האמת, הפנטסיה והשקר.

מתוך התמונה השניה של "המלט", המערכה השלישית, בקיצורים קלים:

"נכנסים שחקנים ובידיהם חלילים.

המלט: אוֹהּ, חלילים! אֲנסה אחד מהם. (פונה לגילדנסטרן) אתה מוּכן לנגן בֶּחליל הזה?

גילדנסטרן: אינני יכוֹל, נסיךְ.

המלט: בּבקשה.

גילדנסטרן: באמת, אינני יכול.

המלט: אנא, בכל זאת.

גילדנסטרן: אינני יודע איך להחזיק בו, נסיך.

המלט: כל-כך קל, כמו לְשַׁקֵּר. כַּסֵּה נקבים אלה בְּאצבָּעוֹת וּבוֹהן, נשׁוֹף בּוֹ בִּמלוֹא פּיךָ, והוּא ישׁמיע מנגינה נעלָה. רְאֵה, אֵלֶּה הם המנענעים.

גילדנסטרן: אךְ אינני מסוּגל להפיק בּעזרתם פּסוּק הרמוֹני. אין לי הכשׁרה לכך.

המלט: ובכן, רְאֵה נא עד כּמה הִמעטתָּ בּערכִּי! בִּי אמרת לנגן. התיימרת להכּיר את מנענעַי; לחשׂוֹף לעין השמש את צפוּנוֹת ליבּי; לחלֵּל בּי מהטוֹנים הנמוּכים ביותר עד שִׂיא הסוּלָם שלי. שׁפע נעימוֹת וקוֹל נפלא טמוּנים בַּכּלִי הקטן הזה*, אבל אתה אינךָ מסוּגל לדוֹבב אותו. לעזאזל, אתה חושב שֶׁקַּל יותר לנגן בִּי מאשר בֶּחליל? אהיה בּעיניךָ כּל כּלי נגינה שֶׁתרצה, תוּכל לחסוֹם אותי, אך בִּי לנגן לא תוּכל."

*במקור: "organ" – גוּף, וכן כלי הנגינה.

(תרגום של אהרון קומם, יצא בהוצאת "אור-עם" ב-2001)

**

"איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעריכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו".

ברוך שפינוזה, מתוך: "האתיקה".

——————————————————————————–

חלק א. האמת והקיום המוגבל
מדברים הרבה על האמת, ועל כך, שחיבור לאמת יוביל למצב שהוא מעל ומחוץ ליחסיות הקיימת. התחושה היא שהאמת מעניקה לך משהו נצחי, ואם לא נצחי אז לפחות הרבה יותר קבוע מאשר דברים המבוססים על חסר אמת, על שקר, או על אמיתות יחסיות. אך האמת היא שזה הפוך, אם מתחברים לאמת, רק אז נעשים מודעים למוגבלותנו ליחסיות וחוסר השלמות בה כולנו חיים. כי סך הכל קהלת צדק. הכל `הבל הבלים` ואותו גורל צפוי לכולנו. עם האמת או בלעדיה, בסופו של דבר כולנו תועים, כולנו פוחדים, כולנו שואפים לאושר, רוצים אהבה, אותם הדברים עוברים על כולנו וכולנו נמות.

ולכן הקטע של לחיות ביחס לאמת (האמת הקוואנטית) אינו דבר אולטימטיבי, כי בסופו של דבר כל אדם חי קיום יחסי. קודם כל ואחרי הכל אנחנו בני אדם -וכבני אדם אנו מוגבלים -וזה הדבר החשוב ביותר המשפיע עלינו. השאלה האם אתה מחובר לאמת או לא מחובר לאמת, אינה משנה או משפיעה בקשר לקיומך כאדם.

להיות מחובר לאמת משמעו -בין היתר – לדעת שאנחנו לא מושלמים, להבין שמעפר באת ואל עפר תשוב, מה שנותן להילה של האמת גוון מה של צניעות.

