ouspensky’s “In Search of the Miraculous,” pp. 159-61

*

We must destroy our buffers. Children have none; therefore we must become like little children.

גורדייף

*

Buffers keep me from seeing myself as I am: a nothing

גורדייף

***

בת הטבח
“בשיחה עם אביה, התלוננה בת הטבח על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות והקשיים בחיים.
הוביל אותה האב למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.
בסיר הראשון שם גזר
בסיר השני ביצה
ובסיר השלישי כמה פולי קפה.
לאחר זמן מה, שלף את הגזר מהסיר והניחו על בצלחת.
“דג” את הביצה, והניח אותה בקערה.
סינן את הקפה ומזג אותו לספל.
הביט בביתו ושאל:מה את רואה יקירתי?
התקרבה הבת לשולחן ובחנה את התוצרים:
הגזר רך ונמעך.
הביצה הפכה לקשה וניתן היה לקלפה מקליפתה הקשה.
הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.
אמר הטבח: כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה.
המים הרותחים הם אותו הנתון עבור שלושת החומרים.
הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד וניתן למעוך אותו בקלות.
הביצה שהגיע עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.
פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים. לאחר שהותם במים הרותחים הם הפכו את אותם מים למוצר משובח.
לאיזה מהן את דומה, בתי היקרה?
כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך איך את מגיבה?
כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותין במצב לחוט?
כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה בעת מצוקה. שנראית אותו הדבר מבחוץ, אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד?
או אולי את פולי הקפה? אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן.
הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה.
בשביל להיות פול קפה צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה…
רק נשאר לגלות מהי וללמוד ממנה

——————————————————————————–