ההספד לרועי רוטברג

2 שפות

כלים


הרמטכ”ל משה דיין נושא הספד על קבר רועי רוטברג בנחל עוז
תאריך	30 באפריל 1956
שפה	עברית
נואם	משה דיין, רמטכ”ל צה”ל
מקום	קיבוץ נחל עוז
משך	3:14
קהל	כאלף איש, בהם אנשי צבא וחברי המשק
תמליל	תמליל הנאום המלא
סרט	3:15תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ההספד לרועי רוטברג הוא הספד שנשא הרמטכ”ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בן 21 ששימש כמא”ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), ונרצח על ידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה, שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בגופתו. דיין נשא את ההספד ב-30 באפריל 1956 בהלווייתו של רוטברג בקיבוץ.

ההספד, שהותיר רושם עמוק על הציבור בישראל^[1], נחשב אחד הנאומים הבולטים בהיסטוריה של מדינת ישראל, מופת של רטוריקה נוקבת^[2] ואחד מהמסמכים אשר עיצבו את הזהות הישראלית^[3]. הנאום הקצר שנישא כהספד שימש באותה עת וגם בשנים מאוחרות יותר כמפתח להבנת העמדה הישראלית בסכסוך עם הפלסטינים^[4].

מותו של רועי רוטברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית הראשונה של שנות ה-50 היו מעשי הגנבה, ההצתה, החבלה והרצח שבוצעו על ידי מסתננים פלסטינים (פֶדַאיון) לתופעה יומיומית. החדירות מעבר לגבולות ישראל התבצעו בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית והביאו לשורת פעולות תגמול מצד ישראל. באביב 1956 התחממה גזרת רצועת עזה לאחר שפדאיון פלסטינים, שנהנו מתמיכת צבא מצרים, ששלט ברצועת עזה, ביצעו שורת פעולות טרור וצה”ל הגיב בהפגזה כבדה על עזה^[4]. האו”ם, שניסה לתווך בסכסוך, שלח את המזכ”ל דאג המרשלד לתווך בין ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לבין נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר^[4]. רמטכ”ל צה”ל, משה דיין, תמך במלחמת מנע כנגד מצרים והפלסטינים בעזה וחשש מהצלחת מסע התיווך של המרשלד^[4].

רועי רוטברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רועי רוטברג נולד ב-24 באפריל 1935 בתל אביב, בן למשפחה חלוצית. כבר בהיותו נער צעיר, בעת מלחמת העצמאות, התנדב להעביר תשדורות בין העמדות. לאחר שנת לימודים בבית הספר החקלאי “מקוה ישראל“, נאלץ לעבור לבית הספר המקצועי “שבח” בעירו. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער החלוצית “בתי ספר חקלאיים בישראל והיה למדריך בה. ביולי 1952, בגיל 17, התנדב לצה”ל במסגרת הנח”ל, וסיים קורס קצינים. כשהוחלט כי גרעין התנועה יעלה ליישב את קיבוץ נחל עוז, היאחזות הנחל הראשונה בארץ, התמנה למפקד אזור (מא”ז) – הממונה על הגנת היישוב. רוטברג תואר כאידיאליסט ונכון להתנדב, בעל שמחת חיים, חוש הומור דק ומשיכה לאסתטיקה.

האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבול באזור קיבוץ נחל עוז סומן באמצעות תֶּלֶם. מספר ימים לפני הרצח, התקבלה הצעתו של מפקד מנגנון האו”ם באזור, לוטננט גנרל בֶּרנס, שאמרה כי צבא ישראל וצבא מצרים לא יכנסו ל-500 המטרים הסמוכים לתלם. דיין התנגד להצעה זו אך נאלץ לקבלה בלחצו של בן-גוריון^[5]. בל”ג בעומר 29 באפריל 1956, היו אמורות להיערך ארבע חתונות של זוגות מגרעין הקיבוץ בערבו של יום. באותו בוקר הגיע המא”ז רועי רוטברג אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים פלסטינים שירו לעבר שדות הקיבוץ^[4]. שני פלסטינים מרצועת עזה – סמל משטרה ופלאח – בחברת קצין ושני חיילים מצרים, ארבו לו, הרגו אותו ולקחו את גופתו לרצועת עזה, שם התעללו בגופה, ואף ניקרו את עיניו כפי שרמז משה דיין בנאומו.

לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גופתו של רוטברג הוחזרה בסיוע האו”ם, ולמחרת בערב נערכה בנחל עוז הלווייתו. במותו הותיר אישה, אמירה לבית גליקסון, ואת בנם התינוק, בועז^[6]. דיין ועזר ויצמן, התארחו באותו ל”ג בעומר בו נרצח רוטברג, בנחל עוז, כקרוביו של אחד מארבעת החתנים שעמדו להינשא באותו יום. למחרת היום ביקש לשאת הספד בהלוויה. הוא כתב את הנאום בעצמו במשך פחות משעה, ובהלוויה קרא את ההספד מן הכתב^[4]^[7].

לכידת הרוצחים ומשפטם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי שנה לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1956, יצאה ישראל למבצע קדש (מלחמת סיני). במהלך המבצע כבש צה”ל את רצועת עזה, ובתוך זמן קצר נלכדו שני החשודים ברצח: אומבאשי (קוֹרפּוֹרָל) ג’מיל אל-עווד קאסם אל-ואדיה, סמל משטרה בן 30, ומחמוד מוחמד יוסף אל-זיארה, פלאח בן 50. עניינם נידון בפני הרכב של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות הנשיא בנימין הלוי, שבינואר 1959 מצא את השניים אשמים ברצח וגזר עליהם מאסר עולם. הנאשמים הגישו לבית המשפט העליון ערעור, וזה נדחה במאי 1960 על ידי הרכב בראשות השופט משה לנדוי^[8].

