החיים כמגנט

Things are seldom what they seem

Skim milk masquerades as cream;

Highlows pass as patent leathers;

Jackdaws strut in peacock's feathers

גילברט וסאליבן מתוך האופרה: ''ספינת הוד מלכותה, פינאפור'':

——————————————————————————–

א. פרולוג, אקספוזיציה
לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים. לרב הם לא. הדברים כמות שהם, רחוקים מן הדרך בה הם מוצגים כלפי חוץ. ולעתים קרובות הצגת הדברים הזו, החזות החיצונית של הדברים באה במקום הדבר האמיתי. קל להתבלבל ביניהם, אך הם לא אותו הדבר, יש הבדל;

למשל,קיים הבדל בין לשמוע ולהקשיב., להסתכל ולהתבונן, לדבר ולשוחח – ובין להתקיים ולחיות.

לא כל מי ששומע מקשיב,

לא כל מי שמסתכל רואה,

לא כל מי שמניע שפתיו יוצר שיחה

ולא כל מי שיש בו חיים, אמנם חי.

וכפי ששמיעה יכולה להתחזות להקשבה, ואדם מסתכל יכול לתת את הרושם שהוא גם רואה את אשר הוא מביט בו, וכפי ששניים מדברים יכולים לתת את הרושם שגם משהו עובר ביניהם (שיחה) – בנוסף להנעת השפתיים והוצאת מלים מהן – כך אדם החי את חייו יכול לתת את הרושם שאמנם יש בו חיים נוסף לפעילות המכאנית של שימור המערכת.

ובדימוי יותר גס: אנו רגילים כי חלק גדול מן הדברים שאנו פוגשים הם חיקוי לדבר האמיתי; אדם יכול להביט בחזה של אישה ולא לדעת שזה בעצם סיליקון. או במעיל עור שהוא עשוי מסקאי (חיקוי סינתטי). במסיבה יש אורות, וצחוקים וריקודים וחיוכים וקל לחשוב שכולם נהנים, אך יכול להיות שזו אך סימולציה למצב של שמחה ובתוכם האנשים נושאים את עצבונם ויאושם, ובחוץ משחקים את ההנאה.

החברה שלנו היא חברה של מראית עין, של ראווה, של שואו – אומר גי דה בור ב"חברת הראווה" שלו. גם ההוגה ז'אן בודריאר טוען כי אנו חיים בחברה של תדמיות. – בספרים ובמאמרים שפרסם מאמצע שנות השבעים ואילך, מתאר בודריאר את החברה הפוסטמודרנית כחברת מדיה והיי-טק, שהפרטים בה לכודים בעולם של הדמיות (simulations), מופעי ראווה, רשתות תקשורת וכו', ומאבדים בהדרגה כל קשר ל''מציאות'. למשל בספרו: "אמריקה" הוא כותב שביקור ב'דיסנילנד' הוא למעשה ביקור באמריקה וניתן אולי להגיד ש'דיסנילנד' היא יותר אמריקה מאמריקה, היא ארון הקודש שלה.

בחיים שמתאר בודריאר הכל הולך ומאבד משמעות. כולנו חיים בהיפר-מציאות (hyperreality), לוקים בחוסר אוריינטציה, כמו שרויים בוורטיגו שמחוללת הוויזואליה המלאכותית.

לפי בודריאר, ההיפר-מציאות היא מצב שבו דגמים מחליפים את ה''מציאותי''. טכנולוגיות המדיה החדשותיות אינן עוד משקפות את המציאות כי אם מייצרות היפר-מציאות, שהופכת דומיננטית ומכפיפה את המציאות אליה. היות שהפרטים בחברה מפנימים את הדגמים הללו, מיטשטש הגבול בין ההיפר-מציאות לחיי היומיום. וכך אנשים חיים בעצם את התדמית של החיים במקום את החיים עצמם.

