על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).

"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית

"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)

"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003