הגות גמדית, חלק ראשון.

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם. או אוסף קלישאות שבאות לכסות על העדר עומק.

למשל כשקובי מידן, או אינטלקטואל גבה מצח אחר מראיין דמות ציבורית, או סופר ידוע. ושואל אותו שאלות שיש מאחריהן השקפת עולם, תפיסה רחבה וכוללת או הבנה דקה של תהליכים ודינמיקות שקיימות בתחום ההתמחות של אותו איש מעש, או סופר -בדרך כלל מה שעולה ברשתו של המראיין הם דגי רקק לא מרשימים; מיחזור של דעות ומוסכמות שלא שופכות אור על כלום.

או למשל בערוץ שמונה ישנה תכנית בשם: "סטודיו למשחק עם…" זו תכנית בחסות אוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. המראין, ג'ימס ליפטון, הוא אינטלקטואל בנוסח ברנר פיבו,(מ'קדרת תרבות' הצרפתית), שמנסה לחקור את העולם ההגותי של השחקנים הידועים המתארחים בו, למשל מה הקונספציה שלהם כשהם באים לעבוד על דמות, או איך הם תופסים את מערכת היחסים על הסט עם במאי מסויים, או מה הגישה שלהם לאוסקר. כל המצב מכובד מאוד, אך כשמקשיבים למה שיוצא להם מהפה, קשה להתרשם. זה נע בין אמירה קלישאית אחת, לאמירה אחרת שלא אומרת כלום. ברוב המקרים ברור שהם לא חשבו על זה, אלה עשו את שעשו באופן מכאני מבלי לתהות יותר מדי על מה זה אומר, או מה מסתתר מאחור. דוגמא אחרת, למשל כשמראיןי מנסה להבין מפוליטיקאי בכיר על השורשים הרעיוניים של הגישה הכלכלית או המעמדית או הבטחונית שלו. וכשהוא נדרש להסביר, מהיכן הוא בא ומהי השקפת העולם התומכת בגישה זו, בדרך כלל הוא נתפס לאמירות שטוב להגיד, נשמעות טוב, אך לא פותחות צוהר להבין משהו עמוק או רחב יותר על העולם התודעתי המזין את הפעולות שהוא מוציא לפועל.

החשיבה לא ממריאה אל מה שמעבר, מעל ומסביב, ומאידך לא צוללת לעומק כדי לגלות רבדים או ממדים חבויים, או תבנית על כלשהי.

אלה שני החטאים העיקריים של חשיבה ההגותית, זו שמתיימרת להבין, או לחשוף את מה שמעבר לנגלה ולמובן מאליו; העדר עומק והעדר מרחב.

חסרה להם חשיבה מופשטת ותעוזה מחשבתית. היכולת לעוף עם המחשבה אל מעבר לממדי המקום והזמן – מחד והיכולת לצלול למעמקי תת ההכרה ולמנגנונים שאחראים על התוצר הסופי – מאידך.

הסיבה להעדר עומק היא בדרך כלל בגלל חשש מלחרוג מנורמות או מוסכמות כלשהן. והסיבה לחשיבה צרה ולא ממריאה היא שאנו משתמשים בצד הלא נכון של המח. אנו משתמשים בצד השמאלי שמוכשר לחשיבה מכנית, רציונלית, לוגית, אנליטית, לינארית. אך לא לחשיבה מופשטת, אך לשם כך יש צורך להקיץ את האונה הימנית הרדומה.

כשרוב בני האדם נדרשים לאספקט ההגותי של משהו, למשמעות הפנימית, לרבדי העומק – מחד. או לתפיסת על כוללת ורחבה של משהו – מאידך. בדרך כלל ניתן לחוש כיצד מנגנוני החשיבה נתקעים ואז מה שיוצא מפיו של האדם הוא מלל לשם מלל שלא אומר כלום מלבד הצורך להסתיר את חוסר היכולת לספק את הסחורה ההגותית.

סך הכל מדובר בשתי סיבות עיקריות לרדידות הגותית או להגות גמדית.

א. העדר כנפיים… (הגות מקורקעת וחסרת מעוף).

ב. ראיה מוארת מדי… (הגות שטחית וחסר עומק)

 א. העדר מעוף (כנפיים):

הבעיה בהתיימרות הגותית שתוארה כאן היא חוסר היכולת להמריא אל מעבר למה שגלוי, מקומי ומובן מאליו; המציאות כפי שאנו קולטים אותה בתודעתו הרגילה.