החברה האנושית לא מסתדרת עם לחיות ביחס לאמת, זהו קלקול בסיסי שלא ניתן לתקנו. הטיפול האפשרי היחיד הוא אינדיווידואלי (אם בכלל רוצים לדבר על טיפול) והוא אפשרי כאמור רק באופן יחסי, ורק באופן אינטימי, במקום בו העין והאוזן של החברה והיחד הקולני לא נוכחים, והאדם יכול להחשף אליה לאט ובשקט. הבעיה היא שרוב בני האדם חושבים שאם הם לא מקבלים את האמת באור הזרקורים חברתי או הציבורי האמת היא לא אמת. המצב הוא הפוך, כשאתה מקבל את האמת באור הזרקורים הזה, יש לך רק אשליה ממוסחרת שזו האמת.

*

"החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו"

אלן גינצבורג

"האמת היא יסוד השלמות ויפי הגיונם. כל דבר, יהיה מאיזה סוג שיהיה, אי אפשר לו שיהיה יפה ושלם אם אינו באמת כל מה שהנו עשוי להיות ואם אין בו כל מה שצריך שיהיה בו".

לה-רושפוקו, אמרה 626

"האמת היא מה שמתפלל בתוך האדם, והאדם עומד תמיד בתפילה בחיותו חיי אמת".

עימנואל סווידנבורג

"אני מעולם לא עושה להם גיהינום. אני רק אומר להם את האמת, והם חושבים שזה גיהינום"

הרי טרומן

"אין האמת מביאה טובה לעולם כמידת הרע שמביאות האמיתות המדומות."

לה-רושפוקו, אימרה 64

* *

חלק ב. האמת הקשה והפנטסיה המולכת

אחד מן העיוותים הגדולים שלנו ביחס לקיומנו ולחיים הללו שאנו חיים – הוא בדרך בה אנו תופשים את המציאות ואת עצמנו בתוכה. אנו כל הזמן מעוותים את הרשמים מן המציאות ומעבדים אותם כך שיעצימו את ההנאה ויפחיתו את רמת התסכול והסבל. כך יוצא, שהדרך בה אנו מגיבים ומתנהגים – לא מסנכרנת אותנו כלפי האמת, אלא כלפי רמת הנאה גבוהה יותר, או רמת מצוקה נמוכה יותר.

תפישה סובייקטיבית כזו אופיינית לילדים (ילד חושב שהעולם קיים רק בשבילו, בעוד שמבוגר יודע שהעולם קיים בלי קשר אליו ועליו להתאים עצמו לעולם). זה אומר שמבחינה נפשית ופסיכולוגית, (באופן לא מודע כמובן) – אנחנו כולנו בעצם ילדותיים ,אינפנטיליים, מסרבים להתבגר ולקבל את האמת הפנימית של העולם כמות שהיא, מכיוון שאמת זו לא מסבה לנו אושר.

כל זה מוצא את ביטויו המובהק ביותר ביחס שלנו להזדקנות ולמוות: אנו חיים בתחושה שזה לא קורה, לא יקרה. מנגנוני ההכחשה שלנו כל הזמן משנים ומתאימים את תמונת המציאות – כדי להתאימה לפנטסיה הפרטית שלנו (צעירים לנצח). אך זה גם מתרחש בחיי היום יום, זה בא לידי ביטוי מובהק בדרך בה אנו מסתכלים בראי ( מנסים לתפוס פוזה ולהראות יותר צעירים, רזים, שמחים וכו`), ובדרך בה אנו מגיבים, לדמותנו בקלטת וידאו בה אנו מצולמים: איננו מאמינים שהיצור המכוער, או השמנמן הזה הוא אנחנו…האמת היא קשה, היא לא אכזרית או פוגעת, פשוט אין לה מחויבות כלפי האנושות, היא עקרונית, כלל אוניברסלית, ואין בתכנות שלה התחשבות בקוד ההנאה הפרטי שלנו.

אז מה עושים האנשים לגבי מציאות קשה ובלתי מתפשרת זו? האם משנים את קוד ההנאה, כדי שיתאים לקוד האמת העקרונית? לא ולא. הם מעוותים את הדרך בה האמת הגלעינית נקלטת, כך שהיא מתפרשת במוחנו באופן שונה המעובד לצרכינו.

מי שהגדיל לעשות בתחום זה הם דווקא האסכולות הרוחניות והדתיות השונות: עם המשיח, גלגול נשמות, חשיבה חיובית, קריסטלים, אהבת האנושות ועבודה עצמית – כביכול חזרה לטבע, למעשה אונס של הטבע, כדי להתאימו לאמת הסובייקטיבית שלנו. כולם מזמרים לנו שהכל אפשרי, רק לא להתייאש, בשום אופן לא להפסיק ולהיות אופטימיים, כל אחד יגיע בסוף לאושר המושלם, לגאולה מושלמת, חוכמה אבסולוטית. ואם לא עכשיו, סבלנות, הקדמה האנושית, או האסכולה הדתית (או הרוחנית) תביא אותנו לשם במהרה. אנחנו בדרך. לעתים נראה כאילו הקדמה האנושית כולה (הקונונציונלית והאלטרנטיבית גם יחד) פועלת במרץ במטרה להפחית את התסכול הקיומי והאישי, כדי להביאנו לדרגה של אושר מתמיד. אך כמו שאמר קהלת: כולם ייגרסו בשיני הזמן והאמת העקרונית תמלוך לעדי עד. אמת שלעומתה הניסיונות האנושיים לבנות מגדל בבל – בצורה זו או אחרת – נראים פתטיים ומגוחכים.

אז מה יהיה?

מה שיקרה הוא שהעולם שאלוהים ברא – יקבר תחת העולם שאנחנו בראנו. עולם שינציח את הפנטסיה האנושית האינפנטילית-. עולם של קליפות דקורטיביות של המדע הפופולרי והטכני, הדת המסחרית וההמונית והטלוויזיה על כל סוגיה – `הוליווד פור אבר`.

"העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת".

עמוס עוז

*
ג.האמת כמסווה לשקר

חוזר בתשובה מגיע לדת ומחפש חוכמה הארה ואמת, ואכן הוא מוצא ושומע הרבה אמיתות, חלקן שידע, חלקןנשמעות נכונות – והוא בטוח שהגיע למקום הנכון.

אדם תועה ומיוסר מגיע לפסיכולוג ושומע מפיו דברים נכונים הוא חושב: "אם הוא יודע עלי כל כך הרבה, אז בטח הוא יודע הכל" – והוא נפתח כמניפה.

דבר דומה קורה אצל האסטרולוג או הקורא בכף היד אליו הולכים אנשים לחפש הכוונה, ייעוד, סדר בתוך הבלגן הזה של החיים. ואמנם הם אומרים לו דברי אמת מהממים והבן אדם הופך למשתף פעולה.

אך אמיתות אלה הן עלה התאנה תחתיו מסתתרת ערוות האמת שאותה איש לא מעוניין באמת לחשוף. האמת הגלויה היא מסווה, מסכה אטרקטיבית בעזרתה למשוך אנשים. ולא שהאמיתות הללו אינן אמיתות, חלילה, הן אמיתות לכל דבר, מה שגורם לאדם לחוש שאכן הוא הגיע למקום הנכון, רק שהן לא הגלעין, הן הצוף שמושך את הדבורים, הן הבשר שמונח בקרקעית המלכודת, (והמלכודת היא העיקר), האמת הפכה לפיתיון במקום להיות תחנה האחרונה למחפש אבוד, עייף ומבולבל.

המסווה הטוב ביותר לשקר הוא האמת וזו הבעיה הגדולה ביותר ביחס לאמת, שלעיתים קרובות היא המקום שבו השקר אוהב מאוד לחיות, שם הוא מרגיש הכי טוב ונוח, כמו סרטן בגוף או שרשור במעיים. יש משפט של דוסטוייבסקי שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר".

(דרך אגב, אותו הדבר נכון גם בהיפוך, כלומר המסווה הטוב ביותר לאמת הוא השקר. הכיצד? ובכן בתרבות שגלעין שלה הוא שקרי למה שהיא מעמידה כלפי חוץ, האמת היא איום, ולכן ברגע שהיא פוגשת את האמת כל המנגנונים חשים להשמידו, ועל כן הדרך הטובה ביותר להגן עליו זה לחפותו בשקר, להגן עליו על ידי מכסה בטוח של שקרים, להראות כמו הסביבה, די דומה לזיקית, או לבעל חי שהטבע צייד אותו במרקם חיצוני הנראה כמו העלים או הגזע שעליו הוא חי, בהקשר זה ראהראי את המסה: "סוכן החרש של הישות" בפרק: "לוחם הישות הפנימית" בחטיבה זו, "מה שביניהם").

אך מה משמע שהשקר אוהב לחיות בתוך האמת? ובכן כל האמיתות הללו, בדת הממוסחרת, אצל פסיכולוג, ואצל קוראי כף יד ואסטרולוגים באו בעצם להרדים את הזהירות והחשדנות. והמגיע אליהם בחפשו אמת לא יודע ולא חושד כלל שזהו השקר המציץ אליו דרך עיני האמת, כמו הזאב דרך עיני הסבתא, הכהן דרך עיני הנביא ועירום המלך דרך תדמית בגדיו.

הכיצד? ובכן אם ניקח פסיכולוג למשל, (לא תמיד, אך בחלק גדול של המקרים), אין הוא מתקרב אפילו לחוש את הישות האמיתית של הנועץ בו – אין לו מושג מה האדם שלפניו במהותו והוא גם לא מנסה להבין. למעשה לא נוצר שום קשר אל אמפטיה, של אמת, קשר עמוק ובלתי מותנה בינו לבין המטופל. פסיכולוגים רבים שולפים בזריזות כמה אמיתות, נוקטים בכמה טכניקות בדוקות שתמיד עובדות, ומביאים את המטופלים למצב של תלות, בה בשעה בהם עצמם יושבים בצד, מנותקים לחלוטין מן הדינמיקה של חייו הפנימיים של המטופל, מהמהמים בחשיבות.

כך גם לגבי הדת הממוסדת והמיסיונרית, או דרכים פסאודו רוחניות. אין כאן אמת גלעינית זו שחושפת את המהות הפנימית אלא אמת מתחזה, זו המתיימרת – על ידי טכניקות שיווקיות ואמיתות השוות לכל נפש -להיות האמת האמיתית.

כולנו כה צמאים לאמת, מתים להיפתח אליה טוטאלית, אך כל שאנו עושים בהאזיננו לפסאודו אמיתות אלו- הוא שאנו נפתחים או כלפי אדם מסוים (גורו או פסיכולוג) או דרך מסוימת (דת), אך לא כלפי האמת.

ההבדל בין האמיתות המתחזות והאמת האמיתית היא, שהאמיתות המתחזות `עושות עיניים`, משמיעות נבואות נחמה. הטכניקה היא כדלקמן: לוקחים פתיתי אמת בלתי מחייבות שנשמעות נכון, שוזרים בהן הרבה אמונות ותקווה – והאדם נפתח (ומשלם בדרך כלל).

האמת האמיתית היא אחרת, היא מתומצתת, בלתי מתפשרת, קשה לעיכול, ובפירוש לא נחמדה. בדרך כל היא נמצאת בהיפוך-רמה למה שכולם מכירים. היא הופכת את היוצרות ויוצרת תחושה של מבוכה ובלבול. בעוד שהאמת המתחזה יוצרת תחושה של שיכוך והרמוניה – מידיים.

`יהיה בסדר` אומרת האמת המתחזה, `כל שצריך לעשות הוא` וכו`.

`יהיה לא בסדר` אומרת האמת האמיתית, והחכמה היא לחיות עם זה, לקבל את הזה.

אז מה הוא זה שחי בתוך אותה אמת (מתחזה)?

ובכן במרבית המקרים זהו האגו, החומס משוחרי האמת הערצה, כסף, תמיכה, ובכך הוא מחליש אותם וצובר עליהם כח. ואיך הוא עושה זאת? מהי הפיסלוספיה בה האגו הזה באמת מאמין, מאחורי כיסויי האמיתות היפות? ובכן הוא מאמין שבעצם אין אמת והכל יחסי והכל סובייקטיבי והשאלה היא רק עד כמה השקר שאתה מספר לעצמך משכנע אותך וגורם לך לחיות באילוזיה נעימה יחסית.

תפיסה זו של האגו מאחורי החזות הצחה של האמת בעצם סוברת ש- בעצם אין אמת פנימית, הכל נמצא בתדמית ובשכנוע העצמי.

זוהי גישה שאינה חושפת את האמת המוצנעת, אלא מכסה אותה במה שכדאי להאמין בו, כי הוא נותן תחושה יותר טובה. היא אומרת שאין דין ואין דיין, אין אמת, אין גלעין פנימי, אין משהו אמיתי שיש לשאוף אליו או לחשוף אותו, הכל במוחנו, הכל תלוי בצורה ובדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, בקיצור הכל מסחור, שיווק או תדמית. הכל בלוף, מצוץ מן האצבע. ועל כן הכי טוב זה למצוץ את החיים.

הגישה הזו של האגו מציגה חזות שלכאורה נראית מקוטבת לחלוטין לדרך החיים המקובלת בחברה ולשגרת חייו של היחיד, אך למעשה היא אותה הגברת בשינוי האדרת של הקוטביות. אתה יוצא מפגישה דתית, רוחנית או פסיכולוגית – וחש שנגעת בהיפוך של השקר הקיים, אך זהו לא היפוך אורכי אלא היפוך רוחבי, שנמצא על אותה הרמה, רק בקוטב שונה, ההיפוך האורכי הוא היפוך מרמה לרמה, בעוד שההיפוך הרוחבי הוא מקוטב חיובי לקוטב שלילי באותה הרמה, בסך הכל מעבירים מכיס לכיס, אך באותם המכנסיים. זה אותו הדבר רק מיופייף יותר, כביכול רוחני או נפשי יותר, לא אמיתי יותר.

כל האמור לעיל יכול להישמע סביר, אומר לעצמו הקורא, אך מה לגבי האמונה באלוהים והדתות הגדולות (והקטנות) האם גם שם אומרים לך שהכל בלוף וצריך למצוץ את חיים? ובכן, כן, גם האמונה באלוהים היא סוג של ניצול החיים ולא חשיפת האמת שבהם, כי על ידי האמונה באלוהים `הוא יאהב אותנו ואז אולי נוכל סוף סוף למצוץ מהם את הדבש שכל הזמן מתחמק מאתנו`.

ניתן לראות את העיקרון הזה של האמת כמסווה, כשקר שמאחוריו מולכים תאוות ויצרים של כוחנות ואינטרסים – בעיקר בתחום הפוליטי ובסדרי שלטון וממשל. אין זה סוד שאנו חיים בחברה שקרית שמטיפה לערכים של דמוקרטיה, פתרון של סכסוכים בדרכי שלום, -סובלנות, אחווה, קידמה, צדק ואמת. בשעה שאמת היא שזו בעצם חברת התחרותית, כוחנית נצלנית, מסחרית, שיווקית ולא אנושית במיוחד. זהו מעין שקר מוסכם, שכולם יודעים בתוך תוכם שזהו שקר, ואכן כאן אין ממש בעיה לשוחר האמת, כי זהו עדיין שקר די שקוף, השקרים שמדובר בהם פה הם שקרים מתוחכמים שנועדו לפליטי ומוקעי השקר החברתי המקובל, כאן משוכנעים שסוף סוף מצאו את האמת : בדת, בפסיכולוגיה, בספרי עידן חדש, ברפואה אלטרנטיבית, בהודו, וזה נראה כל כך משכנע, כל כך סותר את דרך החיים המערבית המנוונת. אך זהו שקר על שקר, וזה חמור יותר, כי כאן היומרה לאמת כפולה ומכופלת.

ומאחורי האמת האלטרנטיבית הזו, (כמו מאחורי האמת הממסדית) שוב נמצא מסחור, שיווק אגרסיבי וניכור בין איש לחברו, ייאוש פנימי, דיכאון, חוסר תוחלת, שחיקה ומעורבות רגשית מתמדת, בדיוק כמו שנהוג במקום ממנו ברחו, רק שכאן אסור להראות את זה, חייבים להראות מאושרים, כאן עריצות השקר גדולה יותר, הקונפורמית רבה יותר.

זה לא שיש כאן יותר אמת, אלא שאומנות השקר עלתה מדרגה והיא מתוחכמת יותר עוטה שלמות ועדיים של אמת מנצנצת. שהרי זהו הלבוש שהשקר כה אוהב להתהדר בו, לבוש האמת.

ד.שקרים

"הבעת האמת אינה טבעית לנו – לא כילדים ולא כמבוגרים. טבעי ביותר לילד לשקר, שכן זו הדרך בה הוא מתמרן בין הצורך שלו לזכות בתענוג ובהנאה לבין תביעות החיים והסובבים אותו.

הילד אינו משקר מפני שלמד זאת מהוריו – אלא משום שאינו יכול לעמוד בציפיות של הוריו ממנו המנוגדות לדחף הטבעי והבלתי מרוסן שלו לסיפוקים מידיים".

גזה פליישר

*
כל הזמן משקרים לנו. לא שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו לאט בהיחבא ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שטווים סביבנו נמצאת בכל: גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים לעצמנו. זה לא ממש שקר – רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול ומסך של עשן. כך נוהג נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה"מחליקים", ה"מגהצים" וה"מערפלים" והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.

כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי `ככה זה`.

אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: "אל תדאג" הם אומרים לנו, "זה רק לטובתך" הם משכנעים אותנו, "אני אעשה את זה רק בשבילך" הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש.

הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים. בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: "רק רגע, מה בעצם קורה פה?" כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: "יהיה בסדר. אל תדאג. אנחנו מקדמים. העיקר להיות אופטימיים. למה רק לבקר? שכחתי. זה לא יקרה שוב. צריך לחשוב באופן הגיוני". ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.

טכניקת השקר הזו מבוססת על להציף אותנו בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל של נושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת.

הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה.

אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון. להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום. להתעמת עם כל פוליטיקאי על מה שאמר בשנה שעברה. הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם ממילא אטרקטיביים ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: "הם בטח יודעים". קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ"אנשי מעשה" ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם `מרחפים`, "אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח" הם אומרים "אבל אנחנו עושים"…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם `לטפל בזה`. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: " זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי". או: "זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי". "לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים", " זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה"… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי, כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים, עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.

*

"האמת אינה יכולה להתגלות במערומיה לפני ההמונים".

ארתור שופנהאור

”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה מעצמנו פעמים רבות כל כך"

לה-רשפוקו, אמרה 576

"האמת המסופרת מתוך כוונה רעה, נוראה יותר מכל השקרים שאתה מסוגל להמציא".

ויליאם בלייק

"אין שקר נורא יותר מאשר אמת שלא הובנה על ידי שומעיה".

ויליאם ג`יימס