המדענים המטורפים ששינו את העולם

14 באפריל, 2017זמן קריאה משוער 10 דקות10 min

הרופא שהדביק ילד במחלה קשה. המתמטיקאי שהקים כת. הפסיכולוג שפרץ את גבולות המוסר. הממציא המטורף שנקשרו סביבו אגדות. וזה שאיבד את שפיותו במלחמה נגד הממסד. לאורך ההיסטוריה היו מדענים רבים שלא הלכו בתלם. הכירו כמה מהם

המדע הוא קודם כל שיטה – דרך מדוקדקת לחשוף את המציאות נדבך אחרי נדבך, לבחון השערות וללטש אותן. כל מדען ומדענית יגידו לכם שחלק הארי של מה שהם עושים זו עבודה קשה ושאפילו אותו ניצוץ רומנטי של מחשבה חופשית ופרועה, פורצת גבולות שכולם חולמים עליו, נבנה על עבודה מסודרת של דורות רבים של חוקרים ועל ימים ארוכים של ניסוי וטעייה במעבדה, במחשב, בשדה או על דף הנייר.

ובכל זאת, הדימוי הפופולרי של המדע הוא אחר. פעמים רבות אנו חושבים על המדען דווקא כאדם אקסצנטרי, מפוזר, מבריק וחצי משוגע. אנו נתקלים במדענים המטורפים האלה שוב ושוב – במפלצת שבנה ויקטור פרנקנשטיין מחלקי גופות, במכונת הזמן של דוק בראון ב”בחזרה לעתיד” (בתמונה למעלה, מתוך ויקיפדיה) ומכונת יום הדין של ד”ר סטריינג’לאב, במים הסגולים של פרופסור קתרוס מ”דני דין” ואפילו בתמונה המפורסמת של אלברט איינשטיין מוציא לשון למצלמה בשערו הפרוע. ככה אנחנו אוהבים את המדענים שלנו – גאונים, בלתי מובנים ושלוחי רסן.

אולם המדען המטורף איננו רק דימוי. בתולדות המדע היו דוגמאות רבות לאנשים שהגשימו את המודל הזה בגופם – פורצי גבולות וחסרי עכבות. אנשים שבשם החיפוש אחרי הידע התעלמו לא פעם משיקולי מוסר, חברה ואפילו שימור עצמי וסירבו ללכת בתלם. חלקם היו חדורי שליחות ואף עשו ניסויים על עצמם, אחרים לא התאימו למסגרות הקיימות, ואף איבדו את שפיותם במלחמה על האמת. כאן נכיר אחדים מהם – אנשים שניצוץ של טירוף הניע אותם לשנות את העולם.

להדביק ילד בכוונה – אדוארד ג’נר

מחלת האבעבועות השחורות קטלה מאות מיליוני אנשים, הותירה רבים מהשורדים נכים ומצולקים וזכתה בצדק רב לכינוי “מלאך המוות”. כיום איננו מכירים אותה יותר, והיא הפכה למחלה הראשונה והיחידה עד כה של בני אדם שהאנושות הצליחה להכחיד לגמרי. כל זה קרה בזכות רופא כפרי אנגלי אחד, מבריק אך חסר אתיקה, בשם אדוארד ג’נר (Jenner) – אדם שהצליח בשיטות דרקוניות לפתח את החיסון לרוצחת ההמונים הגדולה בהיסטוריה, אולי פרט ל”מוות השחור”.

לג’נר היה רעיון מבריק. הוא הבחין שמגדלי בקר שלקו במחלה סבלו רק מתסמינים קלים מאוד שלה והחלימו כמעט מיד. בהדרגה הוא הבין שהם חלו למעשה במחלה דומה אבל אחרת – אבעבועות הבקר, עקב המגע המתמיד שלהם עם חיות משק חולות. ואז צצה ההברקה הגדולה שלו – אם ידביק אנשים בכוונה באבעבועות הבקר, חשב ג’נר, הם יפתחו חסינות גם לגרסה האנושית הקטלנית של המחלה.

רעיון טוב צריך לבדוק בניסוי, ומה טוב שכרופא קהילה מכובד אנשים בטחו בג’נר ונתנו לו לעשות להם דברים נוראים. ב-1796 הוא ביצע את הניסוי המפורסם שלו. ג’נר לקח ילד, שרט אותו ומרח על השריטה מוגלה שלקח משלפוחית של פרה חולת אבעבועות. הילד לקה כצפוי בגרסה קלה מאוד של המחלה והחלים במהירות. לאחר מכן חזר ג’נר על אותו תהליך עם מוגלה של חולה אבעבועות שחורות אנושי, ולמרבה השמחה הניסוי הוכתר בהצלחה והילד נשאר בריא. כמה חבל היה אם היה מתברר שג’נר טעה והילד היה מת.

