תכן העניינים

 

מבוא

חלק א’:

פרק מס. 1 הפרה הקדושה של  המיניות

פרק מס. 2. הפרה הקדושה של האהבה

פרק מס. 3 הפרה הקדושה של מיתוס האימהות

פרק מס. 4. הפרות הקדושות של ההנאה והאושר

 

חלק ב’:

פרק מס. 5. הפרה-הקדושה של השפה והמלה

פרק מס. 6. הפרה הקדושה של ‘להיות בסדר’

פרק מס. 7. הפרה השביעית: ‘הפרה הקדושה’ של ‘לא לשקר’

פרק מס. 8 הפרה הקדושה של ‘לא להיות לבד’

פרק מס. 9. הפרה התשיעית; ה’פרונת הקדושה’ של תודות וקרדיטים, (של אנשים מצליחים).

פרק 10. לשחוט את הפרה הקדושה של הרוחניות נוסח העידן החדש

 

 

מבוא

 

פרות קדושת.

מהן פרות קדושות?

ובכן אלה הן כל מה משוטט לנו באמצע החיים, גדול, כבד, אנכרוניסטי, מטיל גללים בפרהסיה, ואנו משתחווים לו וממשיכים הלאה.

ואין לבלבל פרה קדושה עם ממסד. ממסד הוא מערכת, אירגון. בעוד ש’פרה קדושה’ היא מה שחי באותו אירגון. הממסד הוא כמו בניין, והפרה הקדושה הם הערכים המקודשים שלה. ממסד הוא בדרך כלל אירגון כלשהו, או לפחות משהו גדול, חזק, מאורגן ושולט. ובגלל שהוא מוגדר וגדול (ובדרך כלל מאובן) קל לזהות אותו ולמרוד בו. לא כך לגבי פרות קדושות,  הן ערטילאיות משהו, שוכנות יותר בתחום המושגים, הערכים, הדברים שאנו מחשיבים כקדושים, כנעלים.

פרות קדושות הוא מושג השאוב מחיי הדת והאמונה בהודו, שם  הפרות הללו מטילות גללים במקומות ציבוריים, חוסמות תנועה וכו’, אך הן קדושות, ועל כן לא נוגעים בהן. בשרן טוב למאכל, אך אסור לפגוע בהן.

פרה מקומה ברפת. במקום מגודר, מסויים. כשמה שאנו צריכים לצרוך ולשלוט בו, הופך לזה ששולט בנו – הדינמיקה החיה של חיינו נבלמת.

פרה קדושה הם ערכים כששהן מקבלות ביטוי, מיד כולם עוברים לדום מתוח. לא מנסים להתגרות בהם, לשאול, האם זה באמת כל כך טוב וכל כך חשוב. בפרה קדושה יש עמדה אוטומטית של הצדעה.

פרה קדושה אינה שריד אנכרוניסטי סתמי. היא בדרך כלל מאוד תיפוקדית, לצורת חיים מסויימת. פרות קדושות תמיד משרתות ממסד ומערכת.

למשל הפרה הקדושה של האהבה משרתת את התא המשפחתי וכך את עולם העבודה והייצור, שזקוק לתאים משפחתיים שמגדלים ילדים נוספים שיקלטו במערכת העבודה.

כולם אומרים כי אהבה זה נהדר, אך אם מנסים להסיר את הילת הקדושה מעל לפרה, ניתן לגלות שהיא אולי פשוט כלי שרת, לממסד מסויים. במקרה של האהבה הממסד הוא ממסד העבודה, הייצור והפיריון.

אך האהבה היא רק דוגמא אחת, שתפורט בהמשך, אך סך הכל  החצי השני של המאה ועשרים הוציא להורג הרבה פרות קדושות, כמעט כל איזם, וכל אידאולוגיה נשחטה על ידי התליין הפוסטמודרני. אם זו שפה, או צורת ממשל, אמנות וכו’.

כך שרוב הפרות הקדושות הובלו זה מכבר לבית המטבחיים, הסוציאליזם, הדת וכו’ איבדו מזוהרם,  ונראה כי מעט לא נותרו פרות שלמות ובריאות בחיינו הפוסטמודרניים, אלה המתפכחים מן האידאולוגיות הגדולות והמכזבות של פעם; המדע, האקדמיה, הדמוקרטיה.

אך בל ניתן לדבר להטעות אותנו, השחיטה המאסיבית הזו אינה בהכרח ביעור נגע הקדושה הפרתית, אלא אולי יותר ריטואל שבא להסתיר ולחפות על פרות נוספות שממשיכות לשוטט במרכז הערים בלא מפריע.  אולי אם זו כזו מצווה לשחוט פרות קדושות מסויימות,  סימן שהן הפכו לעלה תאנה עבור כל אותן פרות שהן קדושות מדי בעבור שחיטה. ואולי בחסות השחיטה הזו של פרות קדושת שכולם מסכימים, כי הן ממסדיות או בורגניות מדי, ממשיכות כמה פרות שמנות במיוחד להשמין ולטופף בחוצות ערינו? פרות שאם אך יבוא סכין לצוארן תקום כל כך קול צעקה רמה?

ומיהן אותן ‘פרות עלה התאנה’? הפרות שממשיכים לשחוט ללא סוף? ובכן, בדרך כלל עוסקים בשתי העיקריות; פוליטיקה ונישואין. טוענים שהפוליטיקה משחיתה את המוסר ואת האידאולוגיה, והנישואין משמימים, כולאים את האהבה והורגים את המיניות.

ואכן, שני אלה הינם דוגמא לשחיטה של פרות שכבר אין להן צואר. אך נשים לב היטב, נמצא כי למעשה מתגוללים על התווית, אך ניזהרים שלא לשחוט את מה ששוכן בתוך שתיהן, את עצם האידאולוגיה, (הפוליטית) ועצם האהבה והמיניות, כי שתיהן נותנות מקום לאילוזיה, שאם נגשים את האדיאולוגיה (סוציליזם, קפיטליזם, לא משנה מה) או ניגשים אל האהבה  והפונטציאל המיני– חיינו יהיו נהדרים. ואת שני אלה, את האידאולוגיות (או ה’איזמים’) השוכנים בפרה הקדושה של הפוליטיקה ואת האהבה והמיניות השוכנים בפרה הקדושה של הנישואין – אותן  לא מעיזים לתקוף.

למעשה אין שום דבר רע באהבה או במיניות, הבעיה נעוצה בהמלכתן כמתכון לאושר. (עבודת אלילים כלשון כתבי היהדות), כשני נתיבים מוארים, בדרך לחיים מאושרים. שהרי כולם מחפשים את האושר ושני אלה ניצבים במרכז, כולם או מחפשים, או מנסים לשפר אחד משניהם או שניהם גם יחד. (או מנסים לחפש אחת מהן או שתיהן גם יחד עם פרטנר\ית אחר\ת). וזאת מתוך משוכנעות כי שתיהן יביאו לחיים מאושרים. והשחיטה המרדנית, כאן, היא לא של האהבה או של האושר, אלא של ההילה המקודשת של שתיהן, בשירים, ספרים וסרטים  ככתר המקודש של החיים (במקום החיים עצמם, למשל).

ונתחיל במין.

 

 

פרק מס. 1. הפרה הקדושה של  המיניות

הגורילה –מאת ג’ורג’ בראסאנס

 

Le Gorille’Twas through the cast-iron grillesThat the girls of the neighborhood Studied the mighty gorille Without hope, ’twill be understood. Brazenly each little maid Ogled a certain spot Which, with vigor, my ma me forbade To name, so here I cannot. Gare au gorille! All at once, the prison, well-closed, Where the glorious animal dwelled Opened;  don’t know why (I suppose They didn’t close it so well). The ape, eschewing mendacity Cried: “Today’s the day I’ll it lose!” He spoke of his overlong chastity, You’ll devine, if you’re not parvenues. Gare au gorille! The zoomaster, irresolute Cried, distraught, “Name of a name! I’m stupified, for the big brute Has never known a dame.” As soon as the female crew Learned the innocence of the stodge Far from tempting the ingenue They got the hell out of Dodge! Gare au gorille! Those same gals that, hereto Wolfed him down whole with their glance Fled, proving they had not a clue Of the illation of such a romance. Even more vain they’ll insist That a gorilla’s ziggurat Can better a man’s in the lists. Yes, many a gal believes that. Gare au gorille! Everyone dashed pell-mell From the reach of the ape in heat Save a certain wrinkled old belle And a young judge dressed for his seat. Seeing all retire from the field

The quadrumane chartered his shagBy the flapping gowns that revealWhereabouts the young judge and the hag. Gare au gorille! “Bah, whispered the gerontocrat, That he would still want me Would be quite hors du combat And too much to wish for, you see!” Hizhonor considered calmly: “If he’d think I was a she-monk, He’d have to be quite balmy”… An idea the facts will debunk. Gare au gorille! Now suppose that one of your genera Felt a biologic imperative to Violate a judge or a grandma, Which would he choose to do? If, a likewise election, One of these days, is mine, It is, I’m sure, the direction Of the dame I’ll take every time. Gare au gorille! But, sadly, if the big primate In the game of love’s worth his toll. It seems he’s indiscriminate Both by taste and with his soul. Now, instead of choosing the gal’s robe As would anyone else but he, He seizes the judge by the earlobe And drags him into the maquis. Gare au gorille! The rest would be more than jolly. Alas, it is not for me To tell it and I’m so sorry For it would give you much glee. For the judge, at the Moment of Truth Cried “Mama!” and shed many tears Like the poor sot, the same day, forsooth! Whose neck his guillotine shears. Gare au gorille!

 

 

 

עמד הגורילה בכלא,

גורילה צעיר וחזק,

וכל הנשים שבפלך,

חמדו את גופו המוצק.

ברטט הביטו הן פנימה,

ישר באותו הדבר,

שלפי מצוותיה של אימא,

את שמו לא אוכל כאן לומר.

זהירות הגורילה…

 

ופעם בדרך של פלא,

מצאו את הסורג מחוץ,

וככה מאופל הכלא,

עמד הגורילה בחוץ.

אולי בעצמו הוא הבקיע,

אולי גם עזרו לו, אולי.

אך ככה לפתע הודיע,

עלי לאבד את בתוליי.

זהירות הגורילה…

 

שמע מאמן הגורילה,

מיד במקומו הוא קפא,

אסון עוד יקרה פה חלילה,

הקוף לא ידע עוד קופה.

וכל הנשים שבגבר,

הציצו אתמול בלי בושה,

עתה נמלטו לכל עבר,

כן, אין עקביות באישה.

זהירות הגורילה…

 

כולם נמלטו אז בצוותא,

הרחק מהקוף המיוחם,

נותרו מאחור רק סבתא,

ושופט בגלימה כפחם.

הסבתא נפלה מתמוטטת,

שכבה מבוהלת קופאת,

קרבה הגורילה רוטטת,

אליה ואל השופט.

זהירות הגורילה…

 

שוכבת הסבתא ללא נוע,

חשבה לפחד אין ממה,

כי אם כבר יעז בי לנגוע,

זו סתם הפתעה נעימה.

הרהר השופט, מסוכן הוא,

אך אין כל מקום לדאגה,

אני כקופה מגוחך, נו

מיד יווכח ששגה.

זהירות הגורילה…

 

חשוב מה קרה לו מיהרת,

במקום הגורילה כעת,

את מי מהשניים בחרת,

זקנה בת מאה או שופט.

אני, את עצמי אני יודע,

אני הייתי נוהג בתבונה,

הגיל רבותי לא קובע,

הייתי בוחר בזקנה.

זהירות הגורילה…

 

אולם הגורילה בזעם,

הוכיחה לכל בבירור,

שלא בכל פעם טוב טעם,

בכוח הגברא קשור.

וכך למרבה כל הצער,

דווקא בשופט הוא בחר,

וככה לעובי היער,

באוזן אותו הוא גרר.

זהירות הגורילה…

 

הסוף די עליז באמת,

אך פתאום קולקלה הבדיחה,

כי דווקא ברגע המתח,

פרץ השופט בצווחה.

אמא, לפתע צרח,

בקול מפוחד ואיום,

ממש כמו האיש ששלח,

אותו בוקר ישר לגרדום.

זהירות הגורילה…

תרגום: דן אלמגור.

 

ועתה לפרשנות, ובכן  שיר זה של ג’ורג’ בראסנס הינו אחד השירים המרדניים, החצופים והבעטניים ביותר שנכתבו אי פעם על המיניות. יש כאן כמה וכמה מסרים קשים כנגד תפיסת המיניות הקונוונציונלית; ראשית, הייחום של הנשים כלפי הגורילה, מחשבותיה המיניות של הזקנה, הבחירה של הגורילה, הוא בחר בגיל הצעיר במקום במין הנכון; בשופט. וחוץ מיחס חריג למין יש כאן יחס חריג מאוד לממסד;  ההזדהות של הכותב  עם הדפוקים, עם כל מי שהשופט שם מאחורי הסורגים. וכך, יש כאן קריאת תגר, גם על המיניות ההטרוסקסואלית, גם על הצניעות החסודה של הנשים, וגם הצדק והמוסר של שלטון החוק.

בשיר זה יש גם הרבה יותר; הגורילה, מסמל את כל היצרים המודחקים, את הליבידו האמיתי שמודחק מחמת אמות מידה תרבותיות צבועות. ויש כאן מעין חזון אחרית הימים; מה יקרה במידה וכל מה שאמיתי בנו מבחינה מינית, שהדחקנו במהלך השנים ושמנו מאחורי סוגר ובריח – יצא החוצה? עם מי יעשה דין צדק?

 

המיניות ללא כחל ושרק

אחד הדברים הראשונים שיש לבדוק ביחס למיניות כשמדובר בפרספקטיבה של מרד ונונקונפורמיות – היא האם המיניות הקיימת היא המיניות הבריאה, הנכונה, הטבעית, או שמא המיניות- כפי שאנו מכירים אותה- בעצם  מגלמת בתוכה את רוב הבעייתיות והסתירה הפנימית של התרבות הקיימת? האם זו מיניות טבעית וראשונית כפי שהיא מוצאת ביטוי אצל בעלי החיים? או שמה  זו מיניות לא שיוויונית, שמבוססת על הדחקות, מעצורים, וחוסר כנות, כשהמפגש המיני אינו שיא של איחוד אלא פורקן של עומסים ולחצים. פורקן שמשקע  כל אחד מן השניים עמוק יותר בבידול שלו.

המין מלא כיום בכל כך הרבה שקרים  והעמדות פנים, עד כי הוא מתקיים בעיקר על החמצן הדל הנושב אליו מן הפנטסיות שכולם כה  עמלים להמשיך ולטפח.

ואם מסתכלים דרך העננים הסמיכים של הפנטסיות, מה שמתגלה בדרך כלל  מאחוריהן, היא מציאות מינית שהיא מקור לא אכזב לתיסכולים, אכזבות ויאוש הולך וגובר. (תוך כדי שיחה עם תחקירנית לתכנית הטלויזה (תכנית בסוף לא כללו אותי בתוכה) ‘סקס ישראלי’ , סיפרה לי כי מה שלמדה ממומחית לספרות ישראלית מאונ. ת”א (רוני הלפרין) הוא, שבספרות הישראלית, כשנשים כותבות על מין, אין כמעט בכלל תיאורים של אישה שנהנת ויוצאת מסופקת ושבעת רצון ממגע מיני).

תיאור מעניין לתחושתן זו של חלק מן הנשים  לגבי קיום יחסי מין ניתן למצוא אצל ט. ס. אליוט הגדול. שם  המין הוא משהו פתטי, עלוב, אך קרוב, כה קרוב למיניות של היום יום, של הרבה אנשים. מיניות שהיא כה רחוקה מן המיניות של מגזינים צבעוניים, וסדרות סקס בטלוויזיה. אומרים על הסקס הרבה דברים קשים ואף שלילים, אך להגיד שהוא עלוב ופתטי, מסוגל רק משורר דגול כמו ט. ס. אליוט הגדול; מתחת לכל הפראזות הגדולות על המיניות כמפץ הגדול, הוא מתאר שתי דמויות עלובות, הגבר הכלומניק (פקיד קטן במשרד קטן) המנסה להצטייר בעיני עצמו ככובש דגול של המין הנשי, בעוד האישה, לא חשה במהלך ולאחר המין, שום דבר מלבד תיפלות שיגרתית וחסרת משמעות ותחושה.

“… רואה שעת ערביים שהבייתה

חותרת, מחזירה…

את הכתבנית לביתה לשעת התה, מפנה שיירי ארוחת בוקר,

מבעירה תנור, ועורכת שולחן עם קופסות שימורים.

מחוץ לחלון הסתכנה לתלות תחתוניות, לחסדן של קרני שמש אחרונות,

על הדרגש (בלילה, מיטתה) נערמו

גרביים, נעלי בית, חזיות ומחוך.

…אף אני כמוה לאורח הצפוי המתנתי.

הוא מגיע, צעיר פצעוני חשקן,

לבלר של מתווך דירות קטן

מזן נחות, שיוהרה יאה לו, כמו מגבעת משי למיליונר ברדפורדי.

לוטש מבט שחצני, ונראה לו שכיוון את השעה,

אחרי הארוחה היא משועממת ולאה.

הוא מנסה לכבוש אותה בגיפופים

ואלה, הגם לא רצויים, אינם נדחים.

סמוק והחלט הוא באחת תוקף;

ידיו המגששות לא נתקלות בהתגוננות;

שחצנותו אינה זקוקה להיענות,

לדידו אדישות כמוה כהסברת פנים.,

…הוא נשיקת פרידה לה אוצל בסבר פטרונות,

ומגשש דרכו, בחשכת המדרגות.

היא פונה ממנו ומציצה בראי,

דעתה כמעט מוסחת ממחזרה הארעי;

מוחה מתיר לחמוק להרהור אחד עקר:

“טוב שזה נגמר”.1)

עד כאן לגבי הסיפוק המיני, ומה לגבי ההקשר? היכן מקיימים רוב בני האדם את המגע המיני שלהם? ובכן בעיקר בתוך מסגרת חיי הנישואין, דבר שאינו עוזר למציאות המינית העגומה של רוב בני האדם, כי שם רמת המיניות רוב השנים שואפת לאפס. רוב בני האדם חשים תחושות מיניות בעיקר כלפי אנשים שאין להם סיכוי לפגוש באופן אישי או אינטימי, ושעל כן, את המיניות עימם לא יוכלו לממש. מעט מאוד גברים ונשים מדברים על האמת של חיי המין שלהם, ומדורי העצות בעיתונים הם אך עלה תאנה דק מאחוריו מסתתרים בילבול, מבוכה, ביישנות וחסר יכולת לדבר באמת על מה שקורה. וזאת לא רק עם אנשים קרובים, אלא גם עם האנשים עימם זה קורה (בני, בנות – הזוג). אך על כך בהמשך.

 

א. הרמה החיצונית

נושא המיניות, כשלעצמו, הנו  נושא קשה, בעייתי, מלא מהמורות, מעצורים והדחקות. אך עם זאת, בסופו של דבר,  אין נושא יותר קונפורמי ממנו. דהיינו, רוב האנשים כמו רוב האנשים, למרות שעושים מין ביחידות ובפרטיות הכי רבה  (כשזה מגיע למקום בו מקיימים את המגע המיני) הם יותר קונפורמים  מקונפורמים. ואכן נושא זה, כמעט יותר מכל נושא אחר, נותן עצמו לטאבואיים איסורים וכו’. (שמשום מה מוצאות לרוב את הכתובת הנשית, לשם כך) והמדובר בכל החברות באשר הן חברות, במתקדמות ובנחשלות כאחד, כי  ככל שהחברה הינה פחות פונדמנטליסטית ושמרנית – הגישות  השמרניות והקונוונציות הקפואות לא הופכות לליברליות יותר, הן פשוט נסוגות מן החוץ אל הפנים.

ועל  כן ניתן להגיד כי כל אאוטסיידר ומורד אמיתי, אינו אאוטסיידר ומורד באמת אלא אם חריגתו ומרידתו באים לידי ביטוי ביחס שלו למין ולמיניות.

החברה מגלה יחס של סלחנות יחסית כלפי מגוון הגישות שיש לבני אדם ביחס למין מבחינת הדרך שלהם להשיג הנאה. וספרות רבה מוקדשת להרחבת הדרכים להעשיר את חיי המין ולגרש מהם את השיגרה. כל אדם יכול לעשות כמעט הכל במין, כל עוד זה לא מפריע למישהו אחר (כי אז הוא עובר על החוק וזה מחוץ לקונצנזוס) ושימוש בדמיון ויצירתיות נחשב כמשהו מבורך. עד כאן נראה כי מה טוב, ולא זו בלבד אלא שהגישה הרווחות היא שאם המין נעשה במקום הנכון אם הפרטנר הנכון וזה לא מפריע לאף אחד, אז זו אחת מהנאות החיים הבסיסיות, אחת מן הדרכים בעזרתן  אדם  שומר על איזון נפשי, בריאות וכו’. המין כמקדש מעט שמותר ורצוי להנות ממנו. התחושה היא שאדם יכול לעבוד קשה ואפילו לסבול בחייו, אך כשנסגרת דלת החברה מאחוריו  כאן הוא מתחיל לחגוג ולפצות עצמו-על ידי המין, על כל התלאות שעבר, בחוץ. המין , כפיצוי והפורקן הגדול. כאילו החברה אומרת שהחיים אמנם לא קלים ויש הרבה בעיות וכו’, אך הנה, החברה מוכנה שנהנה ממין כמעט ללא הגבלה לאחר שעות העבודה, עם פרטנר שנועד רק לנו ועימו נוכל לחוות כל מה שנרצה. וזה אכן נשמע מפתה למדי.

המין הוא האליל הגדול, הפרה הקדושה של ההנאה והחיים הנורמליים והבריאים.

וכך היכולת לקיים חיי מין בריאים (אצל אישה עם מספר קטן ככל האפשר של גברים, ואצל גברים הפוך) נחשבת כערך חשוב במערך הנורמות החברתיות. החברה שלנו מעודדת יחסי מין בתדירות של בין פעם לשלוש פעמים בשבוע. מותר להוריד את התדירות עם הגיל, אך אדם שמעז להודות כי תדירות יחסי המין שלו יורדת מכך, (נגיד, לא קיים יחסי מין כמה חודשים או אפילו יותר) זוכה להרמת גבות ומיד הוא נכלל ברשימת האאוטסיידרים.

מין חייב להיות משהו שמסב הנאה רבה לאדם, (שוב, גבר יכול להודות בזה בפומבי יותר, אישה רק בפני הגבר שעימה וחברות קרובות). ואדם חייב לפזר רמזים על כך שחיי המין שלו פוריים ומלאי סיפוק. אצל אנשים צעירים זה כאמור חובה, אצל מבוגרים יותר –  זה זוכה להערכה במיד וזה כך.

ואם יבוא אדם ויגיד כי למרות שהדחף המיני כבודו במקומו, אך אולי (אולי!) המין הוא לא מן המצאה כזאת נפלאה, וכי יש דברים, שמסבים סיפוק לא פחות. אם יבוא ויודה שמין לא כל כך חשוב בעיניו או לפחות אינו מסב לו הנאה כל כך גדולה, או שהוא מעדיף שיחה טובה ועמוקה על מין טוב, ברב המקרים יתחילו מיד לחפש מה לא בסדר בו.  והוא יקבל  הטפה ונסיון לתיקון מן הסובבים.

והסיבה לנסיונות אלו להחזירו למוטב נעוצה בכך שהוא פשוט מנסה לשחוט את הפרה הקדושה של המין, לערער על מקומה הכמעט מיסטי בסולם החשיבויות וההנאות של אדם בוגר.

והאמת?  האמת כמובן טמונה בכך שיש כאן צביעות עצומה, כי כולם יודעים כי ככל שמקיימים יחסי מין עם אותו הפרטנר זה הופך למכאני וטכני וכי ההנאה ממין אינה גופנית-טכנית, אלא פסיכולוגית-מנטלית וכי כל כולה או רובה, סובבת סביב חווית הפירות האסורים (או לפחות פירות חדשים).

אצל רוב בני האדם ההנאה ממין פחותה בהרבה מן הנורמה המקובלת. וזה כמובן משהו שאינם יכולים להודות בו כלפי חוץ. נכון שעד גילאי השלושים  יש כר לחוויות והתנסויות חדשות, ולשמירה על רמת סיפוק והנאה סבירים. בגילאים שבין שלושים לארבעים זה פוחת בהרבה, ואחרי גיל ארבעים רוב האנשים והנשים חיים את חיי המין שלהם, תוך שיממון שקט, בין אם  בגלל המכאניות השיגרתית (במידה והם  נשואים) או בגלל שאין להם עם מי לעשות זאת (במדה ואין  להם פרטנר). (ובשני המקרים מסתפקים בפנטזיות שרק עוד יותר מאדירות את מקומו וחשיבותו של המין בחייהם).

אך זו לא רק הצביעות שגורמת לפרה להיות כה קדושה, האמת היא שהמין אכן חשוב מאוד למרבית בני האדם אך במידה רבה, גם זו  תוצאה של אותה קונוונציה חברתית מחמירה המייחסת למין את הענקת ההנאה הגדולה ביותר. רוב האנשים אכן לא ויתרו על פנטסיות, ואפילו פרועות, לגבי מימוש יחסי מין. אך בפועל, וככל הנוגע לחייהם האמיתיים אצל רובם זה נע  בין מדבר לאדמת טרשים. ויש פער, שני פערים בעצם, הראשון הוא המרחק העצום בין מה שהחברה מטיפה לו ומה שהם חווים למעשה בחייהם, והפער השני הוא המרחק בין הפנטסיה שלהם (מה הם היו רוצים לעולל (או שיעוללו להם) מבחינה מינית)  – ובין מה שקורה בפועל. שני פערים אלו הם כה גדולים עד שהם גובלים כמעט בסכיזופרניה. אך החברה לא מרשה להם לוותר על תחושה שהפערים הללו ניתנים גם ניתנים לגישור. ומסרים סמויים רבים נשלחים לעברם (בפרסומות, סרטים, ספרים, שיחות סרק וכו’) בנסיון לעודדם לא לוותר על חיי מין פעילים ויהי מה. משום מה לחברה יש אינטרס חזק לשמור על המלך (המין) כמלך ועם זאת לא להודות שהוא עירום. דהיינו ראשית שיש דברים לא פחות מהנים ומספקים בחיים, ושנית, שכשזה בא להגשמה זו לא בדיוק החוויה האדירה שהם נאלצים להודות בה כלפי חוץ.

אז מדוע לחברה כה חשוב לשמר את המקום הנאדר הזה של מין בחיינו, למרות ‘עירומו של המלך’? ובכן התשובה היא שזה כמו חוב מתגלגל; זה אומר זה ישלם, כשאתה בא אליו הוא אומר, שההוא ישלם, וכך מאחד לאחד החוב מתגלגל, וכל אחד מבטיח שהאחר יעשה זאת. כך גם בכל הנוגע לסיפוק בחיים; רב האנשים חיים ביאוש שקט בכל הנוגע לסיפוק, הגשמה ואושר בחייהם האישיים, וכשהם באים לתבוע את הסיפוק שהחינוך והתרבות מבטיחים להם, הם מוצאים עצמים, מופנים שוב ושוב, לנושא המין, כבעל החוב ההעיקרי, זה  שיפרע סוף סוף את השטר, וכל אחד לוקח על עצמו את חוסר יכולתו לחוות סיפוק מלא במין, שהרי נראה לו שכולם סביבו (שסך הכל ממשיכים להאדיר את המיתוס) כה נהנים מן המין. והוא בטוח שהוא לא נהנה כי משום מה לא הולך לו. וכך עם תחושת אשמה אישית, ואי לי ‘אני לא בסדר’ אישי, מהלך לו האדם בשבילי המיניות החסומים או השוממים של חייו. והחברה וערכיה שוב יוצאים מנצחים.

 

“may i feel said he”  (may i touch said he how much said she a lot said he) why not said she (let’s go said he not too far said she what’s too far said he where you are said she) may i stay said he (which way said she like this said he if you kiss said she may i move said he

it is love said she)if you’re willing said he(but you’re killing said she but it’s life said he but your wife said she now said he) now said she (tiptop said he don’t stop said she oh nn said he) go slow said she (cccome?said he ummm said she you’re divine!said he (you are Mine said she) by e. e. cummings

 

“האם מותר לי להרגיש אמר הוא”

(האם מותר לי לגעת אמר הוא

כמה שאלה היא

הרבה אמר הוא)

מדוע לא אמרה היא

(הבה ונלך אמר הוא

לא רחוק מידי אמרה היא

עד כמה זה רחוק מידי אמר הוא

היכן שאתה עכשיו אמרה היא)

האוכל להישאר אמר הוא

(באיזו דרך אמרה היא

ככה אמר הוא

אם תנשק אמרה היא

האוכל לזוז אמר הוא

זו אהבה אמרה היא)

אם תירצי אמר הוא

(אבל אתה הורג אמרה היא

אבל אלה החיים אמר הוא

אך אישתך אמרה היא

עכשיו אמר הוא)

עכשיו אמרה היא

טיפטופ אמר הוא

אל תעצור אמרה היא

אוה ננ אמר הוא)

לך לאט אמרה היא

(גגגגומרת שאל הוא

אהמממ אמרה היא

את שמיימית אמר הוא

(אתה שלי אמרה היא) “

אי. אי. קאמינגס

תרגום: ג.ר.

 

ב. הרמה הפנימה

אך זה לא כה פשוט, כאן מתחיל הבלבול, כי כלפי חוץ החברה אכן אומרת שזה כיף בלתי רגיל, אך מתחת לפני השטח עוסקים בהחבאת המין, ובהלבשה  של מיני טאבו ואיסורים שונים. שהרי  המיניות והחברה הממוסדת תמיד חיו כשקיר מפריד ביניהם. באופן פרטי ראשי הממסד עסקו בזה במרץ, בפומבי הם ממש לא עודדו את המיניות כחלק שוטף מן היום יום. לכולם היה אינטרס,  להגלות אותו מן החיים, ואם לא כך ממש, אז  לפחות להגלות אותו לאחת משתי גלויות; למחוזות הפנטסיה, ולכלא המשפחה.

אך מדוע? מדוע למעשה מין וממסד אף פעם לא הלכו ביחד?

 

המיניות כחתרנות נגד הממסד

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו 2 ) הנו אחד החתרנים הגדולים כנגד המיניות כפי שהיא מונפקת ומוצגת על ידי הממסד. פוקו, 1924 –  1984 טוען שהחברה שלנו מאז ומתמיד הייתה פוריטנית, ופוריטניות זו גרמה ליחסה אל המין להיות צבוע; מעל פני השטח ליברלי, מתחת לפני השטח מדכא ומפעיל צנזורה חמורה.

אך מדוע בעצם היה המין באיסור  כה חמור כל השנים? מדוע צמחו הנורמות המיניות הנוקשות הללו?  ובכן, הסיבה היא: כוח! במין תמיד היה  הרבה כוח, כוח להניע, לפעול, לעשות דברים. המין גרם לאנשים לעשות הרבה דברים; לעזוב בתים, מדינות, דתות. לשקר, לרצוח. תמיד הייתה בו עוצמה אדירה לגבי בני אדם. מספיק לעיין בתנ”ך כדי לראות שספר דתי זה מלא במיניות שהסיטה אנשים מדרך שלטון ודרך של דבקות דתית. והיות וכל כוח מסכן את השלטון הקיים, והיות ובמין קיים כל כך הרבה כוח,  יוצא שמאז ומתמיד ממסדים למיניהם (ולא משנה איזה ממסד) רצו לשלוט על המיניות;  לשים  עליה  טאבו, לרסנה, לדכאה. ורב הדיכוי תמיד היה של המיניות הנשית; העמוקה האפלה, החידתית, חסרת הגבולות. שם מצויה העוצמה המינית האמיתית. ובחושים חדים  – הממסדים ידעו זאת ועל כן הטילו את מרבית האיסורים המיניים על מיניות האישה. אך גם על גילאי הנעורים הנוחים להשפעה שמיניותם נמצאת בתהליכי עיצוב.

למין חבר גם אלמנט חזק נוסף הפיתוי; במין, כמו מאכל ומשקה מענגים תמיד היה  אלמנט מפתה, (נראה כי השורש של המלה: ‘פיתוי’ בא מפות, [אבר המין הנשי], כמה לא מפתיע… ומראה איזה יכולות פיתוי מיחסים אבות השפה לאבר המין הנשי).

וכך יש לנו אלמנטים במין שיכלו לגרום לאיסורים כמו חמורים כלפיו במהלך השנים, האחד הוא הכח העצום של המין והשני היכולת שלו לפתות. העוצמה הפראית של שניהם היוותה איום וסכנה לממסדים שילטוניים  ולמעגלי הייצור והתעשייה. אי לכך התקיים המין תמיד קיום מוגבל ומוסתר, במועדוני לילה ובתי בושת, שם תמורת כסף  (שבכל אופן המשיך להניע את גלגלי המסחר והכלכלה) ניתן היה להגיע לפורקן חלקי או מלא, אך, אן הנשים שעסקו בשחרור הסתומים המיניים של חברה פקוקה במיניות מודחקת  – נחשבו לזולות, עברייניות, וזכו לקיתונות של בוז בכל חברה אנושית שהיא.

וכך, הסדר הקיים גירש את ההנאה מתוך הממשי, כדי שהגיוס המלא לעבודה, עבודה, עבודה, לא יופר. לדעת פוקו, המין “אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם גיוס כללי ואינטנסיבי לעבודה”.באווירה כזו התענוג נחשב כבזבוז של משאבים חשובים. ומאז ומתמיד המין הפראי והחופשי סיכן ממסדים דומיננטיים שרצו את כל משאבי האנוש מופנים ומגויסים אליהם בלבד. רק שעד המאה ה-17 היחס  החופשי למין סיכן את יסודות המשטר הדתי ואילו מן המאה ה-17 ואילך היחס  החופשי למין סיכן את הדת החדשה: הקפיטליזם.

ומה כיום? ובכן כיום ישנה תחושה של פריצת גדר  ((Transgression ביחס למין. כיום, מזה כמה עשרות בשנים, נראה כי הצלחנו להשתית יחס ליברלי אל המיניות. הפעם הראשונה שהמין נעשה לגיטימי בתחום ההתייחסות הציבורית היה כשהפסיכואנליזה של פרויד פרצה את האיסור על המין והציגה, כלפי המין,  גישה מבוקרת, תחת השגחה רפואית, עם “ערובה מדעית לאי גרימת נזק”. היחס אל המין נותר ב”חלל הבטוח שבין הספה לשיח”. ולמרות שעברו שנים מאז פריצת הגדר הזו של פרויד, עדיין, בבואנו לדבר על המין, אנו עוטים על פנינו ארשת של חתרנות וחשיבות, כמו אנו מורדים וממוטטים את האיסורים על המין המדוכא. (כי “פעם לא היו מדברים ככה”). עדיין יש למדברים כיום על המין בגלוי  תחושה של ערעור של הסדר הישן ומלותינו על המין נושאות עמן הבטחה מרומזת כלפי מין משוחרר ואמיתי בעתיד.

אנו מאמינים כי הדיבור על המין בצורה גלויה באמת הוא שמביא לשבירת הדיכוי של המין,  וזה סוף סוף יביא  את פתיחותנו כלפיו ואת  יכולתנו להתענג עליו  לשיאים שלא היו קיימים  קודם. וכה גדול רצוננו לדבר על כך (מתוך התקווה לשחרור ולהנאה המקווים) –  שאנו שוכרים אנשי מקצוע ומשלמים להם כדי שיאזינו לדיבורינו על המיניות שלנו.

אך פוקו, כחתרן אמיתי, לא ‘קונה את זה’, הוא טוען שהמיניות לא הייתה מעולם כה משועבדת כמו בזמן הזה של ‘הבורגנות הצבועה’. ובמלותיו: “מדובר בעצם בבחינת המקרה של חברה אשר זה יותר ממאה שנה מלקה עצמה בקולניות על צביעותה, מדברת ברב מלל על אודות שתיקתה שלה, מתעקשת לתאר בפרוטרוט את מה שהיא אינה אומרת, מוקיעה את הכוחות שהיא מפעילה ומבטיחה להשתחרר מן החוקים שאפשרו את תפקודה” (“תולדות המיניות” עמ’ 11).  לדעתו הליברליות הזו כלפי המין בתקופתנו הנה בעצם דווקא חלק מהרשת ההיסטורית של דיכוי המין ולא כפי שהוא מוצג –כבא לפרוץ את הדיכוי.  ובמלותיו שוב:  “והביקורת המועלת כנגד הדיכוי יכולה להעמיד פנים כאוות נפשה, כאילו מדובר בשבר, לאמיתו של דבר היא חלק מתהליך שקודם לה בהרבה… והיא תופיע… כצורה ערמומית יותר וחשאית יותר של כוח”     (שם, עמ’ 13).   כלומר, המשחרר הגדול הוא המדכא הגדול, שכגודל ערמומיותו – כן גודל עריצותו הדכאנית. בתקופתנו, המשטר הדמוקרטי מתחפש לקידמה אך בדרכו הפתוחה כביכול הוא לא פחות עריץ מן המשטרים הטוטליטריים של פעם. שהרי מטרת כל משטר היא כוח, רק שפעם השיגו כוח בכוח, היום עושים זאת תחת מסווה של קידמה ונאורות. והמשותף לשני המקרים הוא שבשניהם ישנו דיכוי של הכוחות המיניים הבסיסיים בנפש האדם. רק שכיום זה עוד יותר גרוע, כי פעם רק דיכאו, כיום קודם כל מעוררים את המיניות; בפרסומות, סרטים, ספרות, דיבורים וכו’ – ואחר כך לא נותנים לזה חפש אמיתי, ואז האדם נותר עם מצבור של אנרגיה מינית ענקי שלא מנותב לפעילות מינית פרופורציונלית, ואז התעשייה והמסחר יכולים לשאוב זאת כאנרגיה למנועי הכוח שלהם…  דווקא היחס הליברלי והמתירני והפתוח למין הוא בחזקת –’הפוך על הפוך’; דיכוי כפול. כי בזמן שאנו מפנטזים על חופש מיני – בתת תודעתנו הכבלים יכולים להמשיך ולאסור באין מפריע, כי הורדנו את ההתנגדות לכבלי המין – למינימום. כך שהיחס למין בתקופתנו מופיע כיחס פתוח וישיר, אך למעשה הוא יחס  של  צעיפי שקר ושינה.

והשקר מתבטא בכך שהיום מותר לדבר על המין. לכאורה הדיבור על המין נראה כשיא המתירנות. אך זו הולכת שולל; פעם האיסור על המין היה דרך העדר מלים, היום דווקא הדיבור עליו הוא הוא המחסום. אילצנו את מין לצאת ממחבואו וכפינו עליו קיום בתוך השיח. אין כמעט נושא עליו אנו משוחחים יותר מאשר עליו. (או לפחות אין נושא המוזכר יותר בשיחה מאשר המין). למעשה מזה כ -300 שנה האדם המערבי חש שהוא צריך להתחיל להגיד את הכל אודות המין שלו, אך רק במאה ועשרים זה הגיע לשיא ולפריחה שלא היו כמותם. למעשה מעולם לא הייתה פטפטת עצומה כזו אודות המין, כבימינו. (פטפטת שמאחוריה כמובן שולטים  הקומיסרים החברתיים).

פוקו אומר ששיח מרובה זה אינו סימפטום לשחרור המין כלל ועיקר – אלא הוא סימפטום לרצון של הממסד לנהל את המין, להשגיח עליו, לחשוף אותו כדי לוודא שהוא לא חורג מהנורמות. לדבר עליו, כדי לשלב אותו בתוך מערכות של תועלת, לכוון אותו לשם השגת הטוב המרבי עבור הכלל, להפעיל אותו באופן אופטימלי.

…”את המין לא מספיק לשפוט, יש להקים סביבו מינהלה”“…יש לשים אותו תחת השגחתו של שיח אנאליטי”… “משטור המין אין פירושו אכיפה נוקשה של איסורים, אלא הצורך לכוון את המין דרך שדות שיח תועלתיים ופומביים”. (שם).

