חלק א’:

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם ‘נכנסתי למשבר או לא’, אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד ‘איך אנו מנהלים את המשבר’. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל’לחיות את החיים’, על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או ‘ההסבר’) שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים (‘כי ממילא הכול כבר אבוד’) וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש’הכל אבוד’ מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב’:

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה ‘הפריה’ של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

גבריאל רעם,

6.5.13