ההספד[עריכת קוד מקור | עריכה]

−

נוסחו המלא של נאום ההספד	הנוסח שקרא דיין במעמד ההלוויה−
− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. − − לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. − − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. − − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.−−	−הקלטה של הספדו של דיין על קבר רועי רוטברג נַגֵּן שובהשתקנטען: 100.00%כתוביותמידע נוסף− −− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. − − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת [עץ] ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. − − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו.−−

נוסחו המלא של נאום ההספד

הנוסח שקרא דיין במעמד ההלוויה−

− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
− − לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
− − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.−−

−הקלטה של הספדו של דיין על קבר רועי רוטברג נַגֵּן שובהשתקנטען: 100.00%כתוביותמידע נוסף− −− אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
− − דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת [עץ] ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא – ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
− − רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו.−−

ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון התרשם מאוד מהנאום^[5], אך לאור שהייתו של מזכ”ל האו”ם דאג המרשלד באותה עת בישראל^[5], כעס על הכללת המשפט ”ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו” – דברים שכיוון דיין אל האו”ם ושליחיו. הנאום שודר בגלי צה”ל בגרסתו המלאה, אך בנוסח שהתפרסם בעיתונות הישראלית למחרת הושמט המשפט על פי דרישת בן-גוריון^[4].

תוכני ההספד והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההספד חשף את השקפתו של דיין על הסכסוך הישראלי-ערבי^[9]: דבריו של דיין הביעו תפיסת עולם ריאליסטית, שינקה את שורשיה מגישתו של ארתור רופין בשנת 1936, שאמר ”הערבים אינם מסכימים למפעלנו, אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד לרצונם, אין מנוס מקרבנות דמים, נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן כי זה מצב בלתי רצוי, אך זו המציאות”^[10]^[11]. גישה זו של דיין, ששללה אפשרות של פתרון מדיני, וגרסה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה. “דוקטרינת דיין” בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש להגיב בכוח צבאי. לימים התחלפה גישה זו בגישה הבאה לביטוי בשאלה הנשאלת בכותרת ספרו האחרון של דיין: ”הלנצח תאכל חרב?”.

נדיר צור, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית וכלי השפעה של מנהיגים, מתייחס לנאום במחקרו העוסק ברטוריקה של מנהיגים ישראלים במצבי לחץ. לדבריו, בנאום זה עשה דיין שימוש בשלושה סוגי רטוריקה: רטוריקה טִקסית (שמטרתה לגבש את הציבור ולטפח ערכים וסמלים משותפים המעוררים הזדהות) – ”רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב…”; רטוריקה אפולוגטית (שמטרתה להסביר כישלון או מדיניות שגויה או להסיר מהדובר אחריות לכישלון ולעורר אמינות לפועלו העתידי) – ”אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו […] מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו”; ורטוריקה מניעה (רטוריקה שנועדה להניע את הציבור לפעולה בעתיד) – ”אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו”^[12].

הסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג, המזוהה כקשור לקבוצת ההיסטוריונים החדשים, תיאר את הנאום כביטוי האותנטי ביותר למיליטריזם הישראלי^[13]^[4].

הסופר עמוס עוז, שניתח בסוף שנות ה-70 את לשונם של מנהיגי ישראל באותה תקופה, מגדיר את לשונו של דיין, הבאה לידי ביטוי בהספדיו את רועי רוטברג ואת אריק רגב “מרתקת”. הוא טוען כי ”לשונו של דיין, ויהי הנושא אשר יהי, רוויה מוות” וכי ”בתי-הקברות הם הנותנים לו את ההשראה למיטב נאומיו. והוא מתעלה לדרגת משורר, כמעט, דווקא בהספדים”^[14].

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר שירדה קרנו של דיין בקרב הציבור הישראלי, המשיכו שני צִדי המפה הפוליטית בישראל להזכיר את נאומו של דיין ולהיתלות בו. השמאל הישראלי אימץ את גישתו של דיין שבאה לידי ביטוי במילים: ”מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם”. כתמיכה לכך כי חלק מטענות הפלסטינים מוצדקות. לעומת זאת, הימין הישראלי ציטט את המשפט: ”זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו” ומשפטים דומים השוללים משא ומתן עם הפלסטינים והערבים ומצדיקים התעצמות צבאית ונכונות להקרבה כתשובה היחידה לסכסוך. המשפט האחרון, צוטט על ידי הנשיא, יצחק הרצוג ב-2023, בנאומו לאזרחי ישראל ביומה השלישי של מלחמת חרבות ברזל.^[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה, ירושלים: עידנים דביר, תשל”ז 1976, עמ’ 190–191.
נסים משעל, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ’ 58

הנאום באנתולוגיות:

תמר ברוש (בחרה והקדימה), נאום לכל עת, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד; האוניברסיטה הפתוחה – היחידה ללימודי חוץ, תשנ”ג 1993, עמ’ 102–105.
תמר ברוש (אספה וערכה), מילים בסוף הדרך: הספדים ישראליים, תל אביב: משכל, 2013.

על רועי רוטברג: