לחיות פעמיים.

חלק א':  תפיסת כפל המציאות בזוהר ובחסידות:

1.בזוהר:

ניתן לבוא ללימוד הזוהר והקבלה בדרכים שונות. אחת מן הדרכים היא להבין ששתיהן מדברות על חשיפה של מציאות נסתרת.

ההתייחסות למציאות כבעלת שני רבדים, נסתר ונגלה, קיימת לא רק בספרות הזוהר וב-קבלה, אלא בספרות המיסטית למיניה. אך היא בולטת במיוחד  בספר הזוהר.

הזוהר רואה את העולם הנגלה כקליפה המכסה על העולם האמיתי. והעולם האמיתי הוא הסוד. אך אין זה סוד סגור לחלוטין, כזה שאינו בר השגה. הזוהר מתייחס לסוד כאל רובד דינאמי בתוך המציאות. רובד  שהוא הבסיס, המהות והגלעין של העולם. כפי שכתוב: "אין העולם עומד אלא על הסוד". (1)

הזוהר רואה את העולם כעולם שבו סתום וגלוי מתערבבים זה בזה. ועל המחפש אחר המציאות האמיתית לחדור דרך הגלוי, כדי לגלות את הסתום. והגלוי אינו סתם קליפה, אלא מקור לבעיות וצרות, שאם לא חודרים דרכו, הן משתלטות על האדם, כפי שכתוב בזוהר, ח"א, סד ע"ב: "למדנו, הקב"ה סתום גלוי. גלוי הוא בית דין שלמטה. סתום הוא מקום שכל ברכות שורות עליהן, וכל שהם בגילוי – אותו מקום של בית הדין שורה עליו מפני שהוא מקום בגלוי, ואותו הנקרא 'רע עין' שולט עליו, והכול הוא בסוד עליון כמו למעלה."

עולם הקבלה מייצג גישה שגורסת כי היקום הסובב אותנו מורכב משני רבדים, שתי מציאויות; זאת הגלויה לעין וזאת הסמויה. למרבה הפרדוקס, המציאות הגלויה, מהווה חלק זעום מאותו יקום ובנוסף, מציאות זו מהווה תוצאה של היקום הסמוי מן העין – המציאות האמיתית. והיקום הסמוי הוא שמשפיע עלינו, לא היקום הגלוי. הזוהר, הספר החשוב ביותר של זרם הקבלה, עוסק בתורה, אך נותן לה פרשנויות שמציגות אותה באור אחר.

תורת הסוד של הקבלה גורסת כי קיים פער בין הכרתנו לבין האמת. המשימה העיקרית של תורת הסוד היא הבנת ההבדל בין תפיסתנו לבין האמת, וחשיפת המציאות האמיתית.

התפיסה האנושית יוצרת אשליה של ניתוק העולם. אין אנו רואים את המציאות האמיתית. המציאות האשלייתית היא 'ארץ טמאה' בגלל ריחוקה מהקב"ה. המציאות האמיתית היא 'ארץ קדושה וארץ ישראל'.

הזוהר רואה את התורה כדרש ורז ואת תפקיד המקובל, כמגלה הסוד. העלילה החיצונית בתורה, היא 'הסיפור הקטן', בעוד שהעלילה הפנימית היא ה'סוד הגדול'.

"'הסיפור הגדול' חבוי בעומקן הנסתר של מילות התורה וסיפוריה או מצוי על שפתי מילים אלו מחכה לנשיקה של המקובל כדי לצאת מן הפנים לחוץ מן הסתר אל הגילוי. גילויו של הסוד אינו מעשה חשיפה פומבי, שכן חשיפה פומבית תהיה הריסת הארוס, פגימה במהותו והוזלתו. גילוי הסוד בזוהר הוא כגילוי האינטימי שבין האוהבים, ועל כן מדגיש הזוהר כי גילוי הסודות נועד לקהילת אובי התורה, שאלהי מכוון הגילוי ודרכה הוא נושא פרי".( 2)

כל הזוהר כולו למעשה סובב סביב גילוי הסוד. עולם הזוהר עצמו מצוי בין שני קטבים ביחס לסוד. קוטב אחד הוא שכחה מלאה של הממד הסמוי. זהו מצב של חוסר מודעות או התעלמות ממנו, מצב שבו שרוי רוב העולם. הקוטב השני הוא הפיכת הממד הסמוי לגלוי.  במצב זה הכול הוא כבר סוד. זו מעין ספירת מלאכים. הדרגה הגבוהה ביותר שמצב התודעה האנושי יכול להגיע אליה. בין שני אלה מצוי הסוד ומצב הסוד מורכב מריקוד בין הגילוי לכיסוי. מצב זה נושא בחובו מתח ניגודים שמעצים את מצב התודעה למקסימום. כי אסור להחמיץ שום סימן, שהרי כל רמז וכל שבב של איתות יכול לכוון אל הממד הסמוי.

למעשה, הזוהר מחייב את לומדיו והחפצים בתורת הסוד, להקדיש עצמם לגילויו. והוא גם יוצא נגד אלה שמסתתרים מאחרי מסכות של מקצוע, התנהגות נאותה, לאומיות וכו' כי כך הם מסתירים את האמת. עוד כדי שהוא אפילו מקלל את מי  שמסתיר את הסוד במקום לגלות.

