קבוצות תמיכה ומחאה

קבוצות תמיכה דיגיטליות קיימות כבר מאז שנות ה-90, אבל נעשות נפוצות יותר ויותר עם השנים. כניסת ווטסאפ למשחק הפכה את זה לקל מאי-פעם ליצור קהילה, שגם תהיה זמינה מתמיד. אין בנמצא אומדנים מספריים אבל התחושה היא שפלח נכבד מהאוכלוסייה חבר בקבוצות מהסוג הזה אפשר לחלוק את הקושי ביחד בלי להתאמץ יותר מדי, וליצור קהילה שמבוססת על מכנה משותף שהוא לעתים רחב מאוד ולעתים שרירותי ומצומצם עד כדי תמיהה.

“ההבדל העצום בין הקבוצות הדיגיטליות לקבוצות התמיכה הוא שבקבוצות תמיכה יש קוד, שבמסגרתו אף אחד לא מציע לאף אחד שום דבר”,. “אתה עסוק בלדבר על מה שהדברים עושים לך, מה אתה מרגיש ואיך העברת יום נקי. בתוך הפגישות אנחנו לא נותנים עצות לאף אחד. אני לא אומר לך מה לעשות. אתה רוצה להשתמש, תשתמש. אני יכול להגיד לך מה אני עשיתי, מה עבד בשבילי ומה לא עבד בשבילי.

.

בגדול, אני מוצא 3 קבוצות עיקריות שזקוקות לתמיכה הדדית. ללא מחאה של מה שהן יוצאות נגדו, הקבוצה תהיה אמורפית, פסיבית, חסרת שניים.

השילוב בין תמיכה ומחאה הוא שהוא שהופך אותן לאפקטיביות.

להיות בעד הגורם המאחד ולהיות נגד מה שהן יוצאות נגדו.

ואם להיות ספציפי אני מוצא 3 קבוצות שמאחדות מחאה ותמיכה:

1. נשים שסובלות מהנמכה וזלזול בשל העומס הנפשי של מה זה אומר להיות הצלע החלשה כבת זוג , והעומס הבלתי אפשרי של לגדל ילד.
2. והקבוצה השנייה הם . הורים לילדים המספרים שהם לא מצליחים לדבר עם המתבגרים שלהם

ההורים הסובלים מדרדור בסטטוס שלהם, בגין הגיל שלהם, ועם הסבל מבעיות בריאות – המעמד שלהם סובל מזלזול  והזנחה מצד הילדים.

3. הקבוצה השלישית הם ילדים ואנשים רגישים במיוחד. הם מוחרמים בגין היותם רגישים, שונים וחלשים יותר.  זה רודף אותם כל חייהם, וכולם מזהים שהם שונים שהם נידונים לחרם והם לא יודעים על מה הם נידונים לחרם, ואלה שמחרימים אותם לא יודעים למה הם מחרימים אותם אבל הנידוי שריר קיים עוצמתי ובלתי ניתן לקעקוע.

כל שלוש הקבוצות יסבלו מהחרמה ונידוי.

אלא אם כן הם יתאגדו בקבוצות של תמיכה התנגדות להחרמה בגין הנידוי, ובמחאה בגין ההנמכה בסטטוס שלהם בחברה.

כמו קבוצות הMe too  רק כשהמחאה שלהם יצרה פחד וחשש בקרב המין שנחשב כחזק – רק אז הן הותירו אימפקט.