ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת “הוּא” כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: “קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!”

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, 1995)

*