החיים בכלא דו קוטבי.

חלק א':
החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם – משתרעים להם בין שני קטבים:
יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה.
אך בכל הנוגע לחיינו – שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט
עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.
רובנו נופל תחת הדומיננטיות של האחד. אך ברגע שזה קורה אנו נכנסים לכלא. להכנע לשליטה של קוטב אחד על חשבון האחר –
משמעו לא רק להיות עבד לאספקט חד צדדי של החיים והקיום, אלא שחיינו תקועים. וחיים תקועים משמעם ליפול לרמות הנמוכות של עצמנו ושל אפשרות החיים והתודעה ולפספס את רמות התודעה וההוויה הגבוהות יותר שאפשריות לנו.
חופש וכלא, בחיינו, זה עניין של רמות. הרמה הנמוכה היא כלא בהשוואה לרמה הגבוהה. למשל במקום העבודה, במסעדה למשל; שוטף הכלים, מצוי בפחות חופש אישי, כבול על ידי יותר כללים שנכפים עליו מחוצה לו, מאשר מנהל המסעדה. הוא חופשי יותר עם הזמן שלו, והכללים להם הוא כן מציית באים מתוכו, מתוך עקרונות פנימיים.
מבחינה נפשית ותודעתית – לחיות בכלא זה לא להגיע לרמות הגבוהות של התודעה וההוויה האנושית, ולהסתפק ברמות הנמוכות. והדרך להתקע ברמה מסוימת ולא להגיע לזו שמעליה, היא ליפול קורבן לקוטב זה או אחר, ברמה הנוכחית.
ברגע שאנו משוחדים, ברגע שנכנענו לכוח המושך אותנו מן הצדדים, ברגע זה, איבדנו את היכולת להמשיך הלאה ומעלה.
הטיפוס דרך רמות בדרך לרמת תודעה גבוהה יותר, תמיד חייב לעבורדרך היכולת חיות עם ניגודים להכיל את שניהם בתוכנו; שני קטבים סותרים זה את זה, אבל אתה לא בוחר בינהם, אתה חי עם שניהם. ואז אתה מתעלה מעל לשניהם. יכולת להגיע לרמה הבאה עובר דרך היכולת להכיל ניגודים, לחיות בתוך פרדוקס. וברגע שהפנמת אותו – התעלת מעליו. ולחיות עם ניגודים, הוא לחיות חיים לא רציונליים; להבין שלחיות זו סתירה לוגית. וככל שאתה מכיל יותר סתירות לוגיות – אתה יותר חי… ונקודת העצירה שלך היא בדיוק הנקודה שבה אינך יכול יותר להכיל את הסתירה של הניגודים שמאפיינים את הרמה הנוכחית בה אתה שרוי. ושני הקטבים היותר משמעותיים לחיי האדם הם קוטבי ההנאה והסבל.
אין לנו יכולת להכיל את שניהם בבת אחת, ואנו בוחרים בקוטב אחד על חשבון השני ואז חיינו תקועים.
וכשאנו ועשים זאת )בוחרים בקוטב זה או אחר(, אנו למעשה נכנעים ומתקרקעים. מאבדים את יכולת ההמראה. הופכים למכונית במקום למטוס.
בוחרים לנצח, במקום גם לנצח וגם להפסיד. בוחרים להיות חזקים במקום גם חזקים וגם חלשים. בוחרים להרגיש טוב במקום להרגיש גם טוב וגם לא. לחיות חיים מתוך הנאה וכיף במקום חיים של הנאה משולבים בחיים של כאב וסבל.

חלק ב':
ושני אלו, הקטבים של ההנאה והכאב, הם שני הקטבים הריגשיים ביניהם אנו מטלטלים כל חיינו. ומטלטלים כי לא קיבלנו את שניהם, כי לא פיתחנו שיוויון נפש לשניהם גם יחד, כי לא קראנו גם לקוטב הכאב להצטרף לקוטב האושר. וברגע שחגגנו עמו. והתעלמנו מקוטב הכשלון, האובדן והכאב, מיד למעשה הזמנו אותו. ואז כשהגיע, הגיע מחוזק וטרף לנו את כל הקלפים. ואכן כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'. כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת. 'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. ובכך, כאמור, להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. 'מסננים' אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. )ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, במסה המתפרסמת  ב'במה': "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
וכך יוצא שהחיים שרובנו חי, אינם מאוזנים, וחיים לא מאוזנם הם מסימני החיים הסובבים סביב האגו, מולך האגו, כי הוא רוצה
כיף ואושר כל הזמן. ולא איכפת לו שהמחיר לכך הוא חיינו התקועים. והם תקועים כי הם נוטים לצד אחד, סובייקטיביים,
ומכונית שאינה מאוזנת על הכביש אינה יכולה לנסוע, וכך קטע הכביש הנוכחי כבש את יכולתה של המכונית לנוע קדימה.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים הרגשיים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא
נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק
להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם
נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים
עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם. על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת.
עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה. כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם. עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל
שייכים לשני המצבים של מזג האויר ברמה הנוכחית: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? ומה שיותר חשוב; מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה ריגשית, אבודה וריקנית?