| במציאות הקוואנטית כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד , כדי להתחבר לאחר צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך וכדי להבין את הנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. |
| אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. זה לא מתעורר כתוצאה מטעם או ריח, וגם לא צליל או צבע, כמו אצל מרסל פרוסט ב”בעקבות הזמן האבוד”. זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. זה מוחשי ביותר ומציף את כל הווייתו, ומבחינת החוויה שאותו אדם עובר באותו הרגע – זה אמיתי יותר מאשר כל מה שמקיף אותו ברגע שהוא נתון בו בהווה. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית. לכאורה תחושות אלו – הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה – הם כמעט דמיון, פנטזיה, אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנחנו חווים בכוכים היותר מוצנעים של ההוויה הפנימית שלנו. כך לגבי “החיים הקטנים”, אך מה לגבי מאורעות היסטוריים חשובים או יצירות גדולות – מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניטשה בשעה שכתב את “כה אמר זרטוסתרא” שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית היתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות, בעוד שמה שעבר בניטשה בעת כתיבת “כה אמר זרתוסטרא”, היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית היא אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניטשה אמיתית בקנה מידה נפשי. אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזאת שצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר? ובכן, נתחיל בתחושה הזאת שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו. התחושה הזאת נובעת מן הנפש. זוהי נפשו שצפה מבפנים, יצאה ממחבואה ומציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המימדים הפיזיקליים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה, הריאליות של משהו מסוים קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה לתוך האדם ברגע ספציפי. ברגע זה, מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו באותו רגע. הריאליה הזאת היא ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הווייתנו. למעשה, הישות וההוויה של כל דבר, אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים אלא בחללים הקוואנטיים שלו. כך למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי במימדים הפיזיים של גובהו או החומרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, במימד הקוואנטי, הסב-אטומי שלו. את הנוכחות הזאת ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הופך הכיסא לאמיתי עבורנו. העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל “יצור” סב-אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני כיוונים, גם בו זמנית. עוד אחת מההנחות של התורה הקוואנטית היא כי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הם הנחות שאינן נתפסות בתודעה הרגילה מאחר ומדובר בחוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה הם החוקים ששולטים על מציאות חיי הנפש שלנו: חוקי המציאות הקוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו מסוים באה לביטוי יותר דרך ההיעדרות שלו, מציאות שבה ככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר. אין פלא אם כן שלעתים המהות האמיתית של יחסים או אישיות מובנת יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית, ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן, שלעתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך “הגיונית” או “מדעית” אחרת. זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר באותו ציור מפורסם; הוא התחבר למימד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.  כך כתב הפילוסוף מרטין היידגר ב”הישות והזמן” על ציור נעלי האיכר של ואן גוך: “ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך איתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?”. התייחסות אל הנפש דרך הפריזמה הקוואנטית נוגעת במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה, כך היא יותר נוכחת. זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. כאמור, בעולמות הקוואנטיים הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי, ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאשר אדם שמביט מנקודת מבט אובייקטיבית כביכול. עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת. העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, האמת היתה שהיא מתה מעודף ניקיון. במימדים הקוואנטיים, כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד. כדי להתחבר למישהו אחר צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להתייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים. כאן, לזמן יש איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב מאוד יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים. ואכן, חיים במימד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. הנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך למרבה הצער אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס, ההמוני והכוחני שלנו. היא גורשה מן הקיום ומתקיימת קיום מצומצם וחלקי במעין שמורות טבע אקראיות. |
Gabriel
Gabriel Raam
