הצפרדע והפנינה, סיפור ופרשנות.

הסיפור:
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: “צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך”. “אך איני רוצה לפרוש”, קרא הצפרדע, “להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה”. “לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו”, “אם כן” אמר הצפרדע “משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך”.

“בסדר” אמר המלך, “אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה”. תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.

לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: “הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…” המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת.

בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.

הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

פרשנות, ביאור:

חלק א’:

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…

ר’ נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה.

חלק ב’:

ובכן האמת והחיים צפונים בעולם ובאדם – כפנינה בצדפה. המתבונן מבחוץ לא יכול לדעת אודות קיומה. צריך ידיעה מוקדמת, שאיפה נחרצת לחשוף אותה, עוצמה לפתוח את הצדפה, ונחישות לשטוף אותה מכיסויי הצדפה, כדי שתקרין בבוהק האור הפנימי.

צדפות בדרך כלל קבורות עמוק באוקיינוס וצריך לצלול עמוק כדי להגיע לקרקעית. ורק אז שולים אותן. מכסה הצדפה מסתיר את הצדפה, והצדפה עצמה מראה עצמה כלב העניין, ואילו הפנינה קבורה עמוק בפנים.

כך לגבי כל חלק מחלקי חיינו; כל חלק הוא צדפה, כל שיחה, כל תגובה, כל חלקיק במערכת יחסים הוא צדפה הטמונה עמוק למטה, מכוסה בקליפה קשה וצופנת בחובה בשר רך ובתוכו יכול להיות טמון משהו קטן גלעיני, קשה ובוהק. האמת.

ועוד משהו, לא בכל צדפה ישנה פנינה, רק באלה שחלקיק אאוטסיידרי הצליח לחדור פנימה, וליצור גירוי במרכז. חלקיק אבק שיוצר הפרעה לתוך הרירי. התוך מנסה לדחות אותו והוא מתנחל, וכתוצאה מן החיכוך נוצרת הפנינה.

רוב הצדפות שאנו מוצאים על שפת הים, הן קליפות ריקות. התוך מזמן מת, רובנו לא פגש צדפות חיות, לשם כך יש צורך לצלול לאוקיינוס. מתוך ידיעה כי בחלקן קיימות פנינים.

אנו חיים חיינו מתוך התייחסות לחלק החיצוני והקשה של הצדפה: הקונכייה. ואז חיינו נוקשים, אטומים. הקליפה של משהו נדמית לנו כדבר עצמו. למה הדבר דומה, לבני אדם שמוצאים קליפות תפוזים וחושבים שזה התפוז.

וכך יכולים אנו לחיות לא רק פעמיים, אלא שלושה: פעם חיי קונכיה, פעם חיי הצדפה ופעם חיי הפנינה.

– חיי קונכייה, הם חיים מתוך התייחסות לטקסים, לתוויות, למוסכמות, למסכה, לנורמות החברתיות.

– חיי צדפה, הם חיים שמכוונים לצד האנושי שבאדם, לתוך הרך שבו, לרגשות. חיים כאלה הם או מתוך אינטואיציה ורגישות לרגשות הזולת, או מתוך אינטליגנציה רגשית אליהם.

– וחיי פנינה הם הרמה הגבוהה ביותר. הפנינה מייצגת את האמת, והגישה לאמת היא גישה שמאדירה את החוכמה מעל פני כל הגישות האחרות.

גישה הקונכיה (מוסכמות),

גישת הצדפה (רגשות, אנושיות),

וגישת הפנינה (אמת).