המוח הימני משתמש במאטפורות וסימבולים ככלי חשיבתי. כל חשיבה גבוהה חייבת להשתמש במטאפורות כדי להבין את מה שמעבר למה שנתפס בתודעה הרגילה. ההוגה אבי תורת הפמנולוגיה; אדמונד הוסרל גילה שהתודעה הרגילה והסובייקטיבית מסתירה במקרה הטוב את עולם הישות והישנות האמיתי. והמטאפורה היא מעין כלי טיס, בעזרתו ניתן להתעלות מעל למגבלות והעיוותים של התפיסה הסובייקטבית והמקומית. הוא טען כי התיאוריות מקרקעות אותנו בתפיסה סובייקטיבית וכי החטא הגדול בנסיון לתפוס את מלא ההיקף של המציאות הוא לקחת דברים כמובנים מאליהם. המציאות תמיד מורכבת ומסובכת יותר מכפי שאנו רוצים לתאר לעצמנו.

ההגות יכולה וחייבת להמריא בעזרת המאטפורות והסימבולים. אחת הדוגמאות היפות לשימוש בסימבולים כדי להבין את המרחב, האוירה והתרבות שאופפים משהו, ניתן למצוא בספר: "אמריקה" של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודיאר. בספר זה הוא כותב על מאפיינים אמריקאים רגילים: גורדי שחקים. אורות דולקים כל הלילה, כבישי אספלט רחבים, דיינרים, וכו'. אך הוא משתמש בהם כסימבולים להבין את המנטליות האמריקאית. למשל בגורדי שחקים, מה שיש בהם שהוא כל כך אמריקאי? מדוע כדורסל ובייסבול נדברים לאמריקה. מדוע כל כך הרבה אמריקאים שמנים כל כך. הנה כמה מאטפורות אמריקאיות והדרך שבודריאר ממריא בעזרתן להבנה רחבה יותר של האמריקאיות.

"על הגבעות המבושמות של סנטה ברברה, כל הווילות נראות כמו funeral homes. בין הגרדניות והאקליפטוסים, בתוך שפע מיני המצחים והמונוטניות של המין האנושי, שוכן הגורל הנוגה של האוטופיה המוגשמת. בלב העושר והחופש, נשאלת תמיד אותה שאלה: :What are you doing after the orgy?”. מה כבר אפשר לעשות כשהכל זמין: הסקס, הפרחים, הסטיראוטיפים של החיים ושל המוות? זו הבעיה של אמריקה, ודרכה, זו נעשתה הבעיה של העולם כולו". (עמ' 47).

"המיקרוגל, מטחנת האשפה, האלסטיות הרוויה של השטיח מקיר לקיר: צורת הציביליזציה הזאת, המדושנת והקייטנית, מעוררת באופן בלתי נמנע הרהורים על סוף העולם: בכל הפעילויות כאן יש נימה סמויה של סוף העולם. המלומדים הקליפורניים האלה המשוגעים לדבר אחד, ללטיניות או למרקסיזם, הכתות המרובות האלה המשוגעות לדבר אחד, להתנזרות או לפשע; הג'וגרים הסהרוריים האלה שרצים בערפל, כמו צלליות שנמלטות מהמערה של אפלטון; הדבילים או המונולואידים האמיתיים האלה שנמלטו מבתי החולםי הפסיכיטאריים (שחרור המשוגעים בעיר נראה לי כסימן ברור לקץ הזמנים, כהסרת המחסום האחרון של האפוקליפסה), האוביסים האלה שנמלטים מהעבדה ההורמונלית של גופם-שלהם, ופטפורמות הדלק הללו – -oilsabctuarie שניצבות על משמרתן כל הלילה כמו בתי קזינו מפוארים או חלליות חוצרניות…". (עמ' 48).

"בניו יורק ישנו הפלא הכפול הזה: כל אחד מהבניינים הגדולים מושל או משל פעם על העיר, כל אחת מהקבוצות האתניות מושלת או משלה פעם על העיר, בדרכה שלה". (עמ' 30)

"אלה לא העננים שמתנמרים בכתמים לבנים אפורים, אלה המוחות. העננים צפים מעל העיר כאונות מוח, שהרוח מגרשת. האנשים, להם יש ענני נוצה בתוך הראש, שיוצאים להם מהעיניים, כמו האדים הספוגיים שעולים מן הקרקע הסדוקה מהגשמים החמים, בדידות מינית של העניים בשמים, בדידות לשונית של בני האדם על האדמה.

כמות האנשים שחושבים כאן לבד, ששרים לבד, שאוכלים ושמדברים לבד ברחובות היא מבעיתה. ובכל זאת, הם לא מתחברים זה לא זה. להפך, הם חומקים זה מפני זה, וקווי הדמיון ביניהם מוטלים בספק". (עמ' 29).

