החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק א’

חלק א. הסגידה לאושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; 'לנו זה לא יקרה', אנחנו נצליח להגיע לאושר'.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו' הלאה וכו' הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי 'אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק', ושהשמיים הם הגבול', ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

"האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…"

ויהי עצב:

"יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ולשיו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף את המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את יהיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכאון נעוריהם בשתייה, בריוקדים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעי היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישארק צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקימוי של האדם, בצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחות והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ואבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי".

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

:

* * *

יום שבת, 2 באוקטובר 2004, 9:07 מאת: דליה שחורי, הארץ (בעקבות סיפרה של רפאלה בילסקי אודות האושר:

האושר הוא תצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות, לדעת ד"ר רפאלה בילסקי מהאוניברסיטה העברית, האושר אינו מצב טבעי לאדם, ולפיכך אינו יכול להוות מטרה עבורו. מודעות עצמית וניהול רגשות חשובים הרבה יותר

עוד בכתבה:

הרדיפה אחר האושר טבעית »

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר »

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית »

"האושר", אומרת הד"ר רפאלה בילסקי מן החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, "אינו יכול להיות תכלית או מטרה לאדם, כי הוא אינו טבעי לאדם. אי אפשר ללמוד להיות מאושר, ומטרה שאין כל יכולת למצוא אמצעים להגשים אותה אינה אלא פנטסיה". זה החידוש העיקרי, כדבריה, בספרה היוצא לאור בימים אלה, "מקסם האושר" (חקר האושר – משמעויות, תוצאות ומסקנות, הוצאת כרמל ירושלים).

מקביעתה שהאושר אינו טבעי לאדם נובעת מסקנתה, שלא נורא להיות אומלל. "זה לא גורע מהאנושיות כהוא זה", היא אומרת. "האושר קורה, וכשזה קורה – יופי. אבל אם זה לא קורה – לא נורא. דרגת האכזבה והתסכול של בני אדם היום מכך שהם לא מאושרים היא איומה. אנשים הולכים למתקשרים, לכיתות, לגורו, לקוראים בקפה, לכל דבר, בעיקר משום שהם רואים שהשני מאושר והם לא. הם אומרים: 'משהו לא בסדר אתי, אני דפוק'. אך החיים אינם מתמצים באושר, והאושר אינו ערך עליון אלא תוצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות. זה אצלי העיקר: שאני לא מגדירה את האדם על ידי האושר. אני מורידה מחשיבותו. המסר שלי הוא: אל תהיו אובססיביים בקשר לאושר. אל תמדדו חום-אושר כל יום. תחיו".

מסקנה נוספת הנגזרת מהקביעה שהאושר אינו מטרה נוגעת לעתיד מחקר האושר. בילסקי סבורה שמחקר האושר כיום, העוסק במדידת הרכיבים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית, כמו עבודה, הכנסה, נישואים, גיל, מיצה את עצמו. מחקרים אלה הראו שלרכיבים האמורים יש השפעה שולית בלבד על רמת האושר של היחיד. לכן, לדבריה, יש להעביר משאבים וכוחות מחקר גדולים לחקר הקניית כישורי חיים.

כישורי חיים נחוצים כיום ביתר שאת, היא אומרת, נוכח שני תהליכים חברתיים המתרחשים במאה ה-21: הרחבת תחומי החירות, מצד אחד, וגידול החשש מפני החירות הזאת, הכרוכה בקבלת אחריות, מצד אחר. "עקב כך (אנשים) בוחרים בדרכי מילוט כגון מציאת מחסה 'חמים' בסמכותיות ובפטרנליזם לסוגיהם", כותבת בילסקי.

פיתוח כישורי חיים אמור לתת לכל אדם כלים למימוש חירויותיו; לסייע לו לחיות חיים מלאים, שבהם יידע לקבל אחריות לחייו ולהתמודד עם מכשולים ותקופות משבר. במישור החברתי יסייעו לו כישורי החיים לחדול מלחפש דמות או מהות סמכותית אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית, כותבת בילסקי. כישורי החיים שמדובר בהם הם מודעות עצמית, ניהול רגשות (שליטה בדחפים, השהיית סיפוקים, טיפול במצוקה ובחרדה) ואמפתיה. היא נסמכת בנושא זה על ספרו של הד"ר דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית".

בילסקי ממליצה ללמד כישורי חיים למן הגיל הרך ועד האוניברסיטה. ומה הקשר בין כישורי חיים לאושר? "בעת לימוד כישורי החיים יוכל האדם המודרני להיות מרוצה ואולי אפילו מאושר", היא כותבת. בשיחתנו היא מסבירה, שככל שהתמודדות האדם עם קשיים ומשברים בחייו טובה יותר, כך משפיע הדבר יותר על מסע חייו, ובכלל זה על שביעות רצונו מהחיים.