הזוהר גם עושה הקבלה מעניינת בין גילוי הסוד ובין התעוררות, ובין אי מודעות לקיום הסוד ולרעיון השינה. אדם שאינו ער לסוד הוא אדם ישן. עולם שהסוד נעדר ממנו הוא עולם ישן. ואז אין החייאה של המציאות על ידי הסוד. הסוד הוא כמו מים חיים המחיים את הקרקע היבשה של המציאות. והזוהר די נוקשה וחמור לגבי זה, הוא לא רואה את זה רק כחוסר מודעות, אלא כהתעלמות ואף כהתכחשות, לחובתם להעיר את המציאות.(3) 

ועל כן הזוהר אף מתרה ביישנים ומודיע להם כי מרה תהא אחריתם אם לא יתחילו לחשוף את הסוד הטמון במציאות לכאורה.(4) ההתראה או הקריאה הזאת (הבאים מר' שמעון בר יוחאי, המורה הדגול, מכרוז שמימי  ומקולה של התורה)  גם מציירים את תודעת בני האדם, כשרויה בתרדמה, אך גם מאשימים את בני האדם בחוסר רצון להתעורר. (כמעדיפים תודעה ישנונית).

הזוהר גם 'מתחשבן' עם קבוצות שונות בתוך הישנים, למשל עם המשכילים והחכמים, שאמורים לדעת משהו אודות רובד הסוד ומתכחשים לו. הוא קורא להם: מגמגמים. ונראה שהזוהר מצפה מהם להיות חלק מן הגייס של מגלי האמת ולא אלה שעוזרים לה להיות במחבוא. (5) כלומר, לפי הזוהר,  הסוד אינו רק עבור המיסטיקנים שהוציאו עצמם מן הכלל, אלא הם בגדר חובה לכל אדם משכיל וחכם (בימינו: אינטלקטואל).

ומה שמעניין בזוהר היא לא רק עצם ההתייחסות לסוד, אלא גם ובעיקר הדרך בה הזוהר מגלה אותו. אין כאן צלילה והליכה לאיבוד בתוכו. כל הזמן שומרים על חוט מקשר בין רמת הנגלה לרמת הנסתר. לא בורחים מן הפשט, דרך הרז ודרש, לעבר הסוד. אלא משתמשים ברמה הקודמת כמדרגה לרמה הבאה. כפי שנאמר בזוהר: "דרגא על דרגא סתום נגלא". כלומר: מדרגה על מדרגה, סתום וגלוי. הרמה הגלויה אינה משהו מיותר לעיקר, אלא היא ההתחלה שלו. והעוצמה של גילוי הסוד שואבת מן ההשוואה המתמדת בין המקום ההתחלתי של הכיסוי למקום הסופי של הגילוי. במעבר בין שניהם נוצר מתח ניגודים שמטעין את מגלי הסוד בטעינה ובהתרוממות רוח שאותה הם ממשילים לאש הבוערת בהם.

מי שמצליח להיכנס לרמת הסוד, משול למי שבידיו אבן יקרה, מצד אחד אל לו לתת אותה למי שאינו ראוי, שלא מצוי ברמה הנכונה. אסור לו לגלות את הסוד רק מכיוון שאין לו את היכולת לשמור אותו בתוכו.  ומצד שני מוטלת עליו החובה לגלותו למי שראוי לכך. (וכך שוב אנו מוצאים את אותו מתח ניגודים, שמצאנו בין הפשט לסוד. ועכשיו הוא מצוי בין היכולת לשמור אותו מפני זה שאינו ראוי לבין זה שראוי).

המחשה לגילוי מופרז של הסוד מבלי לבדוק בציציות, מצוי בזוהר בפרשת לך לך. המספרת על סיפור כפר טרשא, שבו כולם עוסקים בסוד. בצורה גלויה ופתוחה. (ללא סוד). וקצפו של רבי שמעון בו יוחאי יוצא עליהם בשל כך. ואחד ההסברים לכך נעוץ בעובדה כי הסוד לא יכול להיות פרוץ וגלוי לכל דכפין. יש לנהוג בו כבאוצר חבוי.

וכאן אנו מגיעים לאנלוגיה שהזוהר מרבה להשתמש בה ביחס לסוד. ארוטיקה. יחסי גבר אישה. גילוי הסוד, משול בזוהר לגילוי הערווה. והמפגש בין התודעה לבין הסוד משול למגע מיני. ניתן להמשיל זאת לאישה נחשקת שכולם רוצים את חסדיה, אך עליה לשמרם לבעל הרמה הגבוהה, זה שיש לו את מפתחות האיכות והתודעה הנכונה, כדי שתרשה לו להגיע אל שורש מיניותה. אישה שמניחה לכולם לחוות את מיניותה, היא מופקרת. מה שמיד עושה את הסוד לזול.

וכך, צד אחד של הסוד הוא הסתרתו מפני הלא ראויים, כמו הסתרת גופה של אישה, מפני זה לא ראוי לחסדיה. והצד השני הוא ביכולת לגלות אותו. וכמו שההסתרה צריכה להיות לא הרמטית ונוקשה, (כי יש כאלה שראויים), כך גם גילוי הסוד, הוא צריך להיות עדין והדרגתי, כהסרת בגדיה של אישה טרם קיום יחסים: ניתן להמשיל את בגדי האישה ללוגיקה. היא מעין לבוש שמסתיר את הבשר העירום של הסוד. וצריך לרכך את הלוגיקה, כדי להיות מסוגל להסירה ולהגיע למפגש חוויתי וארוטי עם הגוף שמתחת.  

