בין נפש לתודעה

גבריאל רעם

הספר יצא בהוצאה דנטלית במנדלי והעברית והאנגלית באמזון

מסות על החיים לקראת

Between soul and consciousness –
essays on life towards

By Gabriel Raam

Nissan publications.

Fax: 09-7409019

Tel: 0505-208907

Mail: gabyraam89@gmail.com

בין נפש לתודעה – מסות מן החיים לקראת

פקס: 09-7409019 | טל: 050-5208907

דואל: gabyraam89@gmail.com

עימוד ועיצוב כריכה: סטודיו לב ארי

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו”ל.

גבריאל רעם

בין נפש לתודעה

מסות על החיים לקראת

הוצאת ניסן

תוכן העניינים

מבוא: בין תודעה ונפש 9

חלק א’: תודעה 11

מסה 1: הצגת נושא התודעה 13

מסה 2: תודעה ומה שקורה לה, איתה וביחס אליה 16

מסה 3: פילוסופיה ושינוי מצב תודעה 25

מסה 4: היבטים הוליסטיים, איזוטריים, מיסטיים ורוחניים 33

מסה 5: מסלולים עוקפי תודעה 41

מסה 6: שלטון הטכנוקרטיה מול פוטנציאל התודעה 46

מסה 7: אגו והערה תודעתית 60

מסה 8: הרחבת התודעה 65

מסה 9: על מצב הביניים בין שתי רמות תודעה 67

מסה 10: יצורים רב פעימתיים 75

מסה 11: להיוולד פעמיים 81

מסה 12: על בני אדם כרובוטים וכנושאי ניצוץ 96

מסה 13: יצור התודעה והיצור הפסיכולוגי 102

מסה 14: שלושת הממדים הגאומטריים של התודעה 107

מסה 15: מודעות בשלושה ממדים 118

מסה 16: פירוק התודעה הישנה 122

מסה 17: מורה הזעם ומורה הנחמה 126

מסה 18: מורה התודעה 135

מסה 19: האיש שהבין בסוסים 138

מסה 20: לוחמה תודעתית – בגישת הסמוראי 142

מסה 21: הממד הרביעי, הממד החסר 150

מסה 22: פרגמנטים על זרימה ותודעה 158

חלק ב’: הנפש 165

מסה 23: על רופאים, מרפאים והנפש 167

מסה 24: עידון מול גסות 172

מסה/שירה 25: ילדי הנפש 186

מסה 26: שלוש מסות על הנפש 188

מסה 27: BE, DO, HAVE 202

מסה 28: לראות את הנפש 215

מסה 29: הנפש כישות נשית 218

מסה 30: כוחות הנפש ומשקעי החוכמה, פרגמנטים 221

מסה 31: הרהורים אודות מציאות חיי הנפש 225

מסה 32: הנפש הולכת לאיבוד 231

מסה 33: על העוצמה של הנפש השבירה 234

מסה 34: יצירות ויוצרים – כמשיבי נפש 236

Bibliography 242

ספרים של המחבר – גבריאל רעם 254

“המסה מביעה רעיון אינטלקטואלי, מחשבה שנהגתה, שנפתחת להרהור ומגיעה למיצוי מסוים בתוך הכתיבה. אולם לעומת המאמר, היא אינה מתאפיינת בדיסקרטיות עניינית, בעיגון לוגי וברטוריקה סמכותית. כלי מסירתה הם פואטיים: הם מדגישים את ייחודיותו של הכותב, את קולו ואת האופן שבו המחשבה יכולה לטעות, את האופן שבו היא נפתלת, מתערסלת, אובדת לרגע וחוזרת; דרכי עיצובה של המחשבה כרוכות ברושם האסתטי שהיא מעוררת. המסה מקדישה תשומת לב דומה לתוכן ולצורה, ולאופן שבו התוכן והצורה משרתים זה את זה. היא מצויה בתווך הרטורי שבין הפרוזה לבין המאמר”.

השופטים בתחרות המסה של עיתון “הארץ”. — עמרי הרצוג, דורי מנור, אורן קקון מתוך:,מה היא מסה?, באתר הארץ, 19 באפריל 2008

מבוא

בין תודעה ונפש

החיים האמיתיים משתרעים בין התודעה לנפש. אל הנפש צוללים, אל התודעה מעפילים.

האחת מוסתרת עמוק בפנים, השניה גבוה בפנים.

אם הנפש היא נמל הבית, התודעה היא הקברניט.

האחת לא גילינו, השניה לא מצאנו.

לחיות ללא שניהם זה להיות בגולה; לחיות ללא נפש זה לחיות ללא בית ממנו לצאת ואליו לשוב. לחיות ללא תודעה זה לקלוט את המינימום ממה שישנו וממנה לא להמריא.

בלעדיהן, אין מאין לצאת ואין לאן להגיע. רק ללכת לאיבוד, בין שתי נקודות, לא ממומשות.

הנפש – המלכה הרחומה. התודעה – המלך הנאור. וללא הזוג המלכותי – נטושה, נטושה היא ממלכתנו.

חלק א’

תודעה

מסה 1

הצגת נושא התודעה

”אמנם כן, החיים אינם חיים, כשאינך יודע שאתה חי, והאושר אינו אושר שעה שאינך יודע שאתה מאושר”.

אנטול פראנס, מתוך כותנת האושר.

“Consciousness is a fascinating but elusive phenomenon; it is impossible to specify what it is, what it does, or why it evolved. Nothing worth reading has been written on it”.

Stuart Sutherland

”אמונת התודעה היא חופש,

אמונת הרגש היא חולשה,

אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה,

אהבת הרגש מעוררת את היפוכה,

אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

תקוות התודעה היא כוח,

תקוות הרגש היא שעבוד,

תקוות הגוף היא מחלה”.

(גורדייף Gurdjieff ), על פי אימרה בבלית קדומה.

“הואיל ואין לנו שום תודעה אין לנו שום מצפון”

אוספנסקי, “חיפוש אחר המופלא”. עמ’ 169

“תודעה היא מצב שבו אדם יודע בבת אחת כל מה שהוא יודע בדרך כלל, ושבו הוא יכול לראות מה מעט הוא יודע וכמה סתירות יש במה שהוא יודע”. (שם, שם).

“יש בשמים ובארץ יותר דברים מכפי שלמדנותכם עשויה לחלום עליה”.

הוראציו, מתוך המלט, מאת שקספיר.

“ידע מוחלט הוא אפוא חווית מציאות לחלוטין בלתי שכלתנית, זו התנסות העולה במצב תודעה בלתי רגיל שניתן לכנותו ‘מדידטיבי’ או מצב מיסטי”.

פריוף קפרא, ”הטאו של הפיסיקה”, הוצאת רמות, 1996, עמ’ 32.

לדעת בחזקה שניה

אם אתה יודע ואתה לא יודע שאתה יודע – אתה לא יודע!

(הידיעה מבלי לדעת שאתה יודע, רק מעניקה את האשליה שאתה באמת יודע).

לדעת – זה להיות קיים (להיות בחיים).

לדעת שאתה יודע – זה להיות חי (לחיות).

לדעת שאתה יודע שאתה יודע – זה להיות (הוויה קורנת חיים).

כדי לדעת, צריך לדעת בחזקה שניה. לדעת מבלי לדעת שאתה יודע זה לדעת בחזקה ראשונה, ולדעת בחזקה ראשונה – יותר קרוב ללא לדעת מאשר לדעת. לדעת בחזקה ראשונה, היא ידיעה מסוכנת, כי היא מעניקה את האשליה של ידיעה שלמה. ובכך היא קרובה יותר לבורות מאשר לידיעה אמיתית.

(רק לדעת, זה אינטלקטואלי ומנטאלי. אך לדעת שאתה יודע זה תודעתי, הווייתי ומהדהד בכל המערכת).

אנו מכירים מילים נלוות, כגון: מצב תודעה, רמת תודעה, תודעה ערנית, תודעה רחבה, שינוי מצב תודעה.

מה יודעים עליה?

מסה 2

תודעה ומה שקורה לה, איתה וביחס אליה

יחד עם שמות וכינויים רבים שהחלו מציפים אותנו מן הכיוון של העידן החדש, כמו: הארה, סאטורי, היטהרות, תיקון עצמי, חשיבה חיובית, מדיטציה, יוגה, קארמה וכו’- קיים מונח הנחשב יחסית כמונח ‘רציני’, והכוונה למלה תודעה.

אז על מה מדובר כאן? מה פשר המונח?

התודעה היא משטח הקליטה דרכו מועברים לנו מסרים ותובנות אודות העולם.

עם זאת, המילה תודעה היא מילה גמישה מאוד, היא מופיעה במגוון של מקומות והקשרים; מפסיכולוגיה, פילוסופיה ועד מדע מחשבים ונוירולוגיה. והמשמעות שלה משתנה עם כל הקשר…

המילה – תודעה, כמו אהבה, נותנת עצמה לשימושים שונים ומבלבלים; למשל חולה נטול הכרה, כשהוא מקיץ הוא ‘חוזר לתודעה’, תינוק הוא בעל תודעה פחותה, או פחות מפותחת משל נער. פעיל פוליטי מנסה להקנות תודעה לגבי מאבק בנושא מסוים שהוא חושב שהוא מסוכן ובעייתי.

אמנם חקר התודעה הוא דבר שתחומים רבים עוסקים בהם, אך התחום של מחקר התודעה כשלעצמו נקרא: נאוטיקס, NOETICS והוא בא מן המילה היוונית ‘רוח’ (נואוס).

אחת ההגדרות האפשריות של תודעה היא שהתודעה היא מקום המפגש בין המציאות החיצונית לפנימית. עם זאת כשהמדובר על תודעה, מדובר על מרחב קליטה שיכול לנוע מעלה ומטה, להצטמצם ולהתרחב, וכפי שספר זה טוען; התודעה יכולה להמשיך לישון או להתעורר. וההתעוררות הזו נמצאת מחוץ לטווח הראיה והקליטה של התודעה הרגילה. כפי שכותב ג’ון וייט John White בספרו
“Frontiers of Consciousness” : “התודעה היא סוג מסוים של ידיעה, שאינו קשור לפעילות המוח. ראשית, מודעות האדם לעצמו: למה שהוא, להיכן שהוא נמצא, והידיעה מה ביכולתו לדעת ומה אינו יודע. התודעה היא דבר נרחב יותר ממה שמצוי במוח. הטעמים, הריחות וכל המידע שמקנים לנו החושים, הם חלק מהתוכן של התודעה – אך לא התודעה עצמה. וכך גם החלומות, התחושות, האמונות והתמונות החולפות במוחנו”.

בקרב כלל הגישות לנושא התודעה – ישנן גישות פחות חומריות שעוסקות באפשרות של מעבר ממצב תודעה נמוך, או חומרי, למצב תודעה ‘גבוה’, או רוחני. כבר בספר “עקרונות הפסיכולוגיה” שפרסם ויליאם ג’יימס ב-1890 הוא הרחיב את מצבי התודעה מערות למצבים שבהם אין ערות מלאה, כמו מצב היפנוטי, חלום, מחלת נפש או מצב תודעה שאחרי נטילת תרופות או סמים וכן מצב עוררות למחצה היכול להיות קיים במדיטציה או תפילה.

סמים, בעיקר סמים שידועים בשם: סמים פסיכודאליים או פסיכו אקטיביים. (סם פסיכואקטיבי או חומר פסיכואקטיבי – הוא חומר המשפיע על מערכת העצבים המרכזית וגורם לשינוי בתפקוד המוח, וכתוצאה מכך נגרמים שינויים זמניים בהכרה, בתפיסה). קרלוס קאסטנדה כמעט בכל ספריו עוסק במצבי תודעה גבוהים על ידי בליעת פטריה בשם פיוטה (הדומה בהשפעתה למסקאלין) ובהדרכת מורה רוחני, דון חואן.

ישנם העוסקים באפשרות להגיע למצבי תודעה גבוהים או חריגים בעזרת אימון תודעתי או מדיטציות (קרישנמורטי), או טרנפורמציה המתרחשת בבת אחת. וכך ניתן להגיע למצב תודעה שאינו שגור במצב החיים הרגיל. שם נגלות לעיני האדם מצבי הוויה שונים של עצמו והמציאות.

הגישה המדעית הקיימת קושרת בין התודעה ופעילות המוח; קל לבלבל בין מוח לתודעה. התפיסה המכאנית והרציונליסטית רואה את פעולת התודעה זהה או לפחות חופפת במידה רבה את פעילות המוח. וזאת לעומת הגישה הדינמית והרוחנית שרואה את התודעה כמשהו רחב ועדין יותר מהמוח. וכבר התייחסו לכך הוגים ומומחים לאורך הדורות, למשל היפורקטס Hippocrates שאמר: “עבור התודעה המוח הוא שליח המעביר מסרים”. אחד מראשי חוקרי המוח: סר ג’ון אקלס Sir John Eccles אמר: “מאמין אני כי יש מסתורין מהותי בקיומנו האישי, החורג מההסבר הביולוגי של התפתחויות גופי ומוחי. ודאי שאמונה זו תואמת את המושג הדתי ‘נשמה’, ואת בריאתה ביד האלוהים”. גם הנאורולוג הקנדי, חוקר מחלת הנפילה ווילדר פנפילד Wilder Penfield טוען כי המוח אינו מרכיב בסיסי בהסבר של פעולת התודעה, אך זה לא כל ההסבר, לדבריו המוח הוא מרכז התודעה, אך לא רק, כי התודעה כולה עובדת גם דרך מערכת העצבים המרכזית.

ניתן להגיד כי פעילות שבאה מגזע המוח בדרך כלל מדברת על מצב תודעה נמוך בעוד שקליפת המוח קשורה למצב תודעה יותר מפותח. אצל זוחלים מצוי בעיקר גזע המוח, בעוד שההבדל בין בני אדם ליונקים אחרים הוא שאצל בני האדם מתרחשת התרחבות של קליפת המוח על חשבון החלק הלימבי (שהוא החלק האמצעי) וגזע המוח.

ולא רק קליפת המוח, נראה שיחד עם קליפת המוח האדם הער תודעתית – משתמש יותר באונה הימנית של המוח מאשר האדם במצב התודעה הרגיל. האונה הימנית קשורה לחוויה של הדבר עצמו בעוד שהאונה השמאלית קולטת את הדברים דרך תרגומם לאותו דיגיטליים המוסדרים ברצף לוגי ולינארי. זה כמו לקחת נוף לצלם אותו, לכווץ אותו להניח אותו על רצועה שטוחה. כשהתמונה אינה תמונה אלא רצף של אותות דיגטליים כשכל אות מייצג פרט מן התמונה. כך החשיבה של האונה השמאלית, בעוד שהימנית קולטת את כל התמונה, ולעומק.

תודעה – כיום:

ומה קורה כיום? אז הבה ונראה מה נאמר עליה על ידי אישים בולטים.

פרופ’ דניאל דנט Daniel Clement Dennett, מאוניברסיטת טאפט באמריקה כותב בהקדמה לסיפרו “Consciousness Explained” שיצא בהוצאת -Little Brown & co 1991. כי “מודעות אנושית היא אחת ממחזות המיסתורין האחרונות. ומיסתורין הוא תופעה שבני האדם לא יודעים כיצד לחשוב עליה”.

אך עם זאת וואצלב האבל Vaclav Havel, המחזאי ונשיא צ’כוסלובקיה לשעבר אומר כי בלעדי מהפכה גלובלית בסיפורת של התודעה האנושית, שם דבר לא ישתנה לטובה בספירה של הישות שלנו. (הוא אמר את הדברים בפני כינוס משותף של הקונגרס האמריקאי ב-21.2.1990).

באנציקלופדיה בריטניקה כתוב כי תודעה ורמת תודעה הם מה שמציין את בני האדם ומפריד אותם מיתר החיים האורגניים. הם טוענים שם, כי “הפיתוח המלא של התודעה האנושית והיכולת שלה לתפקד ברמות שונות של מודעות, היא תופעה שאין כמוה אצל כל יצור אחר בטבע”.

גם סופרים רבים מתייחסים לכך מן הזוית שלהם. אולי ליוצר ישנה גישה מתקדמת יותר מאשר לאחרים? למשל וירג’יניה וולף Virginia Wolffe: “נבחן לרגע נפש רגילה ביום רגיל, היא קולטת מרבד של רשמים יומיומיים, דימיוניים, חמקניים, או חרוטים בחדות הפלדה. הם מגיעים מכל עבר, שטף בלתי פוסק של אטומים רבים מספור. ובעודם נופלים, שעה שהם מתעצבים לכדי החיים ביום שני או שלישי – הדגם כבר אחר משהיה… החיים אינם סידרה של נורות הסדורות בסימטריה, אלא הילה זוהרת, מעטה שקוף למחצה המקשר אותנו מתחילת התודעה ועד סופה”.

ג’וליאן ג’יינס JULIAN JAYNES פרופסור לפסיכולוגיה מפרינסטון הינו חוקר תודעה ידוע, הוא החל בשאלה: מה זו תודעה?

ג’יינס מציע כי התודעה היא בכלל מונח מטאפורי. במילון רגיל המונחים הם דיגיטליים, רציונליים וחד ממדיים, בעוד שהמונחים במילון התודעה הם אנלוגיים ומטאפוריים, מילון התודעה מלא במונחים לקוחים מעולם האמנות. לדעתו לתודעה יש את היחסיות שבין מפה לטריטוריה. ואדם בעל תודעה הוא אדם שניצב בתווך בין המפה לטריטוריה.

ג’יינס רואה את התודעה גם כיחסיות נוספת, כסינתיזה בין המוח הימני לשמאלי. סינתיזה זו, כשהיא יוצאת לפועל, יש לה חמישה מאפיינים:

Spatialization הרחבת ממדי החלל והזמן.

Excerption שזו היכולת להתמקד בחלקים נבחרים מן הטריטוריה.

The Analogue I and Me המדובר כאן על היכולת של האדם בעל התודעה לעשות השלכה מנטלית של פעולה ועשיה עוד לפני שהם מתרחשים.

Narratization כאן מדובר על בחירה בארועים בשל התכנים הפנימיים שמסתתרים בהם.

Concilliation כאן חווית מעובדות ומוטמעות האחת בתוך השניה.

בימינו זו האונה השמאלית שהיא הדומיננטית (90%) ולדעתו אדם בעל תודעה הוא אדם שלא ‘תקוע’ בהמיספירה (אונה) אחת, אלא נותר בין שתיהן, מסוגל לתרגם ולהכליא מסרים משתי תפישות עולם קוטביות.

קן וילבר Ken Wilber, התאורטיקן החשוב של התודעה, חקר 31 מודלים שעוסקים בתודעה והוא מדבר על התפתחות של תודעה, כמעבר בין ארבעה שלבים:

תת המודע (חוסר מודעות).

דרך מודעות עצמית ( מודעות חלקית).

דרך מודעות גבוהה (סופר-מודעות, מודעות אובייקטיבית).

עד למודעות מאוחדת (או קוסמית).

הוא טוען שלמרות שלכל אדם ישנה יכולת להגיע עד לרמת התודעה הגבוהה ביותר, ישנה הערכה שהבוגר הממוצע ממצה רק חלק קטן מן הפוטנציאל התודעתי שלו. וזה אומר שיתר האנושות תחיה את ימיה כמעט ללא כל מיצוי של שלושת הרמות הגבוהות (או רק חלק מן הרמה השניה: מודעות עצמית).

תודעה קוואנטית

תודעה היא אחת מן הבעיות המטרידות ביותר עבור המדע. המדע הקונוונציונלי מתייחס לתודעה דרך המוח, המוח כמחשב, עם נאורונים, וסינפסות המתפקדים כמתגים. מעין פקעת עצבים שאחראית על התודעה. אך גישה זו כמובן לא מסוגלת להתמודד עם התכונות האניגמטיות של התודעה. ומשזה כשל החלו מדענים לחשוב כי תודעה לא בהכרח קשורה למוח, ואולי יש לה שורשים בסביבה התוך תאית, במקרו מולקולות הביולוגיות, והכוונה לד. נ. א. ואם מדובר על חלקיקים תוך אטומיים אז מדובר על מכניקת הקוונטים. וכאן נעשה מיזוג משונה בין תודעה ובין פיסיקה, פיסיקת הקואנטים: תודעה קואנטית.

תודעה קוואנטית הינו מונח אותו שומעים רבות בשנים האחרונות. נעשה כאן שימוש מוזר שמאחד שלושה תחומים שונים: פסיכולוגיה, פילוסופיה ופיזיקה.

ומעניין שמי שעובר את הגדר לצד השני, הם גם פיזיקאים, למשל דיוויד בוהם David Bohm שבנוסף להיותו פיזיקאי בעל שם, בשנותיו היותר מאוחרות עסק בתחומים של תודעה ודיאלוג, ואכן הוא השקיע רבות בפיתוח הדיאלוג בין בני אדם, בעיקר בקבוצה. הוא גם עבד רבות עם קרישנמורטי Krishnamurthy– ההוגה והמורה הרוחני הידוע.

אדם נוסף שעסק גם בפיזיקה וגם בתודעה הוא רוג’ר פנרוז Sir Roger Penrose, מתמטיקאי ופיסיקאי מאוניברסיטת אוקספורד. פנרוז הוא מומחה בעל שם עולמי בתחום מכניקת הקוונטים ותורת היחסות הכללית. לפנרוז כמה הבנות מרחיקות לכת לגבי התודעה; לדעתו ישנה זיקה חזקה בין הפיזיקה החדשה והמוח. את עיקרי תפישתו הוא פרש בספרו The Emperor’s New Mind שיצא בשנת 1989 ובו הוא טוען כי ההסבר לפעילות תודעתית – מגיע מעולם הקוואנטים. כדי להסביר את הזיקה הזאת יש להבין קודם כי אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא כי חלקיקים סאב אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת; לנוע לאט ומהר, לכיוון זה וכיוון אחר, להיות ולא להיות. מצב זה נקרא: (‘סופרפוזיציה קוונטית’), ותופעה נוספת היא שחלקיקים שהם יחסית מרוחקים זה מזה יכולים להיות מקושרים באופן אינטימי (‘הארה קוונטית’). תכונות אלו פתחו פתח אל צידה האניגמטי של התודעה. כל זה מזכיר למדי חידת זן, או שיחות עם מאסטר סופי, או צדיק חסידי – המנסים לסתור ולפורר את הוודאות הרציונלית אצל התלמיד. אבל קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטים – ברגע שבודקים משהו באמצעות משהו חומרי, למשל גלאי אלקטרונים, או קרן אור, מיד ‘בוחר’ החלקיק הסאב אטומי באחד מן המצבים המסויימים שקיימים בתוך הספקטרום של הקליטה החומרית, חושית. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר וכשנכנס מבוגר פתאום כל אחד מהם מצוי בתנוחה של עיסוק שקט ורצוי.

אין מה לדבר בכלל על הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. אפשר להבין אולי אובייקטיבית את הצד הסטאטי, החיצוני, או זה שהפסיק להתפתח, אך אי אפשר להבין את הצד הדינמי והעלום של משהו בתודעה הצרה הרגילה. כי זה מיד יהפוך אותה למשהו מת וסטטי ויאשר עבור התודעה הרגילה כי הכל בעצם מדיד, והכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו (תודעה צרה). זו המשקפת או המשקפיים שמשמחליטים איזה עולם רואים, ולא העולם שרואים מחליט איזה סוג של עדשה צריך כדי להבין אותו.

כלומר; רמת התודעה של הצופה – מתנה ומשפיעה על מה שנקלט. וזאת מכיון שבהיותה כה מוגבלת -היא מקפיאה את הדינמיקה של התמונה הכללית בעבור הבנה מקומית צרה ומוגבלת.

מסה 3

פילוסופיה ושינוי מצב תודעה

“חשיבות הלשון בהתפתחות התרבות היא בכך שהאדם כונן לו בה עולם משלו לצד העולם האחר, כונן לו בה מקום שנחשב בעיניו איתן דיו כדי לעקור ממנו את כל שאר העולם ולשים עצמו לאדוניו. האמונה שהאמין האדם ימים רבים שהמושגים והשמות של הדברים הם אמיתות נצחיות, היא שהקנתה לו את הגאווה שמכוחה ייחס לעצמו יתרון מן הבהמה; באמת ובתמים סבור היה שעם הלשון מחזיק הוא בידיעת העולם. בונה הלשון לא היה צנוע דיו לחשוב שאין הוא אלא נותן כינויים לדברים – לא כי, דמה דימה בלבו כי באמצעות המילים הוא מביע את הידיעה העליונה על הדברים; ואכן הלשון היא השלב הראשון בחתירה אל המדע. גם פה האמונה באמת שנמצאה היא המקור שממנו נבעו מעיינות הכוח העזים ביותר. באיחור – רק עתה – מתחוור אט-אט לבני-האדם שבאמונתם בלשון הפיצו טעות אדירה”…

פרידריך ניצשה, “אנושי אנושי מדי” כרך ראשון, קטע 45 (1, 483) תרגום, אילנה המרמן.

הגישה שרואה את המציאות באור הפוך ושונה מאשר בדרך כלל, קנתה לה אחיזה גם בפילוסופיה. גם בקרב הפילוסופים הקלאסיים התפתח זרם שגרס כי הבעיה היא לא בנו אלא בדרך בה אנו מתרגמים לעצמנו את המציאות,

הנה אחד מהם, יהודי בשם פילון האלכסדרוני Philo of Alexandria, :also called Philo Judaeus “פעמים שהייתי ניגש רק לעבודתי – ולפתע פתאום נמלאתי רעיונות שניתכו עלי ממרומים בדרך נעלמה; בהשפעת הארה אלוהית זו היתה התרגשותי גדולה כל כך, ששוב לא ידעתי היכן אני נמצא ומי הם האנשים העומדים עלי; לא ידעתי את נפשי ולא ידעתי מה אני מדבר ומה אני כותב; אותה שעה מרגיש הייתי את עצמי כה עשיר בכוח הסברה, נהנה מאור כה רב, מחונן בראייה פנימית כה מחודדת, מצויד במרץ כה גלוי בשביל כל מה שמוטל עלי לעשות – שהעיונים השכליים עמדו לנגד עיני רוחי באותה בהירות עצמה בה מופיע מראה עיניים ברור לנגד חוש הראייה”.

פילוסוף קדום נוסף היה אלפטון Plato (משל המערה). המשיך זאת קאנט Kant, שטען שיש בדרך בה אנו מתרגמים במוחנו את המציאות, גורמים ה’צובעים’ את נסיוננו. הוא התכוון בעיקר לכך שכל דבר שאנו פוגשים בעולם חייב לעבור ולהיות מוצג לנו דרך המתווכים של ההתניות שלנו. ובניגוד למה שניתן לסבור, לטענתו של קאנט, מקורם באדם, והם תוצר של רמת תודעה נמוכה. כלומר קאנט, כמו קאסטנדה Castaneda וכמו אפלטון טען כי ראייתנו את העולם מוגבלת והיא תוצר של רמת התודעה שלנו, שהיא המוגבלת. אך הבעיה היא שאשנבי ההצצה הצרים של ההתניות שלנו לא מוסרים לנו את המידע שמה שאנו רואים אינו אלא מוגבל ושטוח, אלא נותנים לנו את האילוזיה שכך העולם וזה בסדר. וכאן הבעיה בתודעה שלנו. בזמנו של קאנט זה היה רעיון מהפכני, קאנט טען שראיית העולם שלנו מתאימה עצמה לתודעה של המתבונן. הוא קרא לזה ‘המהפכה הקופרניקאית’ של המחשבה האנושית.

לאחר קאנט, עבר זמן, ובתחילת המאה ועשרים צמח זרם מחשבתי חדש שנקרא פנמנולוגיה Phenomenology. המונח אמנם לא חדש, אך מי שיצק לתוכו תכן מחודש היו אנרי ברגסון Henri-Louis Bergson בצרפת והפילוסוף היהודי הגרמני, צ’כי; שחי בתחילת המאה בגרמניה, אדמונד הוסרל Edmund Husserl, ניתן לראות בו עוד פילוסוף, אך הוסרל בעצם קרא תגר על כל צורת התפיסה שלנו של המציאות. ומבחינה זו הוא היה מורד גדול. מה שהוסרל עשה ניתן להשוותו לאדם פיכח שמונע מאדם עיור ליפול לתהום.

הוסרל הציע להינתק מתאוריות ולגעת בדברים עצמם. להתחבר להוויה. הוא הסביר כי התאור של המציאות בא במקום האפשרות לחוות אותה באורח בלתי אמצעי. ומבחינה זו הוא אומר דבר דומה מאוד לזה שאמר דון חואן Don Juan בספריו של קאסטנדה.

הוא גם דומה להוגים שניסו סמים פסיכואקטיביים כגון: מסקלין ו ל. ס. ד. כמו אלדוס הקסלי Aldous Huxley ב”דלתות התודעה” שלו. וגם טימותי לירי Timothy Leary – התברר להם כי כל תפיסת המציאת שלנו היא חלולה, שטחית ונעדרת את הממד ההוויתי. הפמנולוגים טענו כי אנחנו חויים יותר, ובמורכבות רבה יותר ממה שאנחנו ערים לו.

הוסרל שאל שאלה בסיסית; מה פירוש הדבר להיות ער למשהו?

סופר כמו פרוסט- Marcel Proust כשהוא מתאר במאה עמודים מה קורה בתוכו ברגע הראשון של ההתעוררות, היא יצירת מופת פמנולוגית, תיאור החוויה של התעוררות. “הייתי נרדם שוב, ואחר כך מתעורר מחדש לרגעים חטופים, רק כדי לשמוע את חריקת הפנל, או לפקוח את עיניי להביט בססגוניות המתחלפת של האפלה, לספוג, בניצוץ תודעה רגעי, את השינה שאופפת את הריהוט, את החדר, אותו שלם שאני לא יותר מחלק קטן ממנו, ובמהרה אשוב לחלוק עמו את קהות חושיו”.

אך אנו, בתודעתנו הרדומה הרגילה מניחים הנחות מקדמיות כה רבות, מקבלים דברים כה רבים כמובנים מאליהם, עד שאנו נעשים עיוורים להיבטים האמיתיים של ההתנסויות שלנו.

אנו בדרך כלל רואים את מה שאנו מצפים לראות, פרח הוא לא החויה הראשונית של צבע ריח והוויה פרחונית, אלא אותו הדבר כמו בכל הפעמים הקודמות, וכך אנו מפסידים את המפגש המהמם עם הפרח עצמו, דבר שקורה בכל חווית ל.ס.ד ומסקאלין. גם האומן מנסה לצייר לא את התוית של מה שהוא מצייר, אלא את החוייה של המפגש עם הוויתו הפנימית של האובייקט שהוא מצייר. הוסרל אכן התכוון לחוויה המלאה במקום לתוית.

הוא אומר: בואו נתחיל כאילו לא ידענו דבר, נניח לכל לחלוף, ונצפה במה שעובר בראשונו, וחשוב מכל, נתנער מכל התאוריות ורק נצפה (Mindfulness). כלומר, למחוק את כל התאוריות שיש לנו אודות המציאות, ולהתנסות במה שאתה מתנסה בעצמך, זה היה העיקרון הראשון של הוסרל.

הוסרל דיבר על כך שבכל סיטואציה ישנה משמעות עבורנו, ולמשמעות-גשטאלטית זו הוא קרא: ‘נואמה’. Noema ואי מציאת הנואמה מפריעה לנו לקבל את (מה שהוא קורא בשם) ‘עולם החיים’ כחוויה מהממת וחד פעמית ובמקום זה גורמת לנו לקבל אותו כמובן מאליו. ובכך להחמיץ אותו.

לראות את העולם דרך תבנית שטבועה בנו מראש, הוא להתאים את מה שאנו קולטים למה שכבר קיים בנו, ולא להתאים את מה שקיים בנו למה שאנו פוגשים. ומה שבטוח הוא שאנו פוגשים את העולם לא כפי שהוא, אלא לפי מה שכפינו עליו בכוח התבניות הדומיננטיות שקיימות כבר במוחנו.

הוסרל חשש שהטכנולוגיה משבשת את תפסיתנו על עצמנו ועל העולם, ותחזק את הראיה ההתנייתית שלנו את המציאות, תחזק את הציפיות המורכבות שלנו מן המציאות, תפריע לנו לקבל אותה באופן בלתי אמצעי. כי כל טכנולוגיה תיצור התניה נוספת בדרך למציאות שאנו חווים. זה בא לידי ביטוי בטלפון, כשמדברים עם מישהו שלא פגשנו אף פעם, ואז כשפוגשים אותו מתפלאים שהוא לא דומה לאיך שחשבנו שהוא נראה. וזאת משום שהטלפון איפשר לנו לתכנת ולהתנות את דמותו הויזואלית בהתאם לאיך אנו חושבי ם שאדם עם קול כזה צריך להראות. והדבר נכון לגבי כל תקשורת טכנית שיוצרת התניה לגבי המציאות העירומה כמות שהיא.

אם הוסרל דיבר על מתכונת מחשבתית ש’אונסת’ את המציאות ומפריעה לחוויה הישירה עימו, בא תלמידו, הגאון מרטין הידיגר Martin Heidegger והוא לוקח את תפיסת המציאות שלנו צעד אחד קדימה; הוא לוקח את זה לחיי היום יום. היידגר טוען שברגע שאנו עושים משהו, אנו כבר לא בעצם עצמנו, אנו כבר מחוץ לעצמנו, מזדהים Identification עם מה שאנו עושים ומפסיקים להיות ערנים לעצמנו.

ספרו החשוב ביותר של היידגר, ‘הוויה וזמן’ Being and Time, התפרסם ב-1927, הרצון שלו היה שאפתני; להסביר את המשמעות ההוויה. בתחילת הספר היידגר מעלה את השאלה. ”מהי משמעות ההוויה?”

ובכן, בחיי היום יום אנחנו שוקעים תמיד בפעילויות. אנחנו מבלים, מנקים, בונים, כותבים, מציירים. זה מה שהיידגר קורא ‘להיות בעולם’, ואז אנו שוכחים את עצמנו.

היידגר לא היה ממש נגד המדע. וגם לא היה אנטי ריאליסט, אך הוא זיהה כי היחס של המדע והגישה הקיימת למציאות חסרה משהו, הקליפות ישנן אך הבסיס, שהוא תפיסת המציאות באופן מהותי והוויתי – חסרה. ויש לו מילה אחת שמקיפה את החוסר הזה והמילה שלו היא ‘סורגה’ Sorge, שמשמעותה ‘איכפתיות’! ומה שחסר לנו ביחס למציאות זו אותה איכפתיות. במקומה אנו מוצאים יחס הולך וגובר של ניכור וחוסר איכפתיות, יחס של זרות – בינינו לבין כמעט כל דבר אחר שאנו באים עימו במגע. האיכפתיות מובילה להומניות, בעוד שהניכור מוביל לדהומניזציה, (והמרחק בין דהומניזציה לדמוניזציה [כפי שראינו בשואה] הוא קטן למדי).

לפי היידגר, לפני שאנו מנסים להבין את העולם ולרכוש אודותיו ידע, עלינו קודם כל לחיות בו מתוך איכפתיות.

לרוב כולם חיים באותו משטח לינארי חד ממדי כמו כולם, שמים תוויות במקום לפגוש את המציאות שמאחורי המציאות האשלייתית הקיימת. עוברים דרך החיים, כביכול מכירים את העולם, אך לא סקרנים ותוהים כל פעם מחדש על הפלא של עצם הקיום, עצם ההויה, עצם הישנות של הדברים. כי בחיים מתוך מצב תודעה ער, אנו אמורים להיות אחוזי קסם, סקרנות ופליאה. המסר של היידגר הוא שלחיות את החיים כמו שכולם חיים אותם – זה להחמיץ אותם, כי עצם עובדת קיומם אמורה להיות עבור האדם בעל מצב התודעה הערני כמו פצצה אדירה. וכך בזמן שאנו מחכים שהחיים יקרו לנו, אנו מחמיצים את ההלם של עצם קיומם.

אבל לפעמים אנחנו מתעוררים לתחושה עמוקה יותר של קיומנו. זה קורה לעיתים רחוקות, כשניצלים ממוות, או בחוויה יוצאת דופן, ואז כל רגע הוא חוויה אדירה, אך מיד חוזרים לשינה, למצב התודעה הבורגני הישן.

