הפסיכיאטר הוא עירום

פרופסור תומם סאס

תום שגב

עשרים שנה ויותר חלפו מאז פתח במיתקפה ‭00‬ על הפסיכיאטריה הממוסדת, אך כשנשאל על־כך השבוע. במסיבת־ליל־שישי ירושלמית, עוד ידע הפרופסור תומס סאס להשקיע בדבריו קנאות מיסיונ־ רית רבה, כמו אמר מה שאמר בפעם הראשונה. המסר: אין ‘חולי־נפש’ ואין ‘רופאים פסיכיאטרים’ יש בני־ אדם הסובלים מצוקה ויש דרכים לסייע להם, אך הם אינם ‘חולים’. הטיפול בהם אינו ‘טיפול רפואי’. עליכן אין לאשפז בני־אדם במוסדות פסיכיאטריים בניגוד לרצונם. עוולות האישפוז הרפואי הכפוי ידועות גם בישראל. הדייר אורי אבירם והד”ר דן שניט מאוניברסיטת תל־ אביב כתבו על־כך ספר. “לעיתים מחליטה החברה ” לאשפז אדם בניגוד לרצונו, ” קבעו, בין היתר, “מפני שהיא סבורה שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים, אולם אין הגדרה ברורה לגבי מידת הסיכון(… ) בעוד שלגבי חשודים בפלילים זהירה החברה ביותר שלא ליטול מהם את חירויותיהם ואין היא נוהגת במעצר מונע, דומה לעיתים שקיימת הקלת ראש כקשר לחולי־נפש. יתרה מזו. גם כאשר מאשפזים חולי־נפש, בין בגלל מסוכנותם ובין בגלל מחלתם-לא תמיד מובטח להם טיפול הוגן ויעיל. ” שני החוקרים הישראליים הציעו שורה של ריפורמות חוקיות, נוהליות ואירגוניות להסדרת האישפוז הכפוי של חולי־נפש בארץ! תומס סאס-שולל את האישפוז הכפוי מעיקרו. סאס הוא פרופסור במחלקה לפסיכיאטריה של אוני־ ברסיטת סירקוז שבמדינת ניו־יורק. שמו הולך לפניו כעולם כולו: ספריו נמכרים היטב בשפות רבות. הוא יהודי צנום, יליד בודפסט. בן ‭, 63‬ הנוטה להכות באצבעו על החזה של בן־שיחו. כדי להוסיף דגש לדבריו. הוא מרבה לומר ‘בולשיט’ ויהיטלר’. בישראל שהה כאורח ‘אנושי-אגודת נפגעי נפש. המסיבה שערכו לכבודו היתה ירושלמית מאוד. נבט

ודייר עמרם דולב שאירחוהו-היא מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטת תל־אביב והוא מרצה בחוג לפסיכולוגיה של האוניברסיטה העברית – מתגוררים בלב רחביה. בדירתם ארונות ושידות המשובצות צדף. בסימון דמשק. על הקירות תלו נחושת וקרמיקה ארמנית ואי־אלה אבנים ארכיאולוגיות. רוב הנוכחים היו בשנות הארבעים לחייהם, רובם מקדימים לשמותיהם את התואר דוקטור או פרופסור. כמקובל במסיבות ירושלמיות, שתו מעט ודיברו הרבה. ככל פינה נשמעו המילים סכיזופרניה, פאראנויה ופוביה: רוב הנוכחים