כלומר, השיח על המין הוא שוב אינטרס של הממסד (הבורגני הפעם) שרוצה – על ידי מראית עין של שיח פתוח – “להעצים את המודעות לקיומה של סכנה מתמדת, אשר מביאה בתורה לעיצוב נוסף של הדיבור”. (שם).

וכל זאת כדי להבטיח את גידול האוכלוסייה, שמביא לשכפול כוח העבודה ולכינונה של מיניות שהיא מועילה מבחינה כלכלית – ושמרנית מבחינה פוליטית. והנה בחברה המודרנית הומצא השיח הערמומי, שעל ידי אינפלציה דיבורית על המין – מגדיל את הפער בין הגלוי לסמוי והופך את הסמוי לסודי ופוטנטי עוד יותר. כי המלים המכסות, המכאניסטיות, רק מדגישות את מה שלא מבוטא בהו, את ההיסחפות, (הגניחות, וכו’,).

דהיינו; היחס החברתי הנורמטיבי למין הוא לכאורה מתקדם, נאור, חפשי מדעות קדומות. אך זהו שיח שהוא גם מרוצה מעצמו וגם שם עצמו למטיף בשער; ראשית הוא מלא טפיחות עצמיות על שכם הדובר, מתהדר בכך שהוא יכול להגיד דברים בחופשיות. ושנית הוא  לובש גוון של הטפה, דרשה. מצליף בבורות ובחסר הידע של פעם וממשיך למכור לנו את אלוהי הקידמה הנאורה’ של ‘המדע הנאור’ של פעם. קידמה ומדע שאומרים לנו משהו כמו: ‘עכשיו, כשיש לנו סוף סוף את הידע (בזכות המדע המבורך, אלא מה?) אפשר להגיע לאושר הנכסף’.

אך האצטלה המדעית הזו , (זו שמקבלת תשבחות בהרצאות מלומדות; (נקודת הג’י, דו”ח קינסי ועוד) היא אדרת חדשה ומתחתיה אותה גברת; אותה הטפה שמצאנו בדתות של פעם, אותה דבקות שמשדרת שעכשיו עם הגישה הזו למין, חיינו באמת באמת יהיו מאושרים יותר, עם המין החדש. כאן, בגישה הכמו ישירה וחופשית כלפי המין, קיימת הולכת השולל שהמציאה הפסיכותרפיה (‘בוא נדבר על זה’), כאילו עצם הדיבור וההתייחסות הקוגניטיבית פותרת בעיה שנמצאת עמוק יותר, ברמה התת מודעת; השיח –כעלה תאנה, דהיינו – ‘כשאני מדבר על  זה,  אני כבר לא ערום ואין לי בה להתבייש’. ואנו אכן מצליחים להיות מולכים שולל, כי אנו אומרים לעצמנו: ‘אבל אנחנו הרי מדברים על זה, לא’? ואנו אף מתפעלים: ‘כמה אנו מתקדמים, לא’? אך זה לא היחס האמיתי, האינטימי, החתרני, זהו יחס מגויס, משתף פעולה, בשירות הממסד. זוהי התייחסות  בוגדת, מתחזה, שהיא הפוכה להתייחסות  האמיתית, כי היא מכאנית, סובבת סביב הרמה השטחית במקום ברמת עומק. מצטטת –במקום ליצור תובנה חדשה. זוהי גישה שיוצרת ניכור וריחוק מן האדם הדובר ומחייו המיניים –במקום לערב אותו עירוב עמוק  ומחייב יותר.

בגישה הממסדית למין אנו מוצאים ‘ייבוש’  של החוויה האישית, ויצירת גישה פסאודו-אובייקטיבית כלפיו, ואז אמנם אנו בוחנים את האורגניזם מתחת למיקרוסקופ, אך לפני שעושים זאת, בדרך כלל הורגים אותו וחותכים אותו לחתיכות זעירות, שיתאימו למיקרוסקופ עצמו.

וכך, המשחרר הגדול (השיח על המין), הפך לתליין שלו.

ואם נחזור לפוקו, הרי שלטענתו, המנגנון החברתי סיפח אליו את המין, הפקיע אותו מרשות הפרט והתחיל לנהל אותו. במקום שהמיניות תהפוך לצורך אינדיווידואלי היא הפכה למשהו שצריך לנהל אותו.

ומדוע כך? כי ברגע שיש קושי לחיות משהו, מדחיקים אותו או מדברים עליו. בדיבור הזה על המין, אנו קונים את האשליה של שליטה על ידי ליברליות כביכול. ואז המין הפך לדבר מה שיש להגיד אותו ולהגיד אותו בשלמות דרך מערכי שיח. הדיבור אודות המין נותן אשליה של חופש אבל הוא בעצם כפיה. והכפייה היא כפיה אינטלקטואלית,  (אינטלקטואליזציה). הנקודה היא שדיבור על מין  במנותק מן החוויה המינית, הוא עקר ולא אמיתי. הדיבור המנותק הזה הוא דיכוטומי, ומראה שיש פה משהו לא מאוזן, חולה.

המלים יכולות אמנם לחשוף אך הן יכולות גם להחביא. והמלים שעמם מדברים על המין היום (למעט בשיח צעירים חתרני) הן מלים שיוצרות נתק חוויתי מן הנושא עצמו.  וזאת בשעה שאין דבר יותר טבעי מהמין. ועצם עובדת הצנעתו והחבאתו עושה ממשהו טרוויאלי, משהו כמעט מיסטי. וכך הופך המין לכת.

 

ואם מדובר על כת או על דת במסווה חדש, הרי שהוא נתון רובו ככולו בידי הכוהנות (והכוהנים) הגדולות של המין: הסקסולוגיות, הן באות מגובות באקדמיה (בדרך כלל תואר שני בפסיכולוגיה), פורשות על השולחן אביזרים ועזרים שאמורים לגרום לנו להסמיק. ואז כולם משחקים את המשחק של ‘כולנו כבר גדולים מספיק, ויכולים לדבר על זה חופשי’. והיא פותחת ומדברת על הדברים האינטימיים ביותר בניכור וביובשנות (ובהומור) כמו שמדברים על מתכון לסושי; ‘באים הבייתה, שמים מוסיקה חושנית, מדליקים קטורות, לובשים כותנת חצי שקופה’.  אך לא כולם עומדים בזה, הנה דוגמא של מישהי שחוותה זאת ממקור ראשון, המדובר על עיתונאית במקרה זה, שנכחה בערב בנות שבמרכזו סקסולוגית ידועה, שפרשה על השולחן אזיקונים מפרווה, תחתונים לקיקים וויברטורים סגולים רוטטים. ולהלן תגובתה של האישה: מרואיינת: “בדרך כלל יש לי שיער מאוד חלק, אבל מהשנייה שהיא התחילה לנסח את התובנות המקושקשות שלה, רק מהעצבים הרגשתי איך נהייה לי אפרו ענקי. היא מוציאה מזוודה קטנה עם אביזרים, ואומרת ‘תשמעו בנות, אני רוצה לספר לכן איך לשפר את הזוגיות’. ואיך שהיא אומרת את זה, ישר האוזניים שלי מזדקרות. איך אפשר לשפר את הזוגיות, והכול במזוודה אחת! אחר כך היא פתאום מתחילה לצעוק: ‘בערב את לא מדברת עם בעלך על המטפלת, את רק לובשת את החוטיני האדום ומחכה לו עם הנוצה’. איך ששמעתי את זה, האפרו שלי נהייה שני מטר. ישר הצבעתי ואמרתי לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל ההרצאה”

מראיינת: “מה אמרת לה”?

מרואיינת: ” שאלתי אותה ‘תגידי, מה זה החוטיני המכוער הזה מהתחנה המרכזית? את באמת מכירה איזה זוג שהשתפרה לו ככה הזוגיות’? הרי אני רק מדמיינת את עצמי מחכה לבעלי עם קרקס הנוצות הזה במיטה, תוך שניות הוא היה פורץ בצחוק היסטרי ובטוח שירדתי מכל הפסים. ואיך שהיא הלכה ישר אמרתי ‘או קיי בנות, עכשיו אני אספר לכן את כל מה שבאמת לא ידעתן על הזוגיות'”.

מראיינת: “מה סיפרת להן”?

מרואיינת: שהחיים הם חרא, אלא מה, ושגם עם החוטיני האדום זה לא הולך להיות להיט“. 3)

ואם מדובר על חשיפת המסכה מעל פני המיניות, וזאת בנימה הומוריסטית, עוקצנית ובוטה – כפי שישראלים יודעים להיות. אז הנה עוד ישראלי, אהרון שבתאי. והוא כותב שהוא שם לעצמו, אפשר להגיד, כמטרה, לקעקע בשיריו את החזית המזויפת של המיניות הקיימת, את הנאורות, זו שמתחתיה האיסורים והטאבויים ממשיכים להתקיים. שבתאי שידוע בזכות ההתנסחויות המיניות הבוטות שלו בשירה (‘מטאזיוויקה’, שם הוא פורש בצורה גלויה את כל שקורה מבחינה מינית בינו ובין זוגתו לשעבר, זיווה פוסטק) – הוא  מורד גדול בפאסדה המינית הקיימת, והנה קטע מראיון עמו:   “אני גדלתי בבית שלא אמרו בו זין וחרא. היה לי צורך להיות הילד הרע, הסוטה המיני, המכוער, מול האח היפה והמוצלח שלי וכל מה שהוא סימל. אחי (יעקב שבתאי) היה יפה נפש, ואני הייתי החרא. ייתכן שהארוטיות בכתיבה שלי היא רצון לחשוף את הצביעות והשקר בפוריטניות הישראלית המתחסדת והמתיפייפת, שמתבטאת בכתיבה מעוקרת וחסרת מיניות, כמו זו של עמוס עוז. חוץ מיונה וולך, שום סופר או משורר, כולל אחי, לא התייחס אל המין כאל חגיגה, אלא כאל דברמלוכלך ועלוב. השירה מוציאה החוצה את מה שהיה עליו צנזורה ואומרת את הדברים המושתקים, יהיו פוליטיים או ארוטיים. כך עשיתי כשכתבתי את ‘בגן’, וכך היה כשכתבתי את ‘זיוה’. רציתי להציב אידיאל של ארוטיות חיובית. בנוסף לכך, אני תמיד יונק ממסורות ספרותיות גדולות, ובשירי ‘זיוה’ צעדתי בדרך שבה הלכו דאנטה ופטררקה, כשכתבו שירי כמיהה לאהבותיהם הבלתי מושגות, ביאטריצ’ה ולאורה. השירה שלי לא מסתובבת רק סנטימטר סביב הזין שלי, אלא היא התגרות בתרבות, שלא קיבלה את הארוטיות: מצד אחד היהדות ומהצד השני, תנועת העבודה”. 4)

“הסקס יכול להיות גורם משחרר, אבל הוא יכול להוות גם מלכודת. זו שאלה של עד כמה אתה מוכן להקשיב לגוף שלך ולתחושות שלך. רוב האנשים עסוקים בלהחביא את רגשותיהם במקום להאזין להם”.

ג’ ים מוריסון

 

“הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו”.

ג’ ים מוריסון

 

חסימת היצר המיני

אז המציאות היא כזו שבה החברה מנסה על ידי הדיבור על המין לגשר על פני  הכפילות הזו שלה לגביו, שמצד מעוררת את החשקים המיניים, בכל מיני אופנים ומצד שני מטילה עליו (ועל נשים בעיקר) כה הרבה טבואים, איסורים וסטיגמות. כך שאין ספק שיש כאן מסר כפול, מצד אחד: נהדר ומותר, מצד שני: מלוכלך ואסור. (וכמעט כל דבר שיש לנו לגביו מסרים סותרים הופך אותנו לנבוכים ומלא מעצורים לגביו). העידודים לגבי המין מעוררים את היצר המיני, והאיסורים מדכאים ומדחיקים את הביטוי של האנרגיה המינית שכבר מוכנה לפעולה. ואז האדם מייצר אנרגיה מינית, אך  כשמגיעה עת הפריקה, הוא לבסוף מדחיק אותה. וכך הוא הופך ליצור מאוד מיני, לא רק ברמת היצר הביולוגי הפשוט, אלא גם ובעיקר, ברמת התת תודעה שמציפה את התודעה במחשבות בלתי פוסקות על מין; וכך, כיום האדם  הוא יצור יותר מיני,  מאשר הוא יצור שכלי, רגשי ואפילו סתם יצרי. (המיניות הזו נקראת ‘מטא-סקס’, להבדיל מן המיניות הרגילה של בעלי החיים, שהיא סקס ביולוגי). יש משהו במיניות של האדם  שהופך כל אדם לאומר: לא רק “רוצה אני”, אלא “משתוקק אני בכל נפשי ובכל מאודי”. כמובן שתמיד יהיו כאלה שיתנו לנו להבין לשגביהם אין זה כך; שהמין לא משחק תפקיד כה חשוב בחייו וכו’. אך לרוב, כשחופרים מעט יותר לעומק מגלים שהוא מסתיר משהו. ולא משנה גילו, מינו, מקצועו או כל דבר אחר בקשר אליו;  מספיק שהוא אדם, והמיניות שלו פועלת כבר בעוצמה אדירה. דהיינו אין אדם (בעיקר גבר) שאינו משתוקק כמעט בכל שעה משעות היום לקיים יחסי מין עם אובייקט רצוי, הסיבה ברב המקרים מדוע זה לא קורה היא בעיה של הזדמנויות…. ומעצורים.