והנה יושב האדם הער, מול חבר ישן בשיחה, יחד עם אחרים בסלון ביום שישי ותוהה, איך מעבירים את מסר על האפשרות של מצב תודעה ער לישנים מבלי שהם יתרגמו את זה לסוג של מתקפה על ראיית העולם שלהם. ובכן להיידגר יש מה להציע בתחום, והצעתו מפתיעה, מרעישה, (ומקוממת את הנמים), ומה שהוא מציע נוגע למצב רוח, מצב רוח מסוים שלדעתו אמור להיות שורה בכל החיים, והוא מתייחס לחרדה. קירקגר התייחס לאימה, היידיגר לחרדה; (אנגסט Angst בגרמנית, ואנקזייטי Anxiety באנגלית). היידיגר הבחין בבירור בין חרדה לפחד, פחד הוא תחושת איום מצד דבר מוגדר, שאפשר לשים עליו אצבע ולצפות לו בבירור. אתה יודע ממה אתה פוחד. חרדה, בעיניו, מתארת הרגשה שונה לגמרי, תחושה של איום מצד דבר לגמרי לא מוגדר. ולהיות חרד זה חלק מלהיות ערני בחיים, זה הקצה השני של הערנות, להיות ער זה לחוות את החשש מפני הבלתי ידוע (חרדה). לחיות באמת זה להיות חשוף לבלתי ידוע, ואדם שער באמת, חייב להתרגל לחיים בחרדה מתמדת, הדרך היחידה לא לחיות בחרדה מול העובדה שהגרוע עשוי להתרחש במקרים רבים – הוא לעצום עיניים, ואז אין חרדה, אבל אז גם אין חיים עוצמתיים. גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לגישה הקיימת לחרדה, שרואה בה סרח עודף מיותר שמפריע לחיים רגילים ונוחים. אך לאדם הער היא מצרך עליו אסור לו לוותר, ולגביו השאלה היא לא אם להיות חרד או לא, אלא אם אפשר לחיות עם החרדה בצורה נינוחה.

היידגר מוצא שהחיים הללו, הם חיים שאנו חולמים אותם, ולא חיים אותם מתוך מודעות ועוצמה. בחיים אלה חסרה לדעתו יותר מכל השאיפה שלנו להיות נאמנים לעצמנו. כלומר ככל שאדם יותר ישן תודעתית, כך הוא פחות אמיתי לעצמו, עושה דברים מתוך איך שאחרים היו מצפים ממנו, אך איך הוא היה רוצה לעשות זאת? לרוב זה אפילו לא מגיע לסף תודעתו. כך שעבור היידגר מה שחסר באופן ההוויה היומיומי הרדום היא אותנטיות!

מה שחסר אצל אנשי ‘אמצע הדרך’ אצל ‘הבורגנים בנשמה’, הוא לחיות מתוך הקשבה לקול הפנימי, במקום ללכת אחר מה שנהוג או מקובל.

היידגר אמר כי “אדם הוא מי שהוויתו מעסיקה אותו”. מי שנוקט עמדה באשר לפירוש של המושג ‘להיות’, באשר מה זה להיות אדם.

ובכלל, גישתו של היידגר היא יותר אקזיסטנציאליסטית מאשר מדעית, הוא טוען כי כל מרידה ועמידה של אדם כנגד משהו בעולם, אם היא לא מתייחסת לרובד של מה שראוי לצאת נגדו, היא מרידה שטחית ובאה רק לתת מראה עיניים של מרידה. מרידה אמיתית יכולה להיות רק כנגד מצב התודעה קיים של האדם. נגד השינה הזאת, נגד חיים מבלי שחיים אותם באמת. רק צורכים אותם כמו אוכל או מין או מוסיקה.

ועל כן להיות מורד (במובן התודעתי), זה להיות ער ולדעת שאנשים אחרים ישנים. להיות מורד זה לצאת כנגד מצב השינה שלהם, לא באפן חיצוני, אלא מתוך עמדה פנימית.

האלכימיסטים, היוגים והקבליסטים אומרים שעל האדם להיולד פעמיים, פעם בצורה גשמית ופעם באופן רוחני. וכך גם הוא, הוא טוען כי על האדם לבוא לעולם פעמיים; אדם בא בפעם הראשונה לעולם, והוריו מהווים עבורו את המודעות שלו כלפי העולם והוא מוצף בגלי האגו הבאים במפנים, הוא העולם והעולם זה האגו שלו. ובפעם השניה הוא צריך להיוולד בתודעה ובהוויה הפנימית; לדעת שהוא נפרד מן העולם, בודד ללא תקנה, חרד בצדק ואחת דינו, על לא עוול בכפו, אך למרות זאת הוא חי מעתה את חייו מתוך אותנטיות, באומץ ובנחישות, לא בגלל, אלא למרות. וזו המרידה האולטימטיבית; אך להיוולד פעם שניה לתוך הערנות, זה לחיות באבסורד כפול, האחד של הישנים מסביב, והשני של גזר דין המוות שמחכה לו בכל רגע.

מסה 4

היבטים הוליסטיים, איזוטריים, מיסטיים ורוחניים

גורדייף מדבר על היכולת של האדם להגדירה, הוא אומר שיש להבדיל בין תודעה לבין אפשרות של תודעה. לדבריו יש לנו בעיקר את האפשרות לתודעה. ואפשרות זו לרוב אינה מתגשמת, וכך אין לאדם נטול התודעה יכולת להגדירה, כי לרוב מעולם לא הייתה לו, (מלבד נצנוצים נדירים). עם זאת, מה שבכל זאת ניתן להגיד על התודעה הוא: כי אדם שנמצא במצב של תודעה עודפת, או תודעה ערה, יודע שהוא מצוי בה, ויודע זאת בכל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו. דבר הפוך ניתן להגיד על אדם שנמצא במצב של תודעה חסרה או תוזעה רדומה; הוא לא יודע שאינו מצוי במצב של תודעה ערה. כלומר; היודע יודע שהוא יודע, זה שלא יודע, לא יודע שהוא לא יודע, (הוא סובר שהוא יודע)! כשהתודעה נעדרת אין האדם חש בכך, הוא ממשיך לפעול, לחשוב, להרגיש, לדבר, ולעבוד -בלעדיה. ותוך כדי כך הוא עובר לפאזה של חלימה בה הוא חולם שהוא ממשיך להיות ער. אך אם התודעה חוזרת, רק אז הוא יכול להיווכח כי נעדרה. גורדייף אומר כי בסך הכל הרגעים שבהם יש תודעה ערה הם קצרים, ומשתרעים ביניהם מרווחים ארוכים של פעולה מכאנית ואוטומטית.

תודעה אינה משהו רצוף ואחיד. אצל האדם הרגיל מצב התודעה מצועף; התודעה כל זמן ‘בורחת’ לו, או ‘מופגזת’ על ידי גירויים שגורמים להסחת דעת. אדם במצב תודעה ער יכול ‘לנסוע’ עם מחשבה אחת דרך ארוכה, ולהיות רק עמה, ולחזות בה מתפתחת, אך אצל אדם במצב תודעה רגיל, כל הזמן מחשבות מתחלפות אסוסיאטיבית.

אוספנסקי, P.D. Ouspensky תלמידו של גורדייף, בסיפרו (שנכתב לפני שפגש את גורדייף וכתב את ‘בחיפוש אחר המופלא”) ‘טריטום אורגנום’Tertium Organum, (הוצאת רנדום האוז random house publishing, 1970) מדבר על 4 רמות של תודעה, מנמוך לגבוה.

רמה תודעה מס. 1:

חיים בתחושה של חלל חד ממדי. הכל מופיע כמו על קו. המודעות שקועה בתוך עצמה. זהו המצב של תא, קבוצת תאים, ריקמה, או אברי גוף של חיה או אדם, או צמח ושאר אורגניזמים נמוכים. ובאדם זו הרמה של התודעה האינסטיקטיבית שלו.

רמת תודעה מס. 2:

כאן ישנה תחושה של חלל דו ממדי. כאן זו רמת הקיום של החיה. ברמה זו כבר ישנם חושים, תחושות, אך אין מחשבות. כל דבר שהחיה רואה ברמה זו נתפס כאמיתי באופן אותנטי. כאן ישנם החיים האמוציונליים ובאדם יופיעו הבזקים של חשיבה. (רמה זו היא הנפוצה).

רמת תודעה מס. 3:

כאן ישנה תחושה של חלל תלת ממדי. חשיבה לוגית. חלוקה פילוסופית למה שהוא ‘אני’ ומה שהוא ‘לא אני’. כאן גם קיימות דתות עם חלוקה מאוד ברורה בין נפש לגוף, בין חומר לרוח. כאן גם צומחת האמונה בדבר מדע האבולוציה. והההבנה של היקום היא לאור הפיסיקה הקלאסית, כיקום מכאני, הפועל על סמך חוקים אוטומטיים. וההבנה של רעיונות קוסמיים מתקבלת כמטפורה למשהו מכאני וחומרי שנתפס בחושים. כאן גם מתקיימת ‘היסטוריה חומרית’, כלומר הסבר של ההיסטוריה דרך תופעות מדידות ומוחשיות, כמו סוציאליזם, כלכלה וכו’. כאן גם היחיד ואישיותו הם תחת השליטה של החברה וחוקיה. כאן מושל האינטלקט ויש הבזקים של מודעות עצמית.

רמת תודעה מס. 4:

התחלה של הבנה של חלל בעל 4 ממדים. קונספט חדש של הזמן. משכי זמן ארוכים יותר של מודעות עצמית. הבזקים קצרים של מודעות קוסמית (אובייקטיבית). התחושה היא של יקום חי. תחילתו של כח רצון מודע. (שם, עמ’ 338).

שינוי ושידרוג של מצב תודעה, הוא מעבר ממס. 3 למס. 4.

כלומר, מה שנכנס כאן לתמונה הוא שינוי מצב תודעה, היכולת להעביר אותה ממצב נמוך ובעל תפקוד מוגבל, למצב גבוה ובעל תפקוד משופר.

כמו כן, דיווחים של שינוי מצבי תודעה מגיעים אלינו למשל מן היוגה. היוגה צמחה בהודו ומשמעותה: התאחדות של היחיד עם הקוסמי, עם הרוחני, עם האלוהי. אצל ההודים איחוד זה שמו: סמאדהי, אצל הבודיהסטים הוא נקרא: דהיאנה. או פשוט: בודהא. השם בודהא בא מן השורש BUDH שמשמעו: להיות מודע. משורש זה גם בא השם של דת הבודהיזם שאכן מבוססת על האינטליגנציה הגבוהה והבהירה שנמצאת בתודעה המוקצת.

מי שכתב רבות על מקום התודעה ביוגה היה פאנטאג’לי Patañjali, שהיה הוגה דעות יוגי הודי וכתב את ה”יוגה סוטרה” Yoga Sutra (אור עם, תרגום אורית סן גופטה, 1994). בספר זה הוא ערך את מקורותיה העתיקים של היוגה. ובו הוא טוען כי התודעה היא איחוד בין היודע ובין הנודע. אך איחוד זה יתרחש רק כשהתנודות של התודעה יפחתו או יעשו איטיות יותר, כי לפי היוגה סוטרה, מה שמחזיק את התודעה במצב נמוך הוא מצב הריגוש או גירוי היתר שלה, כמו מים שכל הזמן יש שם אדוות וגלים ועל כן אי אפשר לראות את הקרקעית דרכם (התת מודע) או שאינם יכולים לשקף את השמיים (העל מודע). פאנטג’לי מדבר על התודעה ככלי באמצעותו האדם יכול לקלוט את העולם. כלי עכור (בגלל תנודות רבות ומהירות; חוסר שקט) לא יכול לקלוט את העולם, רק כלי צלול – יכול. רק הוא יכול להגיע לסמדהי או דהיאנה. והדרך שהיוגה מצאה להפחית את תנודות התודעה, או לפחות להאט אותן – היה בעזרת המדיטציה. היוגים מאמינים כי חוסר ידיעה, חוסר הבנה של החיים, נובע מחוסר יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, ודבר זה הוא מקור הסבל האנושי. והטענה של היוגה היא שעד שהתודעה לא תיצטלל, או (תיפטר מצעיפיה) – האדם לא יוכל לראות את המציאת כמות שהיא. “כאשר התודעה תהיה שקופה ומבריקה תשתקף בה המציאות במדויק”. מצב זה של תודעה מעורפלת הוא מצב של שינה, ובשינה יש חלומות. האדם בעל התודעה המעורפלת לכוד בפנטסיות; פנטסיות על חברה אנושית טובה יותר (פוליטיקה ואידאולוגיה) או פנטסיות על יחידים טובים יותר (חינוך), או פנטסיות על ידע חדש ומחכים (השכלה ואקדמיה), פנטסיות אודות רוחניות, פנטסיות.

תפיסה זו הינה הוליסטית ואינה מתייחסת רק לחשיבה או לאינטלקט בלבד, אלא למערכת כולה, מערכת בה הפסיכולוגיה, הרגש, האגו והשכל מתפקדים כמערכת אחת. היוגה סוטרה מדברת על ההבדל בין האדם הרואה לאדם שלא רואה, האדם הרואה נמצא במצב שנקרא ‘וונדטה’ Vendetta, בעוד שהאדם שלא רואה, נמצא במציאות עכורה או מעורפלת, אומרת על כך היוגה סוטרא: “מציאות זו נראית רבת פנים או דואלית רק בתודעה של זה שאינו רואה”. (שם, עמ’ 23). הרואה מצוי במציאות הוונדטה, שם ישנה מציאות אחת.

שם התודעה ביוגה סוטרא הוא: צ’יטה Chitta, והצ’יטה היא הבמה שעליה צריכה להתרחש הדרמה של החיים. אך במציאות שבה התודעה לא הגיעה עדיין לרמת ההכרה העליונה, לסמאדהי, האדם לא פוגש את המציאות כמות שהיא (צ’יטה) אלא את המציאות כפי שהוא נאלץ לראות אותה, מתוקף היכן שהוא תקוע.

אז מה גורם לאותם תנודות שמפריעות לתודעה להיות צלולה? ובכן אחד מן המכשולים העיקריים, לפי היוגה סוטרה היא ההשתוקקות, היוגה סוטרה רואה בהשתוקקות אחד מן הסימפטומים לתודעה לא ערה, בתודעה הערה קיים מצב מתמיד של אי השתוקקות.

חוץ מהשתוקקות מאפיין נוסף של הישן, היא אי הידיעה, ובלשונו של פאנטלג’לי בסוטרה 4.11: “אי הידיעה היא השדה של האחרים (בין שהם) רדומים, מוחלשים, חסומים, או פעילים מאוד”.

והנה עוד שני ציטוטים מן היוגה סוטרא: “המהות של הנראה (קיימת) רק עבור זה הרואה . (4.11) . “”אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא, המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג וכעצמי. (5.11) .”

היוגה סוטרה מדברת על הגעה למצב הרביעי (של אוספנסקי) על ידי מה שהיא קוראת לו: ‘הפחתה בתנודות התודעה’, הכוונה היא להפחית את רמת העירור, חוסר השקט והריגוש של התודעה. ואז דרך השקט שמשתרר בשכבות החיצוניות של התודעה, השכבות הפנימיות יותר יכולות להתחיל לעבוד. כשזה קורה נרשמות עליות באינטליגנציה, איזון נפשי, בגרות נפשית, יצירתיות ושיפור בזמן התגובה לגירויים, לשון אחר: התרחבות של המודעות האינדיווידואלית.

והנה עוד מקור, הפעם מדובר על הראג’ה יוגה. וכאן מובא ציטוט מתוך ספרו של: Raja Yoga :Vivekananda הראג’ה יוגה ידועה כיוגה המלכותית, וספרו זה יצא בלונדון בשנת 1896, זהו ספר בן 4 כרכים והנה ציטוט מחכים מתוכו לגבי הסמדה: “כי הרוח, כשהיא לעצמה, יש לה מדרגת מציאות גבוהה למעלה מן התבונה, מצב על תודעי, בהגיע הרוח למצב עליון זה הריהי זוכה גם לידיעה זו שמעבר להגיון התבוני… כל המדרגות השונות שביוגה מטרתן היא, להביאנו בדרך מדעית אל מצב על תודעתי זה, אל סאמדהי. …כשם שהפעולה הבלתי מודעת היא למטה מן התודעה, כן ישנה גם פעולה שהיא למעלה מן התודעה ושאגב אינה מלווה הרגשת אנוכיות… אין כאן הרגשת אני, ואף על פי כן הרוח פועלת, חפשית מן התשוקה, גאולה מכל המטריד וגוזל מנוחה, ללא מטרה מסויימת ובלא גוף, אז זורחת לנו האמת במלוא זהרה, ואנחנו מכירים את עצמנו לאשורנו, כי סאמדהי נמצאת בפוטנציה בכולנו, ועינינו נפקחות לראות את מהותנו האמיתית ואנו יודעים כי הננו בני חורין, בני אלמוות, כל יכולים, משוחררים כליל מן הסופי ומן הניגוד בין טוב ורע אשר עמו ורואים את הזהות הגמורה בינינו ובין אטמאן – היא נשמת היקום”.

כך אצל היוגים בדת ההינדו וכך המאסטרים של הזן בבודהיזם. וכך הדרווישים הסופים בדת האיסלאם. והנה קטע מן האוטוביוגרפיה של אלגזאלי, פילוסוף ותיאולוג פרסי מן המאה ה-11″ :כל מי שלא חזה מבשרו את מצב הדביקות הזה אינו יודע ולא כלום על מהותה האמיתית של הנבואה, והיא נודעת לו רק בשמה בלבד, ואף עלפי כן ייתכן כי יהיה בטוח במציאותה של הנבואה, גם מתוך הרגשתו האישית וגם מתוך מה שהוא שומע מפי הסופים. כשם שיש אנשים המחוננים רק בכשרון התחושה והם דוחים את כל מה שמוצג לפניהם כדברים שהם עניין לתבונה הצרופה, כך ישנם אנשי תבונות, הדוחים והשוללים את הדברים המתגלים לכשרון הנבואי. אין הסומא יכול להבין מאומה בצבעים, חוץ ממה שהוא שומע מפי זולתו. אבל אלוהים קירב את הנבואה להבנת בני אדם על ידי שאצל לכולם מצב שיש בו דמיון אליה בקווים יסודיים”.

מצב תודעה 4 (אצל אוספנסקי) הינו מצב היפו-מטבולי של התודעה. במצב הרביעי הגוף נמצא במנוחה עמוקה פי כמה משינה, ובאותו הזמן המודעות הינה ערנית ודרוכה בצורה בלתי רגילה. מצב זה הוא מצב שידוע בשם גלי אלפא, גלי המוח עוברים ממצב גלי הביתא הרגילים של התודעה הרגילה, (בשינה הם במצב דלתא), ועובדים על משהו שקיים בעיקר במעבר בין שינה לעירות: גלי אלפא.

“מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע,

הוא טיפש, התרחק ממנו.

מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע,

הוא ילד, למד אותו.

מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע,

הוא ישן, הער אותו.

אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע,

הוא חכם, לך אחריו”.

פיתגם סופי עממי

“התודעה היא הצורה הגבוהה ביותר של השתקפות המציאות, אך היא אינה קיימת ונתונה מראש, קבועה ופסיבית. היא מעוצבת על ידי פעילות ומשמשת את בני האדם בפנייתם לסביבתם. לא רק בהסתגלות לתנאים, אלא גם בהבנייתם מחדש”.

אלכסנדר לוריא, פרופ’ לפסיכולוגיה, אוניברסיטת מוסקווה.

מסה 5

מסלולים עוקפי תודעה

חלק א: פגיעות

התודעה הירודה שלנו נוסעת דרך העולם, חשופה למסרים שונים. ככל שהיא ירודה יותר – כך היא פגיעה ושבירה, כי אין בה לכידות ועוצמה פנימית, היא לא התעצבה עדיין. והקושי הרב ביותר שלה הוא עם מסרים ישירים, משמעויות חד משמעיות, השתמעויות שאינן משתמעות לשתי פנים. היא לא עומדת במפגש עם תובנות שיש להם השלכה אישית ישירה. היא פגיעה.

וההפנמה של המסר הישיר לגבינו – קשה מנשוא. לא מסוגלים לעמוד בה. יש לנו תחושה ברורה שאם נספוג את מה שזה אומר לגבינו – עד הסוף – נתרסק.

לעומתה, תודעה מפותחת היא גם נייטרלית ועל כן עמידה בפני מסרים אישיים ישירים.

אם האמירה היא ישירה לגבינו – במצב תודעה ירוד -אנו תמיד ניקח אותה בסופו של דבר באופן אישי. ותהיה לה השלכה ישירה לגבי תפיסת האושר האישי שלנו. כי עבורנו מפת העולם היא של האגו שלנו, ועל כן לכל תובנה או מסר – ישנה השלכה והשפעה ישירה על איך אנו תופסים עצמנו וחיינו.

וכדי לא להתרסק – מחפשים דרכים עוקפות:

חלק ב’: למשל אמנות

כן, האמנות כאמנות היא כביש עוקף מסר, אמירה ומשמעות.

ההיגד מוצנע בנוקטרנו לפסנתר בציור קוביסטי, בפרוזה של סופר ידוע. המסר אמנם שם, אך מוקף באלפי צעיפי ז’אנר אופייניים. אפשר להגיע למסר רק דרך רמזים ורק ליודעי ח”נ.

אפשר לחשוב כי האמנות היא כביש מוביל לאמת, אך האמת הינה בוטה ומחייבת מדי ועל כן האמנות עסוקה יותר בטווית מסכות ותחפושות סביב האמת מאשר בדרכים להציג אותה כמות שהיא. חסים על קיבתם של צרכני האמנות, עוטפים את המסר כך שהתפוצצות של האמת בתוכם תיבלם על ידי עשרות עטיפות רכות, שיבלעו ויעמעמו את ההדף, וכך תודעתו הירודה והפגיעה של הצרכן – לא תיצא ניזוקה.

כך האמנות, ככביש עוקף תודעה.

חלק ג’: למשל שיחה

כן, השיחה גם היא כביש עוקף תודעה. לדבר ולדבר רק כדי לוודא שאיננו מתקרבים לגעת בנקודה משמעותית כלשהי. נמנעים מאמירה, מדברים בלי היגד. הדיבור הופך למחוז החפץ לעצמו, העיקר לא להגיע לשדות המוקשים של האמירה הברורה והערכית אודות הדברים.

המלים משמשות כדי לכסות, לערפל, לטשטש. הן מסיטות את מרכז הכובד למקום בו אין מוקשים של תובנה ומשמעות.

מדברים, כי מדברים. ומדברים כך – כי כך מדברים. המלים עצמן הופכות לעיקר ולא לכלי תחבורה בדרך למחוז חפץ תובנתי ומשמעותי.

ומה רוצים להגיד? משתדלים שלא להגיד, כדי לא להסתבך, לא להכנס לצרות. כי אם אומרים, זה בטח ידגדג למישהו את קצוות האגו, אז משתדלים לדבר במלים שתהיינה כמה שיותר מעוקרות מאמירה.

כך השיחה, ככביש עוקף תודעה.

על מה הם מדברים?

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?

על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?

על הנפש שלא חדלה לכמוה? בין בלילה, בין ביום?

על מה הם מדברים, מה הם מדברים?

מדברים ומדברים ושחים וגורסים:

“מה היא קנתה בזול?”

ו”כמה עולים תחתונים ב’מול’?

ומה אמר ההוא, שסיפר להם שאמרו לו וכו’.

על מה הם מדברים?

האם על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?

על מסתרי היקום ופשר החיים?

על עניינים פעוטים, הם מדברים

כאלה שאינם מעלים ואינם מורידים,

שאינם משנים ואינם מזיזים.

רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,

בקורים שהם טווים,

קורי שינה דקים.

קורי שינה לנרדמים,

לישנים שנת ישרים.

שנת ישרים באמצע החיים.

ג.ר.

חלק ד’: למשל החיים

אך למה לדבר על אמנות ושיחה – ככבישים עוקפים, כשאפשר לדבר על החיים.

הרי החיים עצמם הם כביש עוקף תודעה אחד גדול. חיים אנו את חיינו מבלי דעת. מבלי להיות מודעים למה באמת קורה בהם. חיים ללא הידיעה העירומה, הישותית, החד משמעית והטוטלית – של מה באמת קורה בנו, איתנו ובמתרחש עמנו – כאן ועכשיו. מהו ההפנינג? מהי הדינמיקה? מה זורם? מה מתרחש? מה קורה?

לא קורה. ואם קורה לא יודעים שזה קורה. כי חיים מתוך חוסר ידיעה. ולא כי לא יודעים; לא רוצים לדעת. מתאמצים שלא לדעת. על ידי:

חיים מתוך הדחקה: ‘נכון, אבל זה לא כל כך נורא’.

חיים מתוך הכחשה: ‘לא, זה לא יכול להיות’.

חיים מתוך השלכה: ‘זה בכלל בגלל שאתמול היה לי כאב ראש’.

חיים מתוך התעלמות: ‘לא ראיתי, לא שמעתי, לא שמתי לב, הייתי עסוק’.

וכך, אנו עוקפים את מחוז התודעה הערה, זו שנותנת מכה במרכז הפנים, זו שמרגע שאתה פוגש בה – חלק מתפישת העצמי שלך משתנה.

כשאנו נוסעים בכביש הישיר אנו מגיעים אל הדברים כפי שהם לעצמם, בפני עצמם, בלי קשר אלינו. ככה זה. אך כשאנו נוסעים בכביש העוקף נראה לנו כי: ‘יכול להיות כך וכך, ואולי גם כך. מי יודע? מי בכלל יכול לשפוט? תלוי. ‘וזה גם נורא סובייקטיבי’ – אומרים לנו ואנו לעצמנו.

וכפי שבשטחים ישנם כבישים עוקפי אזורים מסוכנים – כך גם בחיי התודעה שלנו; עוקפים את המקומות, הנושאים והמלים שיכולים לפוצץ בנו מטענים סמויים. מטענים העלולים להחריב את מבנה חיינו הזעיר בורגני והשליו.

בנסיעה בכביש העוקף – הדברים מתערסלים בזוית הנוחה לנו, זו שלא תפריע מנוחתנו הזעיר בורגנית. את השלווה המבוצרת שקנינו לעצמנו מתוך ובתוך החיים.

בנסיעה בכביש העוקף הדברים לא צובטים, לא מטרידים. אף אחד לא זורק עלינו אבנים, אין כפרים עוינים בצדדים, לא יורים עלינו באמצע הלילה השליו.

אפשר לישון בשקט בכביש העוקף. להמשיך ולישון, כי בסופו של דבר הרי נגיע ללא כל הפרעה. המסלול העדרי והקונפורמי הזה יוביל אותנו לבטח למחוז חפצנו, זה שתמיד תמיד יחכה לנו: השום מקום.

מסה 6

שלטון הטכנוקרטיה מול פוטנציאל התודעה

חלק א’: פיתוח טכנולוגי

אין ספק שבני אדם מוגבלים ביכולת התפקודית שלהם. למשל, ברמה הפיסית איננו יכולים לעוף, או בהליכה או ריצה, אי אפשר לנוע מעבר למהירות מסוימת. אך האדם המציא טכנולוגיות שמאפשרת לו לעקוף מגבלות אלו;. עבור תעופה המציאו מטוסים ועבור ריצה או הליכה המציאו מכוניות. ואילו את האוקיינוסים אפשר לחצות בעזרת ספינה.

ויחסית להמצאות אלו – הפיתוח הטכנולוגי האנושי הגיע אף לרמה של המצאת חלליות שיכולות לעשות את כל הדרך למאדים וחזרה.

אנו מאוד גאים ביכולת הטכנולוגית שלנו ולא זו בלבד אלא שאיננו יכולים לדמיין חיינו בלעדיהן. וזה מרחיק לכת עד כדי התמכרות להם.

ואכן, הן משכללות ומקלות על חיינו; פעם דברים היו מסובכים, למשל מצלמה, צריך לקנות, להביא את הפילם לחנות ולהמתין כמה ימים עד שהתמונות יפותחו, ואז צריך לבוא עוד פעם כדי לאסוף את הצילומים. בשעה שהיום ניתן לצלם דרך הנייד, ותוך שניות זה יכול להגיע לדודה מעבר לים…

וכך אפשר לראות את ההמצאות הללו כשיא של הקידמה האנושית, אך אפשר לראות אותם בראיה פחות שכיחה, כקביים; אנו יותר ויותר נעזרים במכשירים שהופכים לחלק מן הגוף והחיים שלנו. ומשהתרגלנו לטכנולוגיה החדישה אין דרך שנוכל לחזור לאחור, כה נעשינו תלויים בנוחיות ובאפקטיביות של השיפור הטכנולוגי כמעט מידי יום, שאיננו יכולים לתאר את חיינו בלעדיהם.

בראייה הרבה יותר רדיקלית ניתן לקרא את סיפרה של חנה ארדנט Hannah Arendt : ”אייכמן בירושלים” ולהבין את שהיא כותבת בספר זה שלה: אייכמן לא היה רשע מרושע, שיא האכזריות והמפלצתיות האנושית, אלא טכנוקרט, חלק בלתי נפרד מעולם הטכנולוגיה המשוכלל שעמד לרשות העולם במאה הקודמת. וככזה לא עלתה במוחו כלל האפשרות לחרוג מן הנהלים (פרוצדורות טכנוקרטיות), כי הנהלים היו הכול, האדם לא קיים מעבר לנהלים והטכנולוגיים שאפפו אותו. לא הייתה לו יכולת להיות אנושי או מוסרי, כי שפע הטכנולוגיה הפך אותו לבורג במכונה. והטוטליות שבה הוא מילא את תפקידו, אפשרו לו להוציא לפועל זוועות שאי אפשר לתאר. ועם זאת הוא נותר נורמאלי (כי היה חלק ממכונה אדירה). זה מה שכל כך קשה לקבל אצל ארדנט; עולם המושגים שלו לא קולט: מוסרי לא מוסרי, אלא אפקטיבי, או לא. להיות חלק מתואם מן המנגנון או לא. (ואחד הדברים הכי נוראים שאדם יכול לדמיין לעצמו, הוא להיזרק אל מחוץ למנגנון המקצועי בו הוא מתפקד וממנו הוא חלק).

ארדנט טוענת שהרוע הכי נורא שהמין האנושי עשה, לא נעשה בגלל אופי אכזרי במיוחד או רוע קיצוני. מה שהכי מדהים בתהליך ההשמדה של יהודים ואחרים – הוא שזה נעשה בלי רגש. יש משימה, אני בורג, צריך לבצע אותה. הבורג לא יכול לאפשר לעצמו לחשוב באופן עצמאי, זה שמור למפקדים שמעליו, הוא צריך להיות רכיב צייתן וממושמע, בלי קשר למה הוא אמור להוציא אל הפועל. (וזה במיוחד כך בעם הגרמני, אך במידה פחותה גם ביתר העמים במאה העשרים והעשרים ואחת).

בשנות החמישים של המאה הקודמת נעשה ניסוי באמריקה, הניסוי של סטנלי מילגרם (stanley milgram, (1974. מילגרם היה פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת ייל, והוא רצה לבחון מה גורם לאנשים לציית לסמכות ולפעול בקונפורמיות. את הרעיון לניסוי הוא שאב, אכן, ממשפט אייכמן, שאמר: “רק צייתתי לפקודות”.

לניסוי גויסו כמה מתנדבים נורמטיביים, להם נאמר שמדובר בניסוי למידה, ותפקידם להיות ‘המורה’. לתפקיד ‘התלמיד’, הביאו שחקן שישב בחדר אחר, אותו ניתן לשמוע מחדרו של ‘המורה’. המשתתפים בניסוי התבקשו לשאול את התלמיד שאלות, ובכל פעם שטעה בשאלה, היה על המורה ‘לתת לו שוק חשמלי’.

כמובן שהשחקן לא היה מחובר כלל לשום מכשיר, והוא צרח לפי מה שנרמז לו.

עוצמת המכה החשמלית עלתה בכל טעות – מ-15 וולט ל-450 וולט. במציאות אף אחד לא חושמל אבל בכל פעם שהמורה חשב שהוא מעניש את התלמיד, צרחות וצעקות נשמעו מהחדר. מעוצמה מסוימת ומעלה – הצרחות פסקו לגמרי ושרר שקט בחדר השני. בשלב זה חלק מהנבדקים החלו לחוש אי-נוחות מהניסוי ושאלו האם הנבדק השני בסדר.

בכל פעם שהנבדקים העלו ספקות לגבי המוסריות של כל העסק, מארגני הניסוי עודדו אותם להמשיך ואמרו להם שהם לא יהיו אחראים לתוצאות הניסוי. רק אם הנבדק סירב להמשיך ארבע פעמים – הניסוי הופסק. אחרת הניסוי נמשך עד שהנבדק הגיעו ל-450 וולט – המקסימום הקטלני של מכת חשמל.

התוצאות היו מפחידות והדהימו אפילו את מילגרם עצמו: 26 מתוך 40 הנבדקים הגיעו עד למקסימום השוק החשמלי, ולמעשה הרגו את התלמיד שלהם. 14 הנותרים הפסיקו רק לאחר שעינו אותו קשות ב- 300 וולט. תוצאות הניסוי ומהלך הניסוי עצמו עוררו ביקורת רבה וחלק מהנבדקים פיתחו בעיות פסיכולוגיות כגון חרדה ודיכאון לאחר שגילו כי הם למעשה הסכימו לרצוח אדם אחר.

הם היו נתונים בקונפליקט בין הקול הפנימי שלהם ובין הצורך להיות קונפורמים. ברגים קטנים במערכת טכנוקרטית גדולה. וככאלה לא הייתה להם, לדעתם, הזכות לחשוב עבור עצמם. וזה מזכיר את עניין אייכמן.

מסקנה מניסוי זה: כשאדם הופך לחלק ממכונה, הוא לא מרשה לעצמו לחרוג ממנה. הפיכת האדם לבורג במכונה טכנולוגית גדולה – שם עליו, לפי תחושתו, את האחריות לנהוג בהתאם לציווי הטכנוקראטי. והשורה התחתונה היא שבמקום בו טכנולוגיה והתלות בה ובנהלים סביבה – הם העיקר, אין אפשרות לאדם להיות אנושי. כל תלות בטכנולוגית באה על חשבון חלק אנושי שבאדם שמוקרב כדי לפנות מקום לעוד קביים טכנולוגיים.

במצב כזה השאיפה של מנהלים היא שהעובדים שלהם יעבדו כמה שיותר כברגים במכונה ופחות כישויות בעלות חשיבה עצמאית, ומוסריות ואנושיות עצמאיות. מה שטוב למערכת – טוב לעובד, (גם אם הוא מתנהג בחוסר אנושיות ללקוחות).

דוגמה נוספת, היא רופאים ואחיות בבית חולים. כמעט הכול שם טכנולוגי, האדם והמכונה שלרשותו, הפכו לאחד. אפשר אפילו להגיד שכלי הבדיקה של הרופא השתלטו על המרחב האישי שלו כאדם. חלק נכבד מן ההתנהגויות של סגל העובדים בבית חולים מתרחש בחלל טכנולוגי. וכל הצוות, מתפקדים כחלק מן הטכנולוגיה במקום, שפוטים שלה, תלויים בה, מונעים על ידה. הם למעשה הופכים לטכנאים בשרות השדה הטיפולי עליו הם מופקדים. אולי יותר מכל אפשר לראות זאת אצל רופאי שיניים, שם הכול נכבש על ידי הכוחות, השועטים קדימה, של כלים טכניים שבלעדיהם רופא השיניים לא יוכל למלא תפקדו כלל ועיקר.

המכונה, המכאניות והטכנוקרטיה – כבשו את הטריטוריה של חיי אנוש. ומזה זמן רב שכחנו, במידה רבה, להיות בני אדם, והפכנו בעצמנו לכלים, עזרים ומתודות על טוהרת הטכנולוגיה. סרט נהדר של צ’פלין בנושא כיבוש האדם על ידי הטכנולוגיה והמכאניקה הוא ”זמנים מודרניים”.

הכלים הטכניים הפכו להמשך של הגוף האנושי בידי הצוות הרפואי, וכך הופכים רופאים ואחיות, שלא מתוך רצון או חוסר באנושיות, לנמשלים על ידי הטכנולוגיה. וכשהם מדברים, זה לא הם מדברים, אלא הטכנולוגיה שמדברת אותם ודרכם. אורחותיהם קרים, מרוחקים, מבוצרים בטירה הטכנולוגית-התפקודית, שבאה במקרים רבים במקום האנושיות והאמפטיה שיכול איש צוות לשדר לחולה ולמטופל.

ושוב, הניכור מצד הצוות הרפואי קיים לא בגלל שהצוות לוקה בחוסר אנושיות, הוא פשוט שבוי בידי עולם טכנולוגי, שפה טכנולוגית. ומה שיוצא ממנו זה בעיקר שפה ומהות טכנולוגיות, ופחות ופחות קשר אישי. וככל שיעבור הזמן, כך ילך מצב זה ויחריף. כי יש המון עבודה בבית חולים, וללא תלות מוחלטת בטכנולוגיה, הרופא או האחות לא יוכלו לבצע את תפקידם. וזה אולי בסדר, אבל העולם הטכנולוגי והטכנוקראטי – כמו השתלטו על נפשם של הצוות הרפואי – מעין ‘דיבוק’.

ולא רק בתחום הרפואה, הגישה הטכנולוגית קיימת כמעט בכל שטח של חיי העבודה והצרכנות שלנו.

למשל קופאיות במרכול, מצפייה בהן מתקבלת תמונה עגומה מאוד של חייהן, הן מנוצלות מאוד ומקבלת מעט מאוד משכורת תמורת העבודה שלהן. כלומר חלק אחד במשוואה הזו של ניצול הקופאיות נעוץ בראיה המכאנו-טכנית של מנהל המרכול, הרואה אותן כחלק מן המערך של מכונת המרכול (בשלב מסוים הוא עלול להתייחס אליהן כאל ‘מוצר זול’…) אך יש חלק יותר נורא, וזה איך ציבור הקונים רואה את הקופאית. התשובה היא שאינו רואה אותה כאדם, היא חלק ממערכת טכנוקרטית, הוא מתייחס אליה כמו כפתור במכונה בה הוא קונה משקה. היחס שלנו לקופאית, הוא כאל מישהי במערכת הטכנולוגית שמאפשרת לו לעשות קניות. הגישה הטכנית לקופאית – יוצרת יחס לא אנושי. אבל שוב, לא בגלל שהקונים רעים או גזעניים, לא עולה על דעתם שמאחורי מסכת הקופאית יש גם אדם סובל, מתייסר מקלל את מר גורלו. ושוב, הם לא רואים קופאית, הם רואים כפתור או בורג.

כבר כיום, צורת החשיבה, היחס לאחר וכו’ די נעדרים סממנים אנושיים, ואנשים פועלים לפי תפקידם במכונה גדולה יותר. הם בעיקר צייתנים ומשתלבים וזה עולה על כל שיקול אנושי כלשהו. מצפים מעובדים להיות מקצועיים טכנולוגית, זה כלול בשקלול הסופי של המנהל, של עלות מול תועלת. זה חלק מהשקלול של הוצאות מול הכנסות.

אדם נולד מוקף באהבה, אך כבר בבית הספר הוא צריך לשעבד את כוח זכרונו כדי לצבור כמה שיותר ידע, בשלב מסוים הוא יצטרך להוציא החוצה את הידע תוך התאמה מרבית לשאלות שמבחן, ואחר כך בצבא ובעבודה – הוא מבין שהצטיינות שם היא, במידה רבה, פועל יוצא של הדחקת הנאמנות שלו לעצמו ולקוד אנושי בסיסי כלפי הזולת – למען הפיכתו לחלק ממכונה תפקודית שתתן, כאמור, כמה שיותר תועלת למפקד (ואחר כך לבוס), תמורת עלות נמוכה ככל האפשר.

ושוב צריך להבהיר, יש אמנם פריחה עצומה של עזרים טכנולוגיים (מקוצב הלב ועד כריות מתנפחות בתאונות דרכים וזה כבר אחרי שחצי גוף שלנו הופך למורכב מעזרים טכניים: תותבות לשניים, מכשירי שמיעה, משקפיים, החלפת הלב והכליות במכשירים שעושים את העבודה במקומם). אך הבעיה אינה בעצם התלות הגוברת והולכת בהם, אלא, בכך שצורת החיים שלנו, צורת החשיבה שלנו, צורת ההתנהגות שלנו עם אחרים, עובדת ומתפקדת כפי שכלים ותהליכים טכניים ומכאניים – מתרחשים במכונה.

כלומר, הבעיה אולי נעוצה פחות בזה שאנו תלויים בעזרים טכניים ותותבות למיניהן, ויותר בזה שאנו עצמנו הופכים למכונה. ולא רק צורת החשיבה שלנו גם הסיבות להתנהגות שלנו הופכות לטכניות ומכאניות. אין כמעט סיבות פסיכולוגיות או אישיותיות, הכול הופך למכאני, לטכני. (‘למה איחרת לעבודה’? ‘היה עומס בכבישים’. ‘מדוע הדו”ח לא הגיע למנהל עד השעה היעודה’? ‘איני מרגיש טוב, אני עייף’ וכו’) ומה שלא טוב בזה זה שהסיבות הטכניות והנימוקים הטכניים כמעט תמיד מחפים על משהו פחות נעים ברמת המהות או התת מודע.

לא רחוק היום שכל חיינו יכבשו על ידי צבאות חיל הטכנולוגיה. ובעוד אנו רואים בזאת קידמה – הפכו חיינו ליותר רדודים, מכאניים ובעיקר דלים ברמת התודעה. וזה בא על חשבון אנושיות ומוסריות כלפי אחרים.

היום תינוק נולד לתוך חיים טכנולוגיים, הרבה יותר, מאשר החיים לתוכם נולדו הוריו. הוא לומד לחשוב, להגיב, וכו’, בצורה מכאנית-טכנית. וחייו הופכים ליותר ויותר סתגלניים לחיים מכאנו-טכניים. הפרדוקס הגדול בכל זה, שנולדנו עם פוטנציאל התפתחותי-תודעתי, בעזרתו נצמח ונהיה בני אדם שלמים ואפקטיביים או כפי שקורא לזה ניטשהFriedrich Wilhelm Nietzsche : ‘העל אדם’ – Übermensch The Over Man (בגרמנית). ובמקום לפתח את מה שניתן לפתח לרמות המרשימות שהאדם מסוגל להגיע אליהן – אנו ‘מפתחים’ את מה שכבר פותח עד קצה גבול הצמיחה שלו – הטכנולוגיה; ועזרים טכניים עוזרים לנו בעיקר בחלקים שכבר הגיעו לקצה גבול התפתחותם הטבעית: הגוף, החשיבה, והמערכת הפסיכולוגית.

אנו בהחלט מחפשים את התשובות במרחב הטכנולוגי – שם יש לנו שליטה ושם ניתן לערוך מחקרים. לא יעבור זמן רב עד שנשכח להיות בני אדם. נכבשנו על ידי הגולם שיצרנו, ואנו הופכים להיות הוא בצלמו ובדמותו.

הסכנה היא שההישגים המכאניים הללו, ואחרים, עלולים להפנט אותנו להאמין שכבר יש לנו את היכולות הגבוהות הללו (של ה’על אדם’). וזה מוביל אותנו להאמין שהאדם כבר נמצא ברמה ובפוזיציה שונה (גבוהה יותר) מזו שהוא מצוי בה באמת. ומדמיון עצמי כזה אין אפשרות להתקדם הלאה תודעתית. (כי אם אתה משוכנע שיש לך יכולות גבוהות, אז מדוע שתתאמץ לפתח את היכולות האמיתיות?).

אך לא מדובר רק על מכשירים ביתיים, או סתם מכשירים. הטכנולוגיה (שליטה מקצועית) שולטת בכל, הכול קם או נופל על פי שליטה טכנית. גם בתחום המקצועי; עובד נבחר ונשאר על פי שליטה טכנית בפרמטרים שמרכיבים את מקצועו. וזה מוזר, כי יכול להיות שמישהו הוא נגן מעולה על פסנתר, או רואה חשבון מעולה אך שני אלה לא יכולים להגיד כלום על ההוויה של האיש, על האיכות הפנימית של חייו, על הסטנדרטים האישיים או התקשורתיים שלו ובעיקר, על רמת התודעה שלו. כל זה לא נחשב.

ישנם אנשים שמודעים לתלות העצומה שלנו בטכנולוגיות וכתוצאה מכך הם יכולים לעבור לגור במקום מבודד, בלי חשמל, צנרת מים וצנרת ביוב, מזגן, תנור, כיריים ועוד. אך חיים ללא טכנולוגיה לא ישפרו שום דבר, התלות בטכנולוגיה תישאר גם אם האדם הולך נגדה, כי אנו ‘בורחים’ אליה בגלל הרפיסות התודעתית שלנו.

ובתחום המקצועי אנו מעריצים נגנים וירטואוזים, זמרי אופרה גדולים, פסנתרנים גדולים ועוד. אנשים יושבים באולם קונצרטים, מולם, על הבמה להקת נגנים, גופם לרוב זז רק כדי לנגן, פניהם לרוב קפואים, והם מנגנים על חפץ כלשהו. והקהל יושב מוקסם. מי שיושב על הבמה הם לא בני האדם שמנגנים, אלא החלק המכאני בהם שעוסק בחלק הטכני של כלי הנגינה וזהו. אותנו לא מעניין מי הם כבני אדם, אלא מה הם מסוגלים לעשות. ואם הנגן עושה זאת במקצועיות ואפילו וירטואוזיות – הוא יזכה להערצתנו הבלתי מסויגת. העיקר הוא: שליטה טכנולוגית.

כמעט בשום מצב אין למצוא הערכה של אדם שלא על פי אימוץ יכולות טכניות ומכשיריות למיניהן. לאדם עצמו, לאיכותו לרמת תודעתו – אין כלי מדידה, אין ממד, ומכאן שאין התייחסות ואין הערכה אליו. וכל מה שנותר זו השליטה הטכנית שלו, בידע שלו, בכלי עבודתו (בלעדיהם, ברוב המקרים לא יצליח להתפרנס או למצוא עצמו בשוק העבודה.) עבורנו הערך של להיות מקצועי הולך ותופס יותר ויותר מקום על חשבון להיות אנושי. האנושיות אינה מטבע עובר לסוחר, המקצועיות – כן.

ניתן להגיד כי הבעיה כאן היא מעין בעיית ‘ורטיגו’, דהיינו אנו ‘טסים’ בכיוון ההפוך ממה שצריך, אבל משוכנעים שאנו בכיוון הנכון, אנו מנווטים כלפי מטה, בעוד אנו משוכנעים שבעזרת העזרים הטכניים אנו בעצם נוסקים כלפי מעלה. וככל שאנו מפנטזים יותר שבעזרת המכשירים אנו נוסקים – כך נהיה קרובים יותר להתרסקות הפסיכולוגית והאישית שלנו, כיחיד וכחברה. ומה משמע: התרסקות? ובכן התרסקות משמע: חיים ללא משמעות, חיי אבסורד רצופים ריקנות פנימית, אימה וחרדה כשמעל לכל מכסה הטכנולוגיה. ואנו באמת ובתמים, משוכנעים שאנו בדרך הנכונה, עוד קצת טכנולוגיה ואנו בדרך הישרה לחיי רווחה ואושר…

אך לא משנה עד כמה טכנולוגיה נמצא ונמציא – הכול הוא עלה תאנה על פני העירום המביש של תודעה ירודה; חיי צרכנות ותחרותיות, חיי אבסורד וחוסר משמעות (כמיטב המסורת של הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית).

ולאט לאט אנו נעשים מרוחקים, ואז מנותקים, ממרכז הכובד ההוויתי שלנו. וככל שיש לנו פחות משמעות בחיינו, כך נשען ביתר שאת על ההמצאה הטכנולוגית הבאה.

המין האנושי חש בצורך לפתח ולהתפתח, אך ישנה טעות אופטית לגבי התחום שיש לפתח…

ישנה זיקת גומלין בין טכנולוגיה שקמה על יוצרה (ומשעבדת אותו אליה) ובין מצב תודעה גולמי, לא מעובד או מפותח.

חלק ב’: פיתוח תודעתי

זה מכבר ידוע היטב; כולנו הפכנו למאוד תלויים בטלפון הנייד, וליתר דיוק בסמארטפון – מזה זמן מה ישנו כבר סמארטפון שעושה עבודה של אחות: מודד לחץ דם, חום, מהירות דופק, בדיקת סוכרים ועוד, (ואז הוא נשלח לרופא שמפענח את התוצאות).

אך השאלה היא האם חיי התקשורת שלנו עם הסובבים אותנו – טובים יותר, בעלי דינאמיקה חיובית יותר – כתוצאה מן הטכנולוגיה של הנייד? ובכן התשובה היא שלילית (לגבי הזיקה בין הנייד לחיי התקשורת שלנו).

במקום שימת דגש, למשל, על העברת דינאמיקה שלילית לחיובית, אנו רוכשים סמארטפון יותר משוכלל, דרכו נוכל להמשיך את התקשורת המנוכרת והחלולה שקיימת כיום בין בני אדם. הטכנולוגיה – כעלה תאנה.

יש בנו חלקים שכבר הגיעו לסוף התפתחותם הטבעית (כמו המערכת הפסיכו-פיסיולוגית). אך ישנם גם חלקים שהם בגדר פוטנציאל, חומר גלם והכוונה לתודעה שיכולה להגיע לגבהים, מרחבים ועומקים – שהשכל, הלוגיקה, והאינטלקט – לא יכולים לתפוס.

יחסית לגוף, לחושים וללוגיקה – מה שמצוי בנו במצב של תרדמת או תת תפקוד – זו התודעה. באנלוגיה, אם נמשיל את התודעה למטוס, אז המטוס מופעל כמכונית לכל דבר ועניין. אבל הפוטנציאל הוא של מטוס, שמסוגל לא רק לנוע קדימה, (חד ממד) אלא להגיע גם לגובה (דו ממד).

במקום לנצל את פוטנציאל הטיסה בנו, אנו משכללים טכנולוגית את המטוס, כדי שיהיה מכונית כמה שיותר משוכללת…

או באנלוגיה אחרת: לעולם לא נסכים לנהוג במכונית שיש בה רק מהלך ראשון, נזדעק שזה מגביל את האפקטיביות של הנהיגה וכי אנו צריכים עוד כמה מהלכים (במיוחד רוורס).

אך אם אדם רגיל לנסיעה בהילוך ראשון, הוא לא ירגיש במה שחסר. וינסה למלא את החסר בזוטות טכנולוגיות, בעיקר: מערכת שמע משוכללת, כריות אויר, חלונות חשמל ועוד ועוד.

אז מה ההבדל בין תודעה מתפקדת (מטוס) לבין תודעה מקורקעת (מכונית)? תודעה מתפקדת, למשל, יכולה לקלוט זיופים בתקשורת, להקשיב לסאבטקסט, יכולה לחזות כיצד שיחה תראה כמה צעדים קדימה, לאן המצב הנוכחי יתפתח. יחסית לתודעה מתפקדת כראוי – הקליטה שלנו את העולם היא קליטת מנהרה, כמו סוס ששמו לו משני צידי עיניו חסמים, כדי שיראה רק את הקו הליניארי שלפניו. אך ישנם כ340 מעלות שנעלמות מעיני הסוס ומתשומת ליבו.

ועתה לשתי אנלוגיות נוספות, האחת בוטאנית, והשנייה מתחום שידור גלים אלקטרומגנטיים.

מה שמפותח בנו עד תום, זה החלק עד הצוואר, מן הצוואר ומעלה – גולמי. אכן יש בנו חלק שלא מפותח, שרוי בגולמיות פוטנציאלית והכוונה למוח ולתודעה. במבט אנאלוגי ניתן להשוות את הראש לפקעת כשכלפי מטה מצויים השורשים (כל הגוף האנושי שמצוי מתחת לצואר). ומה מעל לפקעת? ובן שם אין כלום, השורשים הפכו לעיקר במקום להיות המערכת התומכת במה שאמור להתרחש מעל לראש; והכוונה להצמחת גבעול, עלים ואחר כך גם תפרחת (עם אבקנים והיכולת להתרבות) – ובאנלוגיה הכוונה לתודעה.

שני אנשים מצויים בחדר, האחד עם מעין ‘צמח תודעתי’ מעל לראשו… והשני ללא. הבה ונדמיין כי זה ללא התודעה מחבק ומנשק את האדם עם תודעה. על פניו יש כאן הרבה חום ודינאמיקה חיובית בין הראשון לשני. אך אם המחבק והמנשק אינו אותנטי – אזי האדם התודעתי יבחין בסדקים, בהעמדות הפנים, בניכור, ואולי במאמץ הלא אותנטי ליצור קירבה. הוא יכול גם לזהות מתחים, מאבקי כוח ועוד.

מבחינה זו, של האפשרות להצמיח תודעה, ניתן, שוב באנלוגיה, להמשיל את התודעה לאנטנות שיכולות לקלוט שידורים (שללא האנטנות לא היה ניתן לקלוט).

כמובן שאם אדם שתודעתו צומחת – יספר לאחרים (אפילו חברים קרובים ביותר) את אשר הוא קולט מהם, זה יגרום להם לאי נחת מרובה וודאי שלהתנגדות. ואפילו לאנטי חריף כלפיו.

וצריך לציין שעצם זה שהצמח ועלי התודעה (של אדם מפותח תודעתית) מצויים מחוץ לתחום הקליטה הרגיל – לא גורע מן האמיתיות של הנוכחות שלהם מעל לראשו של אותו אדם. אם משהו אינו נמצא בתחום הקליטה ותשומת הלב שלנו – אין הדבר אומר שאותו הדבר שאין לנו קליטה לגביו – אינו אמיתי.

ועתה, שוב לשורשים; השורשים חיים בעולם חשוך ודחוס – מה שמקשה עליהם להישלח כלפי מטה ולצדדים בניסיון למצוא לחלוחית ומינרלים (עבור הצמח שעדיין לא קיים…). והיות ולשורשים כה קשה בעולם הצפוף והחשוך הזה, הבה ונדמיין כי ניתנת לפקעת אפשרות להמצאות טכנולוגיות שתקלנה על השורשים להתמצא בעולם הנמוך הזה. ועם כל המצאה טכנולוגית – השהות של השורשים בעולם הקרקע הופכת ליותר נסבלת. וכל זאת בשעה שהאפשרות של יציאה מן האדמה הדחוסה והחשוכה אל מרחב בו הכל בהיר, מואר, מרווח וכו’ –כלל אינה באה בחשבון.

אנו חשים בנוח מתחת לקרקע, כי שם אנו מתמצאים, שם מרכז הכובד שלנו. אך זהו עולם טחוב אפל. עולם קשה של פילוס דרך, להפעיל כוח נוכח ההתנגדות של האדמה הדחוסה והסלעים.

באנלוגיה אחרת, האדם משול לבניין; יש באדם פוטנציאל לקומות גבוהות אך הוא חי במרתף. אמנם מרתף מלא בהמצאות ושכלולים טכניים, אך עדיין מרתף זה מרתף.

עד כה ראינו שרוב הפיתוחים של האדם, הם פיתוחים טכנולוגיים (גם ידע הוא טכנולוגי), ואילו התודעה נותרת מצומצמת ומפגרת הרבה אחרי הרמה הסופר גבוהה של פיתוח טכנולוגי שכבר אופפת אותנו ואת חיינו. והוא (הפיתוח הטכנולוגי) מתנהג דרכנו ומדבר דרכנו, כאילו הוא דיבוק.

חלק ג’, לסיכום:

האדם הטכנולוגי הוא עיוות והגבלה של מה שהיה אמור להיות אדם מפותח תודעתית.

הטכנולוגיה באה במקום ועל חשבון, צמיחה פנימית ומרחב תודעתי מלא.

יש כאן יחס גומלין של ביצה ותרנגולת; ככל שתתפתח הטכנולוגיה, כך יחיה האדם יותר בשלום עם המגבלה התודעתית שלו.

ככל שהאדם חסר את שלושת ממדי התודעה הגבוהים – כך יקדם בהתלהבות את הטכנולוגיה שתסיט את תשומת הלב שלו מחייו המצומצמים.

בשורה התחתונה, חיינו כה מלאים בטכנולוגיה, עד שזה מסיח את הדעת ממצבו התודעתי העגום של האדם.

בשורה התחתונה -רוב בני האדם שמים מבטחם במדע שיתקן את כל מה שלא מתפקד, או מתפקד גרוע, כיום. אך המדע בודק רק את מה שכלי המדידה שלו יכולים למדוד. ורמת התודעה של האדם מצויה מחוץ לתחום כלי הבדיקה של המדע.

מסה 7

אגו והערה תודעתית

גישות מיסטיות ואזוטריות שונות שמות דגש על עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי כלשהו. ההגעה למצב זה היא המהות והפסגה שלהן. עבודה פנימית על מנת להגיע למצב עילאי זה, נפוצה בקרב זרמים כגון: סופיזם, (סופיות), הינדואיזם, זן בודהיזם, בודהיזם, קונדאליני יוגה ועוד ועוד (אפילו קארל יונג כותב על כך כמצב רצוי ולא זו בלבד אלא שבהקדמה שלו לזן בודהיזם’ יחד עם ט. ד. סוזוקי, הוא מציע ויותר מרומז כי המטרה האמיתית של הפסיכותרפיה היא לשנות ולשדרג את מצבו ההוויתי של המטופל. מצב זה יכול להיקרא בשמות שונים: הארה, התעוררות התודעה, סאטורי, סאמדהי, מוקשה, תודעה קוסמית, תודעה אחדותית, פריצת קונדליני Aparka Marg Kensho ועוד.

אך בכל הגישות הללו ישנו קטע מעבר, שיש בו דרגת קושי בעבודה הפנימית שקשה מאוד לעבור אותה. ההולך בדרך של עבודה פנימית לקראת הארה, סאטורי, התעוררות התודעה ועוד – מוצא עצמו, במוקדם או במאוחר, ניצב בפני קושי גדול, סתירה גדולה. ושני אלו (הסתירה והקושי) נעוצים בעובדה שכדי לעשות זאת (להגיע למצב עילאי) על האדם לותר (בהדרגה בדרך כלל) על מה שהוא מגדיר כאני או עצמיות, שאינו אלא עצמיות לא מפותחת שניתן לקרא לה: אגו.

אם העבודה הפנימית להשגת אותו מצב של סאטורי (מעתה ואילך אשתמש במונח זה בלבד, לשם בהירות) – כוללת את זה שהאדם צריך לותר על מה שהוא תופס כעצמיותו, שזה עבורו – עצם קיומו – אז זה נראה בעיניו לא רק משימה בלתי אפשרית, אלא גם מצב בלתי רצוי לחלוטין מבחינתו. כי מה הטעם להגיע לממד מסוים ואתה לא שם? ועל כן, הוא ילחם על מנת לשמור על העצמי הלא מפותח.

לשון אחר, במהלך העבודה הפנימית, התלמיד קולט, יותר ויותר, שכדי להגיע לסאטורי – עליו לותר בהדרגה יותר ויותר – על המרכיבים שמבחינתו הם חלק בלתי נפרד מהיותו הוא. והכוונה בין היתר, לויתור על הדומיננטיות העצומה של רגשותיו הלא מרוסנים על חייו, ובעיקר על ההזדהות שלו עם רגשותיו. אדם ברמת האגו תופס את רגשותיו כחלק ממנו, ובתהליך של עבודה פנימית לקראת מצב של סאטורי, עליו לוותר על תפיסה זו ולהבין כי רגשותיו אינם הוא ולא רק זה, אלא שהם יכולים להפריע לו להגיע למצב של אני אמיתי, אני גבוה.

ושוב, אודות ויתור על האני (האגו) – כותב קארל יונג באותה הקדמה לזן בודהיזם: “באופן בסיסי, הפסיכותרפיה היא קשר דיאלקטי בין הרופא למטופל. זוהי שיחה בין שתי כוללויות רוחניות, שבה כל חוכמה היא רק כלי. המטרה היא שינוי; אכן לא כזה שנקבע מראש, אלא לאמיתו של דבר, שינוי שלא ניתן להגדירו, שהקריטריון היחיד לו הוא היעלמות האני-יות”.

כשהתלמיד מבין את הבחירה בעבודה פנימית לקראת סאטורי כמותנית בוויתור על האגו (ועל ההזדהות עם רגשותיו כחלק בלתי נפרד מעצמיותו ומן הזהות האישית שלו) – רוב ההולכים בדרך זו, ‘בוחרים’, או בעצם נכנעים, להעדפה של האגו, כי שוב, המחשבה על חיים ללא אגו נתפסים בעיניהם כפחד שלא ניתן לצלוח אותו. הדבר גם יכול להיות משול לאדם שעובד כל ימיו כדי להגיע למשרה ניהולית בכירה וכשהוא מגיע לשם הוא מתבשר כי עליו לוותר על המשכורת ועל הסטאטוס הניהולי, עם כל הכיבודים שנלווים לזה.

כי בסופו של דבר האדם, וכולל אלה שבוחרים בנתיב של עבודה פנימית לקראת סאטורי – הוא יצור אנוכי, חי על מנת לדאוג לעצמו ולספק כמה שיותר שאת התאוות והמאוויים של האגו. וקשה, אם לא בלתי אפשרי לוותר או להתגבר על מצב הוויתי זה.

ודבר זה אינו קל להבנה. זה לא באמת שלא תהיה לו עצמיות ומרכז כובד אישי – על מנת להגיע למצב של סאטורי. הוא צריך לוותר על מרכז כובד עצמי נמוך (אגו) על מנת להצמיח מצב של עצמיות בוגרת, מאוחדת וקבועה. אפשר לקרא לה: עצמיות תודעתית (במקום זו של האגו, שניתן לקרא לה: עצמיות רגשית, או פסיכולוגית). והבעיה המרכזית היא שתוך כדי ויתור הדרגתי על מנעמי, מדוחי ופיתויי האגו, הוא נאלץ לותר על מרכז הכובד העצמיותי היחיד שיש לו, מבלי שעדין הצמיח מרכז כובד חליפי גבוה. מצב הביניים הזה הוא ואקום, או אין, או ריקות, שהיא בלתי נסבלת. היא מלווה בפחד גדול מפני היעלמות, שקיעה לתוך מצב של להיות מבלי להיות. מה שהיה המשענת והוודאות שלך עד כה (האגו) – הולך ומאבד מממשותו (במידה והוא ממלא אחר דרישות הדרך והמורה) ועדיין אין לו מרכז כובד גבוה יציב.

מבלי המעבר הזה ממרכז כובד עצמיותי נמוך, למרכז כובד עצמיותי גבוה – אין אפשרות להגיע לסאטורי. קודם כל עליו להגיע להיות פחות מכור לעצמי הנמוך ולשליטה הטוטלית שלו בו – ורק אחר יבוא תהליך ההתגבשות של מרכז כובד נפשי-תודעתי גבוה ורק אחר כך – סאטורי.

כי הסאטורי לא יכול ‘להישען’ על מרכז כובד גס ולא מעובד, זה כמו ניסיון להדליק אש כשחומר הבעירה הוא מתכת או מים. כדי שהאש ‘תתפוס’ – על המתכת לעבור, כביכול, מעין טרנספורמציה למצב של עץ או נייר, או דלק, ורק אז האש (סאטורי) אפשרית. (וזה כנראה מה שהאלכימיסטים הקדומים התכוונו אליו כשהם התייחסו בכתבים שלהם על הפיכת העופרת לזהב. הם התייחסו לטרנספורמציה של מרכז העצמיות).

מרכז עצמיות גבוה הינו מעודן ו’דליק’ יותר מאשר האגו, שבהיותו גס ודחוס, לא נותן עצמו להיות חומר בעירה לאנרגיות גבוהות (אש באנלוגיה).

ועם זאת, גם אם שוחר הסאטורי ‘עשה בחירה’ ו’ירד’ מדרך העבודה הפנימית (בשל הזדהות יתר עם האגו) – עדיין זה מצב עדיף על פני חוסר האותנטיות של ההולכים בדרך רוחנית ומחזיקים בסטנדרט כפול; לא מוותרים על מאפייני האגו ועם זאת ממשיכים כביכול לעשות את העבודה הפנימית. כי במצב השל ‘הסטנדרט הכפול’ – ההולך בדרך של עבודה פנימית יוצר אשליה אצל חבריו לדרך וגם אצל עצמו, שיש באפשרותו להגיע למצב של סאטורי, יחד עם אי הוויתור על מאפייני האגו: הזדהות רגשית, לקיחת מה שקורה לו בחייו באופן אישי ואנוכי, התמכרות לרגשות סוערים ולא ממושמעים ועוד.

ואכן, השילוב הלא בריא והלא נכון הזה, בין עבודה פנימית לכאורה ובין התמסרות למדוחי האגו – נפוץ, והוא המצב הפנימי היותר שכיח בקבוצות של עבודה פנימית (לקראת מצב של סאטורי).

רובם הגדול אכן מאמין כי הוא עובד למען זיכוך נשמתו, הוויתו ותודעתו (לשם הגעה מצב של סאטורי) בשעה שהסטנדרט הכפול של האגו והעבודה הפנימית – עושה את העבודה הפנימית לקשה הרבה יותר ומביאה את שוחר הסאטורי למצב של שחיקה (עייפות החומר). וזה מה שמוזר בגישה הלא אותנטית (שימור האגו) בתהליך של עבודה פנימית – דווקא חוסר האותנטיות הוא שעושה את העבודה לקשה כל כך, בשעה שמה שנראה כמאמץ חסר סיכוי להתגבר על האגו ועל הדומיננטיות הרגשית וההזדהות האישית עימה – אינו כה קשה כמו העירוב הזה בין שימור העצמיות הנמוכה – מחד ועשיית מאמץ להעלות את רמת העצמיות – מאידך. וזה יותר קשה כי יש כאן שחיה נגד זרם כפול, כל גישה עושה את העבודה לקראת הגישה הנוגדת – לקשה יותר. גישת שימור האגו עושה את העבודה הפנימית למעין שחיה נגד הזרם, ואילו גישת העבודה הפנימית עושה את גישת שימור האגו לשחיה נגד הזרם. השימור של שניהם (בגלל שכל צד, או רמה מתנגדת, או עומדת בסתירה, לצד השני) – שוחק הרבה יותר מאשר הקדשת המאמץ להתעלות מעל לרמת האני הנמוך.

מסה 8

הרחבת התודעה

להרחיב את התודעה משמעו לצאת מכלא החד ממדיות של התפיסה הקיימת ולקלוט את שישנו בסקאלה הרבה יותר רחבה.

רבים מאתנו יוצרים את מציאות חייהם בהתאם לאגו. האגו כולא את מרחב התודעה שלנו ועושה אותה צרה ושטוחה –כדי שמסרים ממה שמחוץ לטווח הקליטה שלנו לא יפריעו ויכאיבו לו.

כאשר נרחיב את התודעה, נוכל גם להיות מודעים יותר לעצמנו, לערכנו, ליכולותינו, ליחסינו עם הסביבה, לתרומתנו ולייעודנו.

כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיאה בכל שלושת הממדים: עומק, רוחב וגובה.

אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת. במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה – היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן.

התודעה של רוב בני האדם נוטה לתנודות -ברגע שיש ביטוי רגשי חזק, (בעיקר רגשות שליליים) – זה גורם לתגובות ולתנודות חזקות במיוחד בתודעה.

מטרת האדם השואף להגיע לרמת תודעה והתפתחות רוחנית גבוהה יותר – היא לגרום לתודעתו להיות כמה שיותר שקטה. אדם בעל תודעה גבוהה הוא בעל תודעה שקטה, אבל הוא גם בעל עצמה חזקה העוברת דרך התודעה הצלולה שלו.

אדם בעל תודעה רחבה, מתייחס לתודעה שלו כמו אל חומר נפץ. שומר מכל משמר שלא לטלטל אותה ולכן הוא נראה לסביבה שקט ואנמי, אבל השקט הזה הוא כיסוי למידת הזהירות שבה אותו אדם מתייחס לתודעה שלו, ולחשש שלו לפגום באיזשהו אופן בצלילות תודעתו.

מסה 9

על מצב הביניים בין שתי רמות תודעה

חלק א’: מצבי תודעה

המיסטיקן הארמני גורדייף, פיתח ומדבר על 4 מצבי תודעה.

הנמוך שבהם הוא שינה פיסית.

ההתעוררות מן השינה הפיסית, היא מצב תודעה גבוה יותר. (זה המצב השכיח).

בעזרת מדיטציות, תרגולים ואימון, ניתן להגיע למצב של מודעות עצמית, שזה מצב תודעה גבוה עוד יותר.

והמצב הרביעי, הגבוה והנדיר ביותר הוא תודעה אובייקטיבית, שבה האדם ער לא רק פיסית (כמו רמה מספר 2) אלא יש כאן התעוררות תודעתית, למצב תודעה שבו לא רק נחשפת לאדם מציאות אחרת. מעין יקום מקביל – אלא שזה העולם או היקום בו הוא ‘עובר לחיות’.

בינתיים רוב המחפשים מצויים במצב הביניים של בין תודעה רדומה והדרך אל תודעה מוקצת. אך מה שלא מצוי כל כך בתחום העשיר הזה הוא ספרות אודות מצב הביניים בין שני מצבי תודעה, נמוך וגבוה.

כדי להבין את מצב הביניים הזה נדרש לכמה מונחים ישירים או משיקים: בארדו, מצב לימינאלי, מצב טרנזיטורי, שטח הפקר, לימבו, ‘זמן מחוץ לזמן’, ועוד. חלקם יורחבו וחלקם יישארו ככותרת (הקורא כמובן מוזמן לקרא אודותיהם במקום אחר).

חלק ב’: בארדו (ולימבו)

המשמעות של של ‘בארדו’ באופן מילולי היא: תווך, או מרווח, או שלב מעבר.

המונח ‘בארדו’ לקוח מ”ספר המתים הטיבטי”, העוסק בתקופה הקצרה שלאחר המוות. ובהקשר זה בארדו מדבר על מצב הביניים שבו האדם כבר לא חי אך עדיין לא מת לחלוטין, יש בו שאריות תודעה ישנה שלא מתאימה לרמה החדשה.

בתיאולוגיה (בעיקר הנוצרית) קיים מקום, לאחר המוות, בשם פורגטרי, Purgatory בעברית זהו שאול, שהוא מעין מצב ביניים שלאחר החיים. בקבלה ניתן לשייך למקום זה או למצב זה את ספירת הדעת.

כמצב הרבה פחות טוטלי וקיצוני אנו מכירים משהו הדומה באופן קלוש לחוויה היום יומית של המעבר בין ערות לשינה.

הבארדו גם ידוע בשם: Intermediate state

עבור האדם המוכן ומאומן, הבארדו הוא הזדמנות גדולה לשחרור. לחוויה טראנסדנטלית. בעוד שעבור אדם שלא עבר אימון תודעתי מכין, מצב הביניים הזה עלול להיות, או עלול להיתפס, כמקום של דיסאוריינטציה.

אפשר גם להבין את המונח בארדו בשימוש מטאפורי, כמצב בו האדם במהלך החיים הרגיל שלו מוצא עצמו במצב שבו מה שיש בו אינו מכין אותו להתמצאות ותפקוד במצב החדש. זמנים כאלה יכולים לשאת פירות רוחניים (מכיון שהמגבלות החיצוניות נחלשות), אך זה גם יכול ליצור מצב מאתגר שבו אין לנו יכולות להתמודד עם המצב של: לא פה ולא שם.

ושוב, אמנם הפירוש השכיח לבארדו בספרות הליטורגית הוא הזמן בין מוות לחיים חדשים (או שאול), אך ניתן גם להבין זאת כמצב טרנזיטורי (מעבר) של התודעה המצויה בין שני מצבי תודעה, זה שהיה וזה שיכול להיות.

אפשר גם לתפוס זאת כמצב האמיתי של חיים בין עבר לעתיד. אך הגישה הראציונלית והחומרית לא מאפשרת לאדם לחוות את מצב הביניים הזה (ההווה)– כמצב ביניים, וזאת מכיון שמבחינת היותו מצב מעבר – הוא נחווה כלא בטוח ועל כן הגישה הקיימת להווה רוצה למצק אותו (מלשון: מוצק) ובכך הופכת אותו ממקום לא ידוע למקום ידוע ובטוח. המיצוק נעשה על ידי כך שממלאים את ההווה בפעילות זרה ולא שייכת להווה כמצב טראנסיטורי; כל פעילות, העיקר לא לחוות את האין והריק המקורי של הווה במצבו הגולמי.

מונח נוסף הוא לימבו, לִימבּוֹ (מלטינית מאוחרת, נגזר מהמילה הטווטונית “limbus” שפירושה אימרת הבגד, גבול). בתיאולוגיה של הכנסייה הקתולית זה הגבול שבין גיהנום לגן עדן שבו שוהות נשמות של אנשים שלא חטאו אישית אך לא נוקו מהחטא הקדמון. על אף שלא נידונו להיענש, נשמות אלו אינן נהנות מהשהות הנצחית עם אלוהים בגן עדן. שם זה גם ידוע כמצבן של נשמות שלכאורה אינן ראויות לגיהנום, אך אינן יכולות לפסוע בנתיב השמימי לגן העדן.

במובנו החילוני והיום יומי, לימבו הוא מצב של חיים בחוסר וודאות.

בטרינידד הלימבו הוא ריקוד מתחת למוט שבו הרקדן מצוי במצב של ביניים בין מגע ברצפה ובין מגע במוט הנמוך. והוא צריך לעבור בין שניהם.

חלק ג’: לימינאליות

מונח שלישי בקשר למצב הביניים, או מצב המעבר, בין שתי רמות תודעה הוא מצב לימינלי. Liminal state. מצב זה מוגדר כמצב סף. מצב של אמביגיואיטי Ambiguity, או כמצב ביניים של ריטואלים – כשהמשתתפים כבר אינם עוד אוחזים במצב התודעה של לפני תחילת הריטואל, אך עדיין אינם במצב התודעה בו יהיו כשהריטואל יסתיים, או יגיע לשיאו.

במצב זה הלוקחים חלק בריטואל (בדרך כלל ריטואל שאמאני) מצויים על הסף, בין איך שהתנהלו קודם ובין מה שהריטואל יוצר או מכתיב.

בנוסף למונח השאמאני זהו גם מושג אנתרופולוגי; והכוונה למצב של חוסר יציבות שבו משטר קודם עומד להתמוטט והמשטר החדש עוד לא התייצב.

המדובר על המסה של הסדר הקיים, היוצרת מצב נוזלי, Malleable שמאפשר לשלטון החדש ולמנהיגים החדשים להתעצב (בפוליטיקה ניתן למצוא לזה מקבילה במונח: ‘מאה ימים של חסד’).

אינדווידואלים הלכודים במצב לימינאלי – אינם מסוגלים לפעול באורח ראציונלי, וזאת משתי סיבות:

כי המבנה שעליו הראציונליות האובייקטיבית הסתמכה – נעלם.

כי המצב של הסטרס שמתלווה למשבר לימינאלי לא מאפשר חשיבה בהירה.

במצב לימינאלי, מנהיג כריזמטי יכול להיות מבולבל עם טריקסטר, Trickster (מילה אחרת לנוכל). ומורה רוחני להיות מבולבל עם שרלטן. (וכמובן שיכול להיות גם מצב הפוך שבו אכן הטריקסטר מתחזה למנהיג כריזמטי, כדוגמת: היטלר, מוסוליני, סטאלין ולנין). או שרלטן מתחזה לגורו.

פסיכולוגים יונגיאניים רואים בתהליכים אינדיווידואליים של מודעות עצמית כמתרחשים בחלל לימינאלי. האינדווידאליזם מתחיל בהתרחקות ממצב סוציאלי רגיל, ההתרחקות הזו מאופיינת על ידי שבירת הפרסונה.

מה שקורה בפאזה האפילה של לימינאליטי הוא תהליך של התפרקות מכל ידיעה של איך להגיע מחדש למצב של שלמות. (לפני שהחל שלב המעבר).

יש כאלה המתארים בכלל את הטיפול היונגיאני כמשהו שהוא גובל ב’לימינאליות פרמננטית’, שבה אין צורך לחזור למבנה החברתי הקיים.

זמן לימינאלי הוא מעין בין ערביים.

חלק ד’: בין אגו לאני בוגר

בחלק זה אני רוצה להתעכב לא רק על המונחים השאולים, אלא על התהליך עצמו. על מצב הביניים הזה שבין מצב טרומי למצב חדש. בעיקר כשמדובר על מצבי תודעה.

ובכן ניתן להמשיל את מצבו התודעתי של אדם שלא עבר עבודה פנימית למצב של זרע. אפשר לראות את הזרע כמצב סופי (כלומר מצב התודעה הקיים של האדם – הוא כל מה שיש).

אך בשינוי מצב תודעה מדובר על מצב של מעבר שבו הזרע כבר לא זרע גולמי סטאטי במצב קפוא, אך עדיין לא הצמיח שורשים מחד וגבעול מאידך. זהו מצב הביניים שבו מתחוללים שינויים פנימיים אך עדיין ללא תוצאות חיצוניות כלשהי.

ברמת הנמשל אפשר להבין את מצב הזרע כמצב האגו. האגו כמצב הטרומי של העצמיות של האדם, מצב אינפנטילי ואילו את הזרע שהפך לצמח – כאני בוגר, או עצמיות מפותחת. וכמובן שיש זיקה בין המצב של העצמיות לבין רמת תודעה. עצמיות אינפנטילית – רמת תודעה נמוכה, עצמיות בוגרת – רמת תודעה גבוהה.

ובכן, כדי שהזרע יפסיק להיות זרע סטאטי, ויחלו בו תהליכים חיים, הוא חייב להפוך מקשה לרך, מ Yang- ל – Ying, לעבור תהליך של הנמסות, וזה קורה לו כשהוא מושם בסביבה של לחות ומינרלים שונים. (כאלה המצויים בבטן, או רחם, האדמה) ובכן מעניין לנסות ו’לברר’ כיצד הזרע ‘מקבל’ את תהליך ההנמסות שמחילים עליו הלחות, המחשכים והמינרלים שהוא נחשף אליהם. ובכן, אילו הזרע היה יכול להרגיש ולהיות בעל מודעות עצמית, הוא היה חווה זאת כמתקפה על חייו, מתקפה שבאה להשמידו. וגם לו הייתה לו מודעות לחוות את מה שגורמת לו הלחות וכו’ עדיין לא הייתה לו מודעות לדעת ולהבין שהוא אוצר בתוכו תדפיס גנטי של צמח שלם, שיכול (ואמור) לצמוח מתוך הריסותיו ורק מתוך הריסותיו (שהרי אם הצורה והגבולות של הזרע – לא נהרסים, לא יתחיל התהליך המופלא של הצמיחה). צמח במצב של זרע (תודעה רדומה) מצוי במעין מצב צבירה המרוחק פי שניים ופי שלושה ממצב הצבירה של צמח מלבלב. הצמח זה מצב צבירה של חיים באויר (ולא באדמה), חשוף למצב צבירה רביעי – אש, או עבור הצמח – קרינת אור, חום ואלקטרומגנטיות, המשודרים אליו מן השמש. קרינה שתגרום לשינויים מרחיקי לכת במבנה הכימי של הצמח (פוטוסינתזה).

כך המצב אם אנו לוקחים את האדם בכלל, ואת האגו בפרט, כזרע, כפוטנציאל למשהו גבוה שיולד מתוכו.

ואם נשווה אנשים שמצויים על דרך לימוד ואימון לשינוי מצב התודעה שלהם – לזרעים ש’רוצים’ להגיע ולחיות – והם מתקבצים סביב מורה רוחני, או מורה תודעה, שמרביץ בהם תורה ודורש מהם לעשות מאמץ ולהפוך לצמח – אין אפשרות לכך כלל. לא משנה עד כמה הזרע (במשל) ‘מתאמץ’ להופך לצמח, המאמץ לא יבשיל לכלום, כל עוד לא יקבל את התנאים המתאימים; יושם באדמה לחה (יחווה קשר עם התת הכרה שלו, שם יהיה חשוף למיצים וללחלוחית של המיצים התת הכרתיים) ושם יתחיל להתפרק. ללא תהליך של התפרקות של האני הישן, המוכר והטוב – אין מה לדבר על שינוי במצב התודעה. מצב זה של התפרקות האגו (הזרע) והצמח (מצב תודעתי גבוה) עוד לא צמח – זהו מצב הבארדו, או המצב הלימינאלי בו דובר קודם. זהו שלב מעבר אך גם מצב מפחיד עבורו. אך עם זאת, אם הוא נותן לפחד להשתלט עליו והוא נבהל וחוזר אחורה, למצריים, לבצלים ולשומים, וזאת מתוך כך שהוא משוכנע שעליו להציל עצמו – וששום דבר חדש ורענן לא יכול להיוולד מתוכו ודרכו.

אך זה קשה לחוות את מצב הביניים הזה, את שטח ההפקר הזה, שבו האגו, העצמיות, שמעניקים לו עוגן ותחושה של התמצאות בחיים –כבר לא מהווים מרכז כובד. כאמור, הוא חווה בהלה גדולה. עבורו, המבוסס בוודאות האגו ובביטחון הקיומי שהאגו מעניק לו, תהליך נטישת האגו – נחווה על ידו כתהליך של גסיסה.

ואם הוא אכן ‘יברח’ מן התהליך הזה חזרה לאגו המוכר הישן והטוב, הוא אכן ‘ינצל’ מהתפרקות האני שלו, אך בכך גם סתם את הגולל על האפשרות להיוולד מחדש לרמה הבאה ובכך ליצור תפרחת וזרעים משל עצמו, שימשיכו את האני הגבוה במצב הצבירה הגבוה.

הבעיה היא ההזדהות של האדם, בדרך כלל, עם האני הראשוני, הגולמי, הילדי – שם הזהות שלו.

הדבר דומה לאדם בבית כלא, אם הוא שואב זהותו מן הכלא, אזי מאמצי המחלצים להרוס את חומות הכלא (כדי לחלצו) – יפגשו אצלו תחושה של התנגדות.

מכל שנכתב עד כה נראה כי בתהליך של טרנספורמציה תודעתית שבה האני הופך ממצב עופרת לאני במצב זהב – ישנו צואר בקבוק, או מנהרת לידה, שמהווה אתגר לאנשים שעוברים את התהליך, ומבחינתם הם חווים מה שנקרא בספרות המקצועית הרלוונטית כמשבר רוחני Spiritual Crisis. על נושא זה קיימת ספרות ומחקרים רבים.

מתרגלים לא מעטים מגיעים למצב ‘צואר הבקבוק’ או המצב הלימינאלי, שבו הם חווים את המשבר הרוחני הזה. שיכול להסיג אותם אחורה, או להוליד אותם ליקום חדש ולא מוכר. במצב המשברי הזה של מתרגל היוגה קונדליני, לפני שלב שבו אנרגית הקונדליני, (או הנפש) שנקראת שאקטי בבסיס עמוד השדרה – מתאחדת עם הישות התודעתית – שיווה – ישנם סימפטומים גופניים ונפשיים קשים ביותר, זה המצב אותו המשלתי קודם לכן כהתמוססות קירות הזרע לקראת הצמחת שורשים וגבעול. ספרות רבה נכתבה על משבר הקונדליני Kundalini crisis.

אחד הכותבים היותר משפיעים ומבהירים למה שקורה לאדם שנקלע למצב הביניים שבה אנרגית קונדליני עולה במעלה עמוד השדרה וגבולות האני נחווים כמותקפים על ידי אנרגיה עוצמתית ביותר – הוא אדם בשם גופי קרישנה Gopi Krishna הודי שחוה חוויה זו וכתב על כך ספרים מצויינים, למשל: “Kundalini The Evolutionary Enregy in Man”

מסה 10

יצורים רב פעימתיים

בני האדם יכולים להתחלק

לשלושה סוגי יצורים:

חד פעימתיים,

דו פעימתיים

ותלת פעימתיים.

והחלוקה הזו נראית מבחינה גראפית כפירמידה. בתחתית הפירמידה: חד פעימתיים, בקומת הביניים, הדו פעימתיים ובראש הפרמידה התלת פעימתיים.

השלב התחתי של הפרמידה הוא השלב בו נולדים כולם ורובם נשארים בו.

שלב הביניים הוא הקומה של הדו פעימתיים, זו קומה שכמעט אינה מאוכלסת יחסית לקומה הראשונה.

השלב העליון בפרמידה, קומת הפנטאוז, מאוכלסת בדלילות מרובה עוד יותר.

מבחוץ, שלושת היצורים נראים אותו הדבר. התנהגותם אולי קצת שונה, במבט רגיל לא ניתן להבחין בהבדל. אך כשמשוחחים עם יצורי הקומות העליונות, שומעים שיש להם רעיונות משונים אודות בני האדם והקיום. וכשמנסים להבין אותם לעומק, מגלים מעין תוך של חייזר…

אם להשתמש באנלוגיה מתחום חומרי המזון והשתייה, אז החד פעימתיים הם חומר גלם עבור השלב הבא, והשלב הבא הוא חומר גלם לשלב השלישי, כמו ענבים (השלב החד פעימתי) לפני שהפכו למיץ (דו פעימתיים), וכמו המיץ ענבים לפני שהפך ליין (תלת פעימתיים).

היצור החד פעימתי הוא היצור הנפוץ, הוא מצוי במצב אבולוציוני טרומי, שלב מקדמי לפני השלב הבא. רק שהאבולוציה הזו אינה אוטומטית, אינה מתרחשת מעצם הלידה. (לא מן החד פעימתיים לדו פעימתיים ולא מאלה לתלת פעימתיים).

אז מה ההבדל ביניהם, ומה יכול לעשות את היצור החד פעימתי ליצור דו פעימתי, ואת זה ליצור תלת פעימתי?

ובכן, היצור החד פעימתי מרגיש, מגיב, רוצה, מתנהג וכו’, (כמו כל יצור) ומה שמעגן אותו בתחתית הפירמידה, זו ההזדהות שלוIdentification עם רגשותיו, מחשבותיו, תגובותיו והתנהגותו. וגם עם התגובות שהוא מקבל מן הסביבה, עם המיצוב הסוציומטרי שלו וכו’. עם זה שהוא כל הזמן מרגיש טוב או לא טוב לגבי כל אחד מן הפרמטרים שהוזכרו לעיל. הוא לא מסתפק בלהרגיש, לחשוב, או לקבל יחס. לא, הוא עסוק בחישובי רווח והפסד: האם הוא מקבל יחס מסוים – אז הוא מרוויח, אם הוא מקבל יחס אחר – הוא מפסיד. מה מוציא אותו יותר טוב? התגובה הזו או התגובה הזו? האם הוא בכיוון של להיות מאושר יותר או פחות?

ברמה החד פעימתית האדם מזדהה: הוא עסוק בעצמו, במיצובו, בהישגיו ובעיקר באושרו (המתקרב או מתרחק). העיסוק המתמיד הזה ב’טוב לי לא טוב לי’, ‘כדאי לי לא כדאי לי’, המשוקעות הזו ברווח והפסד פרסונאלי – משקע ומקבע אותו בדיוטא התחתונה של הוויתו. בחלק היותר דחוס, וכבד של ישנותו. (כאן, כשהוא נפגע רגשית, אין לו כוח להתנער מזה ולשים אותו בפרופורציות נכונות, זה מיד הופך לממאיר ומכניס את כל המערכת למצב של טראומה).

המעבר מן הרמה החד פעימתית לרמה הדו פעימתית, ההיחלצות מן המעגל הסגור של החד פעימתיות –עוברת דרך היפטרות והשלה של המטען העודף של ההזדהות; ברמה התחתונה האדם מרגיש ומזדהה, ברמה הבאה עליו רק להרגיש, רק להגיב, רק לקבל יחס מסוים. ולהשקיט את התגובה הפנימית. ואפילו להגיע למצב שבו דברים (שלילייים מבחינה רגישת בדרך כלל) קורים לו ולו אין תגובה. למעין מצב של שיווין נפש כלפי הכדאיות והאינטרסנטיות לגבי מה שקורה לו. במקום להגיב תגובה פנימית נוספת, הוא מסתפק במה שקורה, נותן מה שקורה לו פשוט להתרחש ולעצמו רק להיות. זה להיות במצב נייטרלי.

המעבר אל רמת הביניים הזו ‘עובר’ דרך שיר של הביטלס Let It Be . מה שמעניין כאן הוא שרמת הביניים הזו, היא רמת בעלי החיים, הם רק ישנם, לא מלאי מהומה פנימית הנובעת מן העיסוק המתמשך שלהם ברמת האושר האישי שלהם . הם לא לוקחים את חייהם באופן אישי. הם פשוט ישנם, רק נוכחים. מנצלים את המודעות העודפת שלנו (על פני בעלי חיים), כדי לסגת אחורה לתוך חשבונות אישיים במקום לקדם אותה לשלב הדו פעימתי, (על כך בהמשך).

כדי שאדם יגיע לרמה הדו פעימתית (שאמורה להיות הרמה ההתחלתית שלו) עליו לאפשר לעצמו שקט פנימי, לתת לדברים להתרחש בתוכו, לתוכו וממנו – ללא התערבות פנימית, בלי ללחוץ, מבלי לרצות לדחוף את זה לכיוון מסויים.

אז מה באמת קורה שם? איך החיים הפנימיים עבור היצור הדו פעימתי? ובכן במקום מרכז אחד (מוטה, משוחד, מאומץ), עתה יש בו שני מרכזים; האחד מרכז העצמיות (שעתה הוא נקי, ניטרלי ושקט) ומרכז שני, המרכז המתבונן. מרכז כובד אחד הוא זה שקורה ברגשותיו, מחשבותיו וחייו עם אחרים (חד פעימתי), ומרכז הכובד השני (דו פעימתי) הוא של עצמו מתבונן בעצמו, לא מעורב, מספר לעצמו מה קורה לו ובו. כלומר יש בו מרכז כובד אישי ומרכז כובד נייטרלי (כאילו זה קורה למישהו אחר, והוא מדען, אנתרופולוג). הוא מתפקד כצופה.

ברמה הדו פעימתית לא רק שאין הזדהות, או מעורבות אישית במה שקורה, האני הוא גם: ‘אני מתרחש’ וגם ‘אני מתבונן.’ וזו הדו פעימתיות. פעימה אחת: מה שקורה לך, או בתוכך. והפעימה השניה זו ההתבוננות הלא מעורבת אל האני המתרחש.

ושוב, בפעימה השניה הוא רק משקיף, בלי להביע דעה או לחוש שזה טוב או לא טוב. אין כאן אמוציה מקוטבת. האני השני הוא אני שקוף, נותן לדברים להתרחש, רק נותן דו”ח אודות מה שקורה. ואכן הפעימה השניה, היא פעימת מודעות. אני מודע, מודע למה שקורה ליצור החד פעימתי.

ועתה ליצור התלת פעימתי.

כאן יש לנו כבר 3 מרכזי כובד:

אני מתרחש

אני מודע

אני יודע.

הפעימה השלישית, אם כן, היא הפקת ידיעה, משמעות ותובנה, מתוך המודעות של היצור הדו פעימתי.

הפעימה השלישית היא עיבוד של המודעות של מה שקורה לכדי ידיעה (משמעות +תובנה).

אם האני הראשון (החד פעימתי) הוא אני שהצליח להתנקות מן העיוות ההזדהותי – הרי שהוא ‘אני חווה’.

אם האני השני (הדו פעימתי) הוא אני מודע – הרי שהוא אני לומד.

ואם האני השלישי, (התלת פעימתי) הוא אני יודע – הרי שהוא אני חכם.

החוכמה היא הפרי.

המודעות היא הצמח.

החוויה והתרחשות היא הזרע.

החוויה נצרכת,

המודעות צומחת.

החוכמה נאספת, מצטברת.

החוויה היא רגשות

המודעות היא מחשבות.

והידיעה היא תודעה.

האדם כפי שהוא כיום, רחוק מלהיות אדם מפותח, כפי שזרע רחוק מלהיות פרח.

כדי להגיע לשלב הפרח, הוא צריך לפעום שלוש פעמים:

פעימה בתוך פעימה בתוך פעימה.

ורק אז הוא ישנו באמת.

מסה 11

להיוולד פעמיים

“ויען ישוע ויאמר אליו אמן אמן אני אומר לך אם לא יולד איש מלמעלה לא יוכל לראות את מלכות האלוהים”

הברית החדשה. ג’3.

“הנולד מן הבשר בשר הוא והנולד מן הרוח רוח הוא”

שם. ג’6

חלק א’: מיניות והולדה

בטבע, השיא והמטרה של כל יצור חי – היא ההפריה, הולדה והמשכיות של המין. כל היצורים החיים אמורים לייצר תוצרת, והתוצרת היא וולד.

ואז, בדרך כלל לאחר כמה שנות שיא של פוריות מינית מתחילה ירידה באיכות הזרעונים והביציות – היצור החי מתחיל לנבול; מתחילה ירידה הדרגתית בחסינות ובבריאות של הגוף והמערכת, עד לכליה מוחלטת. כלומר הטבע רוצה מאיתנו מהדורה טריה וחדשה של עצמנו, ומשעברנו את גיל הייצור, אין לו עוד צורך בנו והוא מתחיל להתפטר מאיתנו.

אך במהלך גיל הפוריות, היחס אלינו הוא כמו אל כל עובד במפעל יצרני: הטבע רוצה מאיתנו עוד וולדות; לייצר ולייצר עוד, וזאת עושים על ידי תמריצים, והתמריצים לעידוד הילודה הם בדמות פיתויים ותגמולים מיניים.

בעלי החיים מקיימים יחסי מין מתוך דחף, וכשהדחף חולף, הם לא ממשיכים עוד לקיים יחסי מין. לא כך אצל בני האדם, אנחנו זיהינו את מרכיב ההנאה והתענוג שבקיום יחסי מין, ומשתדלים להעצים אותו. משתדלים לקיים יחסי מין עם אובייקטים מגרים וחושניים.

כלומר, קיום יחסי מין, איבד אצל בני האדם את משמעותו המקורית (הולדה ביולוגית והמשכת המין האנושי), והפך למטרה בפני עצמו. והמטרה היא הנאה ותענוג.

ואנו עושים זאת (מעצימים את מרכיבי ההנאה על חשבון הסיבה המקורית) – לא רק במין, אלא גם בפעילויות ייצריות אחרות, כגון אכילה; במקור, ההנאה מן האכילה הייתה תוצר לוואי מזרז, כדי להניע אותנו לאכול, כדי שנשרוד. אך אנו מוציאים מן המזון את המרכיבים התזונתיים, שמסבים לנו פחות הנאה, ומוסיפים לו מרכיבים שמעצימים את ההנאה מן האכילה: תבלינים, ריחות, טעמים, וכו’. ואז הבעיה העיקרית היא ירידה בבריאות וההשמנה. גם במין ההפרזה בתענוג החושי עולה לנו. אם במזון זו השמנה, הרי בקיום יחסי מין, אלה צאצאים שלא במיוחד חפצנו בבואם. ואם להשמנה אין פתרון, הרי שלענין הצאצאים יש גם יש. הגלולה והקונדום פותרים אותנו מלשאת באחריות על מה שהבריאה והטבע רצו מאיתנו.

כך שעתה, שום דבר (כמעט) לא מפריע לנו לשים את המין במקום המרכזי במסכת ההנאה שהאדם מחפש בחייו.

הקריטוריון העיקרי, אם לא היחידי, בבחירת פרטנר למין, בפרט, ולמערכת יחסים, בכלל –הוא ההנאה: עד כמה יוכל הפרטנר להעניק לנו כיף ותענוג. (והבחירה מתבצעת כמובן לפי רמת המשיכה של האובייקט והטעם והסגנון האישי של הבוחר).

וכך, הופך האמצעי (מין) – למטרה (תענוג). והמטרה המקורית: הולדה- נזנחה והיא קיימת כחובה חברתית, אותה ממלאים בדרך כלל, לקראת סוף שנות העשרים, לאחר שקובעת התענוג של שנות העשרים, נלגמה עד כמה שאפשר.

קיום יחסי מין הנה פעילות צרכנית, בעוד שהולדה הינה פעילות יצירתית. אנו מנטרלים את הפעילות היצרנית כדי להעצים את הפעילות הצרכנית.

והשאלה היא האם באנו לכאן כדי לצרוך או ליצור? ובכן מנקודת מבט גבוהה, באנו כדי ליצור, אך כדי ליצור יש לצרוך. הצרכנות היא אמצעי והמטרה היא יצירה. אך אם הפרמידה הזו מתהפכת, (כמו אצל בני האדם ביחס ליצרים של אכילה ומיניות) הרי שהאמצעי (תענוג) הפך למטרה ואז הצרכנות ‘רוכבת’ מעל ליצירתיות. וזה אומר שהכוחות היצירתיים באדם משרתים את הכוחות הצרכניים, אלה שהיו אמורים מלכתחילה להיות שכבה תומכת לכוחות היצירתיים.

עד כאן לגבי הדומה והשונה, בינינו לבין בעלי החיים: כולנו נדונים לחיות כדי להפיק תוצרת, אך בני האדם משתמשים במכאניזם (הנאה מינית) של ההולדה, כדי להפוך אותו לעיקר.

חלק ב’: מאקזיסטנציאליזם לתודעה

ומדוע בכלל זה קורה? מדוע אנו מבודדים את אלמנט ההנאה וממליכים אותו על היתר? ובכן זה קורה בגלל שיש לנו מודעות (חלקית אמנם), בעזרתה אנו יכולים לכוון את המערכת ולהעדיף חלק אחד על פני חלק אחר. וזה ההבדל בינינו לבין בעלי חיים, יש לנו מודעות חלקית. וזו מודעות מכאנית, סלקטיבית. אנו מעדיפים להיות מודעים לחלק של ההנאה בחיינו ומתעלמים מן העובדה כי בעצם אנו חיים כדי להוליד ואז להעלם. דבר זה קשה לתפיסה ועיכול. ואם האדם לא מוותר על מודעות יותר מלאה והוא מתמודד עם התפיסה הזו של המכאניות האוטמטית של חיים לשם ייצור חיים ואחר כך העלמות – הוא חווה יאוש אקזיסטנציאלי. מצב של אבסורד קיומי, עליו הפליאו לכתוב, קירקגור, סארטר וקאמי.

החיים בצל המוות ובהעדר משמעות מעבר להולדה ביולוגית- הינם אבסורד, אקט חסר פשר, מתסכל.

ניתן להתעלם מכך, כפי שעושים הרוב רוב הזמן, או להפנות כלפי מצב זה את מודעותנו, אך דבר זה רק מוביל ליאוש ודכאון. אלא אם כן אנו מבינים כי אכן אנו נולדים כדי למחזר עצמנו ברמה אחת, אך זאת, כדי לייצר ולהוליד עצמנו ברמה אחרת. ואז יש משמעות קיומית.

כלומר, אנו בני האדם, היינו אמורים ליצור ולהפיק תוצרת פעמיים; פעם ברמה הביולוגית ופעם ברמה התודעתית.

וההבדל בין הולדה ברמה תודעתית להולדה ברמה הביולוגית, טמון בעובדה שברמה התודעתית איננו ממחזרים את מה שקיים, אלא יוצרים משהו חדש שלא היה קודם.

אך הדבר אינו פשוט וקל כלל ועיקר. כי אם ברמה הביולוגית, אקט ההפריה מסב לנו הנאה ויש לנו מוטיבציה לעשות זאת שוב ושוב, הרי שברמה התודעתית, תהליך ההפריה מסב לנו בעיקר אי נחת וקושי.

וכך, גם אלו שמנסים, בדרך כלשהי, את האופציה התודעתית, מתייאשים כעבור זמן וחוזרים למסלול של שכפול עצמי ביולוגי, וחיים החוזרים על עצמם עד להעלמות.

ניתן להגיד שכל הבריאה היא מעין פס יצור בצורה של פרמידה. כשבתחתית קיימים צמחים שמזינים בעלי חיים ובעלי חיים וצמחים המזינים בני אדם. וזאת כדי שבני אדם יוכלו להוליד את תודעתם.

הולדת התודעה נקראת: מטאנויה Metanoya

לבעלי החיים אין בעיה עם מותם, הם חיים את הרגע, ואז מתים. אין הם יודעים שהם הולכים למות, הם יודעים שהם מצויים בסכנת פציעה, אך אין תופסים את רעיון העלמותם. כדי להבין זאת יש צורך במודעות חלקית (מודעות היא הכלי או האמצעי דרכו התודעה פועלת בעולם, היא המרכיב המכאני של התודעה הדינמית). בעלי החיים חיים חיים מכאניים לגמרי, בלי תודעה, ואם יש להם כזו, זו תודעה השרדותית. אך לבני האדם ישנה אפשרות למודעות עצמית ואובייקטיבית. האדם מודע מספיק כדי לדעת שהוא עומד למות, אך הוא אינו מודע לכך שהמודעות הזו יכולה להיות התחלתו, או חלק, מיצור חדש: התודעה.

צויידנו במודעות התחלתית עמה נוכל לתפוס את חוסר התכלית של חיים מחזוריים, הממחזרים את אותה התבנית. במקום זאת אנו משתמשים במודעות שלנו כדי להעצים את אפקט ההנאה, הבידור והאושר בחיינו. אנו מודעים לדברים הנעימים בחיינו, אנו משתמשים במודעותנו החלקית כדי להדחיק את אותו הדבר המסב לנו חרדה או אימה, כמו המוות. דווקא בקשר למוות, המודעות שלנו נעלמת… וזה סידור מאוד נוח; אנו מודעים לכל מה שינעים את חיינו בסרט הנע הסתמי הזה שמסתיים בכלום. אך בוחרים לא להיות מודעים לכך שלכל התענוג הזה אין שחר, שהרי עוד מעט נחלש, נתפורר ונעלם, לנצח.

ובהעדר משמעות קיומית, מוטיב ההנאה סותר את קיום המוות, ואחד מהם צריך להתבטל מפני האחר.

ואם מוטיב ההנאה מתבטל, ונותר המוות- אזי נותרה רק משמעות מתוך שתי משמעויות אפשריות: יאוש אקזיסטנציאלי או חיפוש אחר דרך להולדת התודעה, יצירה של משהו מתוך החיים. משהו שלא היה קיים קודם.

חלק ג’: לידת התודעה

“הנולדים פעמיים סבורים כי תודעת החיים ישרת הקו של אלה שלא זכו אלא ללידה אחת, אינה בעצם בבחינת דת, אלא ‘מוסריות גרידא’.”

ויליאם ג’ימס.

כפי שהיצור הביולוגי (בעל חיים) נולד עם, ומפתח באופן אוטומטי, את המערכות הפוטנציאליות לקיום יחסי מין והולדה – כך אצל בני האדם קיימת המערכת הפוטנציאלית ליצירת והולדת התודעה, אך, שלא כמו במערכת הביולוגית, זו לא מתפתחת באופן אוטומטי. היא נשארת לרוב כפוטנציאל לא מנוצל. מערכת שלא בשימוש. אפשרות לוולד שלא נולד.

אז איך נוצרת הולדה ברמה התודעתית?

ובכן כל הולדה מתרחשת על ידי איחוד של המרכיב הזיכרי עם המרכיב הניקבי:

בלידה הראשונה, הפיסית, היסוד הזיכרי הוא הפעיל ואילו היסוד הניקבי סביל ויוצר את הרך הנולד.

בלידה השניה, התודעתית, היסוד הנקבי הוא הפעיל והיסוד הזיכרי – סביל. היא המפרה והוא המופרה.

בלידה הראשונה הרך הנולד, נולד דרך האישה.

בלידה השניה הרך הנולד נולד דרך האספקט הגברי.

בפעם הראשונה הההפריה היא על ידי איחוד של אב אם.

בפעם השניה ההפריה היא על ידי איחוד של הנפש והתודעה.

הלידה בפעם ראשונה באה לידי ביצוע על ידי שניים (גבר ואישה) ומתוך האחת (אישה).

הלידה בפעם השניה מתרחשת על ידי האחד (האדם, כאינדווידואל) ומתוך השניים (הנפש והתודעה).

בלידה הראשונה המרכיב הזיכרי נע ונוסע כלפי המרכיב הנקבי, כדי להפרותו.

בלידה השניה זה היסוד הניקבי שנע או נוסע לקראת היסוד הזיכרי.

כאמור, בהולדה ביולוגית המרכיב הזיכרי הוא הגבר והמרכיב הנשי היא האישה.

בהולדה התודעתית מדובר על מרכיבים הזיכריים והנקביים קיימים בתוך האדם עצמו. ניתן לקרא להם אנימוס ואנימה, כמו שהציע יונג, או שאקטי ושיווה בהינדואיזם, או נפש (מרכיב נקבי) ותודעה (מרכיב זיכרי) – באדם.

וההזדווגות של המרכיב הזכרי והנקבי באדם יכולים להוליד אני אמיתי ופרמננטי.

רעיון זה נתפס כרעיון עיוועים בעיני אלה הרואים את האדם, כמות שהוא, כפיסגת הטבע וככזה שהגיע לשיא התפתחותו. דהיינו, היצור שהטבע פיתח בו כושרות ויכולות מעבר למה שפותח בבעלי חיים. התפיסה הקיימת והרווחת גורסת כי מה שהיה בנו כפוטנציאל, פותח והגיע לשיא באדם בעל התבונה והשכל ועתה עליו לתת לזה ביטוי במדע, אמנות, וכו’ ולארגן זאת ביצירת חוקי חברה נאורים וכו’.

אך לא כך בתפיסה הישנה-חדשה של הטרנספורמציה, היא טוענת שהאדם האמיתי בדרך כלל עדיין לא נולד וכי האדם כמות שהוא הוא אך סקיצה לאפשרות של היותו… (הרחבה של רעיון זה, בספרו של אוספנסקי: “5 הרצאות אודות הפסיכולוגיה אודות התפתחותו האפשרית של האדם”, הוצאת גל. 1995, תרגום ומבוא: פרופ’ שלמה הוגו ברגמן).

וזו אפשרות שלא באה עד כה לידי מימוש, בין היתר בגלל שהאדם חושב שהוא כבר כפי שהוא אמור להיות. כפי שנמר הוא נמר והגיע לתחנה הסופית של היותו נמר, כך גם האדם. ואילו התפיסה הרדיקלית טוענת כי זו אך סקיצה. וכי כפי שיש הבדל בין סקיצה לבין הציור הסופי, כך גם קיים הבדל בין האדם כמות שהוא כיום, ובין מה שהוא אמור ויכול להיות. זה כמו לקחת סקיצה לשים סביבה מסגרת, לחפש גלריה, יחצ”ן, משווק וכו’. מתוך משוכנעות כי הסקיצה היא הציור.

כך חי הרוב, לא רק היום, תמיד; מתייחס לרישום כאילו הוא כבר הציור עצמו. אך עם זאת, מאז ומתמיד היו קיימות קבוצות, אנשים, תנועות – שגרסו כי האדם כמות שהוא, אינו אלא חומר גלם, שממנו ניתן, אולי, לעבד ציור או פסל.

רעיון זה מצוי כמעט בכל זרם מיסטי של דת גדולה, בין אם זה בקבלה, סופיזם, זן. או זרמים ותנועות כגון הדרך הרביעית, האלכימיה ועוד. כל אחת מהן מביאה את הרעיון דרך אנאלוגיה משלה. ניתן להתייחס לרעיון זה בשלל של מטאפורות ודימויים.

הראשון בהם הוא אכן המטאמורפוזה שבין חומר הגלם (בד, מברשת, צבעים ורעיון במוחו של האמן) ובין הציור הסופי.

ניתן להתייחס לכך דרך רעיון הצרכנות והיצירה: בסופו של דבר אפשר לצרוך את החיים (לידה פיסית אחת), או ליצור אותם (לידה פעם שניה). החיים האמיתיים הם החיים שניתן ליצור. ולא החיים שניתן לצרוך. האדם צריך ליצר את עצמו השני מתוך חמרי הגלם של אישיותו.

החיים כפי שאנו פוגשים אותם אינם חיים ראויים לחיותם, הם חומר בסיסי מתוכו ניתן ליצור את החיים. וכך האדם; האדם כפי שאנו פוגשים אותו, הינו המלצה לאדם שהוא היה יכול וצריך להיות. את האדם אמיתי יש להוליד לא יש מאין, כמו בלידה הביולגית, אלא יש מחומר גלם, חומר גלם רדום, מוקפא.

בקבלה המטאפורה היא של קליפות וניצוץ הטמון בהן.

בסופיזם משתמשים בדימוי של הלב.

בזן הדימוי הוא בספירת הצלילים, להגיע לדממה פנימית והשקטת התודעה.

וב’דרך הרביעית’ הדימוי הוא של השינה וההתעוררות ממנה, בספר “חיפוש אחר המופלא”. מוזכר המונח הזה, כפי שמלמד אותו גורדייף, המדבר על כך ש”על מנת להיוולד מחדש יש למות ועל מנת למות יש להתעורר…”.

לכל אחת מן האנלוגיות למעלה, המטאפורה שלה, אך הבסיס אותו הבסיס: מי שצריך להיות, עדיין לא נולד.

עד כאן לגבי האנלוגיות. אך אחד הדברים החמורים והנוראים בלהיות חי, הוא עניין המוות. ואין שאלה או סוגיה חשובה או מהותית ממנה. קיומו של המוות שולל את טעם החיים, חיים שמובילים לאי היותם. יש דרך, כביכול, לעקוף בעיה אבסורדית וקריטית זו, על ידי רעיון החיים שלאחר המוות. (שהרי אם יש חיים לאחר המוות, זה מגמד את חשיבות המוות).

אך אם נתייחס לעניין החיים לאחר המוות כאפשרות עם וודאות מוטלת בספק (שהרי אין דרך ריאלית אחרת להתייחס אליו) אנו פוגשים בעיה לא פחות חמורה, וזו לא אם יש חיים לאחר המוות אלא האם יש חיים לפניו…

ולמה הכוונה? ב ‘האם יש חיים לפני המוות’? ובכן בפשטות, האם למה שהאדם חי לפני המוות, (בלי לידה שניה) ניתן לקרוא בשם חיים, או רק קיום?

באנלוגיה, מעט גסה, ניקח את מכשיר הטלויזיה: או שהוא קיים בדירתנו או לא, אך גם אם הוא קיים, עדיין זה לא אומר שהוא עובד, כלומר שהוא ‘חי’, רק אם מדליקים אותו והוא משדר תכניות טלויזיה, אפשר להגיד שהוא ‘חי’. וזו הלידה השניה, רק אז, הטלויזיה, שלנו פועלת.

הטענה של גישת הטרנספורמציה: שלא כל מי שקיים גם חי. דהיינו, לא די להיות קיים בכדי לחיות.

