אדם בא לפסיכולוג ומתלונן על חוסר הצלחה בחיים. 'לא הולך לי', אומר האיש. 'לא הגעתי להיכן שאני אמור להגיע. אני מלא כשרון אבל מבוסס הרחק מאחרי מיצוי כישרוני. עזור לי'.
'אהה', אומר הפסיכולוג, 'אתה מכשיל עצמך'. האיש מהנהן בראשו, נראה כי תובנה זו אינה חדשה לו. הוא רגיל לכך שהוא מכשיל עצמו.
והפסיכולוג מסביר, 'אתה מכשיל עצמך, כי אתה פוחד להצליח'. ומדוע הוא מפחד להצליח? מן הסתם בגלל החובות והמטלות שזה ישים עליו.
ובכן האמת פשוטה יותר אך גם סותרת. לא רק שאנו לא מצליחים בגלל שאנו מכשילים את עצמנו, אלא שאנו לא נכשלים מספיק, וזה מה שלא מאפשר לנו להגיע להצלחה.
לא פחד מן ההצלחה. פחד מן הכשלון.
ומדוע בן אדם פוחד להיכשל? כי כשהוא ניכשל, הוא חש רע, וזאת בשל ירידה בערך העצמי שלו.
הסיבה העיקרית לכך שאנשים לא מצליחים, נעוצה בכך שהם לא יודעים להכשל. דהיינו, הם לא יודעים לקבל את הכישלון מבלי לערוף לעצמם את הראש.
חוק ההצלחה טוען כי כדי להצליח חייבים להיכשל.
הכישלון הוא אבן דרך, בדרך להצלחה. אך בגלל התגובות הקשות שהכישלון יוצר במערכת, במקום להיות אבן דרך הוא הפך לחסם. כביכול משהו שמנוגד להצלחה.
אך הכישלון אינו אנטי-תזה להצלחה. הוא השער הקדמי אליה.
ככל שלאדם רמת בגרות נפשית גבוהה יותר, כך יהיה מסוגל לראות את הקשיים כמשהו הכרחי בדרך להשגים או הצלחה. ולא כהוכחה לחוסר היכולת להצליח.
היחס לכשלון הוא מדד לרמת הבגרות הנפשית של האדם. ואכן, ההבדל בין אינפנטליות לבגרות, נעוץ ביחס לכישלון. האינפנטיל רואה בו סימן לחוסר מסוגלות. בעוד שהבוגר נפשית רואה בו מכשיר כושר בדרך למטרה.
הכישלון מסמן לבוגר נפשית את המרחק בין מה שיש בו ובין הרמה שהוא שואף אליה. ככל שהפיסגה רחוקה וגבוהה יותר, כך ידרשו יותר כישלונות כדי להגיע אליה.
וככל שההצלחה משמעותית יותר, ועומדת בניגוד לקונצזוס מסויים – כך צריך להכשל יותר. כלומר הכשלון תמיד יהיה בהתאמה לגודל ההשג של ההצלחה. וככל שההצלחה חשובה ומשמעותית יותר, כך צריך לעבור יותר כשלונות, בדרך אליה.
קשה להבין כי אנחנו חיים במקום שנישלט ע"י חוק מרפי, חוק מרפי אומר שהכל יותר קשה מכפי שנדמה. וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת, שטוענת שכל העניין בכלל בראש שלנו. ואם נשכנע עצמנו, או נאמין בעצמנו מספיק, או נחשוב חיובית, או נתמקד רק בהצלחה, או לא נוותר על החלום – נוכל להגיע להצלחה בלי בעיות.
אך זה רק עושה את כל עניין ההצלחה קשה עוד יותר. מה שצריך לדעת הוא שבמקום הזה אתה צריך להיכשל הרבה יותר פעמים ממה שאתה מצליח. הדרך להצלחה, במקום הזה, היא טיפוס במעלה מוט משומן, שבו אתה מחליק שני מטר על כל מטר שאתה מתקדם למעלה.
יש פה יותר כישלונות מאשר הצלחות, יש פה יותר קושי מאשר מזל, זה מקום קשה.
אך הראיה שלנו חד קוטבית, איננו מודדים את הכשלון ביחס ישיר להצלחה. אלא רק ביחס לכשלון. הכשלון ביחס לכשלון הוא חסר משמעות, אך כשלון ביחס להצלחה הוא מלא משמעות, כי הוא מוביל אליה. אם הכשלון בא לבד, (ולא כקוטב ברצף דו קוטבי) הוא נתפס כאנטיתיזה להצלחה ולא כתנאי הכרחי להגיע אליה.
ואז כשמגיע הכישלון הראשון – אנחנו מתרסקים, אף אחד לא סיפר לנו.
מי שרוצה להצליח, בכל תחום שהוא, צריך להבין שהבעיה היא לא ההצלחה, אלא הכשלון. לא לדעת איך להצליח, אלא לדעת איך להכשל. (מבלי לערוף לעצמך את הראש). איך להכשל בצורה חיובית. איך להכשל כחלק מן המאמץ ולא כאנטיתזה לו.