לחיות בחברה של תדמיות אומר שאנו מחליפים את הדבר המלאכותי בדבר האמיתי. עד שניתן לשכוח שמה שאנו רואים הוא לא הדבר האמיתי. ניתן לטעות ולחשוב שמה שאנו רואים הוא הדבר האמיתי, אך במקרים רבים אנו מגלים לאחר זמן את ההפך, למשל שהאהבה, הידידות, התמיכה, ההפגנה של בטחון עצמי, בתחילת היחסים היו רק למראית עין והדבר האמיתי הנו פחות מלבב מכפי שהוא מוצג כלפי חוץ, ולמעשה בפנים זה לא מה שזה נראה בחוץ. החוץ מחקה משהו, אך הוא כשלעצמו אינו מה שהוא מציג את עצמו.

וכך גם באשר לחיים; האם זו תחמושת אמיתית או כדורי סרק. האם זר פרחים זה הנו אמיתי, או רק דימוי מדיוק לזר האותנטי; חיקוי מרהיב מפלסטיק.

חיים יכולים להיות ההסתר של חיים; הפוזה שמחפה על העדרם. כפי שתצלום של משפחה יכול להיות הפוזה של חיי משפחה (עם כל החיוביות המשתמעת מן המונח) – שמחפה על העובדה שיש ביניהם ריקנות אחת גדולה (או קונפליקטים) במקום חיי משפחה (אך כדי לעמוד על כך אין די בלהסתכל, יש צורך להתבונן…). המקצוע או ההשכלה של האדם יכולה להוות חיפוי לדלות פנימית, או אפילו להעדר של חיים פנימיים אצל האיש. אך החברה שלנו לא ממש דורשת מן האדם חיים פנימיים. אם יש לו או אין לו – זה לא מעניינה של החברה, אנשים לא מעוניינים בחייו הפנימיים והאישיים של האחר. קנה המידה דרכו מביטים על אנשים הוא קנה המידה החברתי; האם הוא מצא מקומו בחברה, האם עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במארג החברתי, כן או לא. הוא צריך לעבור בתי אולפנא למיניהן (ששם מישהו מוסמך חברתית מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטוריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים) ואז עם המקצוע, או המיומנות שרכש, ושאנשים אחרים יכולים להיבנות ממנה – הוא נקלט בחברה. וזה מה שחשוב: השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אך מיהו ומה הוא? והאם הוא בכלל – זה לא רלוונטי וגם לא מטפחים אמות מידה להתייחסות אליהם. את זה משאירים למשוררים, סופרים ומחזאים.

כך באשר למה שחי מעבר לתדמית ולעיסוק החברתי. מה בדיוק והאם בכלל?

ובכן כדי להקצין זאת עוד יותר, הרי שבשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל החיצון חלליות. חלק מהן בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה שיכולה להישאל בקשר לכך היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אלא האם יש חיים על כדור הארץ. וליתר דיוק, לאנשים שחיים עליו. או זה שאנו קוראים לו חיים, הוא בעצם בגדי המלך החדשים, או הקוסם מארץ עוץ, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.

בזמן האחרון עוסקת ההגות שלי בתהייה זו. אני מביט בבני אדם ותוהה על חייהם, או ליתר דיוק, תוהה האם ניתן לקרוא לחיים שהם חיים – חיים?

ובכלל, האם לכל אדם יש חיים, או האם במרבית המקרים זה רק נראה כך.

מוזר לכתוב כך על אנשים. ואנשים הקוראים זאת יכולים להתקומם; איך אפשר בכלל לכתוב זאת על בני אדם, מה זו השיפוטיות הזו. ומי שמך?

ובכן כאן עלי להצטדק. והגיבוי שאני מביא לדברים הבוטים הללו היא שהפילוסופיה, מעצם טבעה אמורה לתהות על עצם הקיום ופשר הקיום של העולם והחיים בו. במידה רבה הפילוסופיה עוסקת בהטלת ספק, בתהייה, חיפוש וחקירה אל השורש של הדברים. הפוך והפוך בה וכו'. הפילוסוף האותנטי הוא כמו ילד, המפרק שעון כדי למצוא מה גורם לו לתקתק. או כמו ילד אובססיבי (בלי אובססיה קשה להגיע למהותם של דברים) המחפש אפיקומן בליל הסדר; הוא מפיל כוסות מן השולחן, פורם ציפיות של כריות, הופך את הדרך שסידרו את הסלון – וכל אלה בנסיון למצוא את האפיקומן שיביא לו את הפרס. ואפיקומן האפיקומנים של הפילסוף האותנטי הוא החיים. והחיפוש אחר האפיקומן הזה הוא נסיון למצוא ולאפיין אותם, ובדרך הוא מזיז והופך כל שמפריע לו להגיע אליו, כל שמסתיר את הדבר האמיתי מבחינתו.

