קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?
תשובתו היתה:

“בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף
ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,
וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד
ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,
הם מתים כאילו מעולם לא חיו”.

“כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו”

ארתור שופנאאור

“לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החזקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .
נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ”כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש “

ניטשה

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה”אני”, האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה”אני” מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה”אני'” בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה”אני”.

ג’ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ’ מודן, 2003, עמ’ 72, 73

“יום אחד מעד ‘ג’או-ג’ו בשלג

וקרא, “עזרו לי, עזרו לי לקום!”

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג’או-ג’ו קם והלך לדרכו”.

זן קואן

“זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר,  ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם.  וזו בדידותו שתשמש  לו כחברה מנחמת…  ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין  ולגלות סובלנות  כלפי מזלו הרע  שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים”.

מיגואל דה אונומונו

“כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין”.

ג’ורג’ אורוול

“אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

 תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה”.

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

“יש סיפור על הפילוסוף היווני זנון, סטואיקן, שלימד את העבד שלו, שהיה גם תלמידו, לקבל כל דבר בחיים בשלווה. אם זה קרה, זה היה מוכרח לקרות, לא יכול היה להיות אחרת. עד שיום אחד העבד שבר כד עתיק ויקר וזנון התרתח והכניס בו מכות רצח. ‘רבי’, אמר העבד, ‘הלוא אתה לימדת אותי שכל מה שקורה היה מוכרח לקרות. כנראה שנגזר על הכד הזה להישבר, ועלי לשבור אותו’. ‘נכון’, ענה זנון, ‘על הכד נגזר להישבר, עליך נגזר לשבור אותו, ועלי נגזר להכניס בך מכות רצח’.

עמוס עוז

ההתבוננות והפעילות יש להן תדמית אמת משלהן; אך רק הפעילות המוקרנת מן ההתבוננות, או מוטב -חוזרת אליה, היא האמת”.

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, עמ’ 82

בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק”      
ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק      
“אם למראית עין אתה טועה”      

            (1601-1658) באלטאסר גרסיאן
            סופר ופילוסוף ספרדי

Man’s ultimate concern must be expressed symbolically, because symbolic language alone is able to express the ultimate

פול טיליך

“הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה”.

הנרי מילר

האדם מפחד מהחופש, לכן עלול לבצע חטאים. בכך מתחיל מעגל סגור

כיוון שהחטא מביא חרדה מפני החופש, ובו בזמן גורם לאדם לאבד את

 החופש שלו… החרדה אחראית לאמונה בדת”

סרן קירקגואר, 1855-1813

“I shut my eyes in order to see.”

                   Paul Gauguin

“… And what does it mean, then to be a poet? It was a long time before I realized that to be a poet means essentially to see, but mark well, to see in such a way that whatever is seen is perceived by the audience just as the poet saw it. But only what has been lived through can be seen in that way and accepted in that way. And the secret of modern literature lies precisely in this matter of experiences that are lived through. All that I have written these last ten years, I have lived through spiritually.” (‘Speech to the Norwegian Students, September 10, 1874, from Speeces and New Letters, 1910)

לפילוסופים לפני קאנט היה יתרון עצום על פני פילוסופים אחרי קאנט: הם לא היו

צריכים להקדיש שנים ללימוד קאנט.

ברטנד ראסל

ציטוטים של ניטשה:

“הכפירה באלוהים ובאחריות עליו – זו הדרך היחידה לגאול את העולם

פרידריך ניטשה, 1900-1844

מי שנלחם במפלצות כדאי שישגיח שהוא עצמו לא ייפך למפלצת. וכשמביט אתה ארוכות אל תוך תהום, התם אף היא מביטה אל תוכך.

מתוך ‘מעבר לטוב ולרוע’, קטע 146, (3, 82)

מהן בעצם האמיתות של האדם?  – הן אותן טעויות שלו שאינן ניתנות להפרכה.

מתוך ‘המדע העליז’, קטע 265 (2, 433)

שני כיוונים:

כשמנסים אנו לבחון את הראי כשהו לעצמו, איננו מגלים לבסוף אלא דברםי שעליו. כשמבקשים אנו לאוחז בדברםי, כי אז שוב אין אנו מעלים בידינו לבסוף מאומה זולת הראי.

אלה, בקוויהן הכללים ביותר, תולדות הדעת.

