אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי

זהו אחד מן המשפטים המזעזעים ביותר הושמעו מפי אדם כלשהו זהו משפט שאמר ישוע מנצרת טרם מותו, רוב ימיו הוא חזר אמר באופנים שונים שהוא בן של האלוהים השליח.

כפי שכתוב בציטוטים הבאים:

— 

רעיון אבהותו של האל נזכר הן בדבריו של ישו:

“הכול נמסר לי מאת אבי ואין מכיר את הבן, בלתי האב; ואין מכיר את האב, בלתי הבן ואשר יחפוץ הבן לגלותו לו”.

— הבשורה על-פי מתי, י”א, 27

.

ויען כי בנים אתם, שלח האלוהים בלבבכם את רוח בנו הקורא אבא, אבינו. לכן אינך עוד עבד, כי אם בן; ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על ידי המשיח“.

— אל הגלטים, ד’ 4-7

 ***

עד כאן ציטוטים מן הברית החדשה מראים את האינטימיות העצומה שהייתה קיימת בין האל [האב] ובין [הבן] ישו. עד כי במקומות מסוימים כמעט נראה כי ישו מייצג את האל כאן על האדמה הזאת.

הייתה גם אינטימיות גדולה בין אברהם משה והנביאים מצד אחד ובין ישו והאל מצד שני כדי אי ידיעה מי הוא זה המדבר עכשיו,  ישו או האלוהים?.

ולכן קריאתו הנואשת על הצלב כפי שהיא מתקבלת בהקשר של היחסים הכה אינטימיים בין ישו והאל, נשמעת טראגית מלאת סבל ייסורים ואף טרוניה , תסכול עמוק. זו הישות הכי קרובה לו, היא המשימה של חייו. הוא חי למען אביו השמימי האהוב. והנה ברגע שכולם למעשה בוגדים בו – פטרוס בגד בו שלוש פעמים בטרם קרא התרנגול, וישו לא היה מופתע, הוא ידע מראש מאיזה חומר קורצו תלמידיו.

ואז יהודה איש קריות תלמידו האהוב פשוט הסגיר אותו בעבור בצע כסף.

והסנהדרין הגדולה רצתה גם היא במותו. ואז לא נותר לו אף אחד בעולם. כל מי שהלך אחריו או נשבר או נטש אותו. והוא ירד לשפל המדרגה כשנצלב יחד עם שני שודדים.

ויותר נמוך מזה אין. ואז הוא נשבר ובקטע הזה הוא חוזר לכור מחצבו לדוד המלך וזועק לאלוהים את מילותיו של דוד המנוצח:

  אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

ספר תהלים • פרק כ”ב • פסוק ב’

ככה זועק אדם שמפלטו האחרון נסדק ונשבר ואין לו עוד במה עוד להיאחז.

ועכשיו הוא יותר עזוב מעזוב יותר נטוש מנטוש, שתיקתו של אלוהים עבורו איומה יותר מהסתר פנים. הרי רק אמש הם היו כמעט בשר אחד דיברו שפה אחת, יותר קרובים מקרובים, ועתה ושכלו כל הקצין וישו זקוק לו ורק לו עכשיו, ולא בשביל הצלת נפשו אלא כדי לדעת שאדונו ואביו לא נטשו אותו לאחר שכולם בגדו והסירו אחריות.

ברגעיו האחרונים, בקשר האינטימי בינו ובין מה שהוא ייצג בחייו ובין בין שנהה אחריו – הכל התפורר והוא נותר עזוב, מושפל, נטוש, פצוע בגוף אך בעיקר בנפש וברוח.

עוד רגע והוא מת, ואלוהים שותק.

דת אדירה הוקמה לאחר מותו, שיפצו את הנסיבות הטראגיות של מותו והפכו באופן ציני ופוליטי את המוות שאין נורא ממנו לאדם כישו למעשיה בדויה  שדווקא במותו הוא ציווה למאמיניו את החיים, {מצלצל מוכר ממקום כשלהו…}. כלומר באופן פרדוכסלי מותו הנורא הפך בידי כוהני הדת והכמרים לטכס וסמל לדבקותם במייסד הדת.

ודווקא החומרים הקשים הללו הדליקו את הצורך הרוחני של בני האדם בדמות דתית נשגבה שביודעין מקריבה את עצמה למען שהמין האנושי יוכל דרכה להיוושע.

 וישו ענה על הדרישות.