אין דבר כזה “לא בא לי” כשזה בא למין, יותר מדויק יהיה לומר, שאם הוא אומר זאת אז קרוב לודאי שיש משהו לא תקין (בו או בסביבה)  שגורם לו להגיד את זה. וכאמור, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לגבי גברים; כאן נדמה שהשליטה -מצד אחד, והשתוקקות מצד שני הם כה הפוכים, עד כי מדובר בפצצת זמן מהלכת. אך עם זאת רבים  הסיכויים שפיצוצה לא יהא בשדה המין וזאת מכיוון  שעבור גבר בריא אין דבר יותר טבעי  מאשר לרצות ולהשכיב נשים. וקשה למצוא גבר צעיר (ולא רק) שלא רוצה לעשות זאת עם  כל דבר שזז ונראה כמו אישה .

המצב של האדם כפי שעוצב על ידי הנסיבות והחברה  – יצר יצור שהמערכת התחתונה שלו היא בעלת מעין חיים משל עצמה וניקוז משלה. ופשוט אברי המין רוצים לפעול בדיוק כמו שהעיניים רוצות לראות ובלוטות הטעם רוצות לטעום והקיבה רוצה לאכול, ככה אבר המין הגברי רוצה להיכנס והאבר הנשי רוצה להיתמלא. וכשהאדם לא מרגיש כך רוב הזמן,  גדולים הסיכויים שישנה איזו שהיא חסימה, הדחקה, או שקר עצמי. ואין מדובר כאן כל איזושהי  לגיטימציה להוצאה של הדחף לפועל, מדובר על להרגיש את הדחפים המיניים בתוכנו, ישירות, ללא מחסומים או תירוצים.

ויש, אם כן, איזושהי אמת החסרה בסיפוריהם של גברים  ‘משכילים’ או ‘רוחניים’ ביחס לחיי האהבה שלהם והאמת צריכה להיות מאד מאד פשוטה: שהרבה פעמים אותם גברים רוצים, אולם הם שמים מחסום בינם לבין הרצון שלהם. כי לא יכול להיות שהם לא רוצים. אם גבר  מרגיש שהוא לא רוצה לעשות זאת, משהו  מן הסתם גרם לו לנתק עצמו מהרצון הזה. כך לגבי גברים, ומה לגבי נשים? ובכן, נשים אולי פחות דחופות מן הגברים בנדון זה, אך זה כך  כי החשק שלהם אינו כה קרוב למודעות, (צריך מעט השקעה לחפור אותו החוצה),  והוא גם עבר הדחקות רבות במיוחד.  אך כשהמיניות שלה כבר מתעוררת, ברוב המקרים זה הרבה יותר חזק מכפי שהיא תהיה אי פעם מוכנה להודות בפני אנשים שהם לא ממש קרובים מאוד אליה.

וכדי להמחיש זאת, הנה שני ציטוטים בנדון:

 

Most plain girls are virtuous because of the scarcity of opportunity to be otherwise

Maya Angelou, “I Know Why the Caged Bird Sings”, 1969.   

 

אלונה קימחי:…( בתגובה על איזכור שמה של קארין ארד, וסיפרה: “איך לא לעצבן לי את הדגדגן”): “את לא יכולה בגיל 33 להודיע שצריך לגרות לך את הדגדגן בשביל לגמור. אם את מדברת על למצוץ לגברים בקולנוע ואחרי זה להתבכיין, זאת לא התקדמות בעיניי. זה כולה לעמוד ולצווח “אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, ואני גם יכולה להתלכלך על הבחור אחרי הזיון”. אני אומרת, קודם כל תתלכלכי לו בפנים ולפני הזיון. שנית, מה יש לך להזדיין אתו, אם את יודעת מראש ש70% מהגברים שתיכנסי אתם למיטה, מרוצה לא תצאי מזה? אם את כבר יודעת מי את ומה נעים לך, תשתמשי בזה. למה את עדיין  צריכה לשחק את השחרור המיני המזויף הזה?”

עיתונאית: “אישה לא באמת יכולה להיות משוחררת מינית?

אלונה: “אישה יכולה להיות מאוד-מאוד משוחררת מינית”.

עיתונאית: “גם עם לדעת שלא מתקשרים אליה למחרת?

אלונה: “אני חושבת שבלי, עם הגיל. השחרור המיני הזה בטח לא כרוך בלהזדיין עם המון בחורים ולהגיד איזה דכילים הם. מה שקורה בפועל זה שלא משנה מה את אומרת, תמיד יש תחושה שהבנים הם ההורים והילדות הן הבננות הרעות: “אנחנו בכלל לא אכפת לנו מהם. אנחנו שובבות. ואנחנו נגיד להם: אבא, פיכסה. ויותר מזה, נכתוב את זה בעיתון. אבא, אתה פיכסה מהפיכסה והזין שלך פיכסה מפיכסה”. רוצה שחרור? אל תהיי ילדה בת חמש. אחותי, תהיי טיגריס. אין כזה דבר שאת נכנסת עם גבר למיטה ולא ניהנית. קחי אחריות”. 5)

 

כח הסקס 

וכך, איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה? המתחיל באזור החלציים, שולח ענני עירפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא זה אדם פשוט ביותר או ראש המדינה? ואין איש, אין איש, או אישה שהכח הזה פוסח עליהם. לא גיל ולא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכח הזה, כח המין. מתפרע מן החלציים ואין אור אדום או צהוב. רובנו חיים עם כוחות הגרילה הללו, המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו- וקצרה ידנו… ולרב  שבים הכוחות לבסיסם -שמתחת לחגורה- באין כיבוש או באין כובש. נושא הסקס הוא המתירני ביותר ועם זאת המלא ביותר בעכבות. אכן הכל עושה עיניים והכל מבטיח. ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים.  ועם זאת ולמרות כל החגיגה  המתירנית הזו כביכול- אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררות הפירסומות, התלבושות והסרטים –  ובין אפיקי הפורקן. טבעו של הסקס שהוא פורץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא, והשיגרה וההרגל מרדימים את טבעו. אך החברה הזו שלנו משגעת את יצר המין, כל הזמן וכל פעם מחדש – עם רמיזות מפה ועד הודעה חדשה. ועם זאת –באותה הנשימה כמעט – היא מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו – בצינוק הצר של הנורמה החברתית (‘זה לא יפה להתנהג ככה’) היוצרת עכבות ומעצורים –ביחיד –(בעיקר אצל נשים) בדרך למוצא הטבעי של הסקס הראשוני. שלא לדבר על מוסד הנישואין, שבעצם טבעו יוצר הגבלה ומחסום על יצר המין. אמנם פה ושם שומעים על בגידות, אך האזרח השקט והפעוט, (המאבד עם כל שנה שעוברת את כח המשיכה הטבעי שהיה לו לפני החתונה) – לאחר שניים וחצי נסיונות כושלים ועלובים – נותר כלוא במוסד הנשואין המסורבל, המשמים ונעדר המיניות (הממיסד כמובן יטיף לרענון התשוקה המינית בתוככי מוסד הנשואין על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שרק יכול לבוא עם החידוש והריגוש הראשוני, זה המצוי בשדות הזרים) וכל שנה שעוברת רק מחזקת את הבריחים על דלתות המיניות של הנישואין. כח הסקס. ואין איש ואין אישה החסינים בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול, הפיתוי הגדול ועל כן כל הזמן על דל שפתנו ובמוחנו משתוללת סופת הסקס, כל שניה שעוברת –כפסע בינה ובין פורקן מיני עם עוברי\עוברות אורח מדיפי רמזים ואיתותים. ואין לנו פורקן ואין לנו הקלה, לא בימים ולא בלילות, לא בבגרותנו ולא בזיקנתנו. לו היו מוסרים חלק מן האיסורים החברתיים – כל העולם היה כר השתגלות אחד ענק. אך עם זאת, האמת היא, שלו  זה היה אכן קורה –כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזו היתה קורסת… כן, כן. כי הסוד הוא שככל שמתעורר כח הסקס  (ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים) אך לא בא אל פורקנו – כן גובה החברה  דיווידנדים שמנים יותר, הכיצד? ובכן ה’דלק’ של עסקי העבודה והפיריון שלנו הוא כח הסקס, כח המתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה. וככל שהכח הפוטנציאלי יהא או יעשה אינטנסיבי יותר – כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהא חזקה ותועלתית יותר. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים.  אך זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית- אנו.  כי שלא כחזירים –שצריכים למות כדי להיות מתועלים – אנו  חיים, ותוך כדי מהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזו של האנרגיה המינית –לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא:  כריש שהריח דם ואחר כך נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי. כך אנו עם כח הסקס שבנו .למעשה כל צירי ומיסבי החברה הזו עובדים על אנרגיה העצומה הזו, אנרגיה מינית. כך שחלילה לה לחברתנו מלתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה מלחדול מלעורר אותו באלפי דרכים סמויות יותר וסמויות פחות.

ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומדברים בעיקר מדברים, על–סקס, סקס סקססקסקסקסקס…

מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים (כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבואים) נהפך עבורנו למיסטיקה, לקושי ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות כל הזמן.

מתחת לגיל הנישואין מועטות החוויות המיניות מחמת חסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חסר האטרקטיביות האישי המתעצם מדי שנה, שלא לדבר על גדר הנשואים העבה, שמציבה איסור וקושי – גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. ובינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים- מטופחים ומתעצמים כל הזמן, – על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובקטיבי, ומבטי עיניים –שבסוף לא מתממשים לכלום. כי מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. התחושה היא שכולם עושים את זה חוץ ממך בשעה שרק קומץ קטן בעל קסם אישי ונתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה.

כמעט אף אחד לא יודע איך לגשת לענין, איך להביע עניין מיני. כולם ילדים בני שלוש בעניין, (כולל אלה שהולך להם). כולנו בורים באמנות החיזור וההקסמה והריכוך, כולנו מאוד לא מלוטשים בתחום הזה, עילגים להחריד. ובהעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של ענין מיני, זה נדחף אל מתחת לשטיח הגופני, לשפת גוף המלאה מתחים מיניים. כך שבכל מקום ובכל זמן – האויר מלא וטעון בסקס, כאויר טעון בחשמל סטאטי בטרום פרוץ סערת ברקים. וזה קיים בכל מקום, ממש בכל מקום, במעלית במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, וכולם מתאמצים להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראש. כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענקי התלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים (לא מחלישים חלילה) את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה כמו חמורים, (תלוש המשכורת שלנו טעון ונוטף מיניות…), ריצה כמו עכברושים במעלה מסלול הקריירה ורחרוח כמו כלבים בקניונים ענקיים –כל זה זה נעשה עם עודף האנרגיה המינית הזו. ושם, בעבודה, ברחוב ובקניונים – אנו גם פורקים את המטען העודף, אך שם גם נטענים מחדש, כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף. כולם לחוצים! כי כולם מגורים מינית והפורקן הוא מזערי ביחס לעוצמת הטעינה. לסיכום: כח הסקס. כח שהתעצם מעל וממעבר לפוטנציאל הטבעי שלו. ולאחר שתפח למימדי מיתוס –הוא נשמר על אש גדולה, כדי שהמיתוס יוותר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטסטרדת התעשיה והמסחר של התרבות הזו. כך הקונוונציה. והמתירנות המינית, היא בעצם הודאה של הממסד בחסר יכולתו לנפק את המין באריזה המקורית, ומנסים להרשות יותר גירוי חפשי בשוליים, כדי השליטה במערכי המין תמשיך להתקיים. כלומר המתירנות הזו מחד, ומדורי רות ווסטהיימר – מאידך הם חול בעיניים, המהפכה המינית האמיתית, זו שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות שלנו, עוד לא התרחשה והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים, ואם המעצורים הללו היו מותרים, זה היה גורם אם לא לפירוק רב המערך החברתי הקיים, לפחות לחלק נכבד ממנו.

 

“נשים מזיפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים”. מתוך “אין לעמוד בפניה” סידרה של  ה-B.B.C., 2001

 

“החיים הם מחלת מין מדבקת עם 100% תמותה”   ר. ד. ליאנג

 

עד כאן, על רמת הפוסטר, איך החברה הייתה רוצה שיהיו חיי המין שלנו. ואכן ברמת הפנטסיה כולנו לוהטים כאמור. זה עובד עלינו. אך לא בדיוק מתממש אצל הרוב. ואיך באמת המיניות במקום בו הן מקבלות את ההיתר החברתי המפורש להתקיים? במערכת הנישואין? איך חיי המין של רוב הזוגות הנישואין? נראה כי קשר של שתיקה כרוך סביב כל זה. אף אחד לא בדיוק מגלה. ויועצי נישואין ומטפלים משפחתיים לא בדיוק מגלים נתונים סטאטיסטיים. ורוב הסקסולוגים לא מדברים על משבר המיניות בחיי הנישואין, אלא על טכניקות לעירור המיניות.

אך לא כולם סבורים שזה עניין של טכניקה, יש כאלה שמדברים על משבר של ממש,  הנתונים מדברים על אחד מכל שלוש זוגות שסובל מאובדן או ירידה בתשוקה. למשל ג’ודת רייכמן בסיפרה: “אין לי מצב רוח” וכריסטינה פררה, בסיפרה: “אוקיי, אז אין לי כאב ראש”. או הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה” של אליסון פירסון, בספר זה שיצא בסוף 2002 בהוצאת קנופף מתארת פירסון אישה נשואה ואשת קריירה שכל הזמן מנסה להתחמק מסקס עם בעלה כדי לישון קצת.