ובאנלוגיה אחרת, מנגנון הראיה; עצם העובדה שיש לנו עיניים אינה אומרת שאנו רואים. לא די לפקוח את העיניים כדי לראות. כשפוקחים עיניים, עדיין לא רואים, קודם כל מסתכלים. אך ניתן להסתכל על משהו מבלי לראות אותו. מה שנקרא: מבט סתמי (כללי ושטחי). כדי לראות אותו צריך קודם כל להביט עליו, ועליו בלבד, (מיקוד), ואחר כך להתבונן בו, לסקור אותו, להביט בו בראיה פרשנית (להעמיק). ורק אז רואים. כלומר ראייה אינה ניתנת מעצם הפעלה מכאנית של מכשיר הראייה – העין.

ישנה הראיה הסתמית, שרואה את פני השטח, ויש מה שחבוי בתוך מה שפוגשות עינינו, ורק אם מגנון הראיה מצליח לפצח את המישור הסמוי, מגנון הראיה באמת יצא מן הכוח אל הפועל.

וכך גם חיינו; לא די להפעיל אותם מכאנית – כדי להיות. יש צורך בהפעלה של של תשומת לב פנימית כדי שהחיים יתרחשו במלוא הוויתם.

ויש קשר הדוק בין חיים ברמה מכאנית, ובין גירויים. ככל שאדם חי חיים יותר מכאניים הוא זקוק ליותר גירויים – כדי לחוש שהוא חי. דבר דומה קורה למנגנון הראיה; בשלב המכאני של ההסתכלות, העין זקוקה לגירויים חזקים כדי שלא תשקע לאפטיה. ואז כגודל עוצמת הגירוי תבוא האינטנסיביות של הפעלה מגנון הראיה. העין, ברמה זו, תלויה בעוצמת ותכיפות הגירוי (צבעים חזקים, צורות בוטות, היבהובים תכופים וכו’). אך ברמה הגבוהה של מנגנון הראיה אין צורך בגירויים, מה שטמון בתוך מה שרואים – הוא מה שמפעיל את מנגנון הראיה, ולא הגירוי.

וכך גם בחיים; הלידה מחדש, מבטלת את הצורך בגירויים, ופותחת את הדרך למה שטמון בתוך מה שאנו פוגשים.

אנחנו נולדים כדי לחיות. אך אלה הם חיים ברמה המכאנית. אנו אמורים להיוולד פעם שניה – כדי להיות, כדי להיות נוכחים במלא הוויתנו. ההבדל בין לחיות ולהיות, נעוץ בהבדל שבין הרמה המכאנית לדינמית.

כשאדם חי מכאנית, הוא חי את החיים, כשהאדם חי דינמית – החיים חיים אותו.

לפי תפיסה זו, אנו נולדים פעם אחת כדי להיוולד פעם שניה. אם איננו נולדים פעם שניה, חיינו הם בזבוז.

כמו כדור שנורה מתוך רובה, אך הנוקר לא פוגע בפיקה של התרמיל וכך חומר הנפץ בכדור לא מופעל ומן הקנה נפלט/יוצא כדור עקר. הוא אמנם עף באויר, אך לא מתפוצץ.

או רקטה דו שלבית. שבה השלב הראשון אמור לפלוט את השלב השני, וזה השלב השני של הרקטה שאמור להקיף את כדור הארץ. אך אם השלב השני לא נפלט מן הראשון, אזי השלב הראשון חוזר לכדור הארץ כשהשלב השני טמון בתוכו.

כך גם אנו, חוזרים לאדמה כשהשלב השני לא יצא מן הכוח אל הפועל.

חלק ד’: אש

בלידה הראשונה יש צורך בעזרה מבחוץ, מבן המין השני, למלא את חלקו. בלידה השניה יש צורך בעזרה מבפנים, מתוך האדם, כאן האדם מוליד את עצמו.

ואם הלידה הראשונה מתרחשת באזור החלציים, והיא קשורה לחומר ונוזלים, הרי הלידה השניה מתרחשת באזור הראש והיא אפופה אש ורוח. בלידה הראשונה, העובר עטוף במיים (שיליה), ונולד לאויר. בלידה השניה הוא אפוף אויר ונולד לאש.

בלידה השניה האדם נולד והוא אחוז אש.

האדם נולד לרמה אחרת, מימד אחר, מימד האש. אם ברמה הקודמת המאבק היה בין חומר לנוזלים, כלומר בין להיות מקובע בהרגלים (חומר) ובין זרימה ולתת לחיים להיות, (נוזלים) הרי שברמת התודעה המאבק הוא בין אויר לאש. בין להיות חלל ריק שכלום לא קורה בו (אויר), לבין להיות דלוק, (אש), להיות אפוף אש.

ברמת הלידה השניה, במקום שילוב של חומר ונוזלים, שיוצר ביצה מפעפעת, בולענית מצד אחד ומתפרצת מצד שני – אנו מקבלים סנה בוער באש. בוער באש קרה שלא מכלה ומאכלת את זה שבו היא בוערת, אלא מפיחה בו אש חיים. הלידה השניה מדליקה את כל המערכת, וכל מה שהיה אתמול מקור לתסכול, אכזבה ויאוש – הופך, עם הלידה החדשה, לחומר בעירה.

האדם שנולד שנית הוא האדם הדלוק. בוער ולא מתאכל. דלוק וער. כבוי ורדום כלפי חוץ וער ודלוק עמוק בפנים. וככל שהוא נראה יותר כבוי ורדום בחוץ, כן יהיה יותר ער ובוער בפנימו. זהו: אחינו הפרש הבודד.

חלק ה’: מתי

הולדה בכל רמה, תלויה בחלון ההזדמנויות. חלון ההזדמנויות להולדה ביולוגית היא בין גיל 15-30 לערך. (אמנם אפשר להוליד גם אחר כך, אך איכות הזרעונים והביציות יורדת). ומאז החלון הוא ומצטמצם.

הולדת התודעה זקוקה לא לבשלות גופנית, כמו במקרה של הולדה פיסית, אלא לבשלות נפשית ורגשית, וקבלה עצמית. ויש גירסאות שמציבות את חלון ההזדמנויות להולדה תודעתית, הוא בין גיל 34-35 לערך… על פי Richard Maurice Bucke

חלק ו’ מה ההבדל בין שינוי ללידה מחדש

שינוי – זה מה שאתה עושה.

לידה מחדש – זה מה שקורה לך. לידה מחדש קורית דרכך. בתהליך זה יצור חדש שלא היה בך קודם מפציע מתוכך. אתה יותר עצמך מאשר היית לפני הלידה מחדש. אך גם קיים רובד שלא היה בך קודם.

זה גם “יותר אתה” וגם ‘אתה’ ברמה יותר גבוהה.

חלק ז’: ומה לאחר הלידה?

אז מה קורה לאחר הלידה מחדש?

לפי הכתוב עד כה, נראה שברגע שאדם נולד מחדש, תמו צרותיו והחיים מתחילים, אך נראה כי הצרות שלו רק החלו.

מרגע שזה קורה כל מה שהיה קיים עד כה, לא יכול להתקיים יותר באותו האופן. – קשרים חברתיים, יחסי זוגיות והורות, קשרים משפחתיים, כיווני תעסוקה וכל מערכות היחסים – הכל משתנה.

אין לאדם ברירה, היות והוא נולד מחדש כהוויה אחרת, עליו ‘ללמוד לחיות’ מבראשית. חייו הקודמים אינם מתאימים לו יותר, אולם רק הוא יודע זאת.

הנולד מחדש אמור להבין ולראות דברים אחרת, והבנה זו יוצרת מרחק רב בינו לבין אלה שלא נולדו מחדש.

זו הבנה שנובעת מן ההויה העכשווית שלו, הוויה שמשוחררת מכוחן של התניות הקיום החברתיות, המשפחתיות והתרבותיות העמוקות ביותר.

הוא חווה מצוקה רבה. הוא נולד, אבל אין לו את הכלים ושיתוף הפעולה בעולם שכבר לא מתאים ליצור החדש שנולד.

לאן מובילה הלידה מחדש? ראשית לנסיון השרדותי קשה של וולד חסר ישע בסביבה נוכרית. דבר זה מוביל לבדידות רבה שלו. ואחת הדרכים להתמודד עמה, היא לשנות ולהשפיע על אפשרות לידה של אנשים נוספים. להפוך למיילד. לעסוק בהתמרת החיים סביבו לחיים החדשים שאותם הוא חי עכשיו. כדי שיהיה לו עם מי לתקשר. ולשם כך הוא נדרש להפעיל את כל כוחותיו, רצונו והידע שנרכש בו על מנת לייצר שינוי מהותי באלה שמוכנים להקשיב לו.

כך אולי יפחית מעט מן הבדידות הקיומית, של ולד בעולם שבו מעט מאוד אנשים נולדים, או מולידים חיים חדשים. ההתניות החברתיות של היתר, עמם הוא חי היא בעיה אחת שלו. בעיה אחרת היא, שעכשיו חייו אינם על פי תסריט, הם לא משועתקים. יש לו מסלול לא ידוע, אותו עליו ליצור יש מאין. הנולד מחדש כותב את חייו תוך כדי חייו, שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא ידוע. מלבד הגורל שלו, שגם אותו עליו לגלות.

ועוד דבר, היצור החדש הינו שביר, פגיע ועדין ביותר, ועל כן כל אלימות או אפילו עוינות כלפיו יכולה לפגוע ביילוד החדש.

מסה 12

על בני אדם כרובוטים וכנושאי ניצוץ

האם כך זה אמור להיות? שרוב בני האדם יהיו רובוטים חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה?

ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם עסוקים בחישובי אושר ומפח נפש. משוכנעים שעם כל חישוב נוסף הם מורידים את טור מפח הנפש ומעלים את טור האושר. אך ככל יהיו יותר שקועים בזה כך יהיו יותר לכודים בתיכנות ההרמטי של שליטה קולקטיבית.

ישנם סרטי מדע בידיוני אודות רובוט שפתאום ספג מכת ברק, או זעזוע כלשהו, ואז משהו בו נדלק והוא נעשה מודע לרובוטיותו ובאותו הרגע ממש הוא פוסק מלהיות רובוט. פוסק מלהיות צביר של מרכיבים מכאניים המגיבים לאותות חיצוניים. ומתחיל לפתח ולשמר תודעה אוטונומית משל עצמו. כלפי חוץ הוא נראה רובוט לכל דבר, רק מעט משונה, פחות רובוטי, פחות מכאני אולי קצת יותר מרוחק. משהו בו שונה.

אז אולי ישנם בתוכנו כאלה הנולדים עם אותו ניצוץ משוגע. ואותו ניצוץ גם משבש את האותות הקולקטיביים מבחוץ ולא נותן להם להגיע למרכיבי המערכת ולהפעיל ולהניע אותה. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ לסינכרוניזציה המכאנית שמסביב.

אך זו לא הצרה היחידה של בעל הניצוץ המולד, אכן הניצוץ משבש את האותות הקולקטיביים ומונע תרדמת תודעתית. אך גם עצם חריגותו מן המקצב האחיד מבדילה ומסמנת אותו. קצבו הפנימי יוצר דיסונאנס באחידות המכאנית והאוטומטית. ואז קורה דבר מוזר לרובוטים הרגילים (חסרי הניצוץ הראשון), חיישניהם מסתובבים ופונים כלפי אותו רובוט נושא הניצוץ, הם סוגרים עליו ושולחים אליו ויברציות של חשד ועוינות. ויברציות שנושאות עימהן שדרים כמו: “משהו משובש אצלך”, “אתה לא בסדר”. “בדוק עצמך”. מסרים אלו הם אפקטיביים ביותר בדרך כלל, והם אכן גורמים לאותם רובוטים בעלי ניצוץ להפסיק את ההשתאות שלהם ממוראות הקולקטיביזציה המכאנית שפשתה ברובוטים שסביבם, ובמקום זאת לפנות פנימה, עם אותה בחינה ואנליזה, כלפי ונגד עצמם. ואז במקום שינתחו ויבינו את הקללה שניחתה על טריליוני יצורי אנוש שהפכו לתאים תפקודיים, חסרי נשמה, תודעה, ייחוד והגשמה עצמית – הם פונים נגד עצמם ומפרקים וכותשים עצמם מבפנים.

ואכן, רובם של נושאים הניצוץ הראשון, בעלי הפוטנציאל התודעתי העצמאי – מסומנים כאאוטסיידרים על ידי הרוב ואז מופעל בתוך עצמם מנגנון של ספק עצמי. זה גורם לנזקים קשים בתפיסת העצמי שלהם, (חוסר בטחון עצמי) ובתחושה שלהם בתוך עצמם (דיכאון וקונפליקטים פנימיים), ושני אלה יבואו לביטוי במיצובם בעולם שסביבם: (בידוד, נידוי וחוסר הצלחה חברתית וכלכלית).

אפשר לקרוא להם פשוט: אאוטסיידרים. אני עצמי הקדשתי להם ספר שלם: ” אאוטסיידרים ומורדים”. (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005).

אך כתבו עליהם גם אחרים, הנה שירו הנפלא של דוד אבידן, השיר הראשון, (‘מה העיק עליו’) בפואמה: ‘שמשון הגיבור”.

“שמשון הגיבור”

מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

אורך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.

טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.

כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.

דוד אבידן

מתוך הקובץ: “משהו בשביל מישהו” הוצאת שוקן, 1964

כך גורלם של נושאי הניצוץ מלידה. אך ישנם מעט מאוד, קומץ זעיר של רובוטים נושאים ניצוץ, שאיתרע מזלם או גורלם, והם חווים מעין מכת ברק שנייה, זעזוע נוסף, ובמקום ניצוץ אחד, פועמים בהם עתה שני ניצוצות.

הניצוץ הראשון מאפשר להם להפסיק להיות רובוטים שטופי מוח, הניצוץ השני מחסן אותם סופית נגד האותות המשבשים הנשלחים אליהם על ידי הרובוטים המתוכנתים, חסרי הניצוץ. ומונע מהם לפנות נגד עצמם.

הניצוץ השני מגבש את הניצוץ הראשון.

הניצוץ השני הוא כמו תוכנת Fire-wall או תוכנת אנטי וירוס במחשב. לאחר שהותקנה בהם תוכנת הניצוץ השני הם הופכים לחסינים מפני סוסים טרויאנים, וירוסים ותוכנות ריגול למיניהם, הנשלחות אליהם על ידי כלל הרובוטים חסר הניצוץ שמקיפים אותם.

הניצוץ השני לא רק מגן עליהם מפני האותות העוינים מצד חברי הקולקטיב, הוא גם מחזק אותם בראיית העולם החודרנית והסופית. והם רואים בבהירות נוראה שחסרי הניצוץ אסורים מבחוץ, בכבלים של קונפורמיזם מתוחכם וטוטלי, ומבפנים: נפשם כלואה ומשותקת, תודעתם קפואה ועצמיותם לא מפותחת.

כאמור, נושאי הניצוץ השני כבר לא סובלים מתופעות של פניה נגד עצמם (מה שקרה להם כל הזמן כשנשאו בתוכם רק ניצוץ האחד). עתה הם פנויים לפנות כלפי העולם. ושם הם רואים בבהירות את אשר קורה. את אשר הם רואים תאר אפלטון במשל שכבר הוזכר קודם: משל המערה שלו.

הם קולטים את המתרחש בתודעתם האחרת, הרחבה והערה. ואכן היות וקשה להסביר את התודעה האחרת, יש צורך במטאפורה כדי לתקשר את שהם קולטים. זאת עשה אפלטון במשל המערה, וזאת אעשה כאן במטאפורה נוספת: מכונית; נושאי הניצוץ השני רואים את בני האדם שהפכו לרובוטים, כמכונית נטולת מנוע (נפש קפואה או כבולה). למכונית חסר גם הגה (תודעה ישנונית או חסרה). אך הנורא מכל הוא לא העדר ההגה או המנוע, – אלא העדר הנהג במושב שליד ההגה. ההתעסקות של בני האדם באגו שלהם (‘טוב לי, לא טוב לי’, ‘אני מאושר, אני לא מאושר’) הופכים אותם לפסיביים. הם צורכים את החיים במקום ליצור אותם, מחכים שהחיים יקרו להם במקום להוביל אותם. ממנהיג המכונית של חייהם הם הופכים לנוסע.

וצריך להיות בעל ניצוץ שני כדי לדעת זאת ולראות זאת בבהירות. אין די בניצוץ אחד כדי לראות את התמונה על כל פרטיה. הניצוץ האחד נותן תמונה מטושטשת משהו, והמתבונן בעולם לא לגמרי בטוח אם זה העולם או פרי דמיונו ותוצר של בעיותיו הנפשיות. הניצוץ האחד, בעידוד שדרים רעים מן החברה, רק יוביל להפניית המבט כלפי פנים ולסטיגמה עצמית.

וכך אנו מקבלים שלוש רמות:

חטיבה של רובוטים, אנשים מתוכנתים על ידי קודים חברתיים. מרבית האוכלוסייה.

נושאי ניצוץ, אאוטסיידרים. אחוז קטן.

נושאים ניצוץ שני. אאוטסיידרים, או עדיני נפש, בעלי תודעה ערה. אחוז קטן עוד יותר.

והיכן כל מצוי כל אחד משוכני שלוש הרמות ביחס למפלס האושר (עליו דובר בהתחלת מסה זו?).

ובכן, שוכני הרמה הראשונה מנסים להיות מאושרים אך לבסוף מסתפקים ב’צרת רבים חצי נחמה’.

שוכני הרמה השנייה הם האומללים ביותר, הם עלולים לראות את הרע שבעולם כמשהו שמצוי בתוכם.

שוכני הרמה השלישית רואים את חוסר המוצא של הראשונים, את האימה והטרגדיה של השניים, ואת החוסר העצום בנושאי הניצוץ השני.

הם עצמם אומנם בעלי נפש משוחררת, תודעה ערה ועצמיות מגובשת. אך בודדים מאוד.

מסה 13

יצור התודעה והיצור הפסיכולוגי

גורדייף אמר פעם, כי יכולים להיות הבדלים גדולים יותר בין בני אדם לבין עצמם, מבחינת רמת תודעה, מאשר ההבדלים הקיימים ביניהם ובין כלל בעלי החיים.

אין ספק כי ישנם אנשים בעלי תודעה מפותחת או רחבה יותר מאשר אחרים. אך ישנו גם ‘רוביקון’ מסוים שעובר בין רמות התודעה הגבוהות ורמות התודעה הנמוכות יותר. מצד אחד (מן הצד הפחות תודעתי) מצויה הפסיכולוגיה ובצד שני מצויה התודעה. זו חלוקה גסה ביותר והיא טוענת כי כאשר האדם שרוי בתוך הפסיכולוגיה ומציית לחוקיה, אין הוא יכול להיות יצור בעל תודעה ( לפחות לא תודעה מפותחת), וכאשר יש לו תודעה, הוא כבר לא מציית לחוקים פסיכולוגיים. כלומר אפשר להגיד שמנקודת מבט זו קיימים שני סוגי יצורים; יצור פסיכולוגי ויצור תודעתי. כולנו נולדים יצורים פסיכולוגיים, חלקנו צומח מתוך זה להיות יצור תודעתי, וחלקנו נותר בחלק הפסיכולוגי.

וכאמור, כשאדם מגיע לתודעה אין לו כמעט פסיכולוגיה. וכשהוא בפסיכולגיה, אין לו עדיין תודעה.

אין גם זה וגם זה. או שאתה בגנון, או בבית ספר יסודי, ואם אתה ביסודי, משמע שבגרת את הגנון.

האדם התודעתי חי בתודעתו, לא בפסיכולוגיה שלו. הוא חי במה שהוא מבין ויודע.

היצור הפסיכולוגי משועבד לרגשותיו, (בין אם הוא מסתיר אותם תחת מסכה חברתית או לא) לצרכיו הפסיכולוגיים, להנאותיו, וסיפוקיו הריגשיים. לשון אחר: לאגו. מה שהוא צריך כדי להרגיש טוב – מושל בו. (היצור הפסיכולוגי מכור לפילוסופיה של האושר). ברמה הפסיכולוגית האדם חי בתוך עיסה ביצתית של רגשות לא מעובדים בעלי עוצמה רבה, כשכל גוש בוצי יש לו את כוח המשיכה וההשפעה שלו. ברמה זו אין לאדם מרכז כבידה משל עצמו, אלא כאמור, עולם רגשותיו וצרכיו הפסיכולוגיים שולט בו. העולם הפסיכולוגי, ברמה זו, עדיין אינו מעוצב, ואינו מגובש. יש אמנם מבנה אישיותי ברור, אך גבולות העצמי לא מעוצבים ולבטח שלא מוגדרים.

(כשמשהו באדם לא מעוצב או מוגדר בו – הוא מושל בו, כדי שמשהו יהיה בר שליטה וניתוב והכוונה, הוא צריך להיות מוגדר ובשל, גבולותיו צריכים להיות מוגדרים).

האדם התודעתי חי בפסיכולוגיה שעברה שלב, גבולותיה מוגדרים ומהווים בסיס לתודעתו הצומחת והמתעצבת, הוא חי לא ברגש (וגם לא בשכל) אלא בתודעה, בניסיון לתפוס את המציאות והחיים בראייה הרחבה, השלמה והעמוקה ביותר. זה מה שמפעם בו; לדעת, להבין, לצבור חוכמה.

אלה המצויים ברמה הפסיכולוגית, הם רוב בני האדם, והם מחפים על כך ומסתירים זאת על ידי הקונספירציה החברתית. המארג החברתי מאפשר להם מראית עין של יצורים בוגרים ובעלי תודעה. התפקיד בחברה מאפשר להם להסתיר תחתיו את חוסר הבגרות הריגשית. אלה שבמרכז החברה, בעלי הכסף וההשכלה בדרך כלל, מתפקדים (לכאורה) בצורה שקולה ושפויה ורק אלה שבשוליים החברתיים לא יכולים להסתיר את חוסר הבשלות הפסיכולוגית שלהם מתחת לתואר כלשהו, והם נידונים על כך לסטיגמות. אך כולם (ברמה הפסיכולוגית) לא בשלים או בוגרים ריגשית. (ודווקא אלה שהם בשוליים, הם בעלי הסיכויים הרבים יותר, לעשות את ההתמרה ולהגיע אולי לרמת התודעה. כי מי שחושב שרמת הפסיכולוגיה שלו הוא השיא, לא יטרח לברוח ממנה אל רמה אחרת).

אחת הבעיות הבסיסיות של היצור התודעתי היא התקשורת הבינאישית שלו. לא תהיה לו בעיה לתקשר עם יצור תודעתי, (אך הבעיה שאין הרבה כאלה, ואדם תודעתי יכול לעבור חיים שלמים ולא לפגוש הרבה כאלה), אך תהיה גם תהיה לו בעיה לתקשר עם היצור הפסיכולוגי.

והבעיה היא הדדית. כי גם ליצור הפסיכולגי קשה באותה המידה לתקשר עם יצור התודעה, כי בסופו של דבר הוא לא מקבל כלום. היצור הפסיכולוגי לא מקבל את התגמול שהוא יכול לקבל מן הקשר באופן פסיכולוגי. הוא כשלעצמו לא מדווח לעצמו שיש לו כאן עסק עם אדם שחי בתודעתו והמצוי מעבר לרמה הפסיכולוגית, הוא פשוט מרגיש שלא נוצר פה קליק, ויכול להיות, הוא אומר לעצמו, שפשוט אין ביניהם כימיה. אך האמת היא שיצור התודעה לא מסוגל ליצור תקשורת עם אדם לא ערני תודעתית מכיון שהוא פשוט לא מסוגל לתקשר על רמה פסיכולוגית. מבחינה זו הוא נכה, כי הוא לא מסוגל לשחק, הוא לא מסוגל לשדר מסרים סמויים, מסרים של שליטה, הנאה וכו’. התקשורת שלו כבר עוסקת ברמה הפוסט פסיכולוגית, מבחינתו, לאנשים אין פסיכולוגיה, יש להם קיום. הם נמצאים בעולם, יש להם ממשות ובתור שכאלה, מה שחשוב זה מה יקרה איתם, איזה חותם הם מטביעים בעולם. האדם הפסיכולוגי כלל לא מעונין במה שקורה בעולם הריאלי, למעשה יצור פסיכולוגי, תמיד קבור בפסיכולוגיה של עצמו.

למעשה ידידות ברמה הפסיכולוגית היא סוג של ‘קליקה’, שבינה ובין המציאות אין כלום, למעשה הקליקה נועדה לאפשר לשני אנשים – לפגוש את המציאות כמה שפחות, וכדי לעשות זאת הם יוצרים מעין ברית שמאפשרת להם להיתכנס עוד יותר לתוך הפסיכולוגיה שלהם ולמצוא בה מקלט מן המציאות כמות שהיא. וככל שלאדם יש יותר ידידים, וידידויות, כך הוא יותר מוגן; הוא נמצא בתוך מקלט שמאפשר לו לא לפגוש את העולם כמות שהוא. אותם ידידים בוראים להם את העולם המשותף שלהם על ידי שפה מסוימת, מערכת של התייחסויות מסויימות. והאדם חי את חייו מתוך ידיעה שתוך זמן מסוים הוא חוזר לידידיו ומעבד איתם את מה שהוא עבר כדי שיתאים לסוג הפסיכולוגיה שלו כדי שיוכל לחיות עם החוויות שלו בשלום. כמו שהחברה יצרה בעזרת מזגנים וטלויזיות וסרטים ומכוניות – מציאות חיצונית בדויה שבתוכה האדם מוצא מקלט מאיתני הטבע מצד אחד, ומן האבסורד הקיומי – מצד שני, כך האדם יצר בעזרת קישרי האנוש שלו, מציאות פסיכולוגית בדויה שיוצרת עבורו עולם שהוא יכול לחיות איתו. שהרי אוי לידיד שיעיז להגיד לידידו את האמת אודות חייו, באותו הרגע הוא יפסיק להיות ידיד. ידידות נעשית בעיקר דרך התחברות הדדית של חולשות, כשהחולשות של כל אחד מקבלות תגמולים, מקבלות חיפוי, מקבלות הגנה מצד הידיד, – אז כשהוא בתורו, נמצא בקטע של חשיפה של חולשה כשלהי, הוא מקבל הגנה וחיפוי, לחולשותיו הוא. למעשה הידידויות והקשרים, ברמה הפסיכולוגית, עוזרות לבני אדם להישאר מעוגנים בבעיות הפסיכולוגיות שלהם, עם הנכויות הפסיכולוגיות שלהם, מכיון שהם יודעים שתמיד יוכלו לחזור לידידים ושם להרגיש כאילו שהכל בסדר.

הדברים הללו כמובן לא עובדים אצל היצור התודעתי, הוא מתקשר לא מתוך חוסר איזון, אלא מתוך איזון. הוא לא מתקשר על מנת לחפות. הוא מרגיש שהדבר הטוב יותר שהוא יכול לעשות לידידיו זה לחשוף את האמת, להוריד צעיפים, לעזור להם לפגוש את המציאות בצורה הגלויה, החופשיה והחריפה ככל האפשר. כי לאדם התודעתי חשוב לחוות את חוויית החריפות של המפגש עם המציאות. כמו שרוצים לחבק מישהו אהוב ללא בגדים, כך האדם התודעתי רוצה להגיע למציאות ללא צעיפים, ואצלו ידידות היא עזרה לבן אדם להסיר את הצעיפים, כדי שיחווה את המציאות והאמת ביתר חריפות.

מסה 14

שלושת הממדים הגאומטריים של התודעה

חלק א’: הכל שטוח

הכל הופך ליותר ויותר שטוח.

למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה, כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.

כשאנו מביטים בטלויזיה – מה שאנו רואים, זו תמונה שטוחה רגילה של מסך טלויזיה, אך היא מאורגנת בצורה כזאת, שנותנת תחושה של עומק, בגלל השכבות השונות שמצויות מאחורי המגישים.

וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח.

פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה לעומק, דרך המצלמה, היום יש מסך ל. סי. די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם.

והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח.

כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם שטוח.

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים מרובעים

ושטוחים.

וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות, ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או טלויזיה, או מחשב.

רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.

ועל העיניים של חלקנו מורכבות עדשות שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח.

את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר.

אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו.

וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים – שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם סיפרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.

היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק, רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות עלילה פנימית, או התרחשות פנימית.

גם אם נסתכל על גוף האדם, היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל. והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי.

אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי, היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים.

השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה.

אחד מחוקרי התודעה הידועים, (שהוזכר קודם) קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן הממדים של ערך כלשהו. ואת התוצאה הוא מכנה בשם: “פלט לנד”, (Flat land)

כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע.

הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד.

ואכן כך הייתה נראית שכונה, בראיה חד ממדית.

בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:

אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים, למעשה אנו רואים בה רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק:

כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם.

ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פרזימות שטוחות, היחסים שלנו והשיחות שלנו הן ברובן שטוחות וחסרות עומק.

אנו מחמיצים את כל שהופך משהו לאמיתי; הרב ממדיות שלו.

זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים מעינינו.

למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון – אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה, (מממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד). תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון. ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינמי ושלם.

אז מה הם הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה?

מן הסתם מדובר, על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק.

חלק ב’: רוחב גובה ועומק

א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו.

כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא פחות חשוב מן האובייקט עצמו.

כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל.

למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב השקט ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט ופועל על סמך בחירה אישית שלו.

ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה.

כאן ניתן להתחבר לזה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח. (לקחת בחשבון איך אנו נראים מ’מעוף הציפור’).

למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הגנרלים רואים ומתייחסים למה שהחיילים לא יודעים ומבינים, היות הם חלק ממשהו. מנקודת מבט ‘גנרלית’ רואים את כל הפנורמה המלחמתית.

ג. עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.

זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר, שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך רמז וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח.

בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה שלו. כמו בני זוג שנראים הרמונים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי, יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים.

בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו’.

למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו…

שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל -הפשט ‘השטוח’.

וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים – ברגע שכל זה מגיע לתודעה הירודה הרגילה – זה הופך לשטוח וחד ממדי.

וכך, בשעה שבדרך התודעה הרגילה, השכיחה והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה.

ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא רואה בו שביל גישה, דרך דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם שוכן העולם האמיתי.

אחד מסממני מצב תודעה שטוח ורגיל, היא התייחסות רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק נכבד מן האמת של ההחיים מצוי פחות בשגור ובידוע ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור, ומובן מאליו.

וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את המשמעות הנסתרת של מה שנאמר (ומה לא נאמר).

דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שהאדם בא להסתיר ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא ראיה פרשנית, ש’פותחת אותו’ כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש.

נסיון דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצוא באתר שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של פרמטרים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתייים; לרב ממדיים.

אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים.

וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי – רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו’ – כגוף רב ממדי.

ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. . שם, בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.

חלק ג’: מה משטח את התודעה?

התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר, הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם.

התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה.

וכאן יכולה להשאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להשאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל?

ובכן משהו מפריע לה:

לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר (ואת מה שהחמצנו).

לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.

לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תכן, משמעות והבנת מעמקים.

ומה שמפריע לה לעשות זאת, לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, אלא דווקא מלמטה…

אנו רגילים כי במערכות רבות, השליטה, הפיקוח, או ההכוונה – באים מלמעלה. למשל בחברה או באירגון, ההנהלה וההנהגה של האירגון – באים מן המנהל הכללי. בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה במערכות הגוף.

אך בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה להיות בשיא או בשפל.

כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב.

ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל, הרגשות והיצרים; מצבם מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות והיצרים סוערים יותר, כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר. ובמצב של רגשות ויצרים חסרי שליטה ומנוח – מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח.

ושני אלה; היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה.

המצב ‘העליון’ שכן מאפשר מצב של תודעה מתפשטת, חופשיה, עמוקה, רחבה וגבוהה – הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. (ככל שהיצרים והרגשות חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר).

במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים – כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט – יהיה מוגבל יותר.

ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו.

וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים – מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך.

למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמת. ואילו כששלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות.

מסה 15

מודעות בשלושה ממדים

חוץ משלושת הממדים הגיאומטריים, שבמסה הקודמת – ישנם 3 ממדים נוספים, גם אליהם איננו מודעים והם: חלל, זמן וגוף.

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין.

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.

אדם בעל רמת תודעה מפותחת, מודע לחלל המקיף כל יצור, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לחלל שמקיף את מה שישנו. והחלל שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי, הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לנו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.

האדם התודעתי, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טרגי כי מה שקיים עכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. כמו נר, שבבעירתו – שורף את השעוה והפתיל שעוד נותרו.

האדם התודעתי מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.

כמו כן, הוא לא פחות מודע וער לגבי העבר והעתיד, מכפי שהוא ער להווה, הוא ער לזרימה של הזמן, לדינמיקה והרצף שלו.

ג. הגוף:

האדם התודעתי קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש.

עד כאן לגבי שלושת הממדים של האדם בעל התודעה הערה.

אז מה נאמר כאן? תודעה אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות. ולתודעה שלושה מרכיבים קונקרטיים:

א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.

ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – אלה ממד הגוף.

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, מקוטעת, שטוחה, צרה, נמוכה, ומכאניסטית. ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית, בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה. מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתוים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.

גישת האדם הלא תודעתי הינה תמיד אישית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי, עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטוריית ה’טוב לי’. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. קיימת אצלו בעיקר הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי.

האדם התודעתי לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו הוא בעולם, על שלושת ממדיו:

החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).

הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).

הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה:

מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.

מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.

ומבחינת הגוף הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת אלה, הם דווקא: חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם חרדה,Angst (בגרמנית), ענוה וחוסר וודאות – הוא ער למציאות ויש לו את הגישה הנכונה כלפיה.

מסה 16

פירוק התודעה הישנה

לבוא לתודעה הקיימת, לתפיסת העולם המצויה ולפרק אותה.

לא ללמד, לא לגרום הנאה או ריגוש, לא להעשיר או לפתור בעיות, או להביא להארה.

אלא לפרק.

לבוא לתודעה הקיימת, כדי לפרקה. ואז להרכיבה מחדש.

לשפץ את התודעה ואת תפיסת העולם והמציאות הנוכחיים. לזרוק חלקים חלודים, להכניס זוויות ראיה חדשות, לאחות את החלקיקים בהקשר חדש. ולהביא לתפיסת מציאות חדשה.

מאוד שונה מאשר לביים את התודעה המצויה, לעצב אותה, לעטר אותה, להלביש אותה, לקשט אותה.

לא. כאן מדובר על פירוק; מציאת כל שחלש, מזויף, כוזב, שתול, לא אורגני ואינטרסנטי.

לתלוש אותו ולאחות את החללים ואת שנותר – לכדי תמונת עולם קוהרנטית.

לפרק את התודעה שהייתה עד כה, את היצור הזה שהתנחל בטריטוריה של תודעתנו – וכבש אותה. התנחל, כמו סרטן ענק באמצע הפנים.

לתלוש את אבריו, צבת אחר צבת.

לשחרר את חלקי הפנים המעוכים ולתת לפרצוף הפנימי לצאת החוצה ולנשום.

אבל אין טעם לפרק את הסרטן מן הפנים כל עוד סביבנו כולם מסתובבים עם סרטנים על הפנים. זה חסר שחר. אדם כזה יהיה אבוד ללא הסרטן שלו, שמועך את אברי פניו.

הוא יהיה יותר אבוד מאבוד. קח מאדם הכל רק לא את תפיסת העולם או הפרדיגמה שלו – (שהיא בעצם לא שלו אלא של כולם; זה אותו הסרטן, רק משוכפל קולקטיבית).

כי בלעדי הדרך בה הוא מסביר לעצמו את העולם כפי שמקובל סביבו – הוא חש עירום בקהל של לבושים בקפידה.

קח ממנו את הסרטן והוא כמו אדם וחווה בגן עדן; ‘עירומים ויתבוששו’. עירום שמצד אחד חושף את האדם לעיני כל ומצד שני מאפשר לו לראות, (ללא הסרטן הזה שיושב לו באמצע הפנים) את המציאות כמות שהיא.

חשיפה קשה. הוא רוצה בחזרה את הסרטן שלו, כמו בני ישראל את השומים והבצלים וסיר הבשר שבמצרים. מה זה המדבר הזה? כלום, אין וריק. וזה מפחיד.

תנו לו בחזרה את הסרטן, שאמנם מועך את הפנים, אך מרכך את המפגש עם החומרים הקשים של החיים. שהרי הסרטן (תפיסת החיים החברתית המאומצת והמאמצת…) הוא עדיין רך ועדין כאמבה, יחסית לקשיי החיים בעולם וביקום; קר, ענק, בלתי פרסונלי וחידתי.