היו פסיכולוגים. רובם ככולם מעריצים את סאס ואת ספריו. הוא רגיל לכך עכשיו, אך זה לא היה כך תמיד. בשנות השישים אמרו להרוג אותו, כדבריו. מבחינה אקדמית, כדי להשתיקו. רק בעמל רב קיבל קביעות באוניברסיטה שלו ומאז הוא אומר כל מה שהוא חושב. אחרים, החושבים כמוהו, הוא אומר, נאלצים לשמור את מחשבותיהם לעצמם, שכן ‘האידיאולוגיה הפסיכי־ אטרית’. כדבריו, נהנית מגיבוי של מימסד רב עוצמה. סאס: ”הפסיכיאטריה היא הדת של הניו־יורק טיימס. ” רק משוגע יעז לתקוף אותה. וצפוי לו מה שציפה לאתיאיסט במאה ה־‭. 16 ‬ חולה־נפש ו/או לוחם־חופש שהוא אומר ‘אידיאולוגיה פסיכיאטרית’ הוא מתכוון ^ להשקפת־עולם, כמו מארכסיזם וכמו פאשי־ ^ זם-לא מדע. עוצמתה של ‘האידיאולוגיה הפסיכיאט־ רית’ נובעת לדבריו מהצלחתה להתחזות כחלק ממדע הרפואה. בתוך כך הצליחה להחדיר לכל לשון את צירוף המילים ‘מחלת־נפש’. על יסוד זה קיבל המימסד הפסיכיאטרי סמכויות ליטול את חירותם של בני־אדם. שהתנהגותם שונה ואף לכפות עליהם ‘ריפויי במוסד סגור. המדכאות סביב המלה ריפוי הן של סאס. מחלה, קובע הפרופסור. היא ליקוי אורגני. צירוף המילים ‘מחלת נפשי הוא בולשיט. שכן הוא אינו ניתן להגדרה מדעית מדוייקת: מבחינה זו הוא דומה לצירוף האותיות אלוהים. חולי־נפש במובן המקובל של המונח הם, על־פי תפיסתו של סאס, בני־אדם המתנהגים אחרת ובמקרים מסויימים רק חושבים אחרת ממה שמקובל על סביבתם. לא, הוא אינו מתכוון בכך למוסדות הפסיכי־ (המשך בעמ ‭46‬)

פסיכיאטר בעל שם עולמי אומר שאין מחלות־נפש ואין חולי־נפש. הפסיכיאטריה היא רק מיתוס לדבריו, ורוב הפסיכיאטרים – רמאים. “פרויד ומארכס, ” כתב פעם באהד מספריו, ”הם שני האנטישמים היהודים הגדולים. מארכסעודד את הדיקטטורה של הפרולטריון; ופרויד את האימפריאליזם הפסיכיאטרי”

פסיכיאטר!המשך מעמי ‭33‬) אטריים הקיימיםברית־המועצות ב. הוא מתכוון למקובל בכל מקום בעולם ובעיקר בארצות־הברית. אחר־כך אמר בהקשר זה: “אמריקה, ישראל והיטלר. ” הרוסים התחילו בזה הרבה יותר מאוחר, הוא אומר, הם למדו ואת מהאמריקנים. העובדה שמרבים לשאול אותו על הרוסים מוכיחה לדעתו שהוא צודק. פסיכיאטר בברית־המועצות יקבע, שהמתנגד למשטר הוא חולה־ נפש ויצווה לאשפז אותו: במערב יראו באותו ‘חולה’ לוחם־חופש וישכחוהו על יושרו האינטלקטואלי ועל אומץ ליבו. הכל עניין של הגדרה, הכל אידיאולוגיה ומיתוס. חשוב לו לומר, שהוא אינו משתייך אל זרם ה’אנטי־ פסיכיאטריה’. הוא שולל גם את צירוף המילים הזה. לא שוללי הפסיכיאטריה הם •אנטי’ כי אם הפסיכיאטרים עצמם. סאס: “הנוצרים אמרו על היהודים שהם אנטי־ ק רייסט והיטלר אמר עליהם שהם אנטי־בני־אדם. הפסיכיאטרים אומרים על מבקריהם שהם אנטי־ פסיכיאטריה. “

הוא רופא ופסיכיאטר על־פי הכשרתו ומקבל במשרדו בני־אדם הזקוקים לעזרה: כשהוא מדבר עליהם הוא אומר ‘חולים’, אך ממהר להסביר שהוא עושה כך רל כדי לסבר את האוזן. הוא נותן להם ‘טיפולי. כנ”ל רק כדי לסבר את האוזן. ביסודו של דבר הוא עושה מה שעושים הפסיכיאטרים, ההבדל העיקרי מתבטא לדבריו בכך שהוא מקבל אך ורק את הבאים אליו מרצונם החופשי ובשום מקרה לא יכפה עליהם אישפוז. בנקודה זו הוא עלול למצוא את עצמו בעימות עם החוק ומה שגרוע יותר – עם המצפון. השבוע הציגו כפניו את המקרה הזה: אדם הנמצא בטיפולו מגלה לו שבדעתו לטפס על מגדל הקמפוס ולירות משם בכל העוברים והשבים, וזה על־מנת להביא גאולה לעולם. הוא יוצא ממשרדו של הפרופסור, עולה על המגדל ומתחיל לירות. הוא יורה ויורה עד שבאה המשטרה ויורה בו למוות. אילו שלח את האיש לאישפוז – כל זה לא היה קורה. סאס אומר שאין זה מתפקידו. עם ואת הוא מוכן להופיע כעד־מומחה בכל בית־משפט בעולם, רדי למנוע שנאשם ייצא פטור מעונש בטענה שעשה