מהו בכלל אושר? בילסקי מתנערת מההגדרה המקובלת על חוקרי האושר – "להיות שבע רצון באופן כללי מחיי כמכלול". לדבריה, "עד שאתה מוצא מישהו שיכול להגיד 'כל חיי הייתי שבע רצון', יוצאת הנשמה". הגדרתה שלה: "האושר הוא הרגשת שמחה חובקת כל: כשאתה לא רוצה שום דבר יותר ואומר 'הגעתי למה שרציתי'. זה קורה, למשל, כשאתה מתאהב באדם התאהבות הדדית וחש ש'זאת נשמה תאומה, גוף תאום'. מצב כזה לא יכול להימשך יותר מכמה שעות, ימים או שבועות. אם האושר היה נמשך יותר, האדם היה יוצא מדעתו". כמעט כל אחד מאתנו יחווה אושר פה ושם, היא אומרת, אבל לא משום שעשה משהו או פעל על פי מרשם כלשהו.

הרדיפה אחר האושר טבעית

בילסקי מלמדת באוניברסיטה העברית זו השנה השישית סמינריון מצליח – "האושר". בגלל הביקוש הרב הוגבל הקורס לתלמידי מדע המדינה הלומדים שנה שלישית לתואר ראשון. כ-80% ממסיימי השנה השנייה במדע המדינה (כ-65 מתוך כ-80 סטודנטים) רושמים את הקורס בעדיפות ראשונה ברשימת הקורסים שלהם. מתוכם מתקבלים 25 (בהגרלה), ובילסקי מגדילה כל שנה את המספר ל-42 עד 45 – "לאלה שאני רואה שזה בנפשם" מבין עשרות הסטודנטים שפונים אליה ישירות, לרבות תלמידי פסיכולוגיה ותואר שני בפילוסופיה.

הספר הוא ניסיון ראשון, היא אומרת, לסכם את המחקרים על האושר בפסיכולוגיה ובפילוסופיה בעשרים השנים האחרונות. כן הוא כולל תובנות ומסקנות שהגיעה אליהן במשך הקורס. בפרק הפתיחה היא כותבת, שהרעיון לכתיבת הספר עלה ב-1995. "בתקופה זו הגיע סיפור חיי לשיאים של אומללות, שדחפו אותי לנסות ולהבין את משמעות האומללות והאושר". בשיחה עמה מספרת בילסקי על מפולת בחייה האישיים שגלשה גם לעבודה. "לקחתי חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה והתחלתי להרהר במצבי". היא החלה לקרוא ספרים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והעיסוק בחומרים אלה חילץ אותה מהמשבר. גורם מדרבן נוסף היו שאלות רבות של סטודנטים על האושר, שהופנו אליה דווקא באותה תקופה, בקורס אחר. כך נולד הסמינריון על האושר והספר בעקבותיו.

בגלל הנושא המיוחד התפתחה בסמינריון דינמיקה קבוצתית שכללה לימוד כישורי חיים. בילסקי מעידה על עצמה שהסמינריון הזה שינה את חייה. "הייתי ידועה כמרצה כסאחיסטית. אם מישהו אמר משהו שלא נראה לי חכם ומבריק, הייתי פשוט יורדת עליו. בסמינר הזה למדתי כישורי חיים של הוראה אחרת. ברגע שבאתי לסטודנטים והתחלתי לדבר, הנמכתי את הקול. הם גם לא מרעישים. אני מראש אומרת להם שרעש מפריע לי להתרכז. למדתי, שאם אני מסבירה משהו, זה מתקבל אחרת". המתינות החלה לאפיין את כל יחסיה הבין-אישיים.

בצד הטענה שהאושר אינו טבעי לאדם, טוענת בילסקי שמה שטבעי הוא הרדיפה אחר אושר. אחת הזכויות הטבועות, שאינן ניתנות לנטילה, שניתנו לאדם היא הזכות לרדוף אושר (pursuit of happiness) – קובעת הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776. אלא שבגלל קריאה לא מדויקת של פסוק זה, טוענת בילסקי, הוא הובן בטעות כאילו ערך האושר הוא זכות טבעית – בעוד שלמעשה מה שמוכר בהכרזת העצמאות כזכות טבעית אינו האושר אלא הרדיפה אחר האושר. "מנסחי הכרזת העצמאות הבינו, שהאושר אינו טבעי לאדם, ואילו החיפוש המתמיד או הנהייה אחריו הם הטבעיים לאדם", כותבת בילסקי. דומה שפרשנות זו פתוחה לוויכוח.

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר

אם הרדיפה אחר האושר היא זכות טבעית, כיצד זה האושר, שהוא פועל יוצא מהרדיפה אחריו, אינו נחשב לזכות טבעית?

בילסקי: "אני אומרת שהרדיפה אחר האושר טבעית, כלומר, משותפת לכל בני האדם. זה שהאדם יהיה מאושר, זה לחלוטין לא טבעי. רוסו אמר: 'כל בני האדם רוצים להיות מאושרים, אך השאלה היא כיצד'. מאז שואלים כבר מאות שנים 'כיצד' וחושבים שזה שלא מצאו את הפתרון זה עניין של זמן. ואני באה ואומרת: אין פתרון. רוסו צדק כשאמר 'כל האנשים רוצים להיות מאושרים'. אבל שגה כשאמר 'השאלה היא כיצד'. הוא מניח שיש לכך פטנטים. אבל אין פטנטים ולא יהיו. אי אפשר ללמד תיאוריה או פרקטיקה של אושר".