כוכבת הסידרה: “כולם אוהבים את ריימונד” פטרישה היטון מנפצת את הילת הסקס מעל החיים בהוליווד, בסיפרה: “אמהות והוליווד” היא כותבת כך: “סקס בנישואים? תשכחו מזה, ואני מתכוונת לזה מילולית”.

ובעיקר  פרופ’ קרול גיליגאן, (פסיכולוגית, מרצה וחוקרת בכירה באונ. הרווראד ואונ. ניו יורק, שעוסקת שנים רבות בחקר של זוגות נשואים במשבר) שכתבה ספר בשם: “הולדת העונג” (The Birth of Pleasure)’   בהוצאת קנופף. בספר זה היא טוענת שקיימת ירידה תלולה בעוצמת החשק המיני, ובאינטימיות הגופנית של בני זוג נשואים.  שואלת שאלות רבות, שאלות חתרניות ומציקות. למשל, מדוע רוב האהבות בחיי הנישואין מתבססות על ביטחון, הרגל ונוחיות ולא על תשוקה. תשובתה מטרידה למדי, לדבריה, שורש הבעיה הוא מוסד הנישואין עצמו, וגם הסדר החברתי הקיים שמעצב את התפיסה הפסיכולוגית שלנו לגבי יחסי אהבה בין גברים ונשים. סדר חברתי זה שולט על חיי המין שלנו דרך מיתוסים וסיפורים שמעצבים את הנחות היסוד של חיי המין שלנו.

היא חיפשה תשוקה וסקס לוהט ומצאה אותה דווקא בשולי הסדר החברתי הקיים, עם מאהבים, מחץ לנישואים, ביחסים הומו לסביים. בכל מקום רק לא בתוך מערכת הנישואין. ממצאים אלה הובילו אותה למסקנה כי ככל שהממסד שולט יותר (כמו בנישואין) כך יש פחות תשוקה.

לדעתה מות התשוקה במבנים מממסדיים הדוקים כמו מערכת הנישואין מבשר את תוך עידן השליטה הפטריאכלית. והיא מדברת הצורך להקים מבנה משפחתי חדש, אולי מאוורר יותר, הדוק פחות והם הרבה יותר רגשות אותנטיים ותשוקה וחום.

 

מין ומיניות ללא כחל וסרק

נושא זה הנו בעייתי ביותר כי החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים, מצד אחד מעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי למיניות. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל’טאבו’אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו’טאבו’אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים.

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות  מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש.

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה.

הרחבה של נושא ההפרדה בין מיניות לאהבה, במאמר שנקרא: “עסקת חבילה של אהבה ומיניות”: הנה הלינק למאמר:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_10

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך.  אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית נורא טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, הכול… כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד המשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. מה המטרה של החברה בלבלום את האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו “תולדות המיניות”. החברה לוקחת את האנרגיה הזאת לתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי המסחר והתעשייה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר “בוא נבלום את המיניות”. אנשים לא מודעים באופן כללי, אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו. בתת מודע יש המון אינטליגנציה.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד, זה לא מעניק אנרגיה. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא  הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה.

בעיקרון, אנרגיה מינית היא לשם קיום יחסי מין. הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו לוקחים אנרגיה מינית ועושים לה שעתוק למטרות אחרות. גורדייף דיבר על עבודה לא נכונה של המרכזים, וזה מתרחש  כשאדם  כותב עם אנרגיה מינית, עובד עם אנרגיה מינית, מתקשר עם אנרגיה מינית.

מה שצריך לעשות זה להוריד את רמת הגירוי הבלתי נסבלת הזאת לגבי מיניות. בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית.  רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי  גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר, כמה שיותר זמן בכל מיני גילאים. (אני חושב שהבעיה היא שצריך לדעת להזדקן נכון. יש דבר מאוד יפה בסתיו, בשלות וכו’, אנחנו לא יודעים להגיע לסתיו, אנחנו נסחפים בקיץ, יש מחזוריות ואנחנו לא יודעים להיעלם עם כבוד עצמי. גיל העמידה הוא סתיו, הוא בלות, הוא בלאי. כשאתה מסתכל על עץ שנמצא בסתיו יש משהו יפה עם כבוד עצמי בסתיו. אנשים בגיל העמידה לא נושאים את עצמם עם כבוד עצמי, הם פשוט נראים כאילו החיים דרכו עליהם, הם נובלים. אז הם מנסים להמשיך להתנהג כאילו שהם בני שלושים ומנסים להמשיך את המשך של הקיץ, במקום לקבל את הגיל שלך ולהיות הגיל שלך).

 

לגברים קל יותר להפריד אהבה ממיניות והסיבה לך היא התניה חברתית. לא הרמה הפסיכולוגית. נכון שנים נוטות לאמוציונאליות. אך הבעיה שלהן היא שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי מאוד חזק ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שדואג להן. אחרי קיום יחסי מין מתפתח אצל האישה רגשי אהבה כלפי הגבר וזה נובע מדימוי עצמי נמוך ופחד מנטישה.

בעיקר פחד מנטישה וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. כלומר, הקשר הזה בין אהבה ובין מין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה. ככה קל יותר להשתלט על זה כשזה ביחד. אם נסתכל על זה בלי שום התניות של חברה ובלי שום חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה, לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית.

אך עם זאת קשה להגיד כי זונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן כי הן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. אחרת היא פוגמת למעשה במערכת של עצמה, היא מטשטשת, היא מקהה את הרגישות של המערכת. לפרוק אנרגיה מינית רק עם אדם שנמשכים אליו. כל אחת עם מערכת המשיכה האישית שלה.  רצוי עם אדם שנמשכים אליו. אבל אנחנו אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו…

עכשיו, צריך להבהיר, כי ישנם הבדלים בין בני אדם בעוצמת האנרגיה המינית שמפכה בהם, אך עוצמת האנרגיה המינית לא גורמת לכך שאדם זה ימשך לבני אדם, שלא היה נמשך אליהם, לו הייתה לו פחות אנרגיה מינית. אין קשר בין המשיכה לבין עוצמת האנרגיה. אולי קשה לשלוט באנרגיה מינית עודפת, או חזקה, אבל עדיין יש לאדם  את הבחירה עם מי לשכב. עם זאת, אדם בעל אנרגיה מינית חזקה, כלומר עם צורך לקיים יחסי מין בתכיפות, יכול לעשות פשרה וזאת כי היצר יותר חזק.

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים לגמרי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס. אני טוען שאי אפשר כבר להפריד היום בין מיניות אצל נשים לחוסר הביטחון העצמי שלהן כבני אדם. כי מה שהחברה עושה היא גורמת לנשים להיות מאוד חסרות ביטחון והמיניות זה חלק מ”אני בסדר, שוכבים איתי, יש מישהו שדואג לי”. אני טוען שמשיכה המינית הכי חזקה היא כלפי זרים. ובמיוחד אלה שאין סיכוי שנקיים איתם יחסי מין. לגברים יש פחות התניה חברתית לכן הם יותר צודקים מבחינה הזאת שברגע שהם  שוכבים עם מישהי הם כבר לא נמשכים אליה יותר, יש בזה משהו. המין הוא פורקן, אין בזה אנושיות, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. החברה רוצה שזה יהיה ביחד, המין והאהבה. כדי שהאהבה תרסן את המיניות.

מה שמאוד חסר במין ויכול להיות במין, אין אנושיות אין אמפטיה, זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זה תקשורת. אפשר להשתמש במין כדי לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. תוך כדי האקט לדבר: “איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי”. אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. לדעתי צריך לתקשר. מיניות משתבחת ומתעדנת  כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין.

אמנם החומרים כאן הנם רדיקלים למדי, אך אין דבר יותר פשוט מהמיניות אבל אנחנו עושים את זה לדבר המסובך ביותר בעולם. אנחנו – החברה האנושית. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת “לפחות שהוא יעריך את זה”. ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה רק בגלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה –  ככה הוא מרגיש שהוא שאקל, הוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה). אם לא מצפים לשום דבר חוץ מסטוץ זה מאוד פשוט.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי:  emotional security  . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלי למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת  שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה ש\ל האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא ‘דפוק וזרוק’ או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.

 

נשים נורא מסובכות ודפוקות לגבי המיניות של עצמן ואין אפשרות שאישה תהיה אמיתית כמעט עם המיניות שלה. האישה יותר מינית מהגבר והיא יותר יצרית מהגבר, ויש המון צביעות וחוסר כנות ביחס של האישה כלפי המיניות של עצמה. אם הנשים יעזבו את כל ההתניות, את כל הזיופים, כל הצביעות ויסתכלו על המיניות שלהן בעיניים, זה יהיה די קרוב למה שמתואר כאן.  הנשים הרבה יותר שטופות מוח על ידי החברה בקשר למיניות שלהן מאשר הגברים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה  לאיבר המין של התינוק. הוא  סימן לכך שהדת השיגה אותו,  אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס. החיבור בין אהבה ומין הוא חיבור של אינטרס חברתי, אם  בודקים את הבנאדם ללא חברה, ללא תרבות, ללא נרמול,  לא מוצא בהכרח ששני הדברים האלה צריכים להיות כרוכים זה בזה.

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא.  הנורמה הזו היא מלכודת.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: “אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו.” הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.

 

כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין  החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו’. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית,  self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך  זהself concisenes  ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות  לעצמך  self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה  self awareness : “מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?”. מודעות מבפנים החוצה זה: “מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?”, וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך.

מאז ותמיד היה קשר בין אוכל ומיניות. מיניות זה בשר, מה שמעלה סימן שאלה לגבי מיניות של צמחונים. יכול להיות שלאנשים צמחוניים יש  סייגים כלפי המיניות, כי מין זה בשר. מי שאוהב בשר, אוהב מין ואוהב גם אוכל,  לא אוהב מאכלים יבשים. מין זה עסיסיות, מין זה יצרים, מין זה בשר. לא כל הצמחונים, אבל ישנם כאלה הפוחדים מהיצרים של עצמם.  יש פה מניע פסיכולוגי. הוא חושב שהוא עושה את זה בגלל שהוא לא רוצה להרוג בעלי חיים אבל כשבנאדם שרואה בשר ומסתייג הוא עושה גם כך לגבי המין. זה המין – בשר, מיצים.

לכל דבר ישנו הצד הנגלה והצד הנסתר. וכדי להבין אותו יש לחדור דרך הרמה הנגלית, אל הרמה הנסתרת. הרמה הנסתרת נגלית דרך המטאפורה.

(הרחבה לנושא זה, במאמר חדש שלי בן שני חלקים:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=15_18

: http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=15_19

)

בשר הוא מטאפורה ליצריות, כשבנאדם נמנע מבשר יש פה מטאפורה להימנעות ממשהו אחר. ההימנעות נובעת ממה שבשר מייצג כי אנחנו חיים גם ברמה מטפורית.

גבריאל רעם

20.8.2005

 

 

מאמרים שלי בנדון:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_7

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_8

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_9

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_23

 

 

 

 

 

המרד ההומו לסבי

ואי אפשר לדבר על מיניות ומרידה, מבלי להזכיר את המיניות ההומולסבית. ואיך הם נכנסים לנושא זה?

ובכן, נדגיש שוב שהמין אצלנו הוא דבר שיש לגביו הכי הרבה פנטזיות והכי הרבה אכזבות. ומעט מימוש בריא והדדי. אז מה זה בכלל מין בריא או אמיתי? על זה ידוע לנו מעט מאוד, אנו רק יודעים על המין הלא בריא שהוא נחלת הכלל, דוגמא? למשל, המיניות היום היא נחלת הכובשים ושדה הדיכוי של הנכבשים, (נכבשות – למעשה). אך מה קורה לאלה שאינם מסוגלים להיות חלק מן הקנצנזוס הכוחני הזה של המיניות? אלה שהם רגישים יותר? ובכן הם  מרגישים קושי לחיות עם המיניות במערך המיני הנוכחי והם יפלטו מהמערך או ימרדו –  הומואים ולסביות הם מרדני המין של המאה הזו. הם בעצם מכריזים מרד על מערך המין הקיים. אבל תוך כדי הכרזת המרד מקריבים את המיניות האותנטית שלהם. מנקודת מבט של ספר זה נראה כי ברמה מסוימת ההומואים והלסביות הם מהפכנים, אך לא מתוך בחירה; מהפכנים בתוצאה, אך בתוך תוכם, ברמות שונות של מודעות, ישנה המהפכנות. ואיך הם מהפכנים? ובכן המהפכנים באים בדרך כלל מקרב אלה שהם רגישים לעיוות וחוסר צדק. נפשם הרגישה לא יכולה לשאת את זה ואז או שהם משמידים עצמם או יוצאים כנגד זה שצורב את רגישותם. הרגישים נשרפים ראשונים. ומה לגבי ההומואים ובכן המערכת המינית שלהם יותר חשופה ויותר רגישה ועל כן היא ‘נשרפת’ בנקל. הם פילם רגיש מידי, שנחשף לאור עז מידי. ההומופוביה אינה בעצם הבעיה שלהם, הם ראי מעוות של מיניות החברה, מיניות חולה. כלומר, מנקודת מבט זו ההומואיות והלסביות הן תגובות קוטביות לעיוות בסיסי ביחס למין בחברה. הם רק משקפים את הבעיה על ידי תגובתם החריפה. כמו שכתבתי במקום אחר בספר זה, על הפסיכופטים, שהם תגובה קיצונית למציאות קיצונית. כלומר ההומאיות והלסביות, מנקודת מבט זו, הן נסיון קיצוני וקוטבי לאיזון מיני של אלה שלא יכולים לשאת את העיוות שקיים בחברה ביחס למין.