2. בחסידות:

הטענה הזו, כי העולם אינו כפי שאנו תופסים אותו, עברה מן הקבלה לחסידות. לפי החסידות, כל מה שקורה לאנושות הוא כמו הצגת תיאטרון, שבה קיימת  עלילה חיצונית, ועלילה פנימית. בעלילה החיצונית, מה שקורה לדמויות במישור הפעילות הפיסי, הוא כיסוי של מה שמתחולל בנפשותיהם, ושם המציאות האמיתית של המחזה. זהו תיאטרון מוזר, לפעמים תיאטרון אבסורד, אנו מרומים על ידי התפאורה ועל ידי העלילה. ואנו חייבים להבין את מצבנו ואת המלכודת בה אנו נתונים. כולנו שחקנים במשחק שאת פשרו וחוקיו איננו מכירים ואיננו יודעים.

וכך גם בהיסטוריה האנושית, מה שקורה בספרי ההיסטוריה הוא לא מה שקרה לאנושות ולאנשים באמת. כי המציאות האמיתית, היא המציאות הפנימית. אנו מולכים שולל על ידי השתלשלות המכאנית של הדברים, לא מודעים לזרם  הדינאמי הפנימי שגרם להם. 

לפי החסידות, זה לא שהעולם האמיתי נסתר על ידי מציאות שמכסה אותו, אלא אלה אנחנו התופסים את המציאות האמיתית תפיסה שגויה, מלבישים מעליה מציאות חלופית. זו תפיסת המציאות שלנו  שיוצרת את הפער שבין ההכרה לבין המציאות. הפער בין המציאות האמיתית לבין ההכרה נוצר בגלל העיוות שאנו מעוותים את מה שאנו קולטים מן המציאות. תפיסה זו שהיא בסיסית בחסידות, קרובה ביותר גם להגותו של עמנואל קאנט, המציאות האמיתית הנסתרת מעינינו. והמציאות בה אנו חיים, היא מציאות שכלית והיא  מציאות מדומה. ולפי החסידות, (חב"ד בעיקר) אנו חייבים לחשוף את הישות המצויה מאחורי הקלעים של ההסתר, להסיר את התחפושת שהעולם מתכסה בה. והתהליך של גילוי המציאות הנסתרת, מתואר בחסידות כ-'מעבר מהיש אל האין'. 

כל גישת הסוד של החסידות והקבלה, באה לידי ביטוי מדויק, יפה ורדיקלי בסיפור של ר' נחמן מברסלב: 'התבואה המשגעת': (בצירוף הערות הבהרה).

"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני  חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע,  אם כן יטכס עיצה",

(כלומר המלך  יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו  צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ):

"יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל".

(כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה.  אך כאן עונה לו המלך):

"אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך".

(כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמאליים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמאלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמאליים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל).

"על כן בודאי נצטרך לאכול  גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". (6)

אז מה נאמר כאן? ובכן ברמת העומק, סיפור זה מדבר על כך  שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו  אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, 'תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע'. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיוון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.

כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.

רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.

והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים  לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו  שאיננו רואים את העולם האמיתי,  אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.

והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונאלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת  שהעולם הוא מה שנראה.

ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.

בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא  סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).

עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת, האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה? או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך  עצמנו ולראות את העולם אחרת.

ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון שקיים בגישות מיסטיות אחרות. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער, על ידי עבודה עצמית. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) –שעל ידיה האדם מסוגל לשנות  את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפייה…

מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. לפי החסידות, העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.

הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.

עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו דרך מקורית מאוד, עמה אפשר לנסות ולהבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.

חלק ב': מציאות המיסטיקה (הרחבה של גישת הזוהר והחסידות לעניין הסוד).

אז מה אומרות לנו הגישות הללו? מה אומר ר' נחמן בסיפורו והחסידות והזוהר? שיש צורך בתודעה מיוחדת כדי לחיות את החיים.

לגישתם, היחס השגור לחיים כאילו החיים נמצאים מעל פני המשטח שבו הם מתרחשים, מחמיץ את החיים האמיתיים. ולחיות אותם באמת, זה לחיות כמו כורה; שיודע שההתרחשות האמיתית היא מתחת לפני השטח. צריך לכרות אוזן כדי לנסות להיות מודע, למה שקורה למטה, עד שבסופו של דבר – המודעות למה שקורה במעמקים, מתגברת על הסתמיות של מה שקורה למעלה.

האדם שחי באמת, חי פעם אחת במה שקורה, ופעם שנייה במה שיכול לקרות, צריך לקרות, או עומד לקרות. ויודע שאם לא ישים לב למה שלא מביא  עצמו למודעות הרגילה – יפספס את החיים, או שהחיים יפספסו אותו. כי החיים האמיתיים לא מתרחשים במישור הזמין והקל להשגה.  הם סמויים ונסתרים, כמו כתב סתרים בתוך מכתב רגיל, כתב הכתוב בדיו בלתי נראית. החיים הם סוד שרק תודעה מיוחדת יכולה לשים לב אליו. מה שנקלט מיידית על ידי החושים וההיגיון, שייך לחומרים הלא מהותיים של הקיום.

האמת של הקיום, החוכמה של הקיום, הליבה של הקיום, המהות של הקיום – לא יכולים להיות זרוקים לעיני לכל. זמינים למי שבמקרה עובר בדרך.

הם במקום אחר. 

וכדי למצוא אותם צריך לדעת לקרוא את המפה. אחרת, או שלא מוצאים או שהולכים לאיבוד, כפי שקרה לשלושה מתוך הארבעה שנכנסו לפרד"ס: בן עזאי ובן זומא, אלישע בין אבויה (אחר). ורק ר' עקיבא יצא בשלום. (מקור: תוספתא מסכת חגיגה (חסדי דוד) פרק ב הלכה ג'-הלכה).