הוא מביט בבני אדם ומנסה לא ללכת שולל אחר 'סידור ועיצוב החדר' שבתדמיתם, הוא מחפש את האפיקומן: את המהות שלהם, את מה שהם מחביאים; את חייהם.

וכך, ככל שרבה מלאת ההסתרה, ככל שחוגגות יותר התדמיות, ככל שהסימולקרה (מונח שטבע בודריאר) הופכת לתחליף המצוי למציאות האמיתית – כך שומה על הפילוסוף להיות אפיקורס, חתרן וכופר בעיקר (בתדמית שמתחזה לעיקר – הכוונה, כמובן).

אז הבה ונתחיל:

ב. אנאלוגיות
 1..מגנט וגוש מתכת:

הבה וניקח שתי פיסות מתכת, שתיהן נראות אותו הדבר, בהבדל אחד: האחד הוא באמת רק פיסת מתכת, השני הוא מגנט. מבחוץ אין הבדל, אך המגנט, הנו בעל שני קטבים, חיובי ושלילי, המתכת חסרת קטבים. המגנט מקרב אליו כל מתכת שהיא, המתכת הרגילה 'אדישה' כלפי מתכות, אין לה ריאקציה עליהן. במגנט המולקולות מסודרות כך שכולן פונות לכיוון קוטב אחד, במתכת רגילה כל המולקולות פונות לכיוונים שונים (באלגאן). במגנט ישנה טעינה פנימית ומשיכה כלפי ועל החוץ, במתכת אין טעינה ואין משיכה. האחד (מתכת) הנו דימוי לחיים שהם חיקוי לחיים, בעוד שהשני (מגנט) הנו חיים שהם גם להלכה וגם למעשה, גם בחוץ וגם בפנים. חיים בעלי התרחשות פנימית והשפעה חיצונית.

 2.הירח והפלנטה:

הירח הנו גוש שומם של סלעים, אין בו מים, אויר ויונים (טעינה חשמלית של האויר). לעומת זאת, כאן בפלנטה יש את כל הסימנים הללו. הפלנטה היא גם סוג של מגנט, מבחינה זו שיש לה שני קטבים. יש לה גם ציר שסביבו היא סובבת. ויש לה אטמוספירה. כך האדם החי; יש לו אטמוסיפירה (אוירה ותחושה שהוא נושא עמו והמקיפה את אישיותו). יש לו ציר סביבו הוא סובב (משמעות ומרכז כובד פנימי) ויש לו קטבים: (עקרונות חיים). וכאן השאלה היא האם האדם הוא גוש סלעים שומם או ספירה עם חיים אורגניים, אטמוספירה והתפרצויות וולקניות.

 3.שדה אלקטרומגנטי:

כשמעבירים דרך מוליך זרם חשמל, מיד נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי, שזה ההד המגנטי החיצוני לזרם החשמל שעובר בתוכו. מה שאומר שיצור חי, הוא מישהו שמשהו (חשמל, חיים) עובר דרכו ואותו משהו שעובר דרכו, יוצר אוירה מחושמלת, שדה טעון. זה לא סתם חלל שמקיף את האיש אלא חלל טעון, בעל גבולות מגודרים וסמי סגורים (לכל דבר מתחת לרמה שלו).

מנורה, כשהיא מחוברת לזרם, אז נדלק בה משהו – מפיצה סביבה שדה של אור. ברגע שהיא מנותקת מן הזרם, המנורה עדיין שם, אך סביבה עוד השדה הזה של האור.

זה למעשה ההבדל בין גוף חי למת, בגוף חי עובר משהו דינמי ועוצמתי שיוצר סביבו אוירה מחושמלת (הדוחה כל מה שמתחת לרמה שלה). וכשהגוף מת אין סביבו שדה אלקטרומגנטי, כי כבר לא עובר דרכו שום זרם חיים.