וכדי להבין את התופעה דרך הסבר זה הבה ונזדקק לדוגמאות מתחומים אחרים. והרי שתי דוגמאות: במשפחה, ככל שישנם יותר דברים שהמשפחה מדחיקה כי אינה מסוגלת להתמודד עימם, כך היא ‘תחפש’ מישהו במשפחה שיהיה חלש או פגיע או רגיש ו’תלביש’ עליו את ‘המחלה’, והוא יהפוך לשעיר לעזאזל של כל המשפחה, שתמשיך לרחוץ בניקיון כפיה החיצוני כביכול, בעוד שהוא יפתח (פתח מתחת לאותיות פא ותף) נאורוזה או פסיכוזה. וכאן הדוגמא השניה: המשוגעים והפושעים הם לא נושאי השיגעון והפשע של עצמם אלא של החברה, הם פשוט הכלי שבו הפשע מצא מקום. וכך הם מאפשרים לחברה להמשיך ולהיות מה שהיא, כשהסטיה הנורמטיבית שלהם הוא המחיר שהם משלמים בכדי שהחברה תמשיך להראות שפויה. כך שהאמת של החברה נמצאת בשוליים שלה וככל שהשוליים של החברה הולכים ומתרבים  – כך אות וסימן הוא שהפרברטיות של החברה יותר חזקה.

מנקודת מבט זו, אם ההומואים והלסביות היו חיים באי בודד לא הייתה להם סיבה להמשיך להיות כאלה. כלומר, מה שנאמר כאן הוא שהתופעה היא יותר תופעה סוציולוגית מאשר פסיכולוגית, והיא מתרחשת לא כתוצאה מאיזה שהוא קוד בתוך עצמם אלא זה עניין חברתי; הם הקורבן, והקורבן הוא הדפוק, החלש או הרגיש, ובמקרה זה הם הרגישים.

אם יש תחום בו המהפכה היא אמיתית היא בתחם המיני;  והמפכה הכי משמעותית בתחום המיני היא המהפכה ההומו-לסבית. כאן באמת באים בני אדם ו’יורקים לבאר’ ממנה נולדו. על ידי עצם הבחירה החריגה שהם בחרו, הם לועגים לקונוונציה המינית ששולטת על חיי גברים ונשים בעוצמה שכזו. והנה באים ההומואים והלסביות ואומרים כי ‘כעוצמת המשיכה שלכם לבני המין הנגדי – כך עוצמת המשיכה שפועלת עלינו לגבי בני מיננו’. מה ששם בפרופורציה נלעגת את כוח השמיכה של ההטרוסקסואלים, למין הנגדי. ובכך האיום על הסדר הקיים עצום. ואכן שינאת ההומואים תמיד הייתה גדולה. הם התחבאו והסתתרו, (ראו בהקשר זה את השיר: ‘זן נדיר’, של קורין אלאל), לא מרדו, אך הקימו רשתות מחתרתיות מפוארות .

עוד בתחילת המאה זרקו את אוסקר ויילד לכלא על כך. ניתן להגיד שווילד היה אולי ההומו הפוסטמודרני הראשון, הראשון שהטיל ספק בצורך להתחבא, הוא היה אדם אמיץ בכך שהוא לא רק ביקר את החברה נמרצות על צביעותה בכתביו, הוא גם הקריב למעשה את חייו כדי לצאת כנגד הצביעות הזו, ושילם על כך מחיר כבד מאוד. והאמת היא שווילד לא נשפט על היותו הומו, אלא על זכותו לאתגר את המשטר המיני הקיים על ידי האנטיתיזה. כיום, משפטו נראה כפארסה, ואכן מאז זרמו הרבה מיים מתחת לגשרים רבים וכיום ההומואים יוצאים מן המחתרת והמהפכה הפכה למהפכה לכל דבר, הם יוצאים מן הארון, צועדים ברחובות –ב’יום הגאווה’, ממלאים מדפי ספרים בחנויות הספרים ובספריות. עולם הסרטים מאכלס יותר ויותר סרטי המואים. מועדוני ההומאים מתרבים. ובעיקר כמעט בכל סידרת טלויזיה ישנו הומו אחד לפחות, ופה ושם גם איזו לסבית. הם יצאו מן החרם והפכו לתת תרבות, ומקבלים בתקשורת ייצוג אקווילנטי למספרם באוכלוסיה, כמו השחורים, פמניסטיות, מעוטים אתניים ודתיים וכו’. הם מיעוט, אך מיעוט קיים, לא מיעוט מוכחש.  הם קיבלו זכויות, (להינשא, להיות הורים, לשאת במשרות רמות וכו’) ובכך הם בעצם ויתרו על המרד. זו דוגמא קלאסית כיצד המהפכה ניצחה את המרד. (ראה פרק על המהפכן והמורד), כי כשמחתרת מוותרת על נשיאת נס המרד בשם המהפכה, קיים סיכון שהמפכה תצליח מהר מידי, המרד מתמסמס, וקריאת התגר כנגד הסדר הקיים מוחלפת ב’זכויות’ שהקנתה להם המהפכה.

התאוריה הקווירית: ומה באקדמיה? ובכן, המרד ההומו-לסבי כבר מזמן לא שוכן בשוליים, הוא לא רק במרכז הוא הגיע עד תוככי הממסד. מי חשב בתקופתו של אוסקר ויילד שיום יבוא ואת הנושא ילמדו באוניברסיטה? נושא זה ידוע באקדמיה בשם ‘התאוריה הקווירית’, והיא מאירה באור ביקורתי מושגים כגון; נורמליות, קהילה, זהות, אחרות, פרטיות וסובלנות. היא לוחמת לא רק בעבור התופעה ההומו-לסבית, אלא מנסה באופן כללי להרחיב את את מושג הנורמליות, שיאפשר ליחיד להציג בציבור ייחודיות וחריגות מכל סוג שהוא. ה’תאוריה הקווירית’ חושפת את הדרך בה מנגנוני כוח ושמרנות עובדים באמצעות הפרטים הקטנים- בייצוגים תרבותיים בספרות ובקולנוע, בפסקי דין, באופנות, בשפה של תקשרות ההמונים, בתיאוריות האקדמיות. בכל הקשרו למיניות – התיאוריה הקווירית (דרך דוברים כמו: מישל פוקו, ג’ודית באטלר 6)  ואיב קוסובסקי-סרג’וויק)  מוצאת בעצם כי החלוקה ההיסטורית בין ‘הומוסקסואליות’ ל’הטרוסקסואליות’ היא המקור לדיכוי ולהגבלת החירות האנושית .  אך הדברים אינם כה פשוטים, ‘התיאוריה הקווירית’ נמצאת בויכוח עם הגישה הליברלית. הגישה הליברלית הינה יותר מתונה היא מייצגת את המודרניות, בשעה שהתאוריה הקוירית מייצגת את הגישה הפוסטמודרנית. ובמידה מסוימת הינה צעד מרדני אחד קדימה על פני הליברליות, שמנסה לגרום לכך שהחברה תקבל את החריגים, ודואגת לזכויות עבורם, (אך דווקא על ידי דאגה לזכויותיהם, היא שומרת על אותו סטאטוס קוו, בו  בו החריג הוא חריג). הליברליות למשל, מקבלת בברכה את הגולבליזציה, מכיון שבעולם בו כוח הקניה חשוב, גם המואים מתקבלים בברכה, (בתנאי שיש להם כסף…).

וכך, הליברלים שדואגים לזכויות ההומאים והלסביות, הם שנמצאים כיום בקצה הקונפורמי של הויכוח על הנושא. ועם זאת הליברלים בהחלט לא חשים נחותים בויכוח הזה; אחד הדוברים הראשיים שלהם הוא הפילוסוף האמריקני רי’צארד רורטי 7) שטוען כי כל העיסוק הזה בתיאוריות הקויריות וכו’ מסיט את תשומת הלב מן הבעיות החברתיות  הבוערות באמת, כמו למשל דיכוי וניצול של עובדים עניים על ידי בעלי הון, ושל חלשים באשר הם על ידי חזקים. ועם זאת, ולמרות רוח הקידמה הסופר-נאורה המנשבת מדברי נושאי התיאוריה הקווירית –  היו דברים מעולם, התיאוריה הקווירית לא המציאה שום דבר חדש בהציגה את הסוגיה ההומוסקסואלית  באור חיובי. כנראה שהדברים סובבים בגלגל, כי כבר בזמן יוון הקדומה הציגה האליטה האינטלקטואלית את סוגית ההומואיות באור חיובי ביותר. הנה אריסטופנס מתוך ‘המשתה’ מאת אפלטון:

“… ולכן כל אחד מאיתנו אינו אלא שבר-אדם, שכן האדם פרוס כמו דג הסנדל, שניים שווים אחד. וכל אחד מאיתנו מחפש תמיד את החלק השני של עצמו, וכל אלה שהם שברים של המין המעורב שנקרא אז אנדרוגינוס, אוהבי נשים הם, ורבים מן הנואפים מוצאם מהמין הזה, ואף הנשים שהן רודפות גברים ונואפות נוצרו ממנו. ואילו אלה מבין הנשים שהן שבר של אשה, אינן נמשכות בדרך כלל לגברים, אלא יותר לנשים, וכל הנשים המכונות ‘לסביות’ מוצאן מהמין הזה. ולבסוף, כל אלה שהם שבר של זכר רודפים אחרי זכרים, וכל עוד הם קטינים, מעצם היוםת שברםי של זכר, הם נמשכים לגברים ונהנים לשכב ולהתחבק אתם, ולפיכך הם הטובים בנערים, שכן הם הגבריים ביותר מטבעם. יש אמנם הטוענים שהם חסרי בושה, אבל דבריהם רק שקר וכזב. לא מחוסר בושה הם עושים זאת אלא מאומץ הלב והגבורה והגבריות שלהם, כי הם שמחים לקראת מה שדומה להם. וההוכחה הגדולה לכך היא העובדה שרק נערים כאלה, לאחר שהתבגרו, מתגלים כגברים של ממש בכל הנוגע לענייני המדינה. כי משנעשו גברים, הם עצמם פונים לאהבת נערים ולפי טבעם אינם מייחסים חשיבות לא לנישואים ולא להולדת ילדים אלא עושים זאת מתוך חובה ומכורח המנהג. ובמה שנוגע להם עצמם, היו מעדיפים להישאר רווקים ולבלות את חייהם זה עם זה”. 8)

 

לסיכום, לאחר שסקרנו את מצבה העגום והמשונה של המיניות בימינו ובתולדות האנושות. מבט אחד אחרון, לבדוק איך זה היה יכול להיות, אולי.  ולשם כך ניזדקק לבדוק את הקרובים לנו ביותר מבחינה גנטית, את אחינו הקופים.

 

מיניות אצל קופים, כקנה מידה להשוואה

אז ראשית, האם ניתן בכלל ללמוד משהו מן הקופים על המיניות שלנו? ובכן הקופים הללו יכולים להעניק לנו קנה מידה שביחס אליו ניתן להבין איך היו בני האדם יכולים להיות מבחינה מינית – לו היו נותרים טבעיים לטבעם.  וכדי להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין כי זו אינה עוד השוואה עם חיות, שהן דומות לנו אך גם שונות, כי כשמדובר על קופים צריך להבין עד כמה הדמיון בינינו גדול; הגנים שלנו נבדלים מהם בפחות מ5%. קופי האדם הגדולים הם הפרימטים היחידים מלבדנו שהם בעלי מודעות ברורה לקיומם העצמי ולעולם הסובב אותם. וישנן חוקרות, למשל כמו הביולוגית עמנואל גרונדמן שעובדת במוזיאון לטבע בצרפת, והמתמחה בקופי אדם גדולים, שהולכת צעד נוסף קדימה; היא מאמינה שיש להם אף צורה פרימיטיבית של מה שנקרא תודעה; הם מודעים לקיומם ולקיום העולם מחוצה להם.

בתוך שרשרת האבולוציה, אנו מוצאים קופי אדם גדולים שהם קרובים לנו יותר מאשר אחרים, ואולי הם מושאי התצפית הטובים ביותר. ומבחינה אבולוציונית זה מסתדר ככה; הרחוקים ביותר מאתנו הם האוראנגוטנגים, אלה התפתחו לגורילות, מן הגורילות התפצלו השימפנזות, השימפנזות התפתחו לבונבואים, ואלה לבני אדם. כך שהקרובים לנו ביותר מבחינה אבולוציונית הם הבונבואים. מתצפיות שנערכו בהם בשנות השמונים עולה כי הקודים הגנטיים של הבונבואים ובני האדם נבדלים בפחות ב- 2%. והנקודה היותר מעניינת לענייננו הוא שלהבדיל משאר קופי האדם, אצלם הנקבות הן השולטות. ליתר דיוק זו הנקבה המבוגרת. למרות שהזכר חזק יותר פיסית, הוא בורח כשהנקבה הבונבואית תוקפת.  וכאן באה הנקודה המעניינת והשייכת לענייננו; סכסוכים אצלם, לעולם אינם ארוכים מדי, מין הוא הדרך החביבה עליהם לאחות קרעים. הסיסמא שלהם היא ‘עשו אהבה, לא מלחמה’. ובכלל, במבט ראשון נראה שבונבואים מבלים את כל היום בסיפוק תאווה אחת; דחף המין הבלתי נלאה שלהם;  היחסים החברתיים שלהם מעודנים ביותר, ההתעסקות המינית עושה אותם שלווים יותר. וזה הפוך מאשר אצל השימפנזים הקולניים והנמהרים יותר. להבדיל מהבונבואים, אצל השימפנזים, אלה הזכרים השולטים בקהילת השימפנזים, החברה שלהם מאורגנת במערך פירמידלי, בראשה מנהיג שיעשה הכול, כולל כוח, כדי להגיע לשליטה. ובכלל לשימנפנזים זכרים ישנו דחף חזק ביותר לשליטה.