החזון של ג’נר עלה יפה. בלי לדעת דבר על נגיפים, ובלי עכבות מוסריות, הוא יצר חיסון יעיל למחלה קטלנית ופתח את הדלת לחיסונים נוספים שהצילו מאות מיליוני אנשים ממחלות קשות וממוות. למעשה, המילה “חיסון” (Vaccination) באנגלית נולדה בעקבות החיסון שלו ונגזרת בעקבותיו מהמילה הלטינית Vacca – פרה. במהלך המאה ה-20 מבצע חיסונים כלל עולמי הצליח להכחיד לחלוטין את האעבעבועות השחורות, כך שכיום עותקים של הנגיף נותרו בשתי מעבדות בלבד בעולם, והחולה האחרון אובחן בשנת 1977.

ניסוי מבריק בלי עכבות מוסריות. ג’נר בציור של רפאל סמית | מקור: ויקיפדיה

הקוסם מהמערב – ניקולה טסלה

מעטים הממציאים שהשפיעו על חיינו יותר מניקולה טסלה (Tesla). הוא זכור בזכות המצאותיו המבריקות בעיקר בתחום החשמל והרדיו, אך לא פחות מזה בשל אישיותו הקפריזית ויוצאת הדופן. למרות שכלו המבריק ותגליותיו פורצות הדרך, הוא לא זכה כמעט לגמול על המצאותיו ומת חסר כול וערירי.

כבר בילדותו בסרביה גילה טסלה כישרון הנדסי מבריק. בשנת 1881 החל לעבוד כמפעיל טלגרף ומיד פיתח מכונה שתשלח אותות מורס במקומו ותפנה את זמנו לדברים אחרים. ב-1884 היגר לארצות הברית והחל לעבוד אצל הממציא תומס אלווה אדיסון, אולם עד מהרה הסתכסך איתו בגלל תחרות על כסף ויוקרה. היריבות בין השניים החריפה כשטסלה חבר לתעשיין ג’ורג’ וסטינגהאוס כדי לקדם את טכנולוגיית זרם החילופין שפיתח, מול הזרם הישר שאדיסון קידם. טסלה ושותפו ניצחו בגדול במלחמת הזרמים, אבל טסלה עצמו לא קטף את הפירות – הוא ויתר על זכויות היוצרים והפטנטים והניח לווסטינגהאוס לגרוף את כל הקופה.

טסלה היה שותף גם להמצאת הרדיו. בשנת 1900 הוא רשם פטנט על שיטה לשידור גלי רדיו המבוססת על רעיון השנאי, אולם איבד את הפטנט ואת היוקרה לג’וליילמו מרקוני האיטלקי. רק חצי שנה אחרי מותו החזיר לו בית המשפט את זכויותיו על ההמצאה.

מוחו הקודח של טסלה הניב גם המצאות מבריקות שהצליחו פחות. אחת הבולטות בהן היא סליל טסלה, שאפשר לכאורה לשדר תאורה חשמלית באופן אלחוטי למרחקים ארוכים. הממציא אף הצליח לשדר כך חשמל למרחק של 28 מייל, אך עד מהרה נסגר ברז המימון למיזם וטסלה יצא שוב מרושש. על המצאותיו האחרות נמנית מכונית חשמלית , מכונה שמייצרת רעידות אדמה, נורת חשמל ללא חוט להט, מכונת רנטגן ועוד.

כמו המצאותיו, גם חייו לא היו שגרתיים. טסלה ישן שעתיים בלבד בלילה ונהג להאכיל יונים מחלון חדרו במלון. הוא גם הוציא אלפי דולרים על טיפולים רפואיים ליונים פצועות, כולל יונה לבנה אחת שאיתה פיתח לדבריו אהבת נפש ובנה לה מעין קביים לכנפיה ורגלה השבורות. בערוב ימיו נהג להכריז מדי שנה על המצאות משונות, כמו מנוע שפועל על ידי קרניים קוסמיות, צורת אנרגיה חדשה שסותרת את איינשטיין, מכונה שיורה קרני מוות ועוד.