מה שעשה ברגע של ‘אי־שפיות’: במובן זה הוא שמרני מאוד. קשהלהוציא ממנו איך הוא מתאר לעצמו חברה שלא תאשפז את חולי־הנפש שלה, ואולי, גם אין לכך חשיבות רבה, שכן לדבריו ממילא אין הוא רואה סיכוי לכך שיצליח להדביר את המימסד הפסיכיאטרי: המימסד חזק ממנו. על־כן אין טעם להילחם בו והוא אינו דון־קישוט, הוא אומר. יותר מלוחם הוא רואה עצמו כמבקר התרבות של המאה ה־‭. 20‬ כמו וולטיר ותומס ג’פרסון הוא מאמין בחירות האדם: לדבריו הוא מאמין בחירות יותר משהוא מאמין בדימוקרטיה. במובן זה הוא איש רדיקאלי מאוד. באחד מספריו כתוב: “פרויד ומארכס: שני האנטישמים היהודים הגדולים. מארכס הקומוניסט עודד את הדיקטטורה של הפרולטריון. פרויד הפסיכואנליסט עוד אתהאימפריא־ ליזם הפסיכיאטרי. כל אחד מהם על־פי דרכו דגל כחוסר סובלנות. “

שהורות באמריקה, ערביות בישראל מבקר תרבות יש לו דעות בכל נושא: הוא נוטח ^ ^לדבר – ולכתוב – בפתגמים. “במחזה הקלסי על בגדי המלך החדשים, ” כתב פעם, “יש ילד המגלה שהמלך אינו לבוש. יוצא מכאן שהמלך הוא עירום. המשמעות המודרנית של האגדה הזו אינה בכך שהמלך הוא עירום אלא בכך שהוא שקרן. ” הוא התכוון לפולי־ טיקה-אך זה נכון בעיניו גם במה שנוגע לפסיכיאטריה. כמבקר תרבות המאה הוא מציע שהמדינה תשלם גמול שנתי לכל אשה שנמנעה מללדת. בתוך כך הוא מדבר על נשים שחורות בארצות־הברית ועל נשים ערביות בישראל. לא מפני שיש לו משהו נגד שחורים וערבים. הוא אומר. אלא מפני שלחברה האמריקנית ולחברה הישראלית יש משהו נגדם. מסיבה דומה הוא חושב שאין משמעות לוויכוח על ביטול החוקים האוסרים את הסחר בסמים משכרים ואת השימוש בהם. לדבריו, החכרה האמריקנית זקוקה לאיסור הוה מפני

שהיא זקוקה לשעיר לעזאזל. פעם היו לה היהודים, הכושים והנשים. היום יש לה קוקאין. ” איש אינו זוכר, שפעם לא היה איסור על השימוש בסמים משכרים, איש לא ראה בהם סכנה. ברפובליקה הווימארית לא נאסר על איש להיות יהודי ולא ראו ביהודים סכנה. עד שבאו הנאצים ועשו את היהודים שעיר לעזאזל. בתוך כך הוציאו אותם אל מחוץ לחוק. זה מה שעשו באמריקה לקוקאין. ” גם וה, כמו הפסיכיאטריה, עניין של אידיאולוגיה ושל מיתוס. האורחים במסיבה של נבט והד”ר עמרם דולב הקשיבו לו ברצון. רק הפרופסור חיים דסברג, מנהל בית־החולים לחולי־נפש ‘עזרת נשים’ העיר בקול צונן

שסאס הוא איש עם עקרונות, אך בלי לב. “קרובי ־חולים זקוקים לצירוף המילים מחלת־נפש כדי להבין מה קרה ליקיריהם: החברה כולה זקוקה לצירוף המילים האלה. אני סבור, כמובן, שיש מחלות־נפש, אך אילמלא היו-היה צורך להמציא אותן. ” הוא מוכן לומר באדיבות של בעלי־שררה, שהמימסד הפסיכיאטרי ‘זקוק’ לסאס, כדי שיזכיר לו את חובתו לשמור על והירות מירבית ואולי אפילו כדי למנוע מהפסיכיאטרים אי־אלה שגיאות, אך הוא מוכן, ברצון רב, לתאר אח סאס כליצן החצר. נבט והד”ר עמרם בלום אומרים. לעומת זאת. שסאס הוא מעין ישעיהו ליבוכיץ: הם אומרים זאת ביראה גדולה •

הספרייה הלאומית של ישראל © 2025