מתוך ‘עמוד השחר’, קטע 243, (2, 172)

לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

מתוך ‘מעבר לטוב ולרוע’, קטע 120 (3, 78)

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

מתוך ‘מעבר לטוב ולרוע’, קטע 123 (3, 79)

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך ‘מעבר לטוב ולרוע’, קטע 156 (3, 83)

“איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעירכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו”.

ברוך שפינוזה, מתוך: “האתיקה”.

QUOTATION:	Philosophy always requires something more, requires the eternal, the true, in contrast to which even the fullest existence as such is but a happy moment.
ATTRIBUTION:	Soren Kierkegaard (1813–1855), Danish philosopher. The Concept of Irony, introduction to pt. 1 (1841, trans. 1966).

מהי פילוסופיה ?

השם “פילוסופיה ” מורכב משתי מילים יווניות , פילו =  “אהבה” וסופיה =  “חכמה” כלומר , אהבת החכמה.
לפי ההשערה נוצר שם זה  על ידי החכם היווני הקדמון פיתגורס, כי בשעה שנשאל פיתגורס,אם הוא אדם חכם,
השיב “לא אבל אני אוהב חכמה”, כלומר – פילוסוף. ומאז מציין המושג את חתירתו העיונית של האדם להבין
את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.

הפילוסופיה עוסקת במהות החיים והקיום , בעקרונות המוסר והדת ובמקומו של האדם בעולם .

סוקרטס

סוקרטס אזרח אתונה, נולד לאב סתת  .
בעודו בחייו כבר זכה לכינויים “החכם באדם”, ו”האלוהי” .
סוקרטס לא הותיר דבר בכתב. המקור העיקרי למידע על אודותיו כאדם, כפילוסוף וכמורה, הם כתבי תלמידו אפלטון. אפלטון חיבר את רוב כתביו כמחזה, בצורת שיחות שהדמות המרכזית בהן היא סוקרטס.

בהיות סוקרטס כבן שבעים שנה, הוא הועמד למשפט ונידון למיתה. הוא הואשם שלא כחוק ונשפט שלא בצדק.
הוא עמד על עקרונות הצדק והאמת, הרגיז את שופטיו, והם החמירו בדינו. על-פי תקנות המשפט האתונאי יכול היה סוקרטס להתחנן על נפשו, ולבקש שעונש-המוות יוחלף בעונש אחר, כגון הגליה, אך הוא סרב.

כשידידיו רצו למלטו מן הכלא – התנגד. בנאום-ההגנה שלו לפני שופטיו אמר סוקרטס :
“לא חשבתי שמחמת הסכנה עלי לנהוג שלא כבן חורין” .

סוקרטס לא חשש למות, הוא חשש לאבד את חירותו. כל עוד נהג על-פי מצפונו, השקפותיו ועקרונותיו –
הרגיש חופשי. הוא לא היה מוכן להיכנע ולהיות עבד לשרירות לבם של הרבים. הוא ראה עצמו בן-חורין
ולו גם במחיר חייו. ועוד אמר לשופטיו:
“ממוות לא קשה להימלט; הרבה יותר קשה להימלט משחיתות. אני יוצא מכאן לאחר שנדונותי על-ידיכם למיתה,
והם (הקטגורים שהאשימו אותו) לאחר שנידונו על-ידי האמת לרשעות ולעוולה”

חיפוש האמת והצדק היה עבור סוקרטס דרך חיים. הוא האמין שמה שאמיתי הוא נכון, טוב, צודק ויפה.
מוסר ותבונה חד הם, ובאופן מוחלט לכולם. לעשות רע פירושו לנהוג שלא בתבונה, ולכן מקור הרע הוא באי-הידיעה, בבורות. האדם החכם, היודע ומבין מה נכון, מה טוב ומה צודק, הוא גם יתנהג נכון עם עצמו ועם זולתו.
לא קל להגיע אל הידיעה האמיתית. אבל ההישג הגדול הוא בהכרה ש”אני יודע שאינני יודע”, ולכן אני שואף
ורוצה לדעת. כך נהג סוקרטס להציג את עצמו. הוא ראה שבני-אדם חיים ופועלים על-פי דעות-קדומות,
הנחות מוטעות, מיני סברות, ומאמינים בהן ללא ביקורת. הם שבויים בידי מה שכאילו נראה טוב, מועיל ונכון.
סוקרטס האמין שהיכולת להבחין בדברים האמיתיים והנכונים מצויה בנשמת כל אדם, ולכן תפקידו כמורה הוא “ליילד” מתוך נשמת בן- שיחו את הידיעה האמיתית, או במלים אחרות – לעזור לו “להיזכר” במה שכבר מצוי בתוכו .

