כתב מחאה-  מין ומיניות נשית

לא לחינם הנחש הגיש את התפוח לאישה. ולא לגבר. ולא לחינם זו האישה שהאישה שהגישה את התפוח [סמל הפיתוי] לגבר.

הפיתוי תמיד בא מכוון האישה אל הגבר.

 האישה מלאת מיניות ופיתוי, לא לחינם המילה פיתוי נגזרת מן השורש פות, [אבר המין הנשי], כל כולה מיניות גדושה עד הקצה. בהשוואה אליה הגבר כמעט חסר מיניות. הוא כלי מכני למימוש המיניות האישה.

יש לו יצרים מיניים אך הם דלים וכשהוא מבצע את האקט המיני כל שהוא רוצה זה פורקן ואז הוא כבה כנר.

אישה לא כזאת, היא כל כך גדושה במיניות 24 שעות שכשהיא נמצאת באקט מיני בשבילה האקט המיני לא נגמר. היא יכולה להמשיך אותו ללא הפסק.

הגבר נגמר בסוף האקט היא רק מתחילה אותו.

הגברים לא מבינים את המיניות הנשיות.

הם לא מבינים שהם למעשה כל הזמן נופלים ברשת של הפיתוי הנשי הבלתי פוסק. והם רק מצייתים לו.

מספיק להסתכל על נשים בחיים ובפרסומות, על תנועות הגוף, מבע הפנים הלבוש הצמוד – משדרות מיניות פתיינית שעובדת על גברים וכול כולה אומרת-  תחפוץ בי, קח אותי, וזה עובד על גברים.

כל הלבוש הנשי מתלבש באופן מיני כדי לפתות את הגבר.

בחברה אנו מוציאים את דיבת הגבר לרעה כאילו כל שהוא רוצה זה לנצל לטובתו האישית את מיניות האישה.

האמת הפוכה, בעזרת תחכום מיני לבוש ושפת גוף הן גורמות לגברים ליפול ברשתן. כי כל שהן רוצות זה מימיות מיניות ומיניות.

המשפחה עבור הגבר הוא חוף מבטחים ואם הוא אוהב את האישה קל וחומר.

אצל האישה זה לא ככה היא לא מסתפקת במשפחה, היצר המיני גובר עליה עד כדי כך שתמיד היא מחפשת לרעות בשדות זרים.

היא משתעממת מן מיניות הבטוחה בחיק המשפחה.

היא חייבת את הגירוי המיני.

ורוב הפתיינות המינית מתרחשת מחוץ לתחום המשפחה.

נשים מפתות ובוגדות הרבה יותר מאשר גברים.

גברים טיפשים, הם לא יודעים להעריך את עוצמת המיניות הנשית.

גבר הוא לא יצור מיני הוא יצור כוחני. והוא רוצה לכבוש נשים כדי לפרוק את הכוחנות שלו.

אבל לא בגלל מיניות, אין לו כמעט מיניות בשואה לנשים.

אבל נשים? כל כולן פצצה טעונת מיניות מכף רגל ועד ראש.

כל הלבוש שלהן ההליכה שלהן, המבטים שלהן כולן אומרים דבר אחד- קח אותי, עכשיו!

כל הפרסומות אומרות דבר אחד אני חפץ מיני רכוש אותי.

מבחינת מינית האישה לא יודעה שובעה, היא יכולה לקיים יחסים ללא הפסק. היא תמיד תירצה עוד ועוד, הגבר מסופק מהר ומאבד עניין מהר.

האישה לעולם לא מאבדת עניין,  היא תמיד תירצה עוד ועוד.

היא מתישה את הגבר בתובענות בלתי נגמרת שלה.

היא יצור מיני מעצם בריאתה.

הגבר הוא יצור כוחני מעצם בריאתו.

היא לא כוחנית בכלל היא רק רוצה מין מין ומין.

היא השתמשת בגבר למען סיפוק מיני. ואף פעם לא די לה.

רוב הנשים מאוכזבות מן הגברים שהן פוגשות מבחינה מינית. הן מצפות לגרוי ברמה הרבה יותר גבוהה, כי הן דורשות הרבה יותר, רמת הסיפוק שהן צריכות הוא ברמה גבוהה מאוד.

רוב הגברים שהן פוגשות הם חדלי אישים במיטה. ורוב הנשים מאוכזבות מאוד. הן רוצות גבר שיווה להן מבחינת התיאבון המיני והביצועים. והן לא מוצאות גברים כאלה. ואז הן זורקות את הגבר כדי למצוא גבר שיתן לה סיפוק מיני ברמה גבוהה יותר.

כשהגבר גומר להיות מסופק מינית נאישה רק מתחילה להתגרות.

היא צריכה המון השקעה כי המיניות שלה לא יודעת שובעה.

אבל הבעיה היא שכל המוסר המיני בימינו הוא צבוע לחלוטין ולא מבין את מיניות הנשיות ועושה לה עוול גדול. ושם אותה בתוך בית אסורים מתייחס אליה כאל בתולה צנועה ומוריד את סף הריגוש המיני שלה כי זה מתאים לגבר הכובש ובעל המיניות הדלה, אבל זה זו לא המיניות הנשית העוצמתית האמתית.

התרבות הנוכחית לא יודעת איזה עוצמה מינית יש לאישה האמתית ומנסה והכניס אותה לתוך צינוק. שחוטאות למיניות הנשית האמתית.

לו התרבות הייתה יודעת עד כמה המיניות הנשיות היא תובענית התרבות הייתה מתחלחלת.

אך בתוך תרבות כה מלאת איסורים אודות מיניות נשית – נשים גם לא מעיזות לקרא תגר על הקודם החברתיים.

ואז התרבות משרתת את מיניות הדלה של הגבר במקום לשרת את המיניות החזקה הבואה ופוטנטית של האישה הזאבה.

גבר לעומת האישה הוא קונבנציונלי

 שמרן, רוצה לקיים יחסים המקום מוגן המיטה, אישה היא פראית, היא תקיים יחסים בכל מקום, וככל שהמקום מסוכן יותר כך היא מתגרה יותר.

אין דבר יותר חופשי נועז ומתגרה במוסכמות מאשר המיניות הנשית.

***

תפילין / יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.