ג. אוירה
למעשה כל דבר שיש בו חיים מוקף באוירה שאופפת אותו. אוירה המאכלסת בתוכה את ההתחושה של חייו. מקצת מתחושה זו של החיים של האדם השוכנים בחלל בו הוא חי, ניתן למצוא בביקור בחדרו של איש רוח, או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו, קשה לשים זאת במלים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אוירה חיה נושמת, שמשפיעה עלינו מיד. (לרב האוירה של אדם בעל בערה פנימית חזקה היא בעלת שקט ושלווה). אוירה ניתן היה למצוא בחצר של בית קפה 'פטר' במושבה הגרמנית בירושלים בשנות הששים. ומי שזכה לשבת שם ומתגעגע לבית קפה 'פטר', לא מתגעגע לחצץ, לצמחיה, או למלצרית המבוגרת, אלא למה ששכן שם באוירה. (בכל געגוע הוא יציר של הנפש, אנו מתגעגים רק לאוירה כי זה הדבר החי שנותר מן הרגע שכבר איננו). וכשמקום כמו 'קפה פטר' נסגר, האוירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז, למרות שכלום בריהוט ובבית הקפה עצמו לא נשתנה, הביקור במקום מאכזב, כי משהו חסר, האוירה הלכה לאיבוד. ומי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם, האכזבה שבביקור אל מקום שאיבד את האוירה שלו.

ומה לגבי האוירה שאופפת בני אדם? ובכן אלה אנשים שחי בהם משהו, אותו משהו יכול להיות נעים או לא, אך זה לא משנה לאוירה; היא תתקיים כל עוד באדם חי משהו, חסרי ברק וייחוד, סתם מישהו.

והדבר הזה שאופף את האדם שמשהו חי בו הוא מעין שדה אלקטומגנטי, או מעין פלנטה בעלת אמוספירה. אך רוב בני האדם הם כמו הירח, או סימטה שוממת שפעם גרו בה והיום לא מגיע אליה איש.

והתחושה במקום כזה קשה, קשה מאוד. שהרי הביקור במקום שפעם שקק אוירה מלאת חיים ושעתה האוירה נסתלקה ממנו – גרוע לאין ערוך מן הביקור בבית קברות.

החלל הריק שנותר לאחר שנסתלקה האוירה, (שהיא ההד המגנטי של הזרם החשמלי של החיים שמפלס דרכו דרך האדם) – הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.

ואם זה כך במקומות, קל וחומר אצל בני אדם; אלה שפעם חי בהם משהו והם עברו חוויה קשה או משהו; אנו פוגשים אותם והם נראים בדיוק אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם נסתלק, הם נראים עתה, מהוהים, אפורים. ואז אנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. ובכן הנורא הזה קיים אצל בני אדם רבים אחרים, רק שלגביהם אין לנו את יכולת ההשוואה הזו של 'לפני ואחרי', היות ואנו רואים אותם כל הזמן ללא אוירה חיה מסביבם, אין לנו יכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה אוירה.

וכך, אם אדם נשא אוירה ומסיבה כלשהי היא נסתלקה ממנו, אז ורק אז, מרגישים את ההבדל העז בין אדם החי עם חיים פנימיים ובין אדם החי בלעדיהם. רק בהשוואה הזאת בין אדם בעל אוירה לאתו אדם בלעדיה – ניתן לחוש ולהעריך את גודל האובדן עמו חיים רוב בני האדם רוב חייהם; אובדן של חייהם שלהם.

וחוץ מזה, ישנם עוד דברים שמקשים עלינו לפגוש את החלל הריק בבני אדם, היא התפאורה; אנשים מקיפים עצמם בשיחים מפלסטיק ובנוכחות סינטטית, זו שלא נושמת חיים, היא רק מכסה על העדרם.

