ההחמצה הגדולה של שפת הגוף או תקשורת אל מילולית

אין חלוקי דעות בקרב המומחים וחוקרים באשר לשפעתו והמקום ששפת הגוף תופסת בתקשורת הבינאישית..

אך אם מחברים את טון הדיבור עם קשר עין מקבלים ביחד כ93.00% שזה כלל נפח התקשורת כולו.

שזה מותיר למילים 7 אחוז עלובים בלבד.

כלומר רוב התקשורת מוצאת לפועל לא על ידי מה שאנו אומרים – אלא איך אומרים אותם. הגוף אחראי על הרגשות שאנו מעבירים דרכו, והמילים רק עוסקות בהבנה רציונלית.

הבעיה הגדולה היא שכשאנו מפנימים את החשיבות העצומה של מילים ביחס למה שרואים וביחס למה ששומעים – אז חייב להיווצר בנו תסכול עצום, כי אם הגוף מייצג את האני האמתי, אנו אבודים כי אנו שבויים בעולם של מילים. וזאת בגלל שפשוט אינינו דוברים את שפתו של הגוף. אנו לא מבינים את האיתותים שהזולת שולח לנו,

וכך נוצר פרדוכס: קשה לנו להשלים עם העובדה ששפת הגוף כה אפקטיבית עד שהיא מהווה את הליבה של התקשרות הבינאישית.

כי אנו רגילים להתייחס רק למילים, בין אם בכתב או בעל פה ושפת

הגוף נתפסת כרעש רקע, למשל: בהזזה פתאומית של הכיסא אחורנית, אנו מספרים לעצמנו שזה בגלל עניין של נוחיות.

הגוף משדר משהו שלגביו לא הקולט ולא המשדר מודעים.

למדנו להתעלם מאיתותי הגוף.

וכך קורה שאדם יכול ללמוד שפת גוף אבל היות וכל כולו מבוסס בהגיון קשה לו מאוד להטמיע את מה שהוא למד על שפת גוף – ואז במהרה הוא גולש למקום הבטוח של המילים.

וזאת שלמרות שבמדעי ההתנהגות מתעקשים על 90 אחוז דומיננטיות של של טון הדיבור וקשר עין – אנו מסרבים בתוקף להשתמש בשפת הגוף באופן מודע תוך לקיחת אחריות על מה שהגוף והקול שלנו משדרים. אז לאחר שלמדנו קצת על שפת הגוף – אנו מיד מזדרזים להדחיק את על האיתותים שלנו, בין אם וויזואליים או אודטוריים.

וכך דווקא לאחר ששפת הגוף קיבלה תוקף סמי מדעי אנו מפסיקים להשתמש בה באופן מודע. פשוט השכל שתלטן מידי.

זה אמנם התחיל בסקרנות עצומה כלפי השדרים של הגוף, אך כל המערכת שלנו כה משועבדת לממלכת המילים – עד שהשדרים של הגוף נדחקים לקרן זווית.

שפת הגוף אמורה להיות טבעית לנו כמו שהיא טבעית לבעלי החיים, אך המצאנו שפה זרה, את שפת המילים, ושפתנו השורשית והמקורית אינה בשימוש.

אנו חיים רק בעזרת השכל וההיגיון, ומדחיקים את השדרים הרגשיים של הגוף.

ואחרי שקיבלנו הצצה למסתרי הגוף הגיע הזמן להוציא את הגוף מן הכבלים של השכל העריץ וכל השדרים החיוניים של הגוף הולכים ומתכסים באבק, נעשים מטושטשים – ואנו זונחים את חוכמת הגוף ובמקום זאת רוצים בחזרה את השומים והבצלים שאכלנו במצריים

הגוף וחוכמת הגוף, יכולים להציל אותנו מן הדומיננטיות של השכל אינטלקטואלי שאותו המלכנו על פני חיי התקשורת שלנו.

וכך מילים מולכות ללא עוררים והיחס שלנו לגוף שלנו ושל זולתנו הולך ונעשה שטוח, וחסר מודעות לשדר שמסתתר מאחרי המילים.

ואם לפני מספר שנים שפת הגוף היה לנו כמתנה מפתה, היום חזרה לחיק ההגיון – והגוף נותר רק אביזר של נוחיות.

אנו חיים הפוך. הגוף צריך לתת את הטון ביחסים ולא השכל השטוח והחד ממדי.

לסיכום -גילנו את שפת הגוף לני כמה עשרות שנים, אבל כיום כל נושא שפת הגוף הלך ונעשה מטושטש. אנו חוזרים לגוף עצור בתוך עצמו. כשהמילים חזרו לתפוס את כס המלכות.