טסלה זכה בחייו לתהילה, אך לא לרווחה, ואף כונה “הקוסם מהמערב”. צמחו סביבו שלל אגדות ואף ייחסו לו המצאה של מכונת זמן. השמועות על המצאותיו המשונות התפשטו אף יותר אחרי מותו, כשסוכני ה-FBI פשטו על מגוריו והחרימו מסמכים ומכשירים. על שמו נקראת כיום יחידת המידה למדידת עוצמה של שדה מגנטי. הוא זכור מעל הכול כאדם מבריק והוזה, וממשיך עד היום להעניק השראה למדענים ויזמים.

ממציא פורה ופורץ דרך שהעשיר אחרים ונותר חסר כל. ניקולה טסלה | מקור: ויקיפדיה 

ראש הכת – פיתגורס

ממרחק של יותר מ-2,600 שנה אין כמובן דרך לאבחן את אופיו ואישיותו של אדם, אבל מה שברור הוא שהמתמטיקאי היווני פיתגורס היה אדם מבריק וכריזמטי, שהמדע והפילוסופיה שלו היו לו לדרך חיים וסחף אחריו המוני מעריצים שהפכו אותו לגורו שלהם.

כיום רובנו מכירים את פיתגורס בזכות המשפט המתמטי הקרוי על שמו, העוסק ביחסים בין הצלעות במשולש ישר זווית. אולם עבור בני זמנו הוא היה מעל הכול מנהיג דתי. תלמידיו, אנשי האסכולה הפיתגוראית, פעלו כאגודה סודית עם מבחני קבלה קשים שכללו בין השאר חובת שתיקה של חמש שנים. הם מיקדו את חייהם בפילוסופיה, מתמטיקה, אסטרונומיה ומוזיקה, האמינו בגלגול נשמות ונמנעו מאכילת בשר. האלוהות שלהם, או למעשה “יסוד העולם”, הייתה המִסְפָּר.

הרבה אגדות נוצרו סביב פיתגורס, בין השאר בידי תלמידיו וחברי הכת שלו, שהמשיכה להתקיים שנים רבות אחרי מותו ויש הטוענים כי חבריה היו אחראים בפועל לחלק ניכר מהתגליות המתמטיות המיוחסות למנהיגם. נטען שהיה בנו של אפולו, שגופו זהר, שהייתה לו ירך זהב, ושראו אותו בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. קשה כמובן לדעת מה מהמיתוסים הללו נוצר בחייו ומה אחרי מותו.

כך או כך, תרומתו למדע, לפילוסופיה ואפילו למוזיקה, ישירות כמתמטיקאי ובעקיפין כמורה וכמנהיג רוחני, אינה מוטלת בספק. פעילותו גם קנתה לו אויבים רבים. בסופו של דבר הוצת מקום המפגש של חברי הכת ושלו בקרוטון שבאיטליה, ועל פי גרסאות מסוימות גם הוא נרצח בלינץ’.

אגודה סודית שסגדה למספרים, ומנהיג רווי מיתוסים. פיתגורס | מקור: ויקיפדיה 

הדחה לרצח – סטנלי מילגרם

פסיכולוגים רבים עשו ניסויים בבני אדם, אבל רק סטנלי מילגרם יכול לומר שבגללו השתנו כללי האתיקה.

מילגרם (Milgram) היה פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת יל בארצות הברית. בשנת 1961 הוא החל סדרה של ניסויים שעסקו בציות לסמכות. במבנה הבסיסי של הניסויים הללו אמרו לנבדקים שהם הוזמנו לעזור בניסוי על למידה ועליהם לתת מכות חשמל לאדם אחר, שאותו לא ראו אך שמעו את זעקותיו ותחינותיו, בכל פעם שיטעה בתשובה למטלת זיכרון. בכל טעות היה עליהם להגדיל את המתח החשמלי. בפועל הנבחן היה שחקן והנבדקים האמיתיים לא חישמלו אף אחד – הניסוי נועד לבדוק עד כמה רחוק הם יהיו מוכנים ללכת בציות לסמכותו של הנסיין.

הממצאים היו מפתיעים ופורצי דרך: 65 אחוז מהנבדקים הגיעו לרמת המתח הגבוהה ביותר, של 450 וולט, שבה הנבחן הפסיק להגיב. אף נבדק לא עצר לפני 300 וולט – הרבה מעל לרמת המתח ברשת החשמל הביתית. רבים מהם הפגינו סימני לחץ ומצוקה קשים, אך המשיכו לחשמל את ה”נבדק” המתחזה בכל זאת.