מה שעוד מקשה עלינו להגיע למסקנה שאנשים חיים ללא חיים – הוא שדברים אינם מה שהם נראים; סך הכל קיימים שלושה סוגים, מבחינה זו: סוג ראשון הם אלה שאין להם חיים והם גם לא עושים כלום כדי לכסות על כך. בקטגוריה השניה קיימים אלה שיש להם חיים ועל כן לא זקוקים לכסות על כלום. ובקטגוריה השלישית קיימים אלה שאמנם אין להם חיים , אך הם עסוקים במלאכת טיוח ובנית תפאורה סביב הריקנות שהיא חייהם. התפאורה יכולה להיות אדם המכביר במלים, או כל הזמן נמצא בפעילות, או שהוא מאוד יצירתי או בעל קסם אישי רב – כל אלה יכולים להאפיל על כך שבעצם אין לו חיים. אלה שלוש הקטגוריות, עכשיו מה שמבלבל הוא שאלה שאין להם חיים נראים מאוד דומים לאלה שיש להם, כי שניהם שקטים, הראשונים כי אין בהם כלום והשניים (אלה שיש להם חיים) כי הם לא זקוקים לעשות משהו, הכל נעשה דרכם, הם פסיביים, החיים הם שאקטיביים.

ומה שהכי מבלבל הם אלה שעסוקים כל הזמן, הם ממש נראים חיים לגמרי, לידם, האנשים מלאי החיים אך הפסיביים, נראים חסרי חיים לחלוטין לידם.

וכך, מלאות וריקנות נראות במבט ראשון אותו הדבר, ורק מי שעוסק בזיוף ובאני מאומץ, אני חברתי הוא שנראה מלא חיים.

וכך יכול להיות שדווקא אדם מלא חיים ונוכחות פנימית יכול להראות כאדם ריק לגמרי, כי במקום לזוז ולדבר הוא רק נוכח. מה שיכול לבלבל בינו לבין זומבי, או סתם קטטוני, או ישי מיובש בבית אבות. בשניהם, סממני החיים החיצוניים פינו מקומם; אצל תשוש הנפש לריקנות ואצל האדם שחייו זורמים דרכו – לאוירה מחשמלת.

אך מבחוץ שניהם נראים ריקם, רק אלה שמדברים הרבה, זזים ממקום למקום נראים כאילו הם אלה שחיים. אך הם בעיקר משחקים את החיים, בונים תפאורה של חיים, בשעה שאלה שהם חיים באמת נראים לידם בדיוק כמו אלה שהם נעדרי חיים לגמרי.

לאדם החי יש נוכחות, משהו שלא בא מן הרגשות, או מהדם והבטן, אלא עמוק, מן הנפש.

כל מה שקורה סביבו ובו הנו טעון במשמעות. חייו כה מלאים עד שהם יוצרים סביבו התחרשויות. כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. ומה שחשוב לציין הוא שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל.

האדם החי נע בין הפנים והחוץ, בפנים משהו מניע אותו וביחס לחוץ – יש לו מטרה. חייו הם התרחשות אחת גדולה. הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מעי הילה של נוכחות.

כשפוגשים אדם כזה, קשה ל'שים את האצבע על משהו', כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים אלא במשהו עמוק יותר בם, משהו שאולי הם עצמם לא בקשר עמו – נפשם.

אדם כזה, או אנשים כאלה הם בדרך כלל מיעוט, לרוב לא יודעים עליהם וגם האנשים שפוגשים אותם יכולים לפטור אותם כמוזרים או מיוחדים (ההבדל בין שני אלו נעוץ במידת הקירבה או הסימפטיה שחשים לאותו אדם). אם הם לא כתבו משהו שזכה להערכה, או שיש להם תפקיד חשוב – לא יתיחסו אליהם במיוחד. דהיינו, זה שלאדם יש חיים פנימיים עשירים, או בעלי עוצמה וייחוד – אינו תנאי מספיק להערכה והתייחסות. לכל היותר הם יקבלו סטיגמה כלשהי: חייזרים, אאוטסיידרים וכו'.

כך באשר למיעוט, ומה באשר לרוב? ובכן אף אחד לא יעיד על עצמו שהוא שייך לרוב מחוק הפרצוף, לעדר. למסה קולקטיבית חסרת זהות אישית, הרי כל אדם רואה עצמו כבעל ייחוד משל עצמו, אך האמנם?

