זמן, הממד הדינאמי.

"הזמן הוא מורה טוב, אבל הוא הורג את תלמידיו."

הקטור ברליוז

***

.חלק א':  אודות הזמן – פרגמנטים.

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
זמן הוא האורכה או המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
זמן הוא מושג שאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה.  
זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
 

19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו'. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.
.

חלק ב': שלושת הרמות של הזמן.

סוגית הזמן היא אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בהגות והפילוסופיה. מצד אחד הזמן הוא מדד מכאני ומדויק, דקה היא בדיוק ששים שניות ושעה היא בדיוק ששים דקות וכו'. ועם זאת לזמן טבע פלסטי ולא קבוע, למשל אחת השאלות המוכרות לגבי טבעו של הזמן היא השאלה: למה כאשר נהנים הזמן עובר מהר וכשסובלים הזמן עובר לאט?

אך זה כמובן לא קשור לטבעו של הזמן, אלא לסובייקטיביות האשלייתית של האדם עצמו. שני מעוותי מציאות (הזמן) הגדולים ביותר הם סבל והנאה, שניהם גורמים לאדם לראות את המציאות בעיוות. כשאדם נהנה הוא רוצה ליהנות עוד, וזה נותן לו את האשליה שהזמן מתקצר, כי הזמן שעובר מקצר את משך ההנאה.
ואילו כשאדם סובל, הוא רוצה לסבול כמה שפחות, ורוצה שהזמן יעבור מהר – ואז נראה לו שהזמן זז לאט. 

עד כאן לגבי הפלסטיות לכאורה של הזמן, זו הרמה הנמוכה ביותר. רמה גבוהה יותר היא רמת המציאות או הרמה המכאנית, אך הרמה הגבוהה באמת היא הרמה התודעתית.

כלומר יש לנו שלוש רמות:

א.      תפיסה (פרגמנטרית) סובייקטיבית של הזמן

ב.      תפיסה (מכאנית) אובייקטיבית של הזמן.

ג.       תפיסה (דינמית) תודעתית של הזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה יממה מלאה באירועים משמעותיים – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר הייתה משעממת ודלה באירועים.

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים  על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי.

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

התפיסה המכאני סטית הקיימת ביחס לזמן תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן  -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר מכאנית . כלומר תפיסת הזמן באופן מכניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

כלומר עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן.

אך לא כולם מסכימים ביחס לשיטת מדידת הזמן השרירה כיום בעולם המערבי. למשל אחת מגישות 'העידן החדש' גורסת כי הנוסח הקיים למדידת הזמן, הוא משהו שצריך להתקומם נגדו, או למצוא שיטות חליפיות למדידת הזמן, כמו לוח המאיה. שאומץ על ידי נוהי רוחניות עכשוויים. הם גורסים, (וכנראה בצדק)  שלוח השנה של המאיה הוא יותר קוסמי ולא דיכוטומי וליניארי ועל כן הוא יותר נכון ואמיתי. ואכן זה כך מפרספקטיבה רוחנית. אך מנקודת מבט של הרמה השלישית,  אין הבדל בין כל צורות המדידה של הזמן באשר הן. כי כל מדידה של הזמן מביאה לכך שהמודד עצמו מקפיא את הזמן לפי איזשהו מודל מסוים כדי להפריד בין מאוחר למוקדם ולמדוד יחידות זמן. חלוקת הזמן ליחידות היא  מטעמי יעילות ונוחיות, כי אנחנו צריכים להימדד ע"פי הספק.

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן.

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי.  התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי, הפיכת עצמנו כלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה, שככל שאתה משתמש בו כך הוא מתכלה יותר. הוא מתכלה  ביחס ישיר לשימוש שלך בו. כלומר, כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית הזו של הזמן, כי אם ייגש לזה דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים.

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי, הפסיכולוגי, אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית). ושם את הזמן עצמו  בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא להתגרשות מן האספקט ההשגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית. כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש דינמי יכול להיות גם מכאני, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

עכשיו, עובדת מודעות האדם לאספקט הדינמי של הזמן מביאה אותו לכך שהוא מאמץ גישה דו קוטבית לחייו; מצד אחד הוא חי במצב חירום, מודע שהזמן נע ושהיום יש לו פחות זמן מאשר אתמול. מודע לזה שזמן זה משהו שצריך לעשות איתו כמה שיותר כי עוד מעט לא יהיה. ומצד שני, או במקביל הוא חי מתוך מודעות, חיים טרגיים; הוא מבכה את חייו עוד לפני שהם נגמרו… (שוב, מבלי ליפול למשבר בשל כך).

חלק ג': הרמה הדינמית

עד כה הייתה התייחסות לרמה השלישית של הזמן מן האספקט הטרגי, עם זאת נכתב גם כי רמה זו היא הרמה הדינמית, (שעומדת בניגוד לסטטיות של הרמה הראשונה, והמכניות של הרמה השניה).

אז מה זה בדיוק לחיות באופן דינמי ביחס לזמן? ובכן האדם התודעתי, לא רק מתייחס לממד ההוה, הוא מתייחס גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר מתייחס, למעשה הוא  חי בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן.

תפיסת הזמן של האדם, מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו –  זה מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם לא נמצא (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדתנוכחת בשלושת מצבי הזמן.

אבל צריך להבהיר, לא מדובר על 'הימצאות' בשלושת ממדי הזמן, מדובר על מודעות. הרמה הסובייקטיבית ממקמת את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה השלישית, הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה השלישית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

בשתי הרמות התחתונות הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במאמר אחר שלי: שלושת המימדים של התודעה, בו אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה גם משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו מה שחי בחלל מדבר אליו החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם הממד השלישי, ממד הזמן יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו.העבר חי בו והוא מבקר בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עימו. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל. 

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.  

***        

גבריאל רעם, 16.4.2009