לצד ההערכה לממצאים שלו נמתחה על מילגרם ביקורת נוקבת בשל ההשלכות האתיות של ניסוייו. מבקריו טענו שאסור להעמיד אנשים במצב שבו הם מאמינים שהם הרגו אדם אחר, והסתייגו גם ממרכיב ההונאה בניסוי, שנפוץ מאוד עד היום בניסויים בפסיכולוגיה חברתית. עם זאת, להגנתו יש לציין שבדיעבד 84 אחוז מהנבדקים תיארו את הניסוי כהתנסות חיובית עבורם ו-15 אחוז ציינו אותו כהתנסות ניטרלית.

הניסוי השפיע מאוד על עולם הפסיכולוגיה החברתית והוליד מחקרים נוספים על ציות לסמכות. המפורסם שבהם הוא ניסוי בתי הכלא של פיליפ זימברדו, שבו נבדקים חולקו אקראית לסוהרים ואסירים ואימצו את התפקידים האלה באופן כה גורף עד שהניסוי יצא משליטה והופסק באמצע. כיום, בין השאר בהשפעת הדיון שעוררו ניסויי מילגרם, הנורמות האתיות השתנו ולא מקובל לגרום לנבדקים מצוקה כה קשה, גם אם רק באופן זמני.

הנבדקים הסכימו לחשמל למוות את חבריהם, ורובם דיברו בדיעבד על התנסות חיובית. מילגרם | מקור: ויקיפדיה

אשפוז בכפייה – איגנץ זמלווייס

ולסיום, הכירו את איגנץ זמלווייס (Semmelweis), רופא מיילד הונגרי שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש לאחר שהקהילה הרפואית של ימיו סירבה לקבל את טענתו הנכונה בעליל – רופאים צריכים לשטוף ידיים.

זמלווייס עבד בתפקיד ניהולי במחלקת יולדות בבית החולים הכללי בווינה, בתקופה שבה שיעור עצום מהנשים (33-10 אחוז) מתו אחרי הלידה מאלח הדם וממחלות זיהומיות אחרות שכונו אז באופן גורף “קדחת הלידה”. המחלקה שלו סבלה משיעור תמותה גבוה שעמד בשיאו על 18.3 אחוז, לעומת שני אחוז בלבד במחלקת היולדות השנייה באותו בית חולים, וזמלווייס ניסה להבין למה.

בשלב מסוים הוא הבין את ההבדל המכריע בין המחלקות – בשנייה עבדו בעיקר מיילדות, ואילו במחלקה שלו היו רופאים שהדריכו סטודנטים בנתיחת גופות. זמלווייס שיער שחלקיקים שהם נושאים על ידיהם מהגופות – היום היינו קוראים להם חיידקים – גורמים לנשים לחלות.

רק שנים אחרי שהוכה למוות בבית חולים פסיכיאטרי, הכיר הממסד הרפואי בצדקתו. זמלווייס | מקור: ויקיפדיה

הפתרון שהציע היה פשוט – נטילת ידיים בחומר מחטא אחרי נתיחת הגופות, ואכן כשהנהיג את הכלל הזה שיעור התמותה ירד ל-2.38 אחוז, וכמעט התאפס כשהחל לחטא גם את כל המכשירים ששימשו בלידה. אולם הממסד הרפואי סירב לקבל את המסקנה הזאת וראה בה אמונה טפלה לא מדעית, שנוגדת את הפרדיגמה שגרסה שמחלות נובעות מחוסר איזון בארבע הליחות של הגוף. רופאים רבים אף נעלבו מהדרישה לשטוף את ידיהם. זמלווייס נתקל בבוז ובזלזול ונאלץ לעבור לפשט שבהונגריה, שם שיטותיו זכו להצלחה. במחלקה הקודמת שלו בווינה, לעומת זאת, שיעורי התמותה זינקו מחדש לרמה מזעזעת של 35 אחוז.

ב-1861 הוא פרסם לבסוף את תגליותיו בספר, שנתקל בביקורות צוננות. זמלווייס המשיך להילחם בממסד הרפואי, עד שב-1865 סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי בווינה. הוא התפרע שם, הוכה וכעבור שבועיים מת מפצעיו. רעיונותיו המשיכו לחלחל וקיבלו ביסוס מדעי עם גילוי החיידקים, עד שלבסוף הממסד הרפואי נאלץ לנטוש את הפרדיגמה השגויה הקודמת ולאמץ לחיקו את ההיגיינה. כיום זמלווייס זכור כאחד מאבות האפידמיולוגיה וכלוחם בלתי נלאה למען האמת – ששילם על כך מחיר כבד.