ואכן, החיים הם פרד"ס (פשט, רז, דרש וסוד) והסוד, שהוא הליבה והעיקר של החיים, מיועד למי שלא מוכן להסתפק בפשט. ולפעמים זה בא בהבזק. לרגע קולטים משהו מן המישור הסמוי ומיד זה נמוג.

והאדם המחפש את הליבה, את החיים האמיתיים, קשוב לכל הבזק יודע שאם לא יהיה ערני, אם לא יהיה קשוב. אם לא יגייס כל שיש לו כדי לשים לב לרמז הראשון, אזי קצה החוט שיכול להוביל אותו אליה, עלול להשמט מידיו, ואז הוא צריך לחכות להבזק הבא. אך גם  בין הבזק להבזק הוא כל הזמן בודק, מחפש רמזים. לאדם הקשוב והערני אחר המציאות הנסתרת, כל דבר מספר משהו.

ניתן לראות את זה היטב, בתחום של שפת הגוף; גופם של אנשים מאותת האחד לשני, מה מתרחש בליבם, בקרבם. מה הם רוצים, מה הם מרגישים. אך כה קל להתייחס למובן מאליו, למלים שיוצאות להם מהפה. המלים זה הפשט. הרז והדרש זה הגוף, והסוד זו האמת הרגשית שהגוף מבטא, ורוב בני האדם מתעלמים ממנו, לוקחים אותו כמובן מאליו, כסתמי, כדבר שהוא סוף לעצמו ולא התחלה לעולם החדש והמסתורי של הרגשות.

למשל, הזזת כסא אחורה בזמן שיחה, לרוב נתפסת כהזזה של נוחיות. אך למחפש אחר הצופן של החיים האמיתיים, הזזת כסא זו יכולה להיות נקודת כניסה לממד שלם של התרחשויות אמוציונאליות שעשויות להיחשף כתוצאה מפענוח ההזזה התמימה הזו. וכך בכל. הכול אומר, מדבר, הכול מספר. העולם שורץ סיפורים. אך צריך את האוזן, אך בעיקר את הקשב הפנימי כדי לשמוע אותם 

ועל האדם הרוצה להתכוונן למישור הנסתר – להפוך לצייד. עבורו, חייו, הם חיי מרגל וסוכן חרש, המנסה לגלות את הסודות של המציאות בה הוא חש זר וגולה. המציאות הגלויה היא גלות עבור הצייד של החיים הנסתרים. הוא חש בהם זר, מחכה למצוא איתות, סימן אודות האמת.

הוא אכן צייד, אך גם לוחם ומרגל. כל רגע בחייו מוקדש ללוחמה. מלחמה בשגרה, בסתמיות בהרגל. כל אלה מאיימים להפיל עליו שינה. ולהפיל אותו מלוחם קומנדו שנמצא על גבול מחוז החיים האמיתיים – לאפסנאי הסופר ציוד.

הוא לא חי חייו מהנאה להנאה, אלא ממשימה קרבית אחת לשנייה. שוכב במארב, סביבו חושך. הוא עשוי להירדם או לשקוע בפטפוט עם חבריו למארב. ועל כן, כל חושיו ערים, כל כולו שלוח קדימה, לצדדים, מעליו מתחתיו. הוא מצוי היכן שהוא איננו. הוא שולח את כול כולו אל מה שרחוק ממנו, כדי ללכוד את זה המאיים להתרחש כל רגע. או מתרחש והוא אינו יודע על כך.

אנשים בדרך כלל קוראים לחיים הללו – שמכוונים למה שמעבר למה שמוחשי, ורגיל ונגיש – מיסטיקה. אך אולי המיסטיקה הזאת היא היא נשמת החיים,  וכל דבר פחות מזה, הוא חיים מתים.

אנשים רגילים לחשוב, שמיסטיקה היא אקסטרה של החיים הרגילים. ואולי המיסטיקה היא החיים? לא מה שמעבר, אלא המציאות, ואילו מה שאנו קוראים לו מציאות, היא אולי עטיפה אשלייתית, עטיפה התפלה לעיקר.

יכול להיות שפעם המיסטיקה הייתה החיים הרגילים, ולאט אט הלך האדם ונרדם לעיקר, והיא נהדפה לשוליים. מה שפעם היה חלקם של אלה שהיו ישנים, אטומים וכהים מדי מכדי לחיות באמת, הפך היום ללחם חוק של כולם. והחיים עם האש בבטן, ולהבה הפורצת מהראש, הפכו למשהו שהוא ספק חלום, ספק הזיה, ספק משהו שלומדים אותו במחלקות מיסטיקה באוניברסיטה, ובקבוצות העידן החדש.

ובמקום האש ולהבה, הסכמנו להתפשר על נזיד העדשים, על ליקוק הדבש ועל אכול ושתה. זו תרבות ההנאה, המקריבה הכול למולך האושר. אך צייד המציאות הנסתרת, לא חי בקצב תרבות הרייטינג. הוא נע לקצב של תוף אחר.

עבורו המציאות, היא תרשים שמוסתר על ידי מציאות המאייה של היומיום, על ידי הבינוניות של הנורמות שהמציאו בני האדם. והוא מנסה לפתח מיומנויות תודעה כדי לפענח את התרשים הזה. לעיתים הוא קולט שברירים וחלקיקים, ומנסה לצרף אותם יחד, כדי לקבל מושג מה באמת קורה, ברגע שהוא הצליח לקבל הבזק של מה באמת קורה  שם – הוא מאושר. זו הפעם היחידה שהוא מאושר. 

חלק ג'. רובד הגלוי ורובד הסמוי (הרחבה על עניין המציאות הסמויה).

מה שראינו עד כה, כי לפי החסידות והזוהר, לא מספיק לחיות את החיים פעם אחת, צריך פעמיים; פעם אחת עובדתית ופעם תודעתית. רק כך מגיעים אל הרובד בו מצויה חווית החיים.

כדי לחיות באמת, גישת הזוהר והחסידות דומה לגישות מיסטיות אחרות, בכך שהטענה היא שלא מספיק  פעם אחת, צריך פעמיים. דומה לראיה; שהרי כדי לראות באמת, לא מספיק פעם אחת, צריך שלוש פעמים; פעם להסתכל, פעם להביט ופעם להתבונן ואז רואים. (ובכלל, המונח 'ראיה' והפועל 'לראות', משמש תדיר מלה נרדפת ליכולת לחדור את תוך המציאות. ולגלות את שגנוז בה. וכדי לראות באמת צריך לאמץ דרך מיוחדת להפעיל את העיניים, לא את העיניים עצמן אלא תשומת הלב הפנימית שהמתבונן יוצק לתוך מעשה ההתבוננות. זה  אשר עושה את ההסתכלות וההבטה – לראיה).

וכפי שאין די בעצם האקט המכאני של הפעלת העיניים, כדי לראות – כך אין די בעצם האקט המכאני של להתקיים – כדי לחיות. יש לאפשר למכניזם גבוה לבוא לידי פעילות. מכניזם שמתייחס ולוקח בחשבון את שסמוי, את שלקחנו כמובן מאליו בפעם הראשונה.

ואם ראיה היא דימוי אחד, אזי מכונית היא דימוי נוסף. מכונית יכולה לנוע, מתוך שתי סיבות, סיבה אחת היא הטופוגרפיה האקולוגית בה היא מצויה והסיבה השנייה היא המנוע שהופעל בקרבה. הסיבה מאפשרת למכונית לנוע  אם יש ירידות, ואז היא  נעה (בדרך כלל כלפי מטה), אם יש עליות, היא תקועה. וכך חיי ההזדמנות והמזל (חיי הצעירים); החיים שלפניהם הם כמו גלישה בכביש בעל שיפוע חד כלפי מטה; המכונית  גולשת מטה בכוח האינרציה והשיפוע של הדרך,  אין למכונית, כוח חיים משל עצמה והיא נתקעת כשאוזלות ההזדמנויות. או בגיל העמידה, שאז השיפוע כלפי מטה הופך, כאמור,  לשיפוע כלפי מעלה. אך כל הזמן קיים בפנים מנוע שניתן להפעילו, וזו הסיבה השנייה; כשהמנוע פועל היא כבבר לא נעה, היא כבר יכולה לנסוע מתוך מניע פנימי ולא זקוקה לאקולוגית הגיל, ההזדמנות, או המזל. ואז היא נוסעת אל מטרה, למרות העליות (גיל מתקדם, חוסר הזדמנויות, או קשיים בחיים).

וכאן אנו מגיעים להבדל נוסף בין נסיעה בגלל כוח החיים החיצוני (שיפוע הדרך) ונסיעה בגלל מנוע פנימי (התעוררות הממד הפנימי באדם): בנסיעה בגלל מנוע, אין די בנסיעה עצמה, יש צורך בכוח רצון ומודעות של מישהו שיסיע את המכונית לאן שהוא, (אחרת היא תתנגש במכשול). לשון אחר, יש צורך בנהג. ונהג זו תודעה ערה ומודעת לעצמה. בעוד שבנסיעה שנובעת מתנאי הדרך, אין צורך בנהג. ההבדל בין נוסע לנהג, שנהג מודע לדרך, הנוסע נותן לדרך להוביל אותו.

כשהנוסע אינו מתייחס למכונית כפסיבית ולדרך כאקטיבית, אלא כאל מסלול כאוטי שמצריך מודעות ושליטה –  הוא הופך לנהג. ההבדל בין נוסע לנהג, נעוץ בכך שהנוסע לא צריך תודעה, והנהג לא יכול בלעדיה.

לעיתים, כשאנו יוצאים לכפר. למקומות שלווים, רחוק מן העיר המזוהמת והצפופה, וחווים חווית חיים בחיק הטבע, כמו בכפר או בקיבוץ. התחושה היא של חיים בממד אחר. איך חשים אנשים שחיים כך? איזה מן איכות חיים יש להם? איזה מן מחשבות? איך הם חווים את חייהם? מה מעסיק אותם? והאם אנשים שגדלים בסיבה כה טבעית, רחבה ופתוחה, גדלים אחרת? וגם, מה התועלת של לגדול בסביבה כזו, אם התודעה למציאות הפנימית, משותקת?

וזה מעלה את השאלה לגבי הקיבוצים, הרי הייתה להם סביבה פסטורלית  לגדול בה, אך כל זה היה חסר ערך למדי, בגלל שהם נותרו ברמה הגלויה. ועד כמה זה היה נפלא, לו האקולוגיה הנהדרת הזו, שבה גדלים ילדי הקיבוץ הייתה מלווה גם בהקצת התודעה לממד הסמוי של המציאות. ועצם העובדה שהם מתבגרים ומזדקנים ללא המעבר לממד הנסתר, רק עושה את כל האקולוגיה הזו למעין 'נזם זהב באף חזיר'.

מרחבים פתוחים וירוקים בסביבת המגורים, צריכים להיות בתואם ובהתאמה – למרחבים הפתוחים והרעננים של התודעה!

ושוב, לחיות באמת זו פעולה כפולה, האחת מכאנית (לנסוע) והשנייה דינאמית (להיות מודע). לחיות את החיים רק פעם אחת זה להחמיץ אותם. בתחילה, חווית החיים מספיקה. מספיק לחיות כדי לחוש ריגוש, כי עדיין יש מספיק פעמים ראשונות; הנשיקה הראשונה, המשקה האלכוהולי הראשון, הנסיעה הראשונה לחו"ל, הילד הראשון. אך הפעמים הראשונות אוזלות כעבור זמן. ככל שמשתמשים בהן יותר פעמים  – הן מחמיצות ונעשות תפלות.. כמו מיץ ענבים הטעים בהתחלה ובפעם הראשונה, אך  מאבד מטעמו/טריותו כעבור זמן, אך זאת אלא אם כן יעבור תהליך של התססה, ואז, כיין, הזמן מתחיל לעבוד לטובתו; ככל שישתמר, כן ילך וישתבח. כך בדיוק לגבי חיים שעברו תהליך של התססה. (ההתססה היא לחות את החיים פעם שנייה, ואז לא רק שהחיים לא תפלים, יש להם אפקט משכר…).

ומכאן, שוב, לדימוי נוסף; החיים הרגילים (המכאניים), הם חיים לא אש פנימית, במקום שתבער בתוכנו האש פנימית, מולך בנו האגו. הוא העיקר. אך בחיים פעם שנייה, האגו הופך להיות חומר הבעירה לאש החיים, האש הפנימית.

ורק חיים שמתבוננים בעצמם,  יכולים לגרום לחיכוך המתמשך, שיביא לניצוץ, שיביא להתלקחות. ואנשים אלו, משנדלקו, הם לא רק רואים את החיים ובני אדם אחרת, הם חיים במציאות אחרת.

אך רוב בני האדם, לא עברו את ההתמרה הזו, את השינוי ממדרגה שנייה הזה. הם חיים במה שקיבלו, איך שקיבלו, לא מודעים לכך שהחיים שלהם הם אך חומר גלם לחיים האמיתיים; אוכלים את פולי הקקאו, מבלי דעת שהם רק חומר הגלם לשוקולד.

ולמה עוד דומים החיים ברובד הגלוי?  ובכן, חיים אלה גם משולים לקריאה רגילה (שטחית) של יצירה ספרותית; הקריטריון בקריאה כזו הוא הנאה. ובמישור זה התנועה היא בין הנאה לחוסר הנאה. ואז כל הרובד המטפורי של היצירה ומשמעותו לגבי חייו האישיים של הקורא – לא רלוונטי, ויוצא מוחמץ. וזאת לעומת  אדם שלמד ספרות ויכול 'לפתוח' את היצירה. הוא יודע היכן הפתחים, יש לו את המפתחות  לרובד הפנימי. ואז משהוא מגיע לשם, מתגלה לפניו שדה משמעות אחר לחלוטין. ומתוכו קורץ אליו הניצוץ הסמוי, ואז השאלה היא לא אם הוא נהנה או  לא, אלא אם הוא נדלק או לא. הוא כבר לא מחפש הנאה, (רגשות) הוא מחפש אש (תודעה).

ועל המישור הגלוי והסמוי ביצירה ספרותית, כותב חיים נחמן ביאליק:

"בעלי הפשט סמוכים עצמם על ה'צד השוה' ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל – ולפיכך הם עוברים את דרכם בלשום בטח. למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת, רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה… ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי 'הצד המיחד' שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים… בחומר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות, תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה והישנה זורחת באור חדש… ובינתיים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום. וזה סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה, יש בה מגריית היצר של הרגשת האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בניסיון. ולמה הללו דומים? למי שעובד את הנהר כשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין… ואף על פי כן גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוץ זה ויוצאים בשלום אל החוף השני – לא את הפתאים בלבד שומר ה'".( 7)

כך בספרות ובלשון וכך גם בחיים; לכל מה שפוגש אדם, יש שדה משמעות חבוי, החיים החיצוניים מאורגנים כך שהפתחים לשדה המשמעות הסמוי מטושטשים. למשל בשיחה; בדרך כלל החיים הפנימיים של המשתתפים בשיח – חסויים. הדברים נאמרים  לכאורה מתוך סתמיות, כביכול ללא סיבה; 'ככה זה', ואנשי שיחם לא מתייחסים למה באמת מתרחש בפנים.

ההבדל בין הגישה השטחית והמכאנית לחיים, ולבין גישת העומק והמשמעות, יכולה לקבל ביטוי על ידי שימוש בצירים; החיים הרגילים מתרחשים על ציר אחד. ציר זה הנו ציר הרוחב,  ציר של על פני השטח,  זהו ציר צר ושטוח, שהתנועה בו היא ליניארית ויכולה לנוע רק ימינה או שמאלה. הציר השני הוא ציר האורך. וציר זה יכול לחתוך את ציר הרוחב מתחתיו או מעליו, או לשני הכיוונים. זהו הציר הסמוי, זה שעבורו יש צורך בתשומת הלב התודעתית המיוחדת. אם ציר הרוחב משתרע ימינה ושמאלה: אל קוטב ההנאה  (ימין) או קוטב הסבל (שמאל) – הרי שציר האורך משתרע מעל ציר הרוחב (גובה, מעל המישור הרגיל של מה שנגלה: כלפי התודעה), ומתחתיו (עומק, מה שמצוי מתחת ובתוך מה שנגלה: כלפי הנפש).

ואז, משחותך ציר האורך את ציר הרוחב, אנו מקבלים מיפוי, או הפריה, (ציר האורך מפרה את ציר הרוחב). הוא לא מנוגד לו, הוא משלים אותו, בא מכיוון שונה. אנו מקבלים כך מארג של שתי וערב, רשת. שבה, כל הבנת רוחב שטחית מופרית על ידי הבנת  אורך שיכולה להיות גבוהה, עמוקה, או שניהם.

ובכל נקודה בה קו רוחב נחתך על ידי קו אורך אנו מקבלים צומת, צומת שהיא נקודת כניסה ויציאה לתבונות על, והבנות עומק. לשון אחר: ידיעה. הבנה, היא תמיד חלקית, ידיעה היא שלמה. 

ראיה קונוונציונלית, לא ערה למה שמעל או בתוך מה שקורה. אך אדם שחי חיים הנובעים מן הממד הנוסף, עלול לספוג סטיגמה קשה מצד בעלי המבט האופקי,  הם לא יבינו את מניעיו, וישפטו אותו לפי עולם הציר האופקי. אנשי הממד האופקי נעדרים מודעות באשר לקיומו של עולם נוסף, מעל ומתחת לקו הצר והשטוח של עולמם.

ומה באשר לממד האחר עצמו? ובכן גם כאן יש כמה בעיות. הבעיה השכיחה ביותר היא שכחת, או אי ידיעת – הממד האחר. לחיות כאילו שהרצועה הצרה של ספקטרום החיים – זה כל שיש. הבעיה השנייה חמורה יותר. ומוצאים אותה בזרמים רבים של ה'ניו אייג'; כאן 'מדביקים', או 'מלבישים' – מעל למציאות השכיחה את המציאות הנסתרת. דומה לאדם המצייר מעל בגדיו את דמות גופו העירום. כלומר, כאן מדלגים על שלב החשיפה, שלב ההתערטלות מן המסכות ומלבושים החברתיים. מן הנורמות וכל מה ששמנו על עצמנו, שחוצץ בינינו לבין החיים. מה שאמור היה להיות תוך וליבה ללא מעטה, הפך למעטה של המעטה. הלבוש של הלבוש. מגיעים ישר לעיקר שלכן הופך לתפל של התפל. מנסים להתייחס, כביכול  לממד הנסתר של החיים, אך בלי לעבור קודם כל דרך השכבות החיצוניות של הרמייה העצמית, המסכות, המעצורים, ההדחקות, הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו וכו'. הגישה המיסטית הפופולרית, היא לצבוע מעל המכסה שכיסינו את החיים הפנימיים, את החיים הפנימיים. וזאת מבלי לקלף קודם לכן את השכבות הנורמטיביות, ואז להגיע לעיקר. ואז מה שקורה שהמהות הופכת לפוזה, וזו השכחה הקיצונית ביותר של האמת. כי האדם לא יצא לחפש אותה, כי הרי הוא כבר פגש אותה. והמפגש עם אמת קוסמטית, הורג את האש של החיפוש אחריה. כי הוא מצא. מצא אמנם תפאורת קרטון שלה, אבל משהשחית זרעו על הדימוי במקום על המהות, לא נותרה בו עוד אש לחיפוש האמיתי. 

את המציאות העלומה יש לחפור מאחורי מה שקיים ביום יום. אך גישות רבות עושות לעצמן חיים קלים, והן 'צובעות' מעל למציאות השטוחה והנורמטיבית, דימוי של המציאות הנסתרת.

למשל, כדי למצוא את המציאות הנסתרת של הדיאלוג, צריך לקרוע את הרמה המתחזה, ולחשוף את האמת הסמויה. לשם כך צריך לחשוד ולהיות זהיר בתבניות לשון קלישאיות, ובצורת דיבור שבאה לכסות במקום לגלות. אך עם זאת, מה שיותר קל לעשות זה לדבר בצורה כביכול דיאלוגית, מבלי שעוברים קודם לכן דרך צורת הדיבור השכיחה. ואז זה כמו לשים בושם על זיעה.

הכי קל זה לא להעביר את העטיפות של נורמטיביות, וקונוונציה תהליך של ניפוץ, בדרך לאמת. אלא לצבוע את האמת מעל העטיפות הללו. זו הדרך השכיחה ביותר. ואז מוכרים את הסוד בפרוטות. כמו אישה יפה שבמקום שתגלה את יופייה לאחר שרוכשים את אמונה, היא צובעת את יופייה על פניה, לכל עובר ושב.

קישורים:

על הזוהר:

ספרים על הזוהר באתר של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

על החסידות:

אתר של דעת, על החסידות

על החסידות, בספריה של מט"ח

על הסיפור החסידי והטיפול הפסיכותרפויטי

על ר' נחמן מברסלב:

על ר' נחמן, בעמלנט

אתר על התנועה הברסלבית, בתפוז

שני אתרים של  חסידות ברסלב בישראל

מסיפורי רבי נחמן מברסלב
מעשה בבן מלך ובן השפחה שנתחלפו
ממעשה בבן מלך שהיה מאבנים טובות
מעשה בבערגיר ועני
מעשה בחיגר
מעשה בחכם ובתם
מקורות פילוסופיים ל"מעשה בחכם ובתם" / יהודה איזנברג
מעשה בבן מלך ובת קיסר
מעשה במלך עניו
ניתוח הסיפור "מעשה במלך עניו" / אברהם יצחק גרין מעשה במלך שגזר שמד
מעשה ברב ובן יחיד
מעשה באבידת בת מלך
מעשה בשבעה קבצנים
לאינטירפריטציה של המעשה בשבעה קבצנים / אברהם כהנא
הרהורים על שבעת הקבצנים / פרופ' שלום רוזנברג

מחולי למחול – סיפורו של הקבצן חסר הרגליים
עשרים ואחד סיפורים קצרים של רבי נחמן / מנוסחים וערוכים בידי אליעזר שטיינמן 

הערות:

1) זוהר, ח"נ. אדרא רבא, קכח ע"א.