הסרטן הוא הפשר המקומי הכוזב. זה שנוצר כדי שלא נצטרך לעבור דרך מסדרון האין הריקני והמפחיד, בדרך למפגש עם האימה והאבסורד הקיומי (זיקנה, בוגדנות, ניכור, מחלות ומוות) כמות שהוא.

עצם הפירוק של התודעה הכוזבת אינו קשה. זו האימה שצפה מבפנים כשחושבים לעשות זאת.

האפיסטמולוגיה Epistemology (תורת ההכרה) הרווחת והמצויה, כבשה את האונטולוגיה Ontology (תורת היש) המקורית.

דהיינו, הדרך בה למדנו לראות את המציאות (תורת ההכרה) – מסתירה עתה לגמרי את המרקם הישותי הפנימי של הדברים, כמות שהם (תורת היש).

הדרך בה אנו מתוכנתים לראות את החיים – לא מאפשרת לנו לראות אותם (כמות שהם, כפי שהם).

התכנות הסוציאלי וראית העולם הקולקטיבית, אונסים את הראיה הבתולית והישותית של היחיד ביחידותו.

והדרך היחידה, היא לפרק את התכנות הזה שיושב לנו על התודעה ובמרכז הפנים.

עתה הסרטן מחזיק את האדם בחיים.

לסיכום:

שום דבר לא חשוב, אם קודם לכך לא מפרקים את התודעה הישנה, (כדי להרכיבה שוב מחדש בצורה משודרגת). כי היא כיבוש זר וטוטלי, של חלקת ארץ בתולית. מערך על, השולט על הכל.

אבל אף אחד לא ייתן למישהו לעשות לו את זה (לפרק לו את מה שהתנחל לו בקרקע הבתולית של תודעתו).

יכול להיות שייתן לו להתחיל בזה, אך משלב מסוים האימה מציפה אותו מבפנים, משתלטת והוא מוצא עצמו בועט את המפרק הזמני החוצה מתהליך הפירוק. ומחייו.

“האדם ההמוני, ככל שעלולים חייו להיות קשים, נהנה לפחות מן האושר בכך שאין הוא חושב עליהם. לחיות את החיים כשאתה חולף, חיצוני, כמו חתול או כלב – כך נוהגים בני האדם הכלליים, וכך יש לחיות את החיים כדי שהם יוכלו לכלול את הסיפוק של החתול או הכלב.

לחשוב משמעו להרוס, עצם תהליך החשיבה מצביע על אותה מחשבה, שכן לחשוב משמעו לפרק. אילו ידעו בני האדם להרהר במסתרי החיים, אילו ידעו לחוש את האלף המורכבויות האורבות לנפש בכל פרט קטון של פעולה, הרי שלא היו פועלים לעולם, אפילו לא היו חיים. הם היו הורגים את עצמם בבהלה, כמו אלו המתאבדים כדי שלא יערפו את ראשם ביום המחרת”.

פרננדו פסוא, “ספר האי נחת”, פרגמנט 405, עמ’ 404.

מסה 17

מורה הזעם ומורה הנחמה

עד כה נכתב אודות פיתוח תודעה. אבל איך עושים זאת? כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת בכוחות עצמך, יש צורך בעזרה מבחוץ, מאחד שעשה את הדרך ויודע איך להדריך. שמו: מורה רוחני.

כיום, די רבים מגדירים עצמם כמחפשים רוחניים. וחיפוש רוחני (על כל שלל ההטיות, ההקשרים והכותרות תחתן הוא שוכן) כמעט תמיד הולך עם צמד המלים: מורה רוחני, אדם שמשמש כמורה דרך לצועד בשבילי ונתיבי הרוח. מונח זה קיים במובנו הרחב יותר, כמעט בכל התרבויות, המסורות והאסכולות. אם זה זקן השבט, חכם הכפר, מאסטר בבודהיזם יפני, דלאי לאמה בבודהיזם טיבטי, גורו בהודו, שייך באיסלם וסופיזם, צדיק בחסידות, מקובל בקבלה. כוחו והשפעתו של זה עצומים. אין להשוותם לאלה של מורה או מדריך מכל תחום אחר, בין אם באוניברסיטה, או כל קורס אחר. ברגע שזה מגיע להוראה או הדרכה בתחום הרוחניוח, המרחב שאותו מורה מקבל הוא עצום. ואנשים מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. ולעתים לכל החיים.

איך אדם מגיע בכלל להיות מורה רוחני? ובכן ישנם שני דרכים, במסורת הסופיות ואחרות, הוא ממונה על ידי השייך שאצלו הוא למד. ויש כאלה שממנים עצמם והתלמידים שלהם מחליטים אם לנהות אחריהם או לא (גורדייף, ישו, רודולף שטיינר, קן וילבר וכו’).

אך במסה זו אין רצוני כלל לעסוק בפשר כוחם והשפעתם של המורים הרוחניים, או בהבדלים שבין האסכולות שאליהם הם שייכים (זן, חסידות, קבלה, סופיזם וכו’), וגם לא בדרכי המינוי שלהם וגם לא בפשר הפופולריות הגואה שלהם (בעיקר מאז שהביטלס גילו את המאהרישי מאש יוגי והמדיטציה הטרנסדנטלית שלו בשנות השישים).

אין ספק כי ניתן לחלק אותם על פי כל מיני מודלים. וניתן לעשות אינספור פיצולים ולמצוא כל מיני סוגים. אך כאן החלוקה הינה בפירוש רדיקלית. והקריטריון לה היא מידת הניחומים או הזעם שהמורים הרוחניים מפנים כלפי הבאים אליהם.

לפי זה, כל המורים הרוחניים מתחלקים ל ל’מורי נחמה’ ו’מורי זעם’, על משקל הנביאים בתנ”ך. נביאי הנחמה הם מורי הרוחניות הפופולריים של אמצע הדרך, הם לא באים לערער את עולמו של המחפש. הם מדברים על היכולת לשנות עצמך, ועל הצורך לא לאפשר מחשבות שליליות. עליו לשנות את הדרך שהוא רואה עצמו, את הסיפורים שהוא מספר לעצמו. וכו’. מורה הנחמה מדבר על מציאות רוחנית טהורה שאם המחפש יתחבר אליה חייו יהיו מאושרים ושלווים. הם מציגים את הרוחניות כמוצר צריכה.

מורי האסכולה השניה, הם לא מדברים על שינוי עצמי. (אלא על קבלה עצמית). הם לא מטיפים נגד החומרנות כמו ‘מורי הנחמה’, (הם אף אומרים כי דווקא בנמוך ובחומרי מצויים מפתות שעשויים להוליך אל המציאות של הנפש השבויה). מורה הזעם לא מנסה לומר לשוחר הרוחניות שעליו לשאוף למציאות רוחנית חלופית המצויה מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא שעליו דווקא להתמקד במציאות של היום יום ובה לחפש את הרוחני.

מורה הנחמה מעניק כלים להרגשה יותר טובה. ואילו מורה הזעם מדבר על עבודה פנימית, שברובה נסמכת על ניקוי וסילוק מה שנמוך.

ההשפעה של משנה רוחנית זו של מורה הזעם על המחפש, שלרוב מגיע אליו, בתקוה למצוא נבואות נחמה – היא קשה. במקום תשובות – מציג לו שאלות.

מורה הנחמה שכיח ומצוי יותר ממורה הזעם. ובניגוד למורה הזעם שממתין שיגלו אתו – במורה הנחמה קיימת יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת שיווק עצמי

והנה, (כשהמדובר במורה הזעם הרוחני) הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. לא קל.

למעשה מורה הזעם הרוחני הוא בכלל שומר סף שלא מגיע כדי למכור להם ‘סחורה’ רוחנית, אלא לאפשר להם להיכנס לממלכת התודעה רק לאחר עבודה פנימית מאומצת.

אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל Eugen Herrigel: “זן באומנות הקשת”, שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות-המכוונות-למטרה, (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה. וזאת הוא עושה על ידי הצעת קואן.

קואן הוא סיפור, דיאלוג, שאלה או אמירה הנוגעת להיסטוריה או למסורת של הזן בודהיזם וכוללת אספקטים שאינם מובנים באופן רציונלי, אלא בחשיבה אינטואיטיבית. הדוגמה הידועה ביותר לקואן היא השאלה: “מהו הקול שמשמיעה מחיאת כף יד אחת?”, המיוחסת להקואין אקקו (1686–1769) הנחשב למחיה מסורת הקואן. (מתוך ויקיפדיה).

מנקודת מבטו של המחפש -זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. אך בדיוק ההיפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. הוא רק מייצג, שגריר. וככזה שני הדברים היחידים שיש לאל ידו לעשות; זה להקרין את נוכחתו ולהשתמש בה למניעה.

אין ספק שעניין המניעה והבלימה (שימת גבולות) לא עושה אותו לפופולרי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמיים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולרי.

הוא ‘משתדל’ למנוע יותר מאשר לאפשר. וזה לא בא מתוך ‘אנטי’ כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח והתודעה. מה, שכאמור, לא ממש עוזר לו במפלס הפופולריות שלו בקרב תלמידיו ובקרב אלה המתלבטים באם להיות כאלה.

והטרגדיה האישית שלו, היא בדידותו הגדולה.

והוא בודד כי נביאי זעם הם בודדים וכאמור לא פופולרים (כדרכם של נביאי זעם), הם לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם.

נביאי הזעם תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופולרית.

ועם זאת, ולמרות זאת, מתחת למעטה הזעם קיימת בתורתם נחמה גדולה. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש: ‘הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד’. צריך רק להחל בעבודה פנימית.

שומר הסף גם מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד ששוחרי הרוח המצויים מעדיפים מורים רוחניים שמדברים במונחים לא מוחלטים, למשל שלכל אדם יש את האמת שלו, ואילו הוא מדבר על אמת אחת. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר. כי לו יש קריטוריון קבוע, ומן הקריטוריון שלו הכל מחלק עצמו באופן חד, לבעד (הקריטוריון) או נגדו. כל דבר במחפש – או מקדם אותו כלפי הקריטוריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות.

אך בעוד שומר הסף מכריח את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן; את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו’, הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן גם יחד, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. חייו והגותו הם פרדוקס מהדהד. אך זהו פרדוקס סינרגטי…

שומר הסף חי מתוך סינרגיה תיפקודית: הוא מנסה לגרום למחפשים להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – ”וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”. – וזה ההסבר למה שמורה הזעם מנסה לעשות, איחוד הניגודים. וזה מה שקיים בתוכו, דבר שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר.

משנתו מלאה באיחוד ניגודים: רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך.

הדתות הממוסדות מחולקות לכאלה שיש בהם אלהים נוקם (נוסח היהדות), וכאלה שהאלוהים שלהם סולח (נוסח הנצרות). אצלו הם חיים ביחד.

ובכלל, אנשים לא יודעים לאכול ניגודים משלימים- ניגודים ביחד, הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני.

למורה הזעם יכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, יכולת לקבל בעצמו את החלש והחזק. את הלא מסוגל ואת המסוגל.

וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורה הרוחני, שומר הסף – היא דרך התיידדות עם מה שדפוק בך. דרך כריתת ברית עם החולשה, עם האבסורד והחרדה. שלמה גיורא שוהם וז’אן ז’נה Jean Genet קוראים לזה: ‘גאולה דרך הביבים’. גאולה דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הניקוי והפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה’קוטב הטוב’.

מורה הזעם טוען שעל המחפש לקבל את עצמו, ורק אז להתחיל לעבוד. לקבל את מה שחלש ולא מסוגל – בו. כי אם המחפש לא מסוגל לקבל את מה שלא מסוגל בו, לא רק כחלק לגיטימי שלו, אלא כחלק היותר אמיתי שלו – אין מה לדבר על דרך רוחנית כלשהי. כך גישתו של מורה הזעם.

למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב.

בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם, על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האטום ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית.

אנו מעולם לא עושים אינטגרציה של הרע עם מה שחיובי בנו. מורה הזעם גורס כי רק אם קודם כל מקבלים את השלילי, ניתן להתאחד עם החיובי (ואיחוד זה יוליד את התינוק הרוחני).

הוא מנסה להתיך את תחושת ה’אני לא בסדר’ עם האח הגולה: אני בסדר – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה’עצמי’ – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה.

ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מאוחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.

אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים, ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, כריזמה, בידור, אקשן, צבע – לבן, לבן – זוהר. הם רוצים מורה רוחני צבעוני, מדהים, מלא אפקטים. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, קשה להם מאוד לקבל כי אולי מה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה. ורק איחוד של השחור עם הלבן יביא את המחפש לפגוש – רטרואקטיבית – את קרן האור, דרך מפגש עם כל צבעי הקשת ולא על ידי הכחשה של חלק מן הספקטרום וזאת כדי להעצים את החלק של הצבעים הזוהרים והיפים על חשבון הצבעים הקודרים והכהים.

לסיכום: העבודה הרוחנית של מורה הזעם היא: איחוד ניגודים. בלי זה אי אפשר להתקדם.

שומר הסף

שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי.

הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.

אך הוא עצמו שגריר של ממלכת ההתודעה.

ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון.

למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת ולזכור את המורשת האמיתית והמקורית.

לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרוב ובין עולם התודעה הגבוה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.

אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתינו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו.

אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל הרמה שעליה היו אמורים להשגיח.

ומאז, משרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ”ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד.

וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו.

אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו.

הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.

הערה לסיום:

כל דרך שהיא, נשענת על שני עמודים; עמוד אחד עמוד החסד (נחמה), ועמוד שני עמוד הדין (זעם). אין האחד יכול לבוא במקום השני.

ומורה שמייצג את עמוד החסד ועמוד הדין, אינו שכיח ואינו פופלרי, אבל הוא אותנטי באשר למה הוא מייצג.

וישנו ז’אנר מסוים ומיוחד של מורה רוחני וזה: מורה התודעה. אז מה לגבי מורה תודעה? לאיזה אסכולה מן השניים הוא שייך?

מסה 18

מורה התודעה

קלף מס. 5 בטארוט. קלף מורה התודעה

מורה התודעה מייצג את השלב שבו המחפש הופך לחניך. המורה ילווה אותו עד לשלב שבו הוא יוכל לעמוד על הרגליים התודעתיים שלו.

מורה התודעה אמור לעורר תהליכי מודעות, בעזרתן חניך התודעה יצליח לעבור מן הכאוס של מערכת שבה הכוחות הנמוכים שולטים – אל הגבוהים, למערכת בה התודעה עוברת להיות ליד ההגה, והיא מנהיגה את המערכת. כלומר המודעות אותה מקנה מורה התודעה תהפוך לאינטליגציה, לקול פנימי אצל החניך. ואז הוא יכול לקרוא את סימני הדרך, ומסוגל לצעוד בצעדים גדולים ובטוחים יותר לכיוון ההתפתחות התודעתית שלו.

פוטואנלסיס של הקלף:

בקלף אנו רואים שני תלמידים, שכבר אינם צעירים, הם חייבים להגיע לדרך שעוסקת בפיתוח התודעה, לאחר חיפוש, לאחר אכזבות, הנואשות חייבת להיות בוערת בהם.

המורה יושב על הדום שעליו מצויירים שני מפתחות, שמראים שהסודות של מה הוא יודע נעולים היטב, והוא לא יזרוק פנינים לחזירים, כלומר לא יראה את החוכמה שלו לאנשים לא ראויים. הם צריכים לבוא בגישה הנכונה – כדי לפתוח את התיבה של סודות החוכמה עליהם יושב מורה התודעה.

הוא יושב, לא עומד, מה שמשדר שגישתו לתלמידים פסיבית, הוא ממתין לאותו התלמיד הנכון כדי להעביר לו את מה שהוא יודע.

המיקום של רגליו במקום של ראשי תלמידיו, מראה שעולמו מתחיל במקום שהתודעה של התלמידים מסתיימת. הוא מצוי ברמת תודעה גבוהה.

גלימתו אדומה, כלומר מבחוץ הוא יכול להראות תקיף וחזק, אך מתחת לגלימה מציצים שרוולים לבנים שמראים שמתחת לחזות החיצונית הוא עטוי במעטה של נייטרליות ונקיון פנימי.

ידיו מורמות כדי להפעיל ולהוציא לפועל את שטמון בו, יד ימין המייצגת את השכל פתוחה ובאה לקבל את שאלות התלמידים ולהעניק. יד שמאל שמייצגת את הרגש אוחזת בשרביט שיכול גם להראות את הדרך וגם להלקות כשהתלמיד משתמש בפתיחות שלו כדי לצרוך אותו ולא כדי לעבוד על עצמו.

הוא מצוי בין שני עמודים. כמו העמודים שניצבים במקדש שבנה שלמה המלך: בועז ויכין. לפי הקבלה, יכין, העמוד הימני, מייצג חוכמה, חסד ונצח. ואילו העמוד השמאלי, בועז, מייצג בינה, גבורה והוד.

על ראשו כתר מזהב שמראה שרמת התודעה שלו מגובשת ומלכותית.

מספר הקלף 5, זהו קלף האמצע בין תשעת המספרים הבסיסיים, זה הקלף שמתחיל את תהליך החיים, לאחר הריון של ארבע חודשים שבהם הכל סטאטי, משהו מתחיל להסתובב בפנים. ההריון נמשך תשעה חודשים ובחודש החמישי מתחיל תהליך החיים בעובר: Quickening, עד אז הוא צמח, ומן החודש החמישי יש בו נפש והוא מתחיל לחיות. כך גם התלמידים; מן הרגע שהם פוגשים את המורה, הם עוברים מתהליך האינקובציה התודעתית לשלב שהתודעה מתחילה לחיות בהם.

מורה התודעה מעביר לתלמיד, אם הוא ראוי, את הניצוץ שידליק את אש התודעה. בלעדי הניצוץ הזה – כלום לא יקרה. העברת הניצוץ לתלמיד נקראת בהינדית: Shaktipat.

מסה 19

האיש שהבין בסוסים

הסיפור:

הדוכס הסיני מו, אמר לפו לו: “אתה עכשיו בא בימים. האם ישנו מישהו במשפחתך אותו אוכל להעסיק כדי שיוכל להשגיח על הסוסים באורווה שלך”?

פו לו ענה: “אפשר לבחור סוס טוב לפי המבנה הכללי שלו והופעתו. אבל הסוס המעולה – זה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר אחריו עקבות – הוא משהו חמקמק ומטעה כמו האויר. הכשרונות של בני מצויים לגמרי ברובד התחתון; הם יוכלו לזהות סוס טוב כשיראו אותו, אך לא יוכלו לזהות את הסוס המעולה. עם זאת, יש לי ידיד, אחד, צ’יאו – פונג קאו, צייד של דלק וצמחים, שבכל הנוגע לסוסים הינו לא פחות חכם ממני. אנא פגוש אותו”.

הדוכס מו עשה כן, ובסופו של דבר שלח אותו למסע חיפוש אחר הסוס. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד.

“הוא נמצא עכשיו בשאיו” הוא הוסיף.

“איזה מן סוס הוא זה”? שאל הדוכס.

“אוה, זוהי נקבה בצבע חול”, הייתה התשובה. עם זאת, מישהו נשלח להביא אותו. והחיה נתגלתה בסופו של דבר כזכר שחור כפחם. הדוכס, מאוד לא מרוצה, שלח לקרא לפו לו.

“החבר הזה שלך”, הוא אמר, “אותו מיניתי לחפש סוס, עשה מזה בלאגן שלם. הרי, אם אינו מצליח להבחין בצבע הבהמה ובמינה! מה למען השם הוא יכול לדעת על סוסים”?

פו לו פלט אנחת שביעות רצון. “האם הוא הלך כל כך רחוק”? צעק בהתרגשות, “אה, אז הוא שווה עשרת אלפים כמוני ביחד”. אין מה להשוות בינינו. הדבר שקאו מתרכז בו הוא המכאניזם הרוחני. בהשגיחו אחר הפרטים החיוניים, הוא שוכח את השוליים. ממוקד באיכויות הפנימיות, הוא מאבד מגע עם החיצוניות. הוא מתבונן בדברים שהוא אמור להתבונן ומתעלם מאלה שאין צורך שיתבונן בהם. קאו הינו שופט כה חכם של סוסים, עד שהוא מסוגל לשפוט משהו טוב יותר מסוסים”.

כשהסוס הגיע, התגלה שהוא אכן החיה האולטימטיבית.

מעשיה טאואיסטית מתוך:

(Jerome Salinger”, Raise High the Roof Beam, Carpenters”)

תרגום: גבריאל רעם

הפרשנות:

אדם הקורא סיפור זה יכול לראות בו את המין והצבע של הסוס, או את המשמעות הנסתרת והיותר עמוקה.

ובכן, מסתובבים בינותינו אנשים שלא מסוגלים להבחין בצבעי סוסים ולא במינם. הם כביכול לא יוצלחים כאלה, עושים טעויות טריוויאליות. הם למשל נכשלים שוב ושוב במבחני נהיגה ותיאוריות. ואם הם מוציאים רישיון, זה לאחר עשרה טסטים. הם יקבלו הדרכה להגיע למקום זר והם יגיעו לכל מקום בשכונה, חוץ מלבית אליו קיבלו הכוונה. אם קונים מכשיר חדש, הם לא יצליחו להרכיב אותו, גם אם יקראו את הוראות ההפעלה עשרות פעמים. הם שלומיאלים כאלה, כמעט כל דבר נופל להם מהידיים, והם שוברים דברים. בשיחות וביחסים הם כושלים בשיחות חולין, ובדיבור קליל ולא מחייב אודות טריוייה. במקום העבודה, מי שהתחיל איתם לעבוד, יעבור אותם בקלות, והם יתקעו ברמה שהיא מתחת לכישורים שלהם. ועוד ועוד.

כל דבר טריוויאלי שאחרים עושים בקלות, הם מתקשים בו.

אנשים כאלה, יכולים בקלות רבה להציק לעצמם ולמרר לעצמם את החיים. אם הם שופטים עצמם דרך יכולתם להבחין בצבעי סוסים ובמינם – הם יחושו אומללים ביותר.

אך מה שהסיפור הזה מלמד אותם, זה שהפוקס שלהם – אחר. הם ממוקדים ברמה אחרת. ושם הם מצויינים. וככל שיהיו מצויים יותר ‘במכאניזם הרוחני’ של דבר (כפי שסלינג’ר מכנה זאת), כך יהיו יותר לא יוצלחים ברמות הטריויאליות של החיים.

זה עניין של מרכז כובד ומיקוד. כי המיקוד של האדם חייב להיות או בנמוך או בגבוה.

אם המיקוד התודעתי של האדם ממוקד ביומיומי, בנגלה, בטריוויאלי, בחולף ובשגור – הוא יחמיץ את ההבנה של מה שמעולה, נדיר, רוחני, נסתר, נצחי ועמוק. אך אם אדם יהיה ממוקד בשני, הוא יכשל בראשון…

עם זאת, קל יותר להתמצא בראשון, ביומיומי, במכאני ובטכני, ולהחמיץ את הדינמיקה הפנימית, את הפן הגבוה והסמוי של המציאות. רוב בני האדם מתמצאים היטב במינם וצבעם של סוסים. אך עיוורים לגמרי לגבי המכאניזם הרוחני של החיים.

ואותם יחידי סגולה, אותם מהלל סאלינג’ר בסיפור הזה, משלמים מחיר כבד מאוד עבור מיוחדות זו. כי לרובם ככולם, אין מליץ יושר חכם כפו לו, הזקן. והם מוזזים הצידה, ככלי אין חפץ בהם, כי לרוב שופטים אותם על פי יכולתם לזהות את הצבע והמין של הסוס.

ועדיין זה לא הגרוע מכל עבורם. הכי גרוע זה שהם עצמם יורדים על עצמם, ושופטים עצמם בגלל אי יכולתם להבדיל בין סוסים על פי מינם וציבעם. שוכחים לזכור, כי ‘מום’ זה, הינו עדות ליכולת מופלאה ונדירה הגלומה ובלומה בהם. וזאת רק אם יצליחו להבין כי חוסר יכולתם להצליח בשגור, במכאני ובמובן מאליו – היא אך עדות וחיזוק ליכולתם והתמצאותם ברמות הגבהות והנדירות של המציאות והחיים.

מסה 20

לוחמה תודעתית –
בגישת הסמוראי

לכאורה, אין דבר יותר מנוגד למנטליות ולתרבות הישראלית מאשר זו היפנית. ועם זאת ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו.

אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי ומאות רבות בשנים, היא חידת הסמוראי. מסתבר כי דמות לוחם אפלה ושקטה זו קוסמת לרבים. בעברית יצאו לא מעט ספריים בנושא. ואף שיטות ניהול מתחילות להעביר קורסים ברוח של הסמוראים.

האם יש לסמוראי העתיק והמרוחק הזה, להציע משהו גם לישראלי המיוזע והמום הקורונה של תחילת- אמצע שנת 2020? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ונוראים. אך מה שיפה בהם הוא שבנוסף לכך הם גם היו תרבותיים ומשכילים.

אז מה ניתן לשאוב מדמות הסמוראי, עבור האדם המתקדם, הפתוח, המשכיל והנאבק יום יום שעה שעה באיספור איומים ואויבים?

במאה ה- 14 הוקמו בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה’אייקידו’, דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, התנאים והתרבות של הסמוראי עברו שינוי.

ומבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם, הם התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.

המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נישמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא נמצא בלעדיה.

השימוש בחרב הייתה האומנות של הסמוראי. וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת היה יכול לקחת חודשים רבים.

את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאין ספור רבדים דקים של פלדה. ואז לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של הברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר – חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.

החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שכמו החרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר.

הסמוראי גם ראה בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. כמובן שקיים גם צד גלוי ונמוך לסמוראי וזה החייל שנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, הצד הזה מתרחש בשדה קטל תודעתי, לא פיסי, כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. ולשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא גם מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומיתמרת מתוך ים של שלווה פנימית.

עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל שלום, צדק, התקדמות ואנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זן שבא לעזור לו להשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי שעצור בה, אזי יהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.

התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם: מאיה, אשליה. והיא יכולה לעצור התקדמות מנטלית וזאת בגלל הימשכות בחבלי קסם אחר בורות.

פילוסופית הזן של הסמוראי

ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, דבר זה היה תהליך שהתרחש בין 1933 –1192. וכך כיום, חייו של הסמוראי מתבססים על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.

אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים והוא מבשיל דרך שנים של משמעת דרך הדרכה ותירגול.

אך עבור הסמוראי שאינו רק לוחם פיסי, אלא מגויס ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.

כדי להחל את המסע למציאות הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שיקח אותו וילמד אותו, והלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, איך הוא מתעטש, איך הוא כותב מכתב. בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר, על התלמיד לגלותו, ואז זה שווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינקטלקטואלי מנותק.

דבר נוסף לגבי הזן הוא שהוא חייב להיות מועבר באופן חידתי, ( קואן). הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פיתרונות. למשל הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא, (כמו העובדה שהוא כלום והכל).

למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית. הזן עצמו לא עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו’. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאות האלהים שבפנים וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.

את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, זה בא לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.

החרב בידו של הסמוראי הוא המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב באה לביטוי בנקודת המאבק בין חיים למוות.

הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. ועבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.

אמנות הזן של הסמוראי היא האמנות של למרק את התודעה עד שתהא מלוטשת, מבריקה וחדה.

הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מאוד לסמוראי בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים).

השלוה הזו הנה האם המפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן.

השלוה הייתה בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי השקט הזה, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח. וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה יותר להיות מיודד עם ים השקט הנשי שבפנימו.

ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של ‘ספרא וסייפא’; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: “מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין”.

מורשת הסמוראי באה לידי ביטוי בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו (‘ספוקו’). והם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה ‘ספוקו’, הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

“דרכו של הסמוראי במוות יסודה.

חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.

בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים. ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע ‘ספקו’ במות אדונך.

מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי”

“אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה”.

“גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת”.

“רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה’דרכים’, ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן עם דרכו שלו”.

“כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות, עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר”.

“כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה”.

“קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע ההוייה לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור”.

“יכול אדם ללמוד דברםי מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המידה. הבנה זו חלה על כל הדברים”.

“אומרים כי מה שקרוי ‘רוח התקיפה’ הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את העולם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור”.

ציטוטים מתוך הסרט: “גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי”.

.Ghost Dog: The Way of the Samurai במאי ותסריטאי: ג’ים ג’רמוש Jim Jarmusch

ומתוך: ספר הסמוראי, האגאקורה. מאת יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג.

מסה 21

הממד הרביעי, הממד החסר

כפי שכבר נכתב במסה 14 – “שלושת הממדים הגאומטריים של התודעה”, אנו רגילים לראות את החיים באופן חסר, שטוח. קשה להבין, שהחיים בהם אנו חוזים ולוקחים חלק הם אכן עמוקים, נסתרים ורב ממדיים. ועוד יותר קשה להבין שמה שאנו רואים זה רק את החלק הנמוך, השטוח.

ולא זו בלבד אלא כשאנו רואים את ההשטחה החד ממדית – אנו משוכנעים שמלבד מה שאנו קולטים כצללית, כל היתר הוא עניין של דמיון פורה. הדבר דומה לאדם שלא שומע משפטים ומילים, רק רעש. הרעש הוא החד ממד של הדיבור או השיחה. הפקת מלים ומשפטים מן הרעש היא הממד הנוסף בלעדיו השיחה, כאמור, תהיה רעש בלבד.

וכך אנו חיים חיינו; חווים רעש במקום שיש משפטים, תחביר, מילים וסיפור.

מה שנכתב עד כה הינו קשה לקבלה או לתפיסה. בחיינו, אנו יכולים להבין או לקלוט – שיחה, התנהגות, אישיות, פרוזה, מאמר וכו’ – באופן חד ממדי (צללית) או דו ממדי (לראות את הגוף שמטיל את הצל). היחס החד ממדי מתייחס לעובדה היבשה, ואילו יחס דו ממדי מתייחס למה שמסתתר מאחורי העובדה (הגוף שמטיל את הצל). מותר להגיד שיותר קל להסתפק בחד ממדיות של הצל, אבל צריך לשחות נגד הזרם כדי להיחשף לגוף הדו ממדי שמטיל את הצל. המרחק בין החד ממדיות לדו ממדיות הוא מרחק של היפוך שלם. וכך גם ניתן לקרא לכל מעבר בין רמה נמוכה לגבוהה – ‘נקודת היפוך’.

אבל הבה ונתמקד במעבר הראשון בין רמה לרמה ונתייחס לדוגמה ספציפית – שיחה. ובכן, כאמור, ניתן לתפוס את השיחה תפיסה חד ממדית, שזה אומר, שהמילים שנאמרות הן כוונה לעצמן ואינן מייצגות שם דבר אחר מלבד את עצמן. אם אדם מספר מה קרה לו למשל בתאונת דרכים קלה; אפשר לתפוס את שהוא אומר – בצורה שטוחה וחד ממדית, כלומר בלי עומק, כוונה או סאבטקסט – מאחוריהן, רק העובדות היבשות. למשל, ”יצאתי מן החניה בשעה זאת וזאת ואז הגעתי לצומת, מצד שמאל הגיחה משאית” וכו’ וכו’. יחס דו ממדי יהיה קליטת הרובד האמוציונאלי. איך הרגיש אז ואיך הוא מרגיש עכשיו לגבי העובדות הללו. מה היחס שלו כלפי מה שהוא אומר?

כאן, שפת הגוף היא המדיום דרכו מועברת הרמה הדו ממדית. ואם נחזור לדוגמה הראשונה, אזי המלים לבדן תהיינה חד ממדיות (הצללית), בעוד ששפת הגוף תקרין ותשדר את הממד העלום, הרגשי והאישי – שמתחולל מאחורי המילים ונותן להם עומק וממד נוסף. למשל, האדם המספר אודות התאונה – בשלב מסוים מצחו מתכסה באגלי זיעה (יכול לשדר לחץ, סטרס). או שהוא משלב רגליים וידיים באופן מכווץ ותפוס (יכול להיות שהוא נכנס למתח). או הרחבה קלה של הנחיריים (יכול לשדר זעם, או רוגז). חשוב לציין כי הדיוק של הפרשנות פחות חשוב מאשר עצם הניסיון לתת פרשנות (הממד השני; לאמוד מה קורה באדם במישור הנפשי).

אי אפשר ללמוד על צורה גיאומטרית דרך הצללית שהיא מטילה. כדי לעמוד על טיבה של הצורה הגיאומטרית של הגוף (קונוס או גליל) – שהטילה את הצל – צריך להתייחס לממד הגוף.

ואם נעזר במשל הפרד”ס (פשט, רז, דרש וסוד) על 4 חכמים נכנסו אליו ורק ר’ עקיבא יצא ממנו ללא פגע – אז רמת הפשט היא רמת החלל החד ממדי, ואילו רמת הרז היא הרמה הדו ממדית.

עד כאן לגבי המעבר מהחד ממד לדו ממד. הממד הבא, הממד השלישי (רמת הדרש) הוא הזמן: איך האדם בו אנו צופים (או עצמנו) – מארגן את דבריו ואת גופו – מבחינת הזמן? האם במהלך השיחה תנוחת גופו משתנית? ובאיזה מרחק מהתחלת השיחה זה מתרחש? מתי הוא נכנס לשיחה ומתי יוצא ממנה. באיזה צפיפות הוא מדבר – גודל הרווחים בין מילה למילה, ומתי זה נעשה צפוף יותר ומתי מרווח יותר? מתי יש פאוזה (הפסקה)? האם תוך כדי דבריו הקצב של דבריו מתגבר או נעשה דליל יותר. ומתי זה קורה? עד כמה הדיבור שוטף או רווי הפסקות. באיזה שלב בשיחה הוא מרים את קולו וכמה זמן קולו נשאר גבוה? היש שתיקות, ואם כן, מתי? באיזה שלב של השיחה הוא בוחר להיכנס אליה. וכמה זמן הוא לוקח לעצמו כדי לפרוש את דבריו (ביחס לדוברים אחרים), ככל שהוא לוקח לעצמו יותר זמן דיבור – כך הטריטוריה היחסית שלו – תגדל. (מחקר מסוים על יחסי גברים נשים דרך ממד הזמן העלה – כי בקבוצה מעורבת, של גברים ונשים – הגברים מדברים בין 70% ל80% מהזמן, מה שמותיר לנשים רק שליש מזמן השיחה).

תפיסת השימוש בזמן נותנת לנו את הממד השלישי, תפיסה תלת ממדית של מה שנאמר. תפיסה זו – נדירה ודורשת מן האדם רמת תודעה הרבה מעל לממוצע (מודעות אקטיבית).

ועתה אנו מגיעים למימד האחרון, הממד הרביעי. בפרד”ס זו רמת הסוד–כאן אנו מגיעים למה שלא נאמר. למה שחסר.

למשל הקרחון שהטביע את הטיטניק:

אם ברמה הראשונה (רמת החד ממד) – הקרחון מצטייר ממרחק כקו.

הרי שברמה הבאה, רמת הדו ממד – (יחד עם התקרבות הספינה לקרחון) מצטיירת צורתו של הקרחון– האם היא צורה של אליפסה, או קונוס וכו’.

הממד הבא הממד השלישי (ממד הזמן) – באיזה מהירות מתקרבת הטיטניק לקרחון. (מה שיקבע במידה רבה את גודל הנזק שיגרם לה).

הרמה הרביעית והאחרונה, או הממד הרביעי – זה החלק השקוע של הקרחון, החלק מתחת למים, החלק אותו לא רואים. היחס בין קטע הקרחון הגלוי לסמוי – הוא 1 ל9, כלומר תשע עשיריות שקועות מתחת למים ורק עשירית גלויה מעל למים.

והנמשל של הממד היא רמת התת מודע; מה נמצא מתחת למימי תודעתנו. ואין שום יכולת לדעת אודות ה-9 עשיריות הללו. ויחד עם חוסר המודעות ל-90% שמצויים בתת מודע – מה שמשפיע הכי הרבה על מה שקורה – זה הממד הרביעי. אם נתייחס שוב לטיטניק, הרי מה שגרם לטביעתה של הטיטניק לא היה העשירית מעל למים, אלא תשע העשיריות שמתחת למים. החלק הלא ידוע, וזה גם החלק היותר משמעותי בחיים או באינטראקציה בין בני אדם. הוא שמכריע, יותר מכל, כיצד דברים מתפתחים ובעיקר, איך הם ישפיעו (על החיים, השיחה וכו’).

ישנו מודל נוסף, הוא מחלק את התקשורת הבינאישית ל4 חלקים, או 4 מחלקות. מנמוך (מודע) לגבוה (בלתי מודע). למודל זה קוראים: חלון ג’והרי (על שם שני הפסיכולוגים שעיצבו את המודל).

חלון ג’והרי הוא ריבוע שמחולק לארבעה ריבועי-משנה.

ציר אחד – אני / אחרים

ציר שני – יודע / לא יודע.

המפגשים ביניהם מביאים לצירופים:

מה שאני יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון הפתוח)

מה שאני יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי; (החלון החבוי)

מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים יודעים עלי; (החלון העוור)

מה שאני לא יודע על עצמי ואחרים לא יודעים עלי; (החלון הלא-מודע).

התחום הלא מודע הוא הממד הרביעי (וכאמור, החשוב מכל הארבעה, התחום היותר משפיע).

החלון שנקרא: התחום הגלוי הוא רמת התודעה הנמוכה ביותר, זה חלון שידוע לי ולאחרים. הממד החד ממדי. (בפרד”ס זו רמת הפשט).

הרמה הבאה היא החלון החבוי. זה החלק שידוע לי אך לא לאחרים. זה הממד הדו ממדי. (בפרד”ס זו רמת הרז).

החלון הבא הוא תחום העיוורון. מבחינה ממדית זה הממד השלישי. זה החלק שלא ידוע לי (אודות עצמי) אך ידוע לאחרים אודותיי. (בפרד”ס זו רמת הדרש).

החלון האחרון הוא התחום הבלתי מודע. והוא חופף את הממד הרביעי, הממד הנסתר. (בפרד”ס זו רמת הסוד).

אין ספק שהממד הרביעי הוא הממד הקשה מכולם להגעה. לממד זה ניתן להגיע רק אם יש לאדם את רמת התודעה הדרושה כדי לחדור אליה.

ועתה לדוגמה ספציפית:

למשל אם מתרחשת אלימות בין בני זוג, ורואים קטע וידאו של שניהם מלפני שלוש שנים – השאלה הנשאלת – עד כמה היה אפשר לצפות את התרחשות האלימות ביניהם על פי קטע הוידיאו?

ובכן, לפי מה שנאמר בשיחה (הרובד החד ממדי) אין לדעת, ולו חצי דבר, אודות מה שיתרחש בעוד שלוש שנים.

התייחסות לשפת הגוף (הרמה הדו ממדית) תיתן מושג קלוש (אודות עד כמה היחסים ביניהם עכורים).

הממד השלישי, ממד הזמן יעסוק בגודל המרחב השיחתי שהאחד מאפשר (או לא) לשנייה ולהיפך. והאם אחד מן השניים לוקח את רוב הטריטוריה של השיחה, וכמה פעמים ומתי – הוא מתפרץ לדברי בת הזוג (או להיפך). רמה זו כבר יכולה לתת לנו מושג לא רע לגבי ההיתכנות של האלימות ביניהם.

אך כל אלה עדיין משאירים אותנו בערפל לגבי אירוע האלימות עצמו. רק התייחסות למה שאמור להיאמר (במצב של יחסים הרמוניים) ולא נאמר – הוא זה שיחבר אותנו לממד הרביעי.

ועתה לטבלה בה כל הרמות מכל ההיבטים:

רמה	רמה 1	רמה 2	רמה 3	רמה 4
פרד”ס	פשט	רז	דרש	סוד
ממד	חד ממדי	דו ממדי	תלת ממדי	הממד הרביעי
אופי הממד	חלל	גוף	זמן	נסתר
סגנון	עובדות. (מה שנאמר)	סגנון. (איך זה נאמר)	סגנון. (איך זה נאמר)	עלום. (לא נאמר)
חלון ג’והרי	התחום הגלוי	התחום החבוי	תחום העיוורון	התחום הלא מודע
מידת מודעות	מודע	חצי מודע	חצי מודע	לא מודע
שינוי רמה	אין חריגה ברמה	רבע חורג	חצי חורג	קפיצה קוונטית

לסיכום: אנו יכולים להיות יצורים רב ממדיים, אך אנו חיים רוב חיינו בחיים חד ממדיים (מתייחסים בעיקר לצלליות של מה שקורה), כשממדי העומק של השיחה, או החיים, נסתרים מעינינו (ואז אנו בדרך כלל מופתעים מהדרך בה דברים משתלשלים).

מסה 22

פרגמנטים על זרימה ותודעה

# מה שזורם – לא מודע

מה שמודע – לא זורם.

# מודעות משקללת פוטנציאל לעומת מטרות

זרימה היא חגיגה דינמית של הרגע.

#מודעות היא החלק העליון והמוביל של כל מערכת

זרימה היא החיוניות הויטאלית שלה.

# בגוף האדם מערכת הדם והעצבים היא הזרימה

הראש אמור להיות… משכן המודעות.

# הזרימה היא כאוס תלוי מקריות

התודעה היא גשטאלט פרי אירגון.

# חיים ברמה נמוכה הם זרימה

חיים ברמה גבוהה – הם מודעות.

# זרימה היא תמיד חלק ממשהו

תודעה תמיד בודדה ומרוחקת.

# הזרימה תמיד עיוורת

המודעות תמיד פוקחת שבע עיניים.

# הזרימה מתרחשת בו זמנית

את המודעות יש ליצור כל פעם מחדש.

# מה שמודע – לא יכול לזרום

מה שזורם לא יכול להיות מודע.

# מערכת ללא מודעות – תתרסק, בסופו של דבר, בתאונה

מערכת ללא זרימה – לא תגיע לשום מקום.

# בכל מערכת הירראכית הגבוה – מודע, הנמוך – זורם.

# המודע מפקח על הזרימה,

הזרימה אמורה(…) להישמע למודעות.

# אלהים הוא מודעות

הבריאה והיקום – הם זרימה.

# אנשים שזורמים – הכל קורה להם (לטוב ולרע)

אנשים מודעים – כלום לא קורה להם (לטוב ולרע).

# מי שמודע – רואה

מי שזורם – חווה.

# מודעות אף פעם לא זורמת, היא יודעת

זרימה אף פעם לא יודעת, היא מתרחשת.

# רוב בני האדם – זורמים

מיעוטם הקטן – מודע.

# מי שמודע – יודע

מי שזורם – חי.

מי שזורם ומודע – יודע שהוא חי וחי את שהוא יודע.

# בגרות אמורה להיות(…) הפצעה של מודעות והחלשות של הזרימה

ילדות היא זרימה שתחלש למען אפשרות(…) של הפצעת המודעות.

# הבגרות אמורה להחליף זרימה במודעות

כשזה לא קורה, האדם מת לפני שהוא מת.

# החלשותה (ובסופו של דבר) של הזרימה – היא המוות הראשון

הפצעתה של המודעות היא לידה מחדש.

# המודעות היא הגביש שנותר לאחר שהזרימה שכחה.

# הזרימה היא לשד העץ,

המודעות היא פיריו.

# לזרום בלי להיות מודע – היא חגיגה לחושים

להיות מודע בלא לזרום – היא חגיגה לתודעה.

# זרימה היא מרכז כובד תחתון

מודעות היא מרכז כובד עליון.

# זרימה באן מן היקום, עוברת דרך היחיד ונבלעת בו,

מודעות יוצאת מן היחיד ומקיפה עולם ומלואו.

# כיוון הזרימה – מן העולם ליחיד,

כיוון המודעות – מן היחיד לעולם.

# אלהים הוא מודעות

הבריאה היא זרימה.

# התודעה אינה זורמת – היא משקיפה מראשו של הר,

החיוניות היצרית והרגשית לא מודעת – היא הולכת לאיבוד בגעש החיים.

# זרימה היא חלק מכלל

מודעות תמיד מבודדת.

# זרימה היא ביחד

מודעות היא תמיד לחוד.

# זרימה שוכנת במחנה קיץ ובו אוהלים רבים,

מודעות שוכנת מחוץ למחנה, בדרך כלל במגדל שן.

# בני אדם שזרמו – תמיד התקבלו מיד אך נשכחו מהר,

בני אדם שהיו מודעים – תמיד נודו, היו אאוטסיידרים, אך בדרך כלל הטביעו חותם שנותר.

# בעלי חיים הם זרימה

בני האדם הם מודעות.

# העובד זורם

המנכ”ל מודע.

# היצר, המיניות והרגשות – זורמים

התודעה – מודעת.

# אנשים לא אוהבים אנשים מודעים, כי הם מפריעים להם לזרום,

אנשים מודעים בזים לזורמים כי לדעתם הם חוגגים את הרגע ושוכחים את הנצח.

# זרימה הנה התרחשות שמתכלה

מודעות היא תבנית שנותרת.

# החוקים הם מודעות, החיים הם זרימה;

חיים ללא חוקים הם כאוס, מודעות ללא זרימה – זה מוזיאון.

# אנשים מודעים ואנשים זורמים – מתרחקים זה מזה

מחפשים חברת הדומים להם.

אך רק כששניהם נפגשים ומצליחים להתאחד – נברא יקום אמיתי ובר קיימא.

אכן כך הוא בין שני בני אדם, וכך הוא בתוך האדם עצמו.

# זרימה ניתנת חינם מן הטבע (וגם נלקחת [או מואטת] על ידו

מודעות היא מה שניתן להפיק מן החיים. ואותה אי אפשר לקחת.

# דינמיקה היא נשמת הזרימה,

כפי שחוכמה היא נשמת המודעות.

# כדי לזרום צריך פעילות ומלאות

כדי להיות מודע צריך שקט וחלל ריק.

# מה קשה יותר?

לדעת מבלי לזרום את שאתה יודע?

או לזרום מבלי לדעת שאתה זורם?

# זרימה עבור החוויה

היא מה שמודעות היא עבור החוכמה.

# זרימה היא עם מה שיש

מודעות היא תמיד עם וכנגד מה שאין.

# מי שזורם – חי

מי שמודע – מפיק משהו מחייו.

# המודעות חוגגת הבנה ומשמעות

הזרימה חוגגת אהבה ויחסים.

# האדם המודע אוהב להבין

האדם הזורם אוהב לחוש.

# הפילוסוף מודע

האמן זורם.

# דת הזרימה היא החוויה

דת המודעות היא ההבנה והמשמעות.

# שיא השיאים היא מודעות זורמת, או זרימה מודעת.

חלק ב’

הנפש

מסה 23

על רופאים, מרפאים והנפש

יש בעיה עם רופאים ואחיות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה) רחוק.

הרופאים רואים בעיקר מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ופחות אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו’, גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט. הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך האדם…

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי ‘אני אתה’, אלא ניכור, הוא קורא לזה: ‘יחסי אני לז’ (או ‘אני הוא’).

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, אנושיות, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי ‘אני אתה’, לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של ‘אני אתה’ הבוברי לנפש?).

עבור הפציינט לקבל יחס נפשי מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך.

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך, לעבר נקודת עומק אנושית (נפש) או כלפי חיצוניות מכאנית?

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני? כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה. אלא בגלל שהמשותף בכם רב מן השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו וכביכול תיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף לכולנו, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם כבר יש יחס אישי, הרי זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות זו אחת התכונות שיותר מאפיינות את מבנה הנפש.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש. להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות – הישות הפנימית, הנפש – תיסבול הרבה יותר. היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים, מהנפש. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה וגוועת בתת תזונה אנושית.

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו, כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של הנפש לא ממש לומדים.

התודעה הקיימת שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם.

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום; קולטים רק את מה שפונקציונלי עבורנו, והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית. מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: “ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי”. (בשעה שכל מה שזועק האומלל שאיתו, “תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת”)

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שמאפיין את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. “תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה… להוציא לשון החוצה”…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו’, חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים, עד לנפש.

והנפש בפנים צורחת, קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה, היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה, צר לה שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, אז אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

והפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, היא העדר אינטימיות, זיקת ‘אני אתה’ בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, (‘אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב’)’? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

מסה 24

עידון מול גסות

חלק א’: זה מול זה, בהבט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו’. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו’. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

לפני שנמשיך, חשוב להבין כי עידון הוא אחד הסממנים של חיבור לנפש, בעוד שגסות רוח היא סימן לניתוק ממנה.

אך לפני שנעסוק בכך, הבה ונצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז’וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום – ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד).

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס- מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

המין האנושי עובר תהליך של להיות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) וגם בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות), חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

ושוב, ככל שמתרחקים מקשר עם הנפש – כך הגסות משגשגת.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים (אידאלי) למשל.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לקצת גסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג’אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג’אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג’אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ’יפס, המבורגר וכו’ – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמה קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון של אוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג’אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים; מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית, כמו אוכל, עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש; רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג’ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים נפשיים, רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו’. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו ‘הסופרנוס’ ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתיימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ומה לגבי איכות ההקשבה? לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדוברפעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה אצל אלה המסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלקן, מחלות קשות.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של פעם. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 שנה הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי.

זה מחזק את התיזה של מסה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו’, וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מעדין לגס – קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי והסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר. המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

כל זה משדר לתת הכרה על קשר של המנהל עם נפשו, אך זה כמובן לא כך, זה רק שריד מן הריהוט ברמה גבוהה שהיה בביתם של אצילים, שבזמנו נחשבו ליותר מחוברים לנפשם, ומכאן הצורך בעידון.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת ונפשית. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: “אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו”. או: “אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן”.

חלק ב’: עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או ‘אנשים רגישים במיוחד’, שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

עדיני הנפש הם אנשים שהנפש שלהם תופסת מקום רב יותר מאשר החלק היותר גס וגופני בהם.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל’עדיני הנפש’ מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי, ובעיקר כאב נפשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד של גבריאל רעם על פגיעה רגשית ובגרות רגשית, שאמור לצאת לאור באנגלית, בגרמניה).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, כפי שנכתב, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

חלק ג’: עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של קשר עם הנפש.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון ומהנפש. רוחניות, נפשיות ועידון הולכים ביחד, כפי שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות) של הנפש והרוח, אלא בעיקר ‘אריסטוקרטיה’ של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינים עוד באריסטוקרטיה של הנפש והרוח. מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת נפשיות, רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל עם ההתדרדרות הנפשית של בני האצולה הם הפכו לאנשים שאולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שמסה זו מעלה היא: האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים של חיבור לנפש, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון, הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז שמוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין נפשיות לעידון. אי אפשר להתפתח נפשית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו’. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות נפשי – הכול חייב להתעדן. אדם נפשי חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, יכול להתרחש? (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר עובר ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין.

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, הפוטנציאלי) לאדם שלם (מפותח מבחינת חייו הפנימיים) – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, היכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג’אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק, צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שמצויה בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסויימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים (לנפש, בעיקר) – להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו’. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו’, להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות והנפשיות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

(ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות, התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה נייטרלית משופרת של המציאות הסמויה והגבוהה.

ברמת הנפש, הרמות הגבוהות של החיים -במרכז, ברמות הנמוכות -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה של חיים נפשיים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו’. המפגש של הנפשי – עדין הנפש, עם הגסות –פוצע ורומס אותו.

חלק ד’: חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה ‘נפש’, והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך….

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאלה שמכונים עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדיטציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים ‘עדיני נפש’ והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו’ – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (הנפש: נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן הנפש.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו והכאב הנפשי הוא קשה יותר כמעט מכל כאב אחר.

מסה/שירה 25

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינותינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא: הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הרגשיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר האחר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הפנימי, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

מסה 26

שלוש מסות על הנפש

חלק א’: האמת הקוונטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור (כמו אצל מרסל פרוסט Marcel Proust ב”בעקבות הזמן האבוד”), לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אותו ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. הוא מצוי ברגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו עכשיו.

לכאורה, תחושות אלו (הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה) הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?

כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות היסטוריים חשובים או יצירות גדולות’; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את ‘כה אמר זרטוסתרא’ שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת ‘כה אמר זרתוסטרא’, היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.

אז מהי המציאות? האם זה מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם? או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?

ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.

הריאליה הזו היא ריאליה קוונטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוונטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החומרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוונטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז, ורק אז, הכיסא אמיתי עבורנו.

העולם הקוונטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוונטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל ‘יצור’ סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.

אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוונטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההיעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות, כך הוא משפיע יותר.

אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות, נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הינה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן, שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו’, דווקא היא, מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך ‘הגיונית’ או ‘מדעית’ אחרת.

זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוונטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.

“Vincent van Gogh: Shoes”

מרטין היידגר ראה את הציור באמסטרדם ב1930 – החוויה הזו שיחקה תפקיד מרכזי במסה שלו אודות התיאוריה של האמנות. הנה מה שכתב בThe Origin of the Work of Art) 1935) :

“From the dark opening of the worn insides of the shoes the toilsome tread of the worker stares forth. In the stiffly rugged heaviness of the shoes there is the accumulated tenacity of her slow trudge through the far-spreading and ever-uniform furrows of the field swept by a raw wind. On the leather lie the dampness and richness of the soil. Under the soles slides the loneliness of the field-path as evening falls. In the shoes vibrates the silent call of the earth, its quiet gift of the ripening grain and its unexplained self-refusal in the fallow desolation of the wintry field. This equipment is pervaded by uncomplaining anxiety as to the certainty of bread, the wordless joy of having once more withstood want, the trembling before the impending childbed and shivering at the surrounding menace of death. This equipment belongs to the earth, and it is protected in the world of the peasant woman. From out of this protected belonging the equipment itself rises to its resting-within-itself”.

ביאה אל הנפש דרך הגישה הקוונטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה, כך היא ישנה יותר…

זוהי אמת קוונטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוונטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי . ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה, יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט אובייקטיבית כביכול.

למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא שבאמצו גישה זו – הוא עלול להחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.

עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….

בממדים הקוונטיים, כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להתייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים. כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.

ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית, שהיא נחלתם של אמנים (בעיקר משוררים(, מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים (‘נורמוטים’). והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, שאופף אותנו.

וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב’שמורות טבע’. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב’: המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום

עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמות והתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הינו גרוע, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחד?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של גיל הנעורים, כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש, יש היסוס, כאב בעיניים. הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרות באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן, הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב:

פוליטיקה ומסחר:

כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.

בחיי הנישואים והמשפחה:

כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות את האש של הנפש – לאט ובבטחה. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות. וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.

בעיתונות:

מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה, נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו’. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;

כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן משפטי, מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.

ברחובות ובדרכים:

שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.

בשירה:

בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.

באמנות:

שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין ‘מעון נשים מוכות’, מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים של התרבות העכשווית.

כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.

גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפש שבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.

בחינוך ובבתי הספר:

בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי עידוד תחרותיות, רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.

החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח. ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה, דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.

בתנועות דתיות ובמיסטיקה:

שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.

כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.

אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב? כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את ‘שמורות הטבע’ הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; ‘הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו’. אך מסרבים לראות כי ‘שכיות חמדה’ אלה הן נזם זהב באף חזיר.

ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית:

חלק ג’: כוחה השקט של הנפש

בחלק א’ ראינו כי קיום הנפש הינו קיום קוונטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב’ יצאנו למסע בחוץ, לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג’ נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב’; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, המנוכר, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריביה. הנפש באקט של מרידה.

האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוונטית. אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש, צריך להגדיר: מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים? כח הנעה, כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.

כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו? ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים במשטר דיקטטורי, או העושים זאת ברצון, במשטר דמוקרטי – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.

בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיא מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש הטוען אל כל המערכת בעוצמה.

כוח יכול לבוא לא רק מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים במידה, היות והם מגיבים לסביבה, אובייקטים שעושים לנו טוב או לא.

וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מפוטנציאל הכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו’. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.

והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.

עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוונטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוונטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.

הממדים הקוונטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית מרשימה, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו’. ואילו העולמות הקוונטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא מוחשיים כלל.

והיות והנפש עובדת בעולמות הקוונטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. אך בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.

וישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש.

לסיום:

עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסה 27

BE, DO, HAVE

חלק ראשון.

“The challenge as I see it is that most people focus first on the ‘having’ second on the ‘doing’, and third on the ‘being’. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the ‘being’ part. They spend so much time on the ‘having’ and the ‘doing’ that they never look up to see whether they are who they want to be.”

David Bach

אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית,

צבעונית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק, מפתה, מזמין. כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה בעיתון – משדרים את המסר הזה: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ.

בפנים תמצא רק ריקנות ובדידות – ‘צא מעצמך’ וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חיינו בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים

קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, בטיפוח הבית, אולי אף קוצרים

פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לפעמים

אנחנו מגלים ששכחנו משהו ושלמרות כל הישגינו – בפנים התעצמה

הריקנות והתפלות.

זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי;

יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו. הוא חי בתחושה שעם הרכישה

הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, עם הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה

לחו”ל, החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות,

אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. לפעמים אנו מנסים לפתוח את מה שאנו

מרגישים בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – ‘עזוב, מה

אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים’. והבריחה

מן העצמי הנטוש נמשכת.

אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו

מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי

מישהו התעניין בנו עצמנו, מעבר למסכה החברתית, מתוך רצון כן

להבין מה חי בנו בפנים?

3 גישות.

שלוש גישות יש לנו אל בני אדם אחרים –

האחת – הגישה הצרכנית : מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק

ולקחת ממנו? (HAVE).

השניה – הגישה המעשית: מה הוא יכול לעשות עבורנו? (DO).

השלישית – הגישה האנושית או המהותית: מי הוא ומה יש בו?

(BE).

אלה גם שלוש דרכים או תפישות חיים. הסופר ניל דונלנד וולש Neale Donald Walsch מכנה אותן בספרו ”שיחות עם אלוהים”. (ספר מס. 3. עמ’ 14-17 ) בשם שלושה מעגלים או שלוש עטיפות כשהאחת חיה בתוך האחרת:

המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשיה

והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו היא שהדינאמיקה של החיים נעה מן

המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם יהיו לנו: אהבה, כסף, זמן

וכו’ – אז נוכל לעשות: ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח

מערכת יחסים וכו’ (ואם נעשה – נוכל להיות) מאושרים,

שמחים, אהובים וכו’. למותר לציין שזו תפישה מוטעית מיסודה –

ושהדברים לא עובדים ככה,

לפני כשלושים שנה כתב נביא העתיד אלוין טופלר Alvin Toffler, ב”הלם העתיד” שלו, כי התרבות הזו נעשית יותר ויותר רכושנית, צרכנית וסוגדת לבידור. כאילו אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, את הויטמינים הנכונים, נצרוך את המחשבות הנכונות – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות נכונה או נבונה. כך שכולם קונים, כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להסתכל על פרסומות בטלויזיה ועל הקניונים הענקיים, כדי לראות עד כמה זה נכון. הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות; הכל הוא בר צריכה למולך הצרכנות, שככל שנספק אותו כן תגבר רעבתנותו. הפילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה, ואו שעוד לא צרכנו מספיק, או שעוד לא צרכנו את הדבר הנכון – גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות. לאחר הצרכנות באה העסקנות, הדחף לעשות משהו – DO יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח איך זה להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם. אנו חיים בעולם של תדמיות, בעולם שאם משהו אינו מופגן כלפי חוץ – הוא אינו קיים. בעיקר מה שרועש, פלאקטי, בידורי, צעקני וראוותני – יש לו קיום. זה עולם בו איכויות פנימיות כגון אלה של הנשמה וגלעין הBE – הולכות לאיבוד. זה עולם בו עדיין, (למרות הקידמה שהושגה בו) יופי והופעה נאה לאישה ומישרה משתלמת לגבר – הם שחשובים ולא מה שחי בפנימיותם.

זה דור לא של ‘מי אתה’? BE, אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג? HAVE. או מה אתה מסוגל לעשות? DO. ערך פנימי BE נסוג מפני כושר ביצועי DO. ושניהם מפני הרכושנות HAVE . זה דור של הנאה ושעשועים, מה שלא משמח, מייד נתפס כלא רלוונטי. האזנה והתכוונות למשהו פנימי ויקר -be שנזנח נוכח הריצה המטורפת לשום מקום או ההצטרפות לעדריות החברתית, גורם לכך שנישכח את הפנינה היקרה ששוכנת בכל אחד מאיתנו. זה קצת עצוב, אך זה עצב שמביא להזדככות ולפיוס עצמי ולשלווה פנימית שכל כך חסרה להרבה אנשים.

שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה? את הנשמה? את הניצוץ

הפנימי? כאמור:

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה, דרך שקט ומתן חלל ואפשרות למשהו רך

ועדין לצוף לאט לאט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו – אל העשייה ומשם אל היכולת לקבל או לקלוט דברים מבחוץ. קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך אושר או ידע וכו’ ואז אתה עושה עם זה משהו (DO) – כותב, מקים עסק וכו’ ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה – (HAVE).

בחיים שהיו יכולים להיות לנו ללא המרוץ המטורף אחר רכוש – אינך צריך לעשות מאום, זה הכל שאלה של ‘מי אתה’? וכשמקלפים את כל הקליפות – מה חי בך? משהו שתמיד תרצה לחזור אליו, הוא לא משתנה, הוא הבית, העצמיות (BE). מי שחושב שאם יהיה לו יותר – יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, – הוא יגיע להיות מאושר – טועה טעות קשה. כי רק אם תהיה שלם עם עצמך ובקשר עם פנימיותך ועם רגשותיך (BE) – תזכה לבית פנימי. אם כך שייקספיר שוב צדק: “להיות או לא להיות, זו השאלה”. למעשה, אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, שאלת האיך.

שאלת האיך – איך מתחברים לעצמי ולישות הפנימית – היא שאלה מכשילה, כי אנו מנסים להגיע ל BEדרך הDo. הדרכים הרווחות להגיע לבי דרך הדו, הן: טכניקות של דימיון מודרך, טכניקות של מדיטציה, יוגה, תרגילי נשימה, תנועה וכו’. אך רובן מעגנות אותך, לרוב, עוד יותר בתוך רמת האיך – Do .

אפשר גם לנסות לשחק אותה כאילו אתה שם, למשל על ידי אוטוסגסטיה משטים בתודעה שתייצר את התוצרת הBE. לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר לנפש ואם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.

אבל איך באמת יוצרים קשר עם הילד הפנימי? עם האני המנותק והבוכה שבפנים?

חלק שני:

בחלק הראשון עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: BE, DO וHAVE . בחלק זה ברצוני לעסוק ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: BE ו DO.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ”ל גם בלימודים לקראת תואר וכו’. בדוגמאות אלו אין פגם, הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון. (דומה לתורת הזן).

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוונטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע…

אך ברמות הגבוהות, כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל BE, ורק אחר כך DO.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה DOוהרמה הדינמית היא רמת הBE. ואם יוצאים מרמת הDO, אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

הBE עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת הBE מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באיפשור.

ורמתBE עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת הBE האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת הBE דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך ‘לא לעשות’! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת הBE ), וכך נשתקע יותר ברמת הDO. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את הגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים לעיתים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי בBE, ואילו אנו קבורים בDO, וכאמור, הDO, לא יכול להגיע ולהשפיע על הBE, רק הBE יכול להשפיע על ה.DO

ברמת ה BE אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק איפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ.

למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, (או לפחות לאיזון ביניהם). וישנה גם שיטת אלכסנדר.

שתיהן מדברות על כך שעלינו להגיע לBE לפני ה- DOובמקום ה-HAVE. ולשם אין דרך לשם קיימת רק קפיצת דרך.

המעבר מן הרמה המכאנית לדינאמית, אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בקפיצה קוונטית, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

ברמה הBE כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. רמה זו היא רמה של BE, להיות, כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.

ולסיכום:

Have זה רכושנות. DO זה הגוף, ו BE- זה הנפש.

“מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו”.

ר’ נחמן מברסלב.

“החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית”

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

“תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה. כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק אהיה אשר אהיה”.

“אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני ‘צריך להיות’. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה”.

יו פרתר, מתוך “בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי.

“אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש להם הכול פרט להתחברות עם מהותם”

ד”ר ג’יי וקתלין הנדריקס “במרוצת החיים” הוצאת אחיאסף 1996

“ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו, כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי. לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם, להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן תוביל הדרך”.

הרמן הסה, “דמיאן” עמ’ 119

Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have”

Master Coach.

“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.

Be it. Then Do it. Then You’ll have it.

אנונימי

מסה 28

לראות את הנפש

“כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת”.

סימון וייל, “הכובד והחסד”. כרמל, עמ’ 162

בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן, סי. טי. או אמ. אר. איי. – שבה לא רואים את העטיפות והכיסויים, רק את הליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, או המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוונטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

גודלה בקטנותה.

וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת, כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

כאמור, לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותים שונים, כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו’. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו, אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי אכן המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי – זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו’. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה. מתבייתים על הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש המוכה, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: “אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים”.

מסה 29

הנפש כישות נשית

את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה העצובה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.

וראשית החולשה: הנשיות (כישות) בעולמנו נמצאת, עדיין, במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית, לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי.

ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: “גאולה” ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית* כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.

ולאחר ש’ליסה העצובה’ שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש.

(ההינדים קוראים לכוח הנשי “שאקטי” ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא “שיווה”, שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה”שאקטי”. ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).

* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: “רצות עם זאבים” (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).

כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :

“בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.

מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.

אבל צילה של “האישה הפראית” עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה

היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע”.

מסה 30

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה, פרגמנטים

כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

האלים ‘קוטפים’ את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

אינטליגנציה היא שחיה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

חכם הינו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.

מסה 31

הרהורים אודות מציאות
חיי הנפש

1. חיים ללא נפש:

אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום. כאילו לא קיימת.

אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה כוללת של העולם בו היא חיה.

היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציו, החושים והנורמות החברתיות שבתוכם מתנהלים חיינו.

ואכן שלושת אלה: הרציונליזם, החושים והנורמות – הם שלושת התחומים המרכיבים את מרחבי התפיסה שלנו. אנו רק מתייחסים לדברים אם הם מופיעים בתוך הכלוב התלת תחומי הזה.

צלע אחת של הכלוב היא החשיבה הרציונלית: מה נראה ונשמע לנו הגיוני ומתקבל על הדעת.

צלע שניה היא החושים: שמיעה, ראיה, חישה, טעם וריח.

והצלע השלישית היא הנורמות החברתיות: מה מקובל, מה נכון, מה ידוע, מה נחקר וכו’.

ומה שמאוד חסר, מה שלא קיים ביניהם – זו נקודת מבטה של הנפש.

הנפש כמעט כלל לא מצויה בתרבות הנוכחית. היא בחזקת נוכחת נפקדת. אין לה שפה, טרמינולוגיה. ואם יש לה היא מצויה בגולה של האמנויות. וגם שם היא אינה חלק מן הזרימה הדינמיקה של החיים והיום יום. נכנסים לגלריה, לאולם תיאטרון. לאולם קונצרטים – הכל מרוחק, קפוא, טיכסי. כמו אומר לנו שכאן זה לא החיים, כאן זה מוזיאון שמשמר משהו קפוא. נכון, שאלה שרידים, אך למרבה הצער, אלה שרידים של משהו מאוד חי, משהו שחי בנו, שהוא הליבה שלנו: הנפש.

בחיי היום יום היא כמעט לא קיימת, כמעט פנטסיה, חלום. אך עם זאת -קיומה אמיתי יותר מכל ההוכחות המדעיות והבדיקות המדויקות, ומכל מה שודאי ומוחש לחושינו ותודעתנו הרגילה. אנו מתייחסים לרגשות שלנו, למאוויים, לרצונות, לשאיפות שלנו, אך לא אל הקיום של הנפש בחיינו. עבורנו היא פשוט לא שם. והיא שם, רק אנחנו לא כאן עבורה. היא ההחמצה הגדולה של חיינו.

קיומה הוא חלל זועק, העדר כואב. משל לאולם קונצרטים נטוש, שפעם היה מלא במוסיקה קלאסית, ועתה הוא מלא בדממה חלולה. כל מי שנכנס לאולם ולא שמע שם מוסיקה קודם לכן, לא חש את החלל הזועק, את הכאב שבהעדר. אך לזוכרים והמתגעגעים – הכניסה למקום הזה היא אבל מתמיד ומתמשך.

אך כמובן שזו אנלוגיה לא שלמה. כי הגעגוע לנפש אינו געגוע למשהו שהיה, אלא למשהו שמעולם לא היה אבל היה אמור ויכול להיות.

זו תחושת הרפאים של אדם החש את רגלו הכרותה. או ליתר דיוק – אדם בודד החש את החלל של בן/ת הזוג שאין לו. כי בנוגע לרגל – זו אמנם רגל שהייתה לו, ואז זה משחק הזכרון שיוצר את תחושת ההעדרות, אך תחושת החלל של הנפש, דומה יותר לתחושת החלל של בן/ת זוג לאדם שתמיד היה רווק, כי גם אם מעולם לא היו לו – עדיין הוא חש את ההעדר, והוא חש אותו ביחס לקווי המתאר של מה שהיה יכול להיות.

אנשים מדברים, ואין ביניהם נפש. הם מתייחסים זה לזה, ואין מילה שמיועדת לנפש. שבאה מהנפש, שמאפשרת לה חלל בתוכו היא יכולה להיות ולזרום.

יש לנו, ביקורים, בגלויות הנפש. כמו לבקר קרוב בבית סוהר; הזמן מוגבל, הכל עצור וקצוב. עוד רגע יגמר הביקור, והסוהרים מביטים, ואי אפשר להתייחד.

הביקורים החתופים הללו בבית המאסר שבו כלואה הנפש – יכולים להתרחש תוך כדי קריאת ספר, בקריאה או שמיעה של אימרת כנף, בהאזנה למוסיקה של באך, בקריאת שירה, ואולי גם ברסיסים נדירים מן החיים. ברגעים אלה הנפש מקבלת אורכה, לטיול בחצר בית הסוהר.

שכחתנו לדעת שאפשר לחיות חיים משופעי נפש, טובלים ושוחים בהם, כדג באקווריום.

אך אנו בלעדיה. ובלעדי הנפש החלל קפוא, מכאני. חסר דינמיקה משל עצמו. ריקני ומאולץ.

ובהעדרה – מחפשים גירויים ושעשועים שישכיחו את החלל הזועק. וככל שהחלל זועק יותר, כך גובר החיפוש אחר גירויים שיאפילו וישכיחו. ככל שהגירוי חזק וגדול ומהיר – כך ייטב. כי אפילו תחושה זעירה וחלשה של העדר הנפש מעורר חלחלה ופאניקה. ואז מיד מזדרזים לתור אחר גירויים זמניים, ועוצמתיים – כדי שיאפילו על, ויעמעמו את – החרדה מפני תחושת החלל הזועק.

2. עוצמתה של הנפש:

בעולמנו, עוצמתה של הנפש נתפסת כחולשה. אדם הבא מנפש נתפס כחסר עמוד שדרה והוא נרמס עם כל צעד שהוא צועד ברגליו הנפשיות. ואכן כוחה של הנפש – בעולם נטול נפש – משול לעורך דין מלוטש ומטיל מורא הנלחם בנשק המילים מול לוחמים חמושים ברובים. הוא מעלה טיעונים משכנעים ואפילו מהממים, יורה בנשק המלים, והם יורים בו תחמושת חיה. ואכן מבחינת הישרדות, נציגי הנפש החיים בעולם נטול נפש – חיים חיים קשים וטרגיים. בהם הם נאלצים להסתתר ולהצפין זהותם. או לחוש כענבים תחת רגלי הדורכים.

3. נפש וטכנולוגיה

אין אנטיתיזה יותר גדולה לנפש מאשר הטכנולוגיה. כאשר היא מתחילה – הנפש נגמרת. יש סתירה מהותית בין השתיים. אך איך החלה ההשתלטות המסיבית הזו של הטכנולוגיה על חיינו?

אולי משעה שאיבדנו את הנפש – מצאנו את הטכנולוגיה? או ברגע שהמצאנו את הטכנולוגיה – איבדנו את הנפש?

כמעט ברור שהתשובה היא בשני. שהרי אדם שיש לו נפש לא יחפש טכנולוגיה. טכנולוגיה היא סוג של קביים, כדי לתפקד במחוזות בהם אין לאדם מיכשור טבעי. והנפש הרי מלאה בעצמה ולא שואפת להתפשטות אימפריאליסטית. נהפוך הוא.

כל כולה מיקוד פנימה.

