להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.

חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.