הבעיה עם גישות פסיכולוגיות וניו אייג'יות רבות, שהן מסיטות את האדם מהתמקדות בקושי, ומשכנעות אותו, שעליו להתמקד בהצלחה ובדרך למעלה, להיות ממוקד רק בטוב. למה הדבר דומה? לאדם רוצה להגיע לשולחן שעליו מונח משהו שהוא מאוד רוצה, ובדרך ישנם בורות עמוקים. ומי שמדריך אותו אומר לו להתעלם מן הבורות ולהתמקד רק במה שיש על השולחן. ואז עם הנפילה הראשונה, יתרסקו רגליו.
הדרך להצליח היא 'גאולה דרך הביבים'; אתה מגיע למעלה רק דרך הלמטה. הלמטה הוא שער בדרך ללמעלה. אם אתה לא מתמודד עם מה שמפיל אותך, אתה לא יכול להגיע למעלה.
קשה לקבל את שכתוב כאן. כי מי רוצה להיכשל? קל יותר 'למכור' תורה או דרך, שמלמדת שאפשר להגיע למעלה ללא כשלונות, או עם כמות מוגבלת. או מופחתת. הניו אייג' טוען כי 'כשלונות זה רק בראש שלך'. והסיבה שאינך מצליח זה בגלל שאתה חושב יותר מדי על הכשלון. ואילו אם תשכח מהכשלון ותתמקד רק בהצלחה, תצליח. ואילו אני אומר כי אסור להתעלם מן הכשלון, ואדם חייב לעבור דרכו.
(אך מילים אלו מקוממות. מי רוצה את זה בכלל?)
וכדי לעבור מספיק כישלונות, עד שתצליח – יש צורך במוטיווציה מצד אחד ונואשות מצד שני, אם יש לאדם את שניהם הוא יצליח לעבור דרך שער הכישלון. ואז המבוי הסתום של הכישלון יהפוך לשער.
כשאין לאדם מספיק נואשות מצד אחד ומספיק מוטיווציה מן הצד השני, הכישלון מקרקע אותו.
נואשות באה מן הידיעה שאם אדם לא יעבור את השער הזה, הוא יפול חזרה לרמה הנמוכה שממנה הוא שואף להחלץ. ומוטיווציה באה מהשתוקקות אמיתית, שבאה מן הבטן, מאוהבות בפוטנציאל שקיים ברמה שהוא רוצה להגיע אליה.
נואשות באה מן הרגש, מוטיווציה באה מן הבטן.
אך ישנו גורם נוסף שמקל או מקשה את כל עניין התמודדות עם הכשלונות. זהו גורם פסיכולוגי, ושמו דימוי עצמי. והוא חשוב ביותר לגבי יכולת התמודדות עם הכישלון; נואשות ומוטיווציה יאפשרו לאדם לנסות שוב ושוב, דימוי עצמי גבוה יאפשר לאדם לא לרסק את עצמו, לאחר הכישלון הבא. כלומר למזער את הנזק הנפשי שלאחר הכישלון. לא לקחת אותו באופן אישי.
ודימוי עצמי קשור למוצקות של האני. ככל שלאדם מרכז כובד פנימי (אני, עצמי) מבוסס יותר – כך הדימוי העצמי שלו יהיה גבוה יותר. למעשה הבעיה עם הכשלונות אינה בעיה של הכשלונות עצמן, כמו בעיה של האני של האדם. אם יש לאדם מרכז כובד עצמי מספיק חזק ומבוסס, לא תהיה לו בעיה להכשל.
אדם צריך מרכז כובד קבוע ובלתי משתנה של מי הוא, מרכז שישחרר אותו מתלות בכשלונות והצלחות. אם נדמה את נפשו של האדם למערכת כלכלית, הרי שצריך להיות לו מטבע מספיק חזק כדי שמה שקורה בבורסה לא יפיל אותו יותר מידי. מטבעות חזקים לא מושפעים משפל בבורסה, או ירידת ערך המטבע. אך אם לאדם אין אני מספיק מוצק, אז הוא מוצא עצמו תלוי בהצלחות ובכשלונות שלו. בהעדר מדד קבוע, פנימי ויציב, הוא נע ונד בהתאם לגראף הכשלונות שלו. וכמובן שמצב כזה הנו בלתי נסבל. צריך להיות לאדם משהו בתוכו שאינו תלוי בהצלחה או בכישלון, משהו שיכול לספוג את הכשלונות מבלי להפוך, לערמת אבק. משהו שיחזיק מעמד במהלך הכשלונות, משהו מתוכו יוכל לשאוב את הכוח, להתמודד שוב ושוב. עד שיצליח.
XXX
גבריאל רעם
27.5.06
Gabriel Raam
Gabriel