היא רחבה מבלי להתרחב. שלמה מבלי להתפשט. מסופקת מבלי לכבוש, מלאה מבלי לחוש חוסר. היא קיימת לא בגלל משהו שעוזר לה להיות, כמו בטכנולוגיה, היא קיימת כי היא ישנה. האדם הטכנולוגי – לא קיים ללא הטכנולוגיה שלו. מרכז הכובד שלו עבר מן הנפש שלו אל הטכנולוגיה שיצר, שעתה הוא משועבד לה. (מחשבים, מטוסים, אור מלאכותי, עיתונים, מזון מתועש, טלפונים, טלויזיות – הכל).

הטכנולוגיה היא לבוש ותחכום שמסתיר עוני פנימי, עוניה של הנפש.

4. שפתה של הנפש

שפתה של הנפש עדינה, מרומזת. היא מדברת דרך קשר עין, שתיקות. דרך התייחסות למה שלא נאמר. היא משתמשת בסימבולים ומטאפורות. היא מעבירה עצמה דרך דבר שמובן מתוך דבר, בעקיפין.

שפתה היא שפת הסמל, והאלגוריה.

סמל, בהקשר זה, הוא משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו אלא של אותו משהו שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו; הנפש.

ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו.

אלגוריה, לפי דיוויד דוסון, היא “מטאפורה שהאריכו אותה לנרטיב”. “לומר משהו אחר ממה שנשמע”. האלגוריה, מציבה מרחק בין המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, האמיתית שלו, בתוך פיתוח רעיון מסויים.

פירוש אלגורי לטקסט הינו בדרך כלל מהפכני וזאת משום שהוא חושף את רובד הנפש הקיים בו.

הנפש לא יכולה לתקשר בצורה גלויה ולינארית, רק במרומז ובאלכסון. הלינאריות זרה לטבעה. היא באה מהצד. שפתה הפוכה לשפה המדוברת השוררת והקיימת. היא מחפשת את החללים שסביב המלים, בתוכם, וביניהם. שם היא אוהבת לשכון.

עבורה השתיקה החלל והאין – אינם ריקנות, אלא מקום מגורים, הזמנה להיות.

אנו יודעים בתודעתנו הציבורית כי כדי להישמע – עלינו לתגבר קול, אך בעולם הנפש – כדי להישמע צריך להנמיך את הקול.

הגוף צועק, השכל מסביר, (טוען טיעונים) והנפש לוחשת.

הנפש שונאת דיבורים. ואם היא מדברת, היא עושה זאת דרך מטאפורות.

לא, למעשה, הנפש לא מדברת, הנפש מהדהדת, מהדהדת לצד האחר בעצם ישנותה.

הד הוא אותו הקול עצמו החוזר מן הזולת. הנפש מקבלת את עצמה חזרה, מעושרת על ידי השוני.

כדי להדהד, צריך להיות על אותו התדר. והיות ולכל הנפשות אותו התדר – אז אם ישנה נפש בסביבה – התקשורת מתרחשת מעצמה. כל הציפורים בשעת שחר שרות את אותו השיר כי הן על אותו התדר.

להדהד עם נפש אחרת זה לא להיות לבד. לצאת לרגע מן הכלא ולא לטיול של שעה בחצר אלא להיות חלק מעולם הנפש הקסום והאינסופי. זו חזרה לגן עדן הקדום, כשכל פירות הגן צבועות בצבע אחד; צבע האנושיות.

כל זה קיים, ישנו. כל כך ישנו וכל כך רחוק, רק מטחווי מימד אחד מאיתנו, ממש קרוב. למעשה הנפש היא אסירה בתוכנו. היא העצמי האמיתי הגולה בתוכנו. הנשמה הכלואה שהיא יותר אנחנו מאיתנו.

מסה 32

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג’ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל:

שקט כדי לקלוט

מרחב כדי להתמצא

חום אנושי כדי לתפקד

וזמן כדי לצוף

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי ‘החברתי’, זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם, זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא. חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות, בין ריגוש לריגוש.

החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג כמה שיותר מהר מהריקנות העכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה, מן הזרימה הפנימית.

האחרים תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסנוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה ב’ורטיגו’, סחרור עמוק. כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

היא באה פתוחה, הם באים סגורים

היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

היא באה שקטה, הם רועשים.

היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: ‘הצילו’.

מסה 33

על העוצמה
של הנפש השבירה

העוצמה הגדולה של האדם נמצאת במטחווי השבירות של הנפש שלו.

הנפש היא דבר מאוד שביר, מאוד חסר אונים מול העולם. אך היא הופכת למלאת עוצמה כאשר הישות הפנימית, הנפש, קורנת דרכה. ברגע שמצליחים להינתק מהעוצמה המזויפת של תואר, של יכולת לשכנע במלים, של לעשות רושם – יושאר לאדם בעצם הדבר היחידי שיש לו, כי אין לו שום דבר אחר, זה הנכס של הנפש. ואם לא מצליחים להיחלץ מן הסד של חיי השעה והחברה – ובכל זאת מנסים להאזין לקולה של הנפש ומצליחים -חשים כאב, והכאב הוא האות של הישות.

מפחיד באיזשהו מקום, להינתק מכל הדברים האלה, ופשוט להיצמד לפן הזה של אינטימיות של הישות הפנימית והפרטית של האדם. ברגע שמצליחים לחוש את זה בעוצמה אינטימית טוטלית, זה מתהפך.

בחולשה הגדולה ביותר יש את החוזק הגדול ביותר. בדרך כלל בחברה, אנשים בורחים מאינטימיות עם הנפש של עצמם, כי היא מציגה ומאפיינת כלפי חוץ- חולשה וליקוי. הם שואפים לעוצמה ולכוח של תארים ושל היות מסוגל לעשות ולשלוט. כשבורחים מהיכולת לעשות ולשלוט -לקראת הנפש, מרגישים נכה, לא מתאים, לא שווה.

משל: אדם יש לו שוק, או חנות ירקות ופירות. והוא מסתנוור מהעובדה שהוא בעל השוק הזה, עם הרבה אבטיחים ומילונים. אבל סופם להימכר או להירקב, ואחר כך הוא צריך לרכוש עוד אבטיחים ומלונים, והוא נמצא בסחר מכר, הוא נכנס לעולם של אינטרסים ותחמונים (עולם שהמוטו שלו: למכור ביוקר –לקנות בזול). אבל אם הוא יחליט לאסוף זרעים ולשתול אותם באדמה, הזרעים האלה שבירים ודלים מאוד, הם כלום לעומת השפע שבשוק. אך אם הוא משקיע בתוך העוצמה של הזרע, את מה שיכול לצמוח ממנו, אז יש לו עוצמה יותר אדירה מהשוק, זה קרן שפע.

הנמשל: הנפש, או הישות הפנימית, המהות האישית – היא זרע, ואדם צריך לחפור אותה מתוך הסחר מכר של הקיום, ולהשקיע אותה בחייו ואז כאדם הוא יצרן ולא סוחר, מקורי ולא מתווך, אותנטי ולא פונקציונלי.

“Underneath the superficial self, which pays attention

to this and that, there is another self more really us

than I. And the more you become aware of the

unknown self– if you become aware of it– the more

you realize that it is inseparably connected with

Everything else that is.”

Alan Watts from “Myth of Myself.”

In the Tao of Philosophy Series

מסה 34

יצירות ויוצרים – כמשיבי נפש

מה מנסים היוצרים והיצירות הגדולות לעשות?

לנסות ולהגיע אל אותה פינה בנפשו של ההאוטסיידר, עדין הנפש הנידח, המבולבל, המסכן. לגעת בו ולהציל אותו מאובדן עצמי ומתיוג עצמי שלילי. לשקם את הדימוי העצמי שלו ולהראות לו שקיומו אינו סתם וכי שייך הוא לשורה של אנשים מיוחדים שהיו מבורכים ומקוללים בה בעת; מקוללים מבחינת החברה ועצמם, אם הרשו לחברה להיכנס פנימה לחייהם, ומבורכים כבני אדם אותנטיים ובעלי ייחוד. הוא האבוד והמקולל מודע לקללה, ואילו היוצר רוצה ליידע אותו באשר לברכה.

היוצר רוצה לעזור לו (לה) להחזיק להם את היד בנפילה הגדולה שהיא חייהם, להראות להם את הגדולה שהיא עצמיותם האותנטית. לגרום לקונפורמיות, הכוללניות, השטחיות, התפלות, הקטנות וצרות המוחין, שדבקו בדימוי העצמי שלהם, להתנקות ולהעלם, ולגלות מתחתיהם את היהלום הבורק והקשה של הנפש, שהוא עצמיותם האמיתית. לשדר לו/ה שיחכו רגע, שלא ילכו לאיבוד כל כך מהר, שלא יאשימו ויענישו את עצמם כל כך, כי בעשותם זאת הם רואים ומתייחסים לליכלוך שהצטבר מסביב ובחוץ – ולא אל היהלום שמוסתר על ידם, וקיימת סכנה כי על ידי הצליבה העצמית הזאת הם עלולים לפגוע חלילה ביהלום היקר.

אני עצמי זוכר משנות צעירותי את הכתבים שפגשו אותי ועשו לי פחות או יותר, את שאני שואף לעשות בכתבי לחייהם של הצעירים של עכשיו ושל אחר כך; הבזיקו אור גדול שהאיר את אפרוריות הסתמיות שעטפה את הייחוד הנעלם ששכן בתוכי. אפרוריות סתמית שהם סכנה זוחלת שעוטפת את הכל והיא שרויה על כולם; על רוב הספרים, המרצים, היחסים והאהבות שהצטננו. וזו סכנה ממשית ליהלום שלהם, שהרי תוך כדי שהות עם אחרים סתמיים וחסרי ייחוד -כה קל להאמין שכאלה הם גם פניך, כאלה הם חייך. להאמין שהכל הוא אך תפלות, סתמיות ואבק. וכי בשורת היהלום היא פנטסיה – במקרה הטוב, ונאורוזה ובעיה נפשית – במקרה הרע. כמעט שאינך פוגש יהלומים פועמים נוספים מלבדך, ורוב מה שחוזר אליך מאחרים הוא אותו כיסוי אטום, חד ממדי וחסר שאר רוח. וכה קל להאמין שכאלה הם פניך וכי גם אתה חסר ייחוד, עומק וזוהר פנימי. וכי כל שאת חש בפנים מפעם לפעם, הן לא יותר מאשר אילוזיות עצמיות. שהרי הנורמה לא כזאת. ואז, כאמור, כל שנותר הם התיוגים העצמיים השליליים. וכך עובר לו אותו יהלום דרך חייו, והוא מוקף, מכוסה ועטוף בנורמות קולקטיביות דומיננטיות, לא יודע אם אחרים גם הם צופנים יהלומים כאלה, או שמא היהלום שלו הוא אך שלוחה נאורוטית שיש להיפטר ממנה, מהר.

ולתוך כל הבילבול, המבוכה והאובדן הללו, מגיעות היצירות הגדולות. הן לא מהוות תרומה או עזרה, הן קרן אור להולך בחושך, הניצב על פי תהום – וחבל הצלה למי שנפל לתוכו. בלעדיהן כל שנותר הוא או סתמיות והבל – בחוץ, או סבל וצליבה עצמית – בפנים. ועל מה מדברים כתבים אלו? על נפש אחרת, מציאות אחרת, על המטאפיזיקה הפנימית שהיא חזקה וריאלית יותר מן האלילים המוחשיים ביותר של הישגים מדידים, או התרמומטר של דעת הקהל ויחס החברה. הכתבים הללו, היצירות הללו, מראות לאדם שהוא לא משוגע! או דפוק מבחינה נפשית, וכי יציאת הדופן שלו, עולמו הפנימי – הם בחזקת ייחוד אמיתי. ייחוד הדומה לייחודם של אותם ל”ו צדיקים נסתרים, שצדיקותם הנעלמה מצילה את עולם ההבל והריק מכיליון די בטוח. וכך יוצא שיצירות אלו יכולות להיות בעבור ההלך הבודד והאבוד של הנפש – יותר מוחשיות ואמיתיות, מאשר עדת רעים צוהלת או מתנכרת. כי הן מסוגלות לגאול אותו מן המחלה המדבקת של הסתמיות, האגביות והשטחיות – המכסים את פני הדברים ולהחזיר אותו למעיין המים החיים של האותנטיות – המפכה בתוכם. וכך לאפשר לו לגעת בגלעין הגדוש של עצמיותו האמיתית. זו שבדרך כלל חסרת ייצוג או התייחסות, למעט שבבים מקריים, הבלחות פה ושם בשיחה או לפני השינה. היצירות הללו משקמות ומדגישות עבורו את הגדולה של נפש האדם, באשר הוא אדם. כיחיד, ולא חלק מן הנורמטיביות של חברה זו או אחרת. שהרי כל חברה, כחברה היא הבל ורק הנפש, ובעיקר הנפש היא המציאות המציאותית היחידה.

ועתה ליצירות שהצליחו לגעת בי באותם זמנים של עלטה וחוסר בהירות, שבהם היה לי אך מושג קלוש: מי אני, מה אני, להיכן פני וכו’. אלה מקצת מן היצירות. בעבור אנשים אחרים, מן הסתם, אלה יכולות להיות יצירות אחרות לגמרי. אך יצירות אלו נגעו בי באותם ימים, וגם בימים מאוחרים ועכשוויים יותר. והכותבים שלהם קרובים אלי יותר מאנשים הקרובים אלי ביותר, כי הם קרובים אלי במקום שבחיי היום אין לו כמעט ייצוג. המקום הזה הוא הכי אינטימי לי, הכי יקר וקרוב אלי ועם זאת בחיי היום יום הוא הכי רחוק ממה שקורה. יצירות ויוצרים אלו הצליחו לגעת בנקודה האינטימית הזאת, בנפש, ובכך הפכו לחברי הקרובים ביותר. אז הרשימה הבאה, היא רשימה של פנסים מאירים בחושך קשה וידידים קרובים בעולם מנוכר:

אנטואן דה סנט אכסופרי, הנסיך הקטן

הרמן הסה, נרקיס וגולדמונד, זאב הערבות, סידהרתא ועוד

קארלוס קאסטדנה, כמעט כל יצירותיו

שלמה גיורא שוהם, הסוציולוגיה של האבסורד וכמעט כל כתביו

אסתר קל, רסיסים, ויצירות אחרות

אוספסנקי וגורדייף, בחיפוש אחר המופלא

יהודה עמיחי, עכשיו ברעש ושירים אחרים

נתן זך, כל החלב והדבש

דליה רביקוביץ, אהבת תפוח הזהב

ר. ד. ליאנג, האני החצוי וכמעט כל כתביו

מרטין בובר, אור גנוז ושאר כתביו

פרננדו פסוא, ספר האי נחת

יוסף שכטר, העל אנושי באנושי

אריך נוימן, התפתחות היסוד הנשי

וילהלם רייך, Character Analysis

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות

חליל ג’ובראן, הנביא ויצירות אחרות

מישל פוקו, תולדות המיניות

סרן קירקגור, חיל ורעדה

מרטין היידיגר, הישות והזמן

הרקליטוס, פרגמנטים

קרישנמורטי ג’ידו, חופש מן הידוע

מייסטר ארקהרט, הדרשות

מרקוס אורליוס, הרהורים

פרידריך ניצשה, כמעט כל כתביו

ג’יי וקתלין הנדרקיס, במרוצת החיים

אריק ברן, משחקיהם של בני האדם

אוגוסט סטרינדברג, בית הבובות, נורה, העלמה יוליה ועוד

אנטון צ’כוב, שלוש אחיות, השחף, דוד ואניה

אריך פרום, מנוס מחופש ואמנות האהבה

ראשד פילד, מחסום האחרון

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת

רולו מיי, גילוי ההוויה

ראובן קריץ, שנים של תכלת ועוד

ג’ק לונדון, מרטין עדן

אלן וואטס, דרך הזן

הנרי דיווד תורו, וואלדן

ארתור שופנאואר, הרצון לעוצמה

פנחס שדה, “החיים כמשל”, ציטוטים:

“אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם ומכל דבר שעל סביבותי” פנחס שדה, החיים כמשל, עמ’ 72 הוצאת שוקן, 1979

“אם ספר זה יופיע אי-פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא אשר איני יודע מי יהיה, והיכן ואימתי יחיה, כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק-הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חכמת-החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום-פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב. העיקר בעיניהם היה להיות אבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים; הם היו יושבי-חושך שכחי-אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם”.

פנחס שדה, “החיים כמשל”

Bibliography

The consiousness

Akins, K. 1993. “A bat without qualities?” In M. Davies and G. Humphreys, eds. Consciousness: Psychological and Philosophical Essays. Oxford: Blackwell.

Akins, K. 1996. “Lost the plot? Reconstructing Dennett’s multiple drafts theory of consciousness.” Mind and Language, 11: 1–43.

Anderson, J. 1983. The Architecture of Cognition. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Armstrong, D. 1968. A Materialist Theory of Mind, London: Routledge and Kegan Paul.

Armstrong, D. 1981. “What is consciousness?” In The Nature of Mind. Ithaca, NY: Cornell University Press.

Baars, B. 1988. A Cognitive Theory of Consciousness. Cambridge: Cambridge University Press.

Balog, K. 1999. “Conceivability, possibility, and the mind-body problem.” Philosophical Review, 108: 497–528.

Bayne, T. 2010. The Unity of Consciousness. Oxford: Oxford University Press.

Bayne, T. and Montague, M. (eds.) 2012. Cognitive Phenomenology. Oxford: Oxford University Press.

Block, N. 1980a. “Troubles with Functionalism,” in Readings in the Philosophy of Psychology, Volume 1, Ned Block,ed., Cambridge, MA : Harvard University Press, 268–305.

Block, N. 1980b. “Are absent qualia impossible?” Philosophical Review, 89/2: 257–74.

Block, N. 1990. “Inverted Earth,” Philosophical Perspectives, 4, J. Tomberlin, ed., Atascadero, CA: Ridgeview Publishing Company.

Block, N. 1995. “On a confusion about the function of consciousness.” Behavioral and Brain Sciences, 18: 227–47.

Block, N. 1994. “What is Dennett’s theory a theory of?” Philosophical Topics, 22/1–2: 23–40.

Block, N. 1996. “Mental paint and mental latex.” In E. Villanueva, ed. Perception. Atascadero, CA: Ridgeview.

Block, N. and Stalnaker, R. 1999. “Conceptual analysis, dualism, and the explanatory gap.” Philosophical Review, 108/1: 1–46.

Block, N. 2007. Consciousness, Accessibility and the mesh between psychology and neuroscience. Behavioral and Brain Sciences 30: 481–548

Boyd, R. 1980. “Materialism without reductionism: What physicalism does not entail.” In N. Block, ed. Readings in the Philosophy of Psychology, Vol. 1. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Byrne, A. 1997. “Some like it HOT: consciousness and higher-order thoughts.” Philosophical Studies, 2: 103–29.

Byrne, A. 2001. “Intentionalism defended”. Philosophical Review, 110: 199–240.

Campbell, K. 1970. Body and Mind. New York: Doubleday.

Campbell, J. 1994. Past, Space, and Self. Cambridge, MA: MIT Press.

Carruthers, P. 2000. Phenomenal Consciousness. Cambridge: Cambridge University Press.

Carruthers, Peter and Veillet, Benedicte (2011). The case against cognitive phenomenology. In T. Bayne and M. Montague (eds.) Cognitive Phenomenology. Oxford: Oxford University Press.

Chalmers, D. 1995. “Facing up to the problem of consciousness”. Journal of Consciousness Studies, 2: 200–19.

Chalmers, D. 1996. The Conscious Mind. Oxford: Oxford University Press.

Chalmers, D. 2002. “Does conceivability entail possibility?” In T. Gendler and J. Hawthorne eds. Conceivability and Possibility. Oxford: Oxford University Press.

Chalmers, D. 2003. “The content and epistemology of phenomenal belief.” In A. Jokic and Q. Smith eds. Consciousness: New Philosophical Perspectives. Oxford: Oxford University Press.

Chalmers, D. and Jackson, F. 2001. “Conceptual analysis and reductive explanation”. Philosophical Review, 110/3: 315–60.

Churchland, P. M. 1985. “Reduction, qualia, and direct introspection of brain states”. Journal of Philosophy, 82: 8–28.

Churchland, P. M. 1995. The Engine of Reason and Seat of the Soul. Cambridge, MA: MIT Press.

Churchland, P. S. 1981. “On the alleged backwards referral of experiences and its relevance to the mind body problem”. Philosophy of Science, 48: 165–81.

Churchland, P. S. 1983. “Consciousness: the transmutation of a concept”. Pacific Philosophical Quarterly, 64: 80–95.

Churchland, P. S. 1996. “The hornswoggle problem”. Journal of Consciousness Studies, 3: 402–8.

Clark, A. 1993. Sensory Qualities. Oxford: Oxford University Press.

Clark, G. and Riel-Salvatore, J. 2001. “Grave markers, middle and early upper paleolithic burials”. Current Anthropology, 42/4: 481–90.

Cleeremans, A., ed. 2003. The Unity of Consciousness: Binding, Integration and Dissociation. Oxford: Oxford University Press.

Crick, F. and Koch, C. 1990. “Toward a neurobiological theory of consciousness”. Seminars in Neuroscience, 2: 263–75.

Crick, F. H. 1994. The Astonishing Hypothesis: The Scientific Search for the Soul. New York: Scribners.

Davies, M. and Humphreys, G. 1993. Consciousness: Psychological and Philosophical Essays. Oxford: Blackwell.

Damasio, A. 1999. The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. New York: Harcourt.

Dehaene, S. and Naccache, L. 2000. Towards a cognitive neuroscience of consciousness: basic evidence and a workspace framework. Cognition 79:1–37.

Dennett, D. C. 1978. Brainstorms. Cambridge: MIT Press.

Dennett, D. C. 1984. Elbow Room: The Varieties of Free Will Worth Having. Cambridge: MIT Press.

Dennett, D. C. 1990. “Quining qualia”. In Mind and Cognition, W. Lycan, ed., Oxford: Blackwell, 519–548.

Dennett, D. C. 1991. Consciousness Explained. Boston: Little, Brown and Company.

Dennett, D. C. 1992. “The self as the center of narrative gravity”. In F. Kessel, P. Cole, and D. L. Johnson, eds. Self and Consciousness: Multiple Perspectives. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum.

Dennett, D. C. 2003. Freedom Evolves. New York: Viking.

Dennett, D. C. and Kinsbourne, M. 1992. “Time and the observer: the where and when of consciousness in the brain”. Behavioral and Brain Sciences, 15: 187–247.

Descartes, R. 1644/1911. The Principles of Philosophy. Translated by E. Haldane and G. Ross. Cambridge: Cambridge University Press.

Dretske, F. 1993. “Conscious experience.” Mind, 102: 263–283.

Dretske, F. 1994. “Differences that make no difference”. Philosophical Topics, 22/1–2: 41–58.

Dretske, F. 1995. Naturalizing the Mind. Cambridge, Mass: The MIT Press, Bradford Books.

Eccles, J. and Popper, K. 1977. The Self and Its Brain: An Argument for Interactionism. Berlin: Springer

Edelman, G. 1989. The Remembered Present: A Biological Theory of Consciousness. New York: Basic Books.

Farah, M. 1990. Visual Agnosia. Cambridge: MIT Press.

Flanagan, O. 1992. Consciousness Reconsidered. Cambridge, MA: MIT Press.

Flohr, H. 1995. “An information processing theory of anesthesia”. Neuropsychologia, 33/9: 1169–80.

Flohr, H., Glade, U. and Motzko, D. 1998. “The role of the NMDA synapse in general anesthesia”. Toxicology Letters, 100–101: 23–29.

Fodor, J. 1974. “Special sciences”. Synthese,28: 77–115.

Fodor, J. 1983. The Modularity of Mind. Cambridge, MA: MIT Press.

Foster, J. 1989. “A defense of dualism”. In J. Smythies and J. Beloff, eds. The Case for Dualism. Charlottesville, VA: University of Virginia Press.

Foster J. 1996. The Immaterial Self: A Defence of the Cartesian Dualist Conception of Mind. London: Routledge.

Gallistel, C. 1990. The Organization of Learning. Cambridge, MA: MIT Press.

Gardiner, H. 1985. The Mind’s New Science. New York: Basic Books.

Gazzaniga, M. 1988. Mind Matters: How Mind and Brain Interact to Create our Conscious Lives. Boston: Houghton Mifflin.

Gazzaniga, M. 2011. Who’s In Charge? Free Will and the Science of the Brain, New York: Harper Collins.

Gennaro, R. 1995. Consciousness and Self-consciousness: A Defense of the Higher-Order Thought Theory of Consciousness. Amsterdam and Philadelphia: John Benjamins.

Gennaro, R., ed. 2004. Higher-Order Theories of Consciousness. Amsterdam and Philadelphia: John Benjamins.

Gennaro, R. 2012. The Consciousness Paradox. Cambridge, MA: MIT Press.

Gray, J. 1995. “The contents of consciousness: a neuropsychological conjecture”. Behavior and Brain Sciences, 18/4: 659–722.

Hameroff, S. 1998. “Quantum computation in brain microtubules? The Penrose-Hameroff ‘Orch OR’ model of consciousness”. Philosophical Transactions Royal Society London, A 356: 1869–96.

Hardin, C. 1986. Color for Philosophers. Indianapolis: Hackett.

Hardin, C. 1992. “Physiology, phenomenology, and Spinoza’s true colors”. In A. Beckermann, H. Flohr, and J. Kim, eds. Emergence or Reduction?: Prospects for Nonreductive Physicalism. Berlin and New York: De Gruyter.

THE SOUL

Aber, Mary Alling, Souls. California: The Logos Fraternity, 1894.

Adler, Alfred, Understanding Human Nature tr. W. Beran Wolfe. Greenwich, Conn.: Fawcett, 1927.

Assagioli, Roberto, “Loving Understanding.” Ojai: MGNA Publications, 1979.

Assagioli, Roberto, Psychosynthesis. New York: Viking, 1965.

Aristotle, On the Soul tr. J. A. Smith. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Augustine, “On the Immortality of the Soul” tr. George G. Leckie. Appleton-Century, 1938.

Aurelius, Marcus, Meditations tr. George Long. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Baha’u’llah and Abdu’l-Baha, Baha’i World Faith. Wilmette, Illinois: Baha’i Publishing, 1943.

Bailey, Alice A., From Intellect to Intuition. New York: Lucis Publishing, 1960.

Bailey, Alice A., The Soul and Its Mechanism: The Problem of Psychology. New York: Lucis Publishing, 1965.

Beck, Sanderson, Living In God’s Holy Thoughts. New York: Baraka Press, 1976.

Berkeley, George, The Principles of Human Knowledge. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Berkeley, George, Three Dialogues Between Hylas and Philonous. London: Collier Books, 1965.

Besant, Annie, The Ancient Wisdom: An Outline of Theosophical Teachings. London: Theosophical Publishing Society, 1897.

Bible with the Apocrypha, The Oxford Annotated Revised Standard Version ed. Herbert G. May and Bruce M. Metzger. New York: Oxford University, 1965.

Bhagavad-Gita (The Lord’s Song) tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Blavatsky, H. P., Isis Unveiled: A Master-Key to the Mysteries of Ancient and Modern Science and Theology, Volume I. Science; Volume II. Theology. London: Theosophical Publishing House, 1923.

Boethius, The Consolation of Philosophy tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Book of the Dead (The Papyrus of Ani) Egyptian Text tr. E. A. Wallis Budge. New York: Dover, 1967.

Brunton, Paul, The Quest of the Overself. New York: Dutton, 1938.

*Bucke, Richard Maurice, Cosmic Consciousness. New Carus, Paul, The Soul of Man. Chicago: Open Court Publishing, 1905.

Edgar Cayce’s Story of Jesus ed. Jeffrey Furst. New York, Berkeley Medallion, 1968.

Chan, Wing-tsit, A Source Book in Chinese Philosophy. Princeton, 1963.

Chuang-tzu: Genius of the Absurd tr. James Legge ed. Clae Waltham. New York: Ace Books, 1971.

Dante Alighieri, The Banquet (II Convito) tr. Katharine Hillard. London: Kegan Paul, Trench & Co, 1889.

Descartes, Rene, Discourse on the Method of Rightly Conducting the Reason tr. by Elizabeth S. Haldane and G. R. T. Ross. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Descartes, The Passions of the Soul tr. Lowell Bair. New York: Bantam Books, 1961.

Dhammapada (Path of Truth) tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Diogenes Laertius, Lives of Eminent Philosophers tr. R. D. Hicks, 2 volumes. Cambridge: Harvard University, 1972.

Eckhart, Meister tr. Raymond Bernard Blakney. New York: Harper & Brothers, 194I.

Emerson, Ralph Waldo, The Complete Writings of. New York: Wm. H. Wise & Co., 1929.

Epictetus, The Discourses tr. George Long. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Epictetus, Golden Sayings and Fragments tr. Hastings Crossley. New York: Collier & Son, 1937.

Epictetus, The Manual tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

The Farther Shore: An Anthology of World Opinion on the Immortality of the Soul ed. Griffin and Hunt. Boston, Houghton Mifflin, 1934.

Frazer, James G., The New Golden Bough abridged by Theodor H. Gaster. New York: Mentor, 1959.

Froebel, Friedrich, The Education of Man tr. W. N. Hailman. New York: D. Appleton and Company, 1887.

Gandhi, M. K., Non-Violent Resistance (Satyagraha). New York: Shocken Books, 1951.

Gospel According to John tr. Sanderson Beck in The Good Message of Jesus the Christ. Goleta: World Peace Communications, 2008.

Gospel According to Luke tr. Sanderson Beck inThe Good Message of Jesus the Christ. Goleta: World Peace Communications, 2008.

Gospel According to Mark tr. Sanderson Beck inThe Good Message of Jesus the Christ. Goleta: World Peace Communications, 2008.

Gospel According to Matthew tr. Sanderson Beck inThe Good Message of Jesus the Christ. Goleta: World Peace Communications, 2008.

Gospel According to Thomas, The tr. Sanderson Beck inThe Good Message of Jesus the Christ. Goleta: World Peace Communications, 2008.

Huxley, Aldous, the Perennial Philosophy. New York: Harper & Row, 1945.

Inayat Khan, the Sufi Message of Hazrat, Volume 2. London: Barrie Books, 1960.

Iyer, Raghavan, The Moral and Political Thought of Mahatma Gandhi. Oxford: Oxford University Press, 1973.

Jagat Singh Ji, Maharaj Sardar Bahadur, The Science of the Soul. Punjab, India: Radha Soami Satsang, 1972.

James, William, The Principles of Psychology. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

John of the Cross, St. Dark Night of the Soul tr. E. Allison Peers. New York: Image Books, 1959.

John-Roger, The Consciousness of Soul. Los Angeles: MSIA, 1975.

John-Roger, Inner Worlds of Meditation. New York: Baraka Press, 1976.

John-Roger, The Journey of a Soul. Los Angeles: MSIA, 1975.

Johnson, Julian, The Path of the Masters. (Punjab) India: Radha Soami Satsang Beas, 1939.

Jones, Gladys V., The Flowering Tree. New York: William Sloane, 1965.

Jung, C. G., Man and his Symbols. New York: Doubleday, 1964.

Jung, C. G., Psychological Types tr. H. G. Baynes and R. F. C. Hull. Princeton University Press, 1971.

Jung, C. G., The Structure and Dynamics of the Psyche tr. R. F. C. Hull. New York: Bollingen, 1960.

Jung, C. G., Symbols of Transformation tr. R. F. C. Hull. New York: Bollingen, 1956.

Kirk, G. S. and Raven, J. E., The Presocratic Philosophers: A Critical History with a selection of texts. Cambridge University, 1957.

Leadbeater, C. W., A Textbook of Theosophy. Madras, India: Theosophical Publishing, 1956.

Lin Yutang, The Wisdom of China and India. New York: Random House, 1942.

Locke, John, An Essay Concerning Human Understanding. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Maeterlinck, Maurice, The Treasure of the Humble tr. Alfred Sutro. New York: Dodd, Mead and Company, no date.

Maharaj, Swamiji, The Sar Bachan: The Yoga of the Sound Current tr. Sardar Sewa Singh. Beas, India: Radha Swami Sat Sang, 1955.

Meher Baba, Listen, Humanity ed. D. E. Stevens. New York: Dodd, Mead & Company, 1957.

Meher Baba Speaks: The Theme of Creation and Its Purpose. New York: Dodd, Mead & Company, 1955.

McDaniel, Ivan G., Lamp of the Soul. Quakertown: Philosophical Publishing, 1942.

Montessori, Maria, The Montessori Method tr. Anne E George. New York: Shocken Books, 1964.

Patanjali, Yoga Sutras (Union Threads) tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Plato, The Dialogues of tr. B. Jowett. New York: Random House, 1920.

Plato, Phaedo tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Plotinus, Six Enneads tr. Stephen MacKenna and B. S. Page. Chicago: Encyclopaedia Britannica, 1952.

Plutarch’s Moralia Volume VII tr. Phillip H. De Lacy and Benedict Einarson. Cambridge: Harvard University, 1959.

Powell, Arthur E., The Causal Body and the Ego. London: Theosophical Publishing House, 1928.

Radhakrishnan, Sarvepalli, and Charles A. Moore, A Sourcebook In Indian Philosophy. Princeton, 1957.

Ramanathan, The Culture of the Soul Among Western Nations. New York: G. P Putnam’s Sons, 1906.

Rank, Otto, Psychology and the Soul tr. William D. Turner. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1950.

Reyes, Benito F., Cybernetics of Consciousness: Theory and Practice of Meditation. Ojai: World University, 1978.

Reyes, Benito F., Scientific Evidence of the Existence of the Soul. Wheaton, Ill.: Theosophical Publishing, 1970.

Rohde, Erwin, Psyche: The Cult of Souls & Belief in Immortality among the Greeks tr. W. B. Hillis. New York: Harper & Row, 1966.

Satya Sai Baba, Teachings of Sri. Lakemont, Georgia: CSA Press, 1974.

Schurֳ©, Edouard, The Great Initiates: A Study of the Secret History of Religions tr. Gloria Rasberry. New York: St. George Books, 1961.

Singh, Kirpal, The Crown of Life: A Study in Yoga. Delhi, India: Ruhani Satsang, 1970.

Steiger, Brad, In My Soul I Am Free: The Incredible Paul Twitchell Story. New York: Lancer Books, 1968.

Teresa of Avila, St. (Autobiography) The Life of Teresa of Jesus tr. E. Allison Peers. New York: Image Books, 1960.

Therese of Lisieux, Autobiography of St.: The Story of a Soul tr. John Beevers. New York: Image Books, 1957.

Twitchell, Paul, Eckankar: The Key to Secret Worlds. New York: Lancer Books, 1969.

Twitchell, Paul, The Tiger’s Fang. New York: Lancer Books, 1969.

Underhill, Evelyn, Mysticism: A Study in the nature and development of Man’s spiritual consciousness. Cleveland: World Publishing, 1955.

Upanishads (Kena, Katha, Isha, Mundaka, Prashna, Mandukya, and Shvetashvatara) tr. Sanderson Beck in Wisdom Bible. Ojai: World Peace Communications, 2002.

Upanishads, The Thirteen Principal tr. Robert Ernest Hume. London: Oxford, 1931.

Wilder, Alexander, M. D. “The Soul” p. 459-473 Lucifer. A Theosophical Magazine ed. Annie Besant, Volume X March-August, 1892. London: Theosophical Publishing.

Yogananda, Paramahansa, Autobiography of a Yogi. Los Angeles: Self-Realization Fellowship, 1956.

Yogananda, Paramahansa, The Master Said. Los Angeles: Self-Realization Fellowship, 1952.

Yukteswar Giri, The Holy Science. Los Angeles: Self-Realization Fellowship, 1949.

Music for the soul:

Neshama Carlebach

The Ballad of Mauthausen

ספרים של המחבר – גבריאל רעם

שפת הגוף ותקשורת לא מילולית

גברים ונשים מעבר למלים

אמנות השיחה

לא הכל דיבורים

משמעותן של תנוחות הגוף

שיחות תודעה

איך אתה נוהג

אאוטסיידרים ומורדים

החיים, רשימות מן הגלות (2014)

החיים, המציאות ומה שנסתר – תחת שם העט גבריאל בן-יהודה

מסע אל הישות הפנימית – תחת שם העט גבריאל בן-יהודה

בקצרה ולעומק –הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף.

עוד 4 ספרים דיגיטלים חדשים:

https://www.getbooks.co.il/gbrial-rem

Gabriel

כתיבת תגובה לבטל

About psycholody

ציטוטים מתוך: “צפור הנפש”

מצבי תודעה בקבלה- ד”ר אבי אלקיים

מודעות בשלושה ממדים

שני שירים של יהודה עמיחי על מה שכה זועק בחסרונו בעולמנו:חמלה.

קפיצה קוואנטית אל הרוח

שכינה

השכינה

אנשים חלולים

פנייה לקוראים של הפוסטים באתר: “הגות במבט קוונטי”.

כתיבת תגובה לבטל

You May Also Like