מהן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איוושה קלה וכלה.
ואנו חיים אותם במעין בולמוס, מעורבות רגשית ולחץ היסטרי: קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות.
בתזזית עיוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו…
אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה.
אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו, וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את המשקעים הקשים של ההסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות המתקרב.
מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלות הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו. מסע שאת מס הנסיעות שלו אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו: משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה תכנית הבידור בטלויזיה , הארוחה הבאה, הפלירט הבא, המכונית הבאה.
המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לו החיים עצמם.
המשמעות של השיהוק הזה אנו קוראים לו חיים – אינה בקיום היחידני, אלא מעל, מעבר ומחוצה לו; במקרו, ולא במיקרו, בעולם הגדול והמסתורי ולא בבועת הסבון הצרה והמחניקה שבה מרחשת הטלנובלה המלודמרטית של חיינו הקטנים, אלא במרחב החופשי והגדול של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה.
המרחב הבלתי נתפס הזה וההקשר הענק הזה – הם המישורים בתוכם ובם מתרחשות השאלות הפילוסופיה הגדולות. שאלות שאינן מעניינו של הבורגני המצוי, החי כשרגליו על אדמת היומיום וידיו בוחשות בחיים המעשיים.
‘אני איש מעשה’, אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה בה הוא חי. חברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול זמן. חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בכיפה.
כי מהן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.
” מהי דרך חיינו בנוף מציאות שאין בו זכר למודעת ולמחשבה על חידת הקיומיות ועל הנוכחות של הנמצאים?”.
ג’ שטיינר, משנתו של מרטין היידגר (שוקן).
* *
“כי באתי – לא הענקתי לשמיים כלום!
מותי לא ינחילם תפארת ופירסום.
ועד היום הזה לא בואר מאום.
לא בנתי, למה באתי ואצא עגום”.
עומר כיאם, המרובעים.
——————————————————————————–
מתוך: החיים, המציאות ומה שנסתר – גבריאל בן יהודה. עמ’ 173-174
Gabriel
Gabriel Raam