מה קורה בכל אחד מאותם טריליונים? האם לתנודה הפנימית שבין רגשות חיוביים לשלילים, בין להרגיש מאושר למדוכדך – ניתן לקרוא: 'חיים פנימיים'? האם ניתן להגיד על אדם החי מתוך לחץ ושאפתנות השגית שמשהו (כח חיים) מניע אותו מבפנים?

אנשים עובדים קשה כדי ליצור להם חיים; לומדים מקצוע, קוראים ספרים, מחליפים מידע בשיחות עם חברים. קונים רהיטים, אביזרי נוחות ומנסים לבנות חיים כמו שבהצגה בונים תפאורה, או קבלן בונה בית דירות. אך כל אלה לא בהכרח יוצרים חיים פנימיים, חיים שהם התרחשות, משהו שקורה מבפנים ואי אפשר להפסיק אותו.

כדי להבין יותר טוב את ההבדל הזה שבין תפאורה של משהו לדבר עצמו כדאי להתייחס למה שקורה במוסד השיחה; [1} רוב השיחות הן דיבור מאומץ על משהו שבא להסתיר את העדר הדינמיקה שבין שני המשוחחים. זהו דיבור מכסה, שמעצים את השינה והחידלון הפנימיים, בניגוד לדיבור החושף שמעצים ומבעיר את אש החיים הפנימיים. וכך גם בחיים; עושים ומכבירים במעשים, פעילויות וכו', כדי לכסות על העדר של דינמיקת חיים פנימית. החיים לא מתרחשים מעצמם, בפנים כבר לא בוערת אש תמיד, אש החיים. במקום הבערה הפנימית וחיים טעונים בתחושת חרום של למצות כל רגע, להגיע לפסגה כלשהי – ישנו מאמץ הזה, לעשות דברים כל הזמן ולא להפסיק, כדי שמערומי הפסיביות והריקנות הפנימיים, לא יתגלו מבעד לקרעי המלבושים של מאמץ וריצה מתמדת, שאנו עוטים על חיינו הפנימיים.

רב המאמץ המכסה הזה מכוון והולך אל חיי החברה; אימוץ של קודים תרבותיים: אופנה, דעות פוליטיות, אידאלים, מעורבות חברתית, קריירה וכו'. וכל המאמץ הזה (בכיוון של אימוץ קודים חברתיים) – בא על חשבון ובמקום חיים אינדווידואלים פועמים וגועשים, הבוערים מבפנים באש מגנטית צוננת, אך רבת עוצמה. המאמץ של חיים בקנה מידה חברתי באים להעצים את חלקה של התפאורה של כולם על חשבון האותנטיות הדינמית של היחיד.

החיים החברתיים הן שקר מוסכם. כולם משתפים פעולה, כולם מעצימים את מרכז הכובד החברתי, וכל זאת כדי שלא יתגלה שלאף אחד אין בעצם חיים אישיים ופנימיים וטעוני משמעות. חיים שיש להם כיוון ומטרה, חיים שנובעים מבפנים וממלאים את חיי האדם באנרגיה רדיואקטיבית דחוסה.

החברה היא המסכה המסתירה אל החלל הפנימי שבו היו אמורים לשכון חיינו.

לעיתים נקלעים לשיחה עם אדם ומפה לשם מתחילים לתהות על קנקנו, מנסים לחפור ולשאול כדי לנסות ולגלות את חייו, מה קיים שם בפנים, מעבר למה שהוא מציג בתוקף התפקיד, המעמד החברתי והשכבה הסוציואקונומית אליה הוא שייך – ואז מגלים שמעבר למקבץ של דעות שטחיות וקלישאיות, ('כל אחד עושה את מה שעושה לו טוב', 'העיקר זה המשפחה' ו'כסף זה הכל בחיים', 'לא מוצא זמן לנוח, כל הזמן יש משהו לעשות' וכו' וכו') – אין שם הרבה, למעשה די כלום. כששואלים אותו למשל מה חשוב לו הוא עונה שחשוב לו להיות טוב, רוצה להיות מאושר, בריאות, משפחה אוהבת, סיפוק בעבודה ושאר קלישאות שלא קשורות לחיים האמיתיים והאישיים של האיש/ה. מעבר לקלישאות ישנם פחדים וספקות, אך מעבר להם – כלום, חלל ענקי של ריקנות.

