The reviving power of death.

יושב בבית קפה, ברח’ עמק רפאים בירושלים, (“תחנת קפה”), היום יום ראשון, השעה 11 בבקר. (20.2.2005), מרחק כמה שולחנות ממני, קבוצה צוהלת של אמריקאים דתיים.

והדבר שמכה בי יותר מכל, לגביהם, שהם לא מודעים לגמרי, ברגע זה, שיום אחד, לא רחוק, כל אחד מהם ימות. על כולם נגזר גזר דין של מיתה. (הם נידונים למות בעוון לידתם וחייהם עד כה).

ואני תוהה: איזה גוון ואופי הייתה לובשת שיחתם, ואיך היו מנהגיהם משתנים, לו היו לפתע נעשים מודעים לכך. לא תוך כדי בשורה דרמטית, אלא כל אחד בתוך עצמו, בשקט, לבד. לו היו ממשיכים לשוחח, אך תוך כדי מודעות שלמה לעובדה זו, כל אחד לגבי עצמו.

עצב? אולי בהתחלה, אבל לאחר ההשלמה, זה היה יוצר שני דברים: עומק ואותנטיות. הרצון בתגמולים והכרה חברתית, והרדיפה אחר תענוג ואושר – כערך, היו מתפוגגים. הדברים שהיו יוצאים מפיהם לא היו עטופים עוד במוסכמות ובאופנות דיבור מקובלות, אלא הופכים לעירומים ומחודדים; כלי עבודה המנסים לחדור אל המהות החבויה.

שהרי מה יש להסתיר מול המוות? איזה משחק נותר עוד לשחק? איזו מסכה נותר לכבד? הכול הרי נושר נוכח המוות, מלבד מה שאמיתי. כל שנותר, בסופו של דבר, הוא רק מה שבסיסי ואמיתי, כמו שלד פלדה של בניין, לאחר שמכה בו הצונאמי.

המוות גם מציב ומקבע את גבולות החיים, ובכך לא מאפשר להם להיות שיכורים מעצמם. מחזיר אותם לפרופורציה; למיצוב האמיתי שלהם נוכח הנצח והיקום. ובכלל, המגבלה של משהו תמיד מאדה את עודפי הפנטסיה, ומצמקת אותו עד לגבולות הריאליה של עצמו.

והמגבלה האולטימטיבית היא תיחום סופיות חיינו. ובהיותה מגבלה אולטימטיבית, היא יוצרת ריאליה אולטימטיבית.

קשה להעמיד פנים ולשקר מול המוות. שהרי המוות הוא קורע המסכות האולטימטיבי. אבל עזות המצח, או השינה של האדם הם כזו, שהוא מעיז לעשות זאת גם מתוך ידיעה כי המוות קיים ויגיע.

ליבנו גס במוות, הרי ראינו בסרטים שדם זה רק קטשופ והשחקן שמת בסרט אחד משחק בסרט הבא. כך שהיום כבר אפילו המוות אינו מפכח לחיים. האשליה והרצון להאמין לפנטסיה, הפכה לחזקה ממנו.

ולהלן הקלישאה הידועה: “הבטנו למוות בעיניים והוא השפיל עיניו”… (גרודיש).

אין גבול ליהירות. אפילו מגדל בבל הופך למגדל צעצוע נוכח היומרה הזו.

ולא רק היומרה ויהירות מתעצמים בהעדר מודעות לנוכחות ולשליטה של המוות בחיים. גם רוב ההבל, השטחיות, הניכור, הסתמיות והפיכת הזולת לחפץ – משגשגים בהעדר מודעות חריפה למוות.

ולו רק תתקיים מודעות שכזו, היא רק יכולה להפוך אותנו לצנועים ואותנטיים, ולהביא להישג החשוב ביותר באשר לתהליך ההבשלה וההתבגרות הפסיכולוגית של היחיד: הצטמקות האגו.

שהרי איך יכול האגו להיות תפוח ומלא מעצמו, נוכח עובדת מחיקתו הוודאית?

המפגש של האגו עם המוות, הוא כמו מפגש של חלזון עם מלח – הוא מתמסמס תוך שניות.

אך כפי שהמוות מחזיר את האגו לפרופורציות, גם שגשוג האגו (בצירוף האשליה העצמית) – מסתיר את אופק המוות. רק חשיפת עובדת המוות כוודאות היחידה, תצמצם את טריטורית האגו עד למינימום האפסי. וכך ייווצר חלל ומקום לחום אנושי, אותנטיות וצניעות. כי זה כל שנותר מול מודעות נחרצת וסופית באשר לביקורו הוודאי של המוציא לפועל (של גזר הדין).

צניעות, חום אנושי ואותנטיות – לא יהיו הערך המוסף היחידי למודעותנו את המוות, שכחת המוות אמנם מאפשרת לנו להמשיך בחיינו, אך אלה חיים של שיגרה, הרגל, אינרציה, סתמיות ושינה, (כי מה שלא היום, יבוא מחר), כך שדווקא זכירת המוות, כל הזמן ובכל מקום – יהיה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו לחיים.

——————————————————————————–

20.2.2005

סיפור מהדרך הרביעית:

One day, a group of men crossed a large lake in a boat that was of a reasonable size, but very old and rickety. Among the passengers was a Man on the Way. When the others realised this they went up to him and started asking him questions about the meaning of life and the value of searching.

He looked straight at them and repeated the same phrase, over and over like a chant: “Try to be aware of death until you understand what it really is”.

The other guests were astonished – the man seemed to be in a hypnotic trance, and showed no sign of awakening from this state. Suddenly, a storm blew up around the boat… The sky became black and the strongest of winds, the like of which they had never seen before, almost capsized the boat. The people were terrified, and they began to shout all around; only the Man on the Way did not move… he stayed stock-still, and seemed absolutely calm. Indeed, he looked as if he were resting! All at once the tempest turned to calm, it began to rain and the wind died down. The people went up to the Man on the Way again.

“Don’t you care that you could have died… the boat was almost smashed up into the water!” “You don’t even realise what you’re saying” said the Man on the Way. “You think your lives are in danger only when you are afraid of dying, only when the wind blows a bit stronger around your heads.

The truth is that you were in no greater danger than at any other time. You become aware of the fact that you must die only when your fear tells you so. In reality you are always close to death… you just don’t realise it!”