2) מלילה הלנר אשד, 'ונהר יוצא מעדן', עם עובד ועלמא, 2005, עמ' 206

3) זוהר ח"א, קבע ע"א, עז ע"א.

4) זוהר, ח"ג, נז ע"ב.

5) זוהר, ח"א, רבד ע"ב.

6) מתוך: "ספר סיפורים נפלאים" מאת ר' נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל"ב.

7) חיים נחמן ביאליק, 'גלוי וכסוי בלשון, עמ' רד.

רשימה ביבליוגרפית

זוהר:

משה אידל, קבלה, ירושלים ותל אביב, תשנ"ג

אידל מ', קבלה היבטים חדשים, תל אביב, 1991.

מלילה הלנר אשד, נהר יוצא מעדן. הוצאת עם עובד ועלמא, 2005

משה הלברטל, בין תורה לחכמה, ירושלים תשס"א

מ' חלמיש, מבוא לקבלה, ירושלים, תשנ"א, חלק ראשון

ליבס יהודה, 'זוהר וארוס', אלפיים, 9 (תשנ"ד, עמ' 67-119

ליבס יהודה, פרקים במילון ספר הזוהר, ירושלים תשל"ז

G. Scholem, Origins of the Kabbalah, Philadelphia 1987

Scholm G., Major Trends in Jewish Mysticism, NY 1961.

שלום ג', פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשמ"א

תשבי י', משנת הזוהר, כרכים א'-ב', ירושלים תש"ט-תשכ"א.

תשבי י', תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, ירושלים, תשנ"ב. 

חסידות:

אור, תורת אחדות ההפכים, התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, ירושלים 1992.
מ' טייטלבוים, הרב מלאדי ומפלגת חב"ד, א – ב, ורשה תר"ע – תרע"ג.
יעקבסון י', תורתה של החסידות, ירושלים, 1984.    
הנ"ל, "הנפש הבהמית בתורתו של ר' שניאור זלמן מלאדי", משואות, מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל לזכרו של א' גוטליב, ירושלים 1994, עמ' 224-242.
הנ"ל, "תיקון הלב – עיונים בתורת הנפש של ר' שניאור זלמן מלאדי", תעודה, י, תל אביב 1996, עמ' 359-409.
הנ"ל, "במבוכי ה'אין' ובמבוכת ה'יש'" (ביקורת על ספרה הנ"ל של ר' אליאור), אסופת קרית ספר, ירושלים תשנ"ח, עמ' 229-243.
צבי מרק, מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב. הוצאת עם עובד, 2003
ש"ץ ר', החסידות כמיסטיקה, ירושלים תשכ"ח.
תשבי י', תורת החסידות, האנציקלופדיה העברית, כרך יז, עמ' 769-821.

סיפורים חסידיים:

1.מנדל פייקאז’, חסידות ברסלב פרקים בחיי מחוללה, בכתיבה ובספיחיה, מוסד ביאליק 1995, בעמ’ 85.

2.יוסף דן, הסיפור החסידי, הוצאת כתר, 1975 עמ’ 47.

3.כתבי רבי נתן מנמירוב, ליקוטי הלכות, הל’ נזיקין הלכה ג אות ח’.

4.יואב אלשטיין, האקסטזה והסיפור החסידי, הוצאת בר אילן 1998 בעמ’ 95.

5.רבקה דביר-גולדברג, "הצדיק החסידי וארמון הלויתן, עיון בסיפורי מעשיות מפי צדיקים", הוצאת הקבוץ המאוחד, ת"א תשס"ג, עמ’ 13.

6.אמיתי מגד – פיות ומכשפות, סיפורים מטפוריים בטיפול בילדים בסיכון, הוצאת נורד 2001.

7.משה אידל, "יופיה של אישה: לתולדותיה של המיסטיקה היהודית", מתוך קובץ מחקרים "במעגלי חסידים", עורכים עמנואל אטקס, דוד אסף, ישראל ברטל, אלחנן ריינר, מוסד ביאליק תש"ס, עמ’ 317-334.

8.ראשית חכמה, שער האהבה, פרק ד
9.דגל מחנה אפריים, פרשת וישב, דף כא עב.

10.חיי מוהר"ן, הקדמה עמ’ ב.

11.אברהם גרין, בעל היסורין, הוצאת עם עובד 1979 בעמ’ 145.

12.מיכה אנקורי,"הלב והמעין"חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות 1991, בעמ’31.

13.סלבוי ז’יז’ק, תיהנו מהסמפטומים, הוליווד על ספת הפסיכולוג, ספרית מעריב 2004, 45

14.לזר רינה (2003), מגמות וזרמים בפסיכואנליזה- נקודת המבט האינטרסובייקטיבית, שיחות כרך י"ז ח’ מס’ 2, בעמ’ 133.

15.חיים עומר, נחי אלון, "מעשה הסיפור הטיפולי" הוצאת מודן 1997.

16. Bakan, D(1958) Sigmund Freud And The Jewish Mystical Tradition, Princeton NewJersy

17. Joseph h.berke, psychoanalysis and kabbalah, psychoanalytic review, 83(6) 1996

18. Kohut H. The restoration of the self. New York, int.univ press 1977,p.287  

15.3.2005 גבריאל רעם, כל הזכויות שמורות.