המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפור וניתוח פרשני).

                                                                               פרומתיאוס גונב את האש מן האלים.

סיפורו של מצלצל הפעמונים:
בימי הביניים היה מקצוע ושמו `מצלצל פעמונים`, והתפקיד כלל לצלצל בארועים חשובים; בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה.

בכפר אחד בצרפת אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה. יום אחד הגיע בחור צעיר רעב מאוד ונואש ורצה מאוד את העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד לשרוד. אמר לו החכם: ”כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם”. הבחור הצעיר נדהם והתנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה להפסיד והוא עשה זאת.

והנה לתדהמת כולם – הוא שרד, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים הוא חזר לחכם להבין מה כאן קרה? ”ראה” אמר לו החכם ”כל בוקר אתה מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח, ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע, וזה משפיע עליך, אתה לוקח את זה פנימה (חש בזה ולוקח את זה באופן אישי) ונעשה חולה. והדרך היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם – זה על ידי לחץ נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות, אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות וכך הקללות שלך הגנו עליך מפני הקללות שלהם”.הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: ”מה הזה השטויות האלה”? אך בהיותו צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים (תרתי משמע).

ביאור ופרשנות:

רמה א`: מה שהזקן לימד את הצעיר זה את `תיאוריית המרד`, הוא לימד אותו למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. כולם עשו את מה שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני -נקניקים. מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו: דרך המרד. נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין את הראש כמו קודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות ‘כפוי טובה ‘ ולהתנגד להם. הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה. ושילמו על כך בחייהם; אין מתנות חינם. כמעט כל משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר חייב היה למרוד גם במשרה הנוחה וגם בקללות שהם קיללו אותו על כך שהוא העיר אותם.

אך מה המשמעות של הקללות הללו? ובכן החברה מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה קבועים, בתים נוחים, מכוניות נוחות, וכו’ וכו’ – אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח סופג הבורגני הנאמן מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות, אגוצנטריות, נצלנות וכו`) . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות. חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן – יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם -כמחיר על הנוחות הזו שהוא ספג כל חייו. כי בתמורה לנוחות שממנה הוא כה נהנה – הוא חייב להתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה, התודעה והרוח. וכנגד כל אלה שמחכים לו בהמשך הדרך – מנסה לחסן אותו הזקן החכם. הוא בא לחסן אותו מן המוות הרוחני והנפשי שמחכה לו וכך הוא אומר לו: ”ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות – כאן תתחסן כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות הנוחות”.

האדם בתוך תוכו.

רמה ב`: ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל להעיר אנשים אחרים. זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז. תושבי הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל משתי קצותיו: הם ידעו שהם צריכים מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים? הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס, זה קרה עם ישו, עם הנביאים וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את האנושות למה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של המציאות. רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות. והם בין הפטיש לסדן. כי הכפר שכר את מצלצל הפעמונים בכסף מלא וכשהוא עושה את מלאכתו – משלחים כלפיו את כל השטנה בעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה). אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים (כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו בהם. (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או להפיל על עצמם מחלות קשות). וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם כך הוא חייב להתגבר על תחושה של ”זה לא יפה מה שאני עושה להם”. הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל שלמונים ומתחת לפני השטח – סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא מעיר אותם מחלומותיהם . עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר. וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן – חייב להבין שרע גורלו. אם לא יצלצל בפעמונים – הוא נדון לשכחה, אם יצלצל הוא יקבל קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל. יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל; ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד ההמון השקט מחוק הפרצוף. ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר למציאות כמות שהיא.

——————————————————————————–

אחוות הדפוקים

”אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

חזקה מאהבת אישה את גבר, )אך לא אם את תינוקה(,

היא שבועה וברית.

-אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.

אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת

-אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

שואגים פנימה,

לתוכם הם שואגים,

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה.

אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.

-בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

-בדרך להיות מורד – מצילים רק את הכבוד.

הכבוד האבוד של הדפוק –

הוא כעת הלבה מפי הר געש

מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים”.
גבריאל רעם

================================================
מתוך ”אאוטסיידרים ומורדים”.הוצאת ידיעות אחרונות. 2006