בילסקי מבססת את טענתה גם על מחקרים הנעשים היום. למשל, מחקרים בתחום מדעי המוח בפסיכולוגיה, הנמצאים בשלב התחלתי, ולפיהם האושר הוא תכונה בעלת מרכיב גנטי ניכר. יש אנשים שנולדים עם מאפיינים גנטיים שבזכותם הם יותר אופטימיים מאחרים. גם מכאן מסיקה בילסקי, שהאושר אינו מהותי לאדם. מאמרים ומחקרים אחרים מן השנים האחרונות מעבירים את הדגש מגורמים חיצוניים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית – לאישיות. כל מדעני האושר, אומרת בילסקי, מסכימים היום שהאישיות היא גורם מרכזי ביכולתו של האדם להגיע לאושר. כיום נוטים לסבור שתכונות האישיות הן מולדות, וששנות הילדות הראשונות רק מחזקות או מחלישות תכונות מסוימות. אפילו "אבי כל חוקרי האושר, הכוהן הגדול שלהם", אד דינר (פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אילינוי), מציינת בילסקי, אמר ב-2003 כי "קרוב לוודאי שנצטרך לחפש את המפתח לאושר באישיות, כי אנחנו לא מצליחים למצוא אותו בתחומים השונים".

בילסקי מטעימה, שיש גם מחקרים ברפואה המתארים את האושר כמחלה פסיכוטית. נטען בהם, שכשהאדם ממש מאושר, יכולת השיפוט שלו מעוותת. הוא שרוי במצב המזכיר מאניה או התאהבות. "אם היינו מאושרים כל הזמן, זו היתה קטסטרופה", מסכמת בילסקי.

אך במאה ה-21 בני האדם נכנסו, לדבריה, למרוץ אובססיווי אחר האושר בגלל תחושה עזה של אי ביטחון פיסי, אי ביטחון בתא המשפחתי ואי ביטחון בעבודה ובמצב הכלכלי. כל אלה מעוררים חרדה, וכדי להפיגה אנשים מחפשים בלהיטות פתרונות מיידיים. סיבה נוספת לחיפוש הנמרץ היא שפע מציף של תרבות פנאי.

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית

בילסקי מקדישה בספרה פרק לתעשיית האושר, שבו היא מבחינה בין תעשיית אושר בלתי מזיקה ואולי אף מועילה לבין תעשיית אושר מזיקה. עם הסוג הראשון נמנים, למשל, ספרים העוסקים באושר, שיכולים להקנות לצרכן כישורי חיים. עם הסוג השני נמנה כל מה שממכר: סמים, כיתות קטלניות, סמכות מטאפיסית (כמו מתקשר או הישות שהוא מתקשר עמה) המכתיבה את מהלך החיים. הסכנה הגדולה ביותר נודעת מתעשיית האושר האפורה, הגבולית – למשל ספרים שאינם מבוססים על ידע שיטתי אלא על "מידע" שהועבר למחבר מישות חיצונית, או ספרים שמרוב פופולריזציה מסלפים את הידע.

לשיטתה של בילסקי, האושר הוא חוויה אישית הנחווית בשלושה ממדים: תבוני, רגשי וחושי. אדם יכול לחוש אושר גם כשאובייקטיבית נראה שאין לו סיבה להיות מאושר. למשל, אנשים שבעקבות תאונה שותקו בארבעת גפיהם ואחרי שהתרגלו למצבם חשו מאושרים, לפי עדותם, אפילו יותר מבתקופה שקדמה לנכותם.

פרסומת בילסקי מציעה בספרה "פרופיל אישי של האושר", שמטרתו לתת לאדם כלים להבין את מהות האושר שחווה בעבר כדי לסייע לו בהכרת עצמו. בכך, כותבת בילסקי, גדלה יכולתו להתפתח ולהתמודד עם החיים. "הסאדיסט המאושר", למשל, זה המצהיר על עצמו שהוא מאושר בעקבות מעשיו, שפגעו בזולת, לא יגיע למקום גבוה בטבלה; כי הדרכים שבהן השיג את אושרו מוגדרות בעליל נסיגתיות ולא התפתחותיות והאושר שחווה הוא ברובו חושי, במיעוטו רגשי, וכלל לא שכלי. זהו אושר בהמי, אומרת בילסקי.

ומכיוון שהאושר אינו יכול להיות מטרה, מתבקש שינוי טוטלי בחשיבתם של מרבית בני האדם על האושר, היא כותבת לקראת סיום ספרה.

האם אין זו דרישה יומרנית?

"נכון, זה יומרני, אבל חשוב לי שאנשים יקראו את הספר ויתלבטו בעצמם בשאלה. לכן הרשיתי לעצמי להיות כל כך פסקנית.