אצל בעלי חיים, נראה, כי אין זה כך. הם חיים, וחיים במלאות ומה שבחוץ זה מה שבפנים. אצלנו, נראה, כי החיים של האדם אינם מתרחשים מעצם העובדה שהוא חי. בעלי החיים לא יודעים מה זה לשמוע בלי להקשיב, כשהם שומעים משהו זה עם כל הכוליות שלהם, כשהם רואים משהו – כל ישותם מצויה בראיה. אצלנו נוצר נתק משונה שכזה; ניתן להסתכל מבלי לראות, לשמוע מבלי לדעת מהו זה שזה עתה שמענו, לדבר בלי שנוצר קשר של ממש עם הזולת, ולחיות בלי לחיות. אין פלא, איפוא, שהתחליף במקום הדבר האמיתי כה רווח בחיינו, אלה סידרה של מטאפורות על מה שקורה לנו עם החיים שלנו. כמעט לכל יש לנו תחליף: במקום קפה קפה נטול קפאין, או תחליף קפה. סויה כתחליף לבשר. סרטים כתחליף לעניין ולמעורבות שלנו בחיינו. משקה סויה במקום חלב, סקס וירטואלי במקום סקס אמיתי, ויאגרה במקום חשק שמתורגם לגוף, פרוזק במקום מצב רוח טוב וכו'. החיים כתחליף של עצמם.

החיים צריכים להספיק לאדם כדי שיבער מבפנים באש התמיד, אך זה לא מספיק. הוא זקוק למעודדים, למעוררים, לגירויים. עצם העובדה שהוא חי לא עושה לו את זה (אלא אם כן הוא הולך לאבד את חייו). ואם עצם החיים לא עושים לנו את הסוטול ואת הטריפ הכי מטריף ומדליק, סימן שבמקום לחיות, נרדמנו בשמירה.

כל אדם נולד עם ניצוץ, כזה שיכול להתלקח לאש החיים, הפסיכולוג הבריטי דונלנד וודס וויניקוט מאמין שכולנו מתחילים עם ניצוץ חיוני של עצמי אמיתי, חיוני ויצירתי. גורדייף גורס כי אצל רב התינוקות מתפתח מאוחר יותר עצמי מזויף, אני מאומץ, אני חברתי – שהם מעין תחפושת או מסכה. האני המאומץ מקיף את ניצוץ החיים הבראשיתי וכולא אותו וחונק אותו. הלבוש החברתי מרחיק את האדם מן האמת הפנימית שלו כי הוא סוג של חוסר יושר שרובנו מקבלים כמחיר הכרחי כדי להיות מקובל בחברה. בחלק נכבד מן המקרים האני המזויף שולט ומחניק את העצמי האמיתי. התאמת העצמי לצרכים של החברה גורמת להרחקה מן העצמי האמיתי ולכבייה הדרגתית של אש החיים.

אם נדמה את חייו של אדם למכונית, הרי שאצל חלק לא קטן מבני האדם, המכונית אכן שם, אך המנוע כבוי והיא לא נוסעת לשום מקום. ויש דברים שניתן לעשות עם מכונית שמנועה כבוי; ניתן לרותם אליה סוסים, אפשר גם לשבת בתוכה להדליק מדורה ולצלות תפוחי אדמה, אפשר לצייר עליה ציורים, אפשר גם לשים בפנים אדמה לשתול שתיל ולגדל בתוכה עץ. אך כל זה הוא לא העניין לגבי מכונית, כל העניין הוא לסובב אתה המפתח במצת ולהדליק את המנוע. אחר כך אפשר לנסוע לכל מיני מקומות. אבל עד שהמנוע נדלק – זו רק מכונית בפוטנציה, מכונית על תנאי, והתנאי הוא שהניצוץ יניע את המנוע.

——————————————————————————–

[1] הרחבה של נושא זה בספרי: 'אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד הידברות ודיאלוג', יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, מרץ 2003