סוקרטס לימד ללא תמורה כספית. הוא שוחח עם תלמידיו אגב טיול או במסיבת רעים. הוא לא הרצה הרצאות,
ולא הציג כללים ועובדות לשינון. השיחה נפתחה בהצגת שאלה, והמשכה היה חיפוש משותף אחר תשובה.
הוא ניתח עם תלמידיו את המושגים, שאנו קוראים להם “ערכי מוסר”, כגון: צדק, גבורה, חכמה, ידידות ועוד.
הוא ראה בפעולתו החינוכית שליחות, וסבר שכשם שהאדם מפקיד את גופו בידי הרופא כך הוא מוסר את נשמתו
בידי המורה .

בשיחותיו עלו שאלות כגון : מי הוא המנהיג הטוב, והאם אפשר ללמד ולחנך את האזרח להיות בעתיד מדינאי טוב?
האם מה שנראה כטוב וכצודק הוא אמנם כזה? ככל שהתמשכה השיחה, הוזכרו מושגים נוספים, שגם הם דרשו
בירור ובדיקה, עד שהמשוחחים באו במבוכה. מבוכה זו, ביוונית – אופוריה, היא שלב חשוב בלימוד. אז התלמיד
מגלה בעצמו את טעותו; הוא נוכח שהוא “יודע שאיננו יודע”, הוא מגיע למסקנה שקודם לכן בטח בסברות,
שחשבן לאמיתיות. תחושת המבוכה מעוררת את הסקרנות ואת הרצון למצוא את התשובה הנכונה ולשאוף לדעת. סוקרטס אמר :“חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם”

שיחות רבות הסתיימו בלא תשובה לשאלה שנשאלה, וגם לכך נודעה חשיבות רבה, כי לא כל בעיה אפשר לפתור.
מותר להשאיר שאלות בלא מענה חד-משמעי. תהליך החיפוש הוא העיקר. בכך לימד וחינך לביקורת עצמית,
לזהירות ולאחריות.

סוקרטס יישם בחייו ובמותו את תורתו, לכן בחר שלא להימלט מן הכלא.
נאמן לחוקי הצדק סיכן סוקרטס את חייו לא אחת. כשהוטל עליו להיות חבר במועצה שופטת, שנתבקשה להטיל
עונש מוות על הנאשמים, התנגד לפסוק כך, משום שחשב שההאשמה הייתה בלתי חוקית. וכשהוטל עליו להצטרף למשלחת, שיצאה לתפוס אדם כדי שיוציאוהו להורג – סרב מאותה סיבה, ונימוקיו היו מבוססים.
הוא בודאי קומם נגדו חלק מהציבור, אך לא על מעשים אלו הואשם והומת. המניעים להאשמות נגדו מעורפלים, וההיסטוריונים נותנים לכך פירושים שונים. בודאי היו לו יריבים, שהתנגדו לשיטתו, המבקרת את המוסכמות וחותרת
אל האמת.
בשתי האשמות הואשם במשפטו:
1. הוא גורם להשחתת הנוער.
2. הוא לא מאמין באלים, כמקובל.

סוקרטס הומת באמצעות שתיית רעל. הסוהר המוציא להורג נפרד ממנו בבכי ואמר לסוקרטס:
“אינך כועס עלי – הרי אתה מכיר את האשמים בדבר… היה שלום, וככל האפשר, נסה לשאת בקלות את ההכרחי”.

“אגב דיבור, הגיע את הכוס לשפתיו, ובמתינות רבה וברוח נוחה שתה עד תום”

סוקרטס לקח בידיו את הכוס התרעלה , ואחר שתה אותה ללא רעד קל . ידידיו פרצו בבכי , אך הוא  ביקש להבליג
על רגשותיהם ולא לשפוך דמעות . הוא שכב על המיטה בשקט עד שהקור העולה מרגליו הגיע עד לבו והוא הוציא
את נשמתו בבת צחוק על שפתיו . \lsdun