הספר יצא בהוצאת בבל, שנת 2000

זו כתיבה עמוסת מטאפורות. כל מטפורה היא אפשרות למחבר להמריא לתובנה נוספת. ובגלל ריבוי המטאפורות – הכתיבה ההגותית מקבלת גוון שירי בולט. ואכן מטאפורות בשירה הן הכרח, הן הכלי העיקרי. אך בהגות חייב להיות קיים גם הכוח המקרקע, זה המושך פנימה אל העומקים. שירה במיטבה היא מטאפורות טהורות, פסיכולוגיה במיטבה היא נסיון לצלול לעומקי התת הכרה. הגות במיטבה, חייבת לשלב בין השניים, עליה להכיל את המתח הקוטבי שבין גובהי השירה לעומקי הפסיכולוגיה. ועתה למרכיב הפסיכולוגי שבהגות;

ב. העדר עומק (הארה)…:

הבעיה השנייה שבהתמיירות ההגותית, היא החשש לצלול לעומק ולגלות שם מפלצות ודמונים. כאן אנו פוחדים מלחרוג מגבולות החשיבה הקונוונציונלית. זו המצויה כולה בתוך 'השטח המואר', זה שיש עליו הסכמה, שדעת הקהל מתייחסת אליו. שיש לו שם ותווית, והתייחסות פומבית. כל חשיבה שמנסה לחקור את תחום הצללים האפל של מה שלא ידוע, לא מקוטלג ולא לעוס לעייפה בידי השיח הציבורי – נתפס תת הכרתית כמשהו לא בטוח, חשוד אפילו, שהדעת, אינסטנקטיבית – נמנעת ממנו. אך אין אפשרות להבין את החיים והמציאות, במיוחד זו האנושית, ללא סוג של הגות שאני קורא לו: 'הגות אפילה'. זו שמעיזה לחרוג אל התחומים הפחות נאורים בנפש האדם.

רוב המסקנות ההגותיות של רוב בני האדם נעצרות בגבולות של 'תחום האור' 'תחום הטוב'. החשיבה של רובנו לכודה במעגל מבוצר של תקווה, אמונה בטבעו הטוב של האדם, בקידמה האנושית וכו'. למשל כשבאים להבין מעשי רצח, שלמעשה מתרחשים כל יום, אנו מעדיפים לחשוב עליהם כמעשי טירוף (הם מחוץ לתחום האור והטוב). אלה אנשים חולים, הזקוקים לתרופה ואז יחזרו למעגל האור. קשה לנו לתפוס שבכל אדם מסתתר רוצח. בכל גבר אנס, בכל אישה זונה, בכל שוטר שודד. וכי ביצוע חריגת התקן נובע מאותם חלקים אפלים בנו שהחשיבה הרגילה לא מכירה בהם כלגיטימיים.

על ההגות האמיתית להיות רדיקלית, בלתי מתפשרת, לחפש את גלעין המהות של חיינו ויחסינו עם אחרים – גם ובעיקר, מחוץ למעגל שנושא עמו את ההסברים שנוח לנו לקבל.

החשיבה ההגותית של רובינו נעצרת בדרך כלל בתחום הנוחות הזעיר בורגנית. אסור לה שתטלטל את מה שידוע, מובן ומסביר עצמו על פי המוסכמות הזעיר בורגניות שמנחות ממילא את חיינו הקטנים.

אך על ההגות האמיתית, להיות נועזת, פראית וחסרת כבוד לשום מוסכמה. היא חייבת לשאוף להגיע לנדבכים והכוכים היותר אפלים בנפשו של אדם ולא לעצור בשום אי נעימות ואי נוחות.

ההגות האמיתית בנוסח סיבה ב. (העדר עומק) – היא הגות שוברת מוסכמות. כל המוסכמות; אלה הלאומיות, האופנתיות, הלוקאליות, הפרובינציאליות, החברתיות, והזעיר בורגניות. כל מוסכמה באה בסופו של דבר להגן על תפיסת עולם מסויימת, על אורח חיים נוכחי.

ועל כן יש צורך בהגות נועזת שלא חוששת לשבור מוסכמות. המוסכמה, היא בית כלא נוח בתוכו חושבים את שנוח לחשוב. ההגות הנועזת שוברת את הסורגים של החשיבה הנוחה והמקומית. זו הגות שפורצת מחוץ לגבולות המוכר הבטוח והמואר, אל מה שלא ידוע, מסוכן ולא בטוח. שם ג'ונגל, אין כללים מוכרים, שם רב הלא ידוע, שם חשוך. ועל כן הגות זו הנה הגות אפילה. הגות שצוללת לתהומות נפש האדם והקיום האנושי. לפחדים, חששות, חרדות ואימה. לזיקנה, בדידות, אובדן, אבסורד קיומי, ניכור וכו'. היא חייבת למצוא את האמת אודות הקיום האנושי. והאמת תמיד שוכנת באפילה. היא לא מצויה היכן שהתודעה הרגילה שופכת אור, אלא במקומות חשוכים, אפלים. שם מתרוצצות תשוקות אסורות, מאווים כמוסים, פחדים וחרדות שאיננו מגלים לאיש, אפילו לא לעצמנו.

והנה כמה דוגמאות, ציטוטים מנסיונות הגותיים שכאלה. המשותף להם, הוא הנסיון לקעקע תפיסת עולם שטחית ומקומית כדי לחדור לאמת חבויה באפילה שמתחת;

(המשך בחלק השני).