וכך אנו רואים כאן, שתי גישות שונות למין; גישת השימפנזים ממשפחת האורנגוטנגים, שהם פחות דומים לבני האדם, וגישת הבונובואים ממשפחת הגיבונים שהם הדומים ביותר (בקרב קופי האדם הגדולים) לבני האדם; כל אחד מהם מייצג אספקט אחר; הגישה של השימפנזים מזכירה את הגישה השולטת אצל בני אדם, הגישה הגברית; אצלנו ואצלם שלטת ההיררכיה, אצל שנינו קיימים  מאבקי כוח, מאבקי שליטה, והזכר עושה הכל, כדי להגיע לראש הפירמידה. כשפורצים סכסוכים כמעט תמיד פותרים אותם באלימות, והכוח מתגבר על יישום הדחף המיני. המין (כיישום מגוון ויומיומי) אינו שכיח במיוחד, והוא נחלתו הבלעדית כמעט של השליט, וזה ניתן לו כחלק ממערכת התגמולים על עצםהיותו שליט, כחלק מן הטריטוריה. אצל הקבוצה השניה, הבונובואים, אנו רואים איך בני האדם אולי היו יכולים להיות, כאמור, שם הנקבות הן השולטות, הן החזקות, אך המדרג ההיררכי הוא לא אלים או נוקשה, וכל הסכסוכים נפתרים בדרך של מיניות. המיניות בקבוצה הנמשלת על ידי נקבות היא חופשית, פתוחה ומשוחררת, כמעט כל הזמן עושים סקס, בכל מקום וכמעט בכל מצב. וזה יוצר אוירה חסרת מתחים או לחצים.

מעניין להסיק מכך עלינו; שהמין אצלנו רק נראה כחופשי ומוביל בחיינו, אך הוא נדחק הצידה מפני מאבקי כוח ואלימות. והוא לא מתירני, אלא רווי מעצורים ומתחים. וכך הוא מהווה חלק מעולם של כיבוש ושליטה,  לא חלק מעולם של אחווה וידידות. הוא בעיקר משמש תגמול לזכר השליט, על הצלחתו להפוך לזכר אלפא. כאן, המיניות אינה מביאה פורקן ללחצים, אלא היא ממושטרת על ידי הכוחנות של הזכרים השליטים ומתועלת לטובתם, הם קוצרים את מירב המיניות.  המיניות היא פרס על כוחנות, ולא דרך דמוקרטית לשחרר לחצים ומתחים. זה גם אומר, כי המיניות של האישה שונה מזו של הגבר. אצלו המיניות נתפסת כחלק מעולם שבו יש חלשים וחזקים, מכניעים ומוכנעים. עולם בו המין הוא לא הנאה ושחרור ושיתוף, לא פיצוי על מאבקים.  מיניות האישה, לעומת זאת,  היא ידידותית, חופשיה, חסרת מתחים,  חלק טבעי מעולם של אנושיות, אהבה, תקשורת, והרמוניה. בפסיכולגיה של האישה המין הוא חלק מן הנשיות הטבעית שלה, היא לא פרס, והגבר הוא לא אתגר להשגה, אלא חלק מן ההבעה החופשית של אנושיות ואמפטיה בין בני אדם. אצל הגבר המיניות הוא פרס שהוא מקבל על היותו זכר שליט, תחרותי וכוחני; הנשים נתפסות בעולם כזה כחלק ממערך הפיצוי בעולם תחרותי של גברים.

 

פרק מס. 2. הפרה הקדושה של האהבה

 

ר. ד. ליאנג על ארוס והאהבה:

“איני חושב שלארוס יש כשלעצמו קשר רב לאהבה, והכוונה לאהבה במובן שבדרך כלל אנו משתמשים בו כשאנו מדברים על אהבה, אהבה במובן שהיא קשורה לדאגה שוחרת טוב וחמלה לגורל של אנשים. אך כשארוס נכנס דרך הדלת, לעתים קרובות האהבה מתעופפת דרך החלון. חדרי מיטות הם בין המקומת המסוכנים ביותר על האדמה, ואני מאמין שזה המצב במדינה זו, שרוב פשעי האלימות שמבוצעים בה מתרחשים בחדרי המיטות יותר  מאשר בכל מקום אחר.

אך לארוס עצמו, אין קשר רב לאהבה. ואני חושב שגם אין לו קשר רב לאמת. וכמובן שמעולם לא היה לו קשר כזה”…

 

 

“נסיכות יכולות לנשק צפרדעים, אבל נסיכים אף פעם לא מתאהבים בקרפדות”.

יעל שוב, הארץ, תרבות וספרות, 14.12.2001

 

 

 

If you don’t like someone, the way he holds his spoon will make you furious; if you do like him, he can turn his plate over in your lap and you won’t mind.

– Irving Becker

 

Love is the word used to label the sexual excitement of the young, the habituation of

the middle-aged, and the mutual dependence of the old.

–John Ciardi

 

There is only one sort of love, but there are a thousand copies.

–Franחois de La Rochefoucauld

 

All mankind loves a lover.

–Ralph Waldo Emerson

 

Love is a canvas furnished by Nature and embroidered by imagination.

–Voltaire

 

The way to love anything is to realize that it might be lost.

–Gilbert K. Chesterton

 

Love’s like the measles, all the worse when it comes late.

–Douglas Jerrold

 

Love: the delusion that one woman differs from another.

–H. L. Mencken

 

Love does not consist in gazing at each other but in looking outward together in the

same direction.

–Antoine de Saint-Exupy

 

 

 

 

 

על פניו, נראה שאם יש תרופה לחלק גדול מן החולאים של החברה שלנו, חולאי תחרותיות, ניכור, אטימות לזולת, חמרנות, חוסר בחום ואנושיות – הרי שהאהבה מגלמת את הקיום של תרופה שכזו.

ואכן, נראה, שהאהבה היא התשובה, ובמקום שיש אהבה –  רב הצדדים השליליים של חיים בחברה קשה, תובענית וחסרת הומניות זו – מתרככים, אם לא נעלמים לגמרי.

מנקודת מבט  ספקנית, ביקרותית ומרדנית יותר –  הדברים נראים אחרת, כמעט הפוך;

נראה שיותר משהיחידים בחברה זקוקים לה לאהבה, זקוקה לה דווקא החברה. דווקא החברה שביום-יום שלה – בלחם וחמאה שלה – היא חסרת רחמים, חסרת התחשבות, חסרת התייחסות לגורם האישי-אנושי – זקוקה מאוד למניפסט, לפוסטר, כלשהו – שמסתיר ומשכיח את מלחמת האינטרסים חסרת הרחמים שמשתלחת כמעט בין כל שני בני אדם. פוסטר שלוחץ על כל בלוטות הרגש היותר חזקות. וזאת  כדי לשכוח מחד את חוסר האנושיות, ומאידך להאמין שלא זו בלבד שחברה זו  אינה ממליכה הצלחה והשגים על פני חום אנושי, אלא שהיא אפילו מאמינה בדברים יותר מרחיקי לכת, יותר אישיים מאשר חום אנושי; ‘הנה, זו חברה שמאמינה באהבה! נו תגידו,  יש דבר יותר לא מנוכר מאשר האהבה’? אך אם נבדוק את עניין האהבה, בזכוכית מגדלת, הרי שהיא זוכה לרייטינג כה גבוה לא בדיוק  בגלל שהיא אכן המזור העיקרי לחולאי הניכור והתחרותיות, אלא יותר  בגין פרסומת בלתי פוסקת, שיווק ומסחור אדיר שנעשה לה ועימה; כמעט כל השופרות התקשורתיים שעומדים לרשות הממסד, מריעים בקול גדול עד כמה היא נפלאה ונהדרת. ולא רק כל נציגי הממסד (מרצים, פסיכולוגים, יועצים וכו’) גם אפיקי האמנות הבידורית, כסרטים וסדרות טלויזיה וכל אפיקי המסחר והרווח עושים בה שימוש מפליג; כמעט כל פרסומת כל מודעה, משתמשת באהבה כמקדם מכירות.

 

וכך כולם יוצאים מורווחים ממנה: האדם הפשוט שמקבל את הבשורה שכל אחד יכול לאהוב, כל אחד יכול להאהב. ואם אך הוא יאהב –  כל ההתנכרות והאטימות והיחס המכאני לבני אדם – יעלם (עבורו, והוא יצא להפיץ את בשורת האחווה והאינטימיות לכל מי שיפגוש). וכמובן שגם הרשויות עצמן שבעצם מאכילות את התושבים בכפות ענקיות של שבח לאהבה –יוצאות מרווחות מן התדמית שעתה מודבקת לכל מי שמשבח את האהבה. ותרבות שיש לה תדמית של מי שמאדירה כל כך את האהבה, לא יכול להיות שהיא אותה תרבות שנותנת מחסה ואולי חלילה אף מעודדת אנשים להיות  מנוכרים ואף לעתים מתנכלים אחד לשני (למען השגים אישיים והצלחה).

כולנו יודעים שהאהבה היא בעיקר הבטחה, תקווה, שטר שלרב לא נפרע. (ואם נפרע, זה לזמן שלא עולה על שלושים וששה חודש, וגם אז זה לא לגמרי הדדי ברוב המקרים). כולנו יודעים מה קורה לרובן של האהבות הגדולות; ומה היום-יום והריאליה של האפשרי,  עושות לחזון הבלתי אפשרי של האהבה. כי אם אנו מדברים על ‘מבחן המציאות’, הרי שמעט מאוד אהבות שורדות שם. אהבות מתקיימות יפה בסרטים ובשירים, אבל בין המיקרוגל לטלויזיה –זו בעיה, כמו שכותב ג’ורג’ בראסנס בשירו: ‘לא אבקש את ידך’. כך שהאהבה משמשת שימוש כפול, ושני השימושים הם לאותו הכיוון; מצד אחד להשכיח או להעלים את בעיית הניכור, ומצד שני לתת לאנשים את התחושה שמדובר פה בחברה נהדרת; הנה למרות שאנשים נמצאים בתחרות קשה האחד עם השני וקורעים האחד לשני את הצורה בעבור פירור של הישג במרוץ העכברושים התלול אל פסגת ההצלחה – הנה, יש אהבה.

מבחינה זו האהבה דומה לדת, בכך שיש כאן כאילו איזשהו ‘דאוס אקזמכינה’ – גאולה מחוץ לחיים, כלומר, בן אדם חי את חייו, סובל את החילוניות, (את העדר הרוחניות בהקשר הדתי, את העדר האנושיות בהקשר האהבה) אך מתנחם בהגרלת הלוטו הגדולה שתיפול לחיקו כשיגלה את אלהים – בקטע הדתי, וכשימצא אהבה –בקטע הרגשי והבינאישי.  וככל שהחברה מנוכרת יותר, כך יש לה אינטרס יותר מובהק לפרנס את תקוות האהבה וקשר האהבה. מדובר פה בעצם בכך שכשני אנשים מתאהבים זה בזה, שניהם באים לאהבה כשהם סובלים מניכור, חיים בחברה אטומה וקרת לב, שלא אכפת לה מתושביה, אך כשהם מתאהבים הם  מסתגרים בחדרי חדרים ועושים את הסצנה הדרמטית הגדולה של האהבה. יש כאן שתי סתירות; סתירה אחת היא  בניגוד שבין החרישיות של חוסר האנושיות לבין הבומבסטיות של האהבה, וסתירה שניה טמונה בעובדה שבין כלל בין האדם שורר ניכור  בעוד שהאהבה שמורה רק לאנשים מסוימים (בדרך הנאים והמושכים שבהם). בשתי הסתירות הללו קיים מסר, והמסר הוא, שהחום האנושי (שהאהבה באיזשהו מקום אמורה להיות נציגתו הפוסטרית והמיוחצנת) שמור אך ורק לאירועים מיוחדים, לחגיגה. והמסר הזה מפקיע את האהבה מן העובדה שזה (אמור להיות) לחם חוקנו היום יומי ואויר לנשימה.

האהבה לוקחת בעצם אמת פנימית שהיא מפונמת  בתוך כל אחד מאיתנו, אמת  שאומרת שאתה מיוחד, יש בך ייחוד ודברים נפלאים ואהובים מאוד שיכולים לצאת מן הכוח אל הפועל ולנצנץ  (במידה ותגיע לקשר עם המקום הזה בתוכך). כולנו יודעים את זה עמוק בתוכנו, יודעים ומרגישים שיש בנו משהו שיכול להיות מאוד נאהב, מאוד אהוב, ובמקום לפגוש את אותה נקודה בעצמנו ולהיות בקשר עימה, אנחנו בעצם עושים מעין עיסקת חליפין באהבה, אומרים משהו כמו; בשם הבדידות והניכור שלך, בשם היאוש שלך מן היחס של אנשים אליך, אני אתן לך הערצה בלעדית ואתיחס אליך (בגלל כל החוסרים הללו שלך, שהם גם החוסרים שלי) כאילו שאתה כבר מנצנץ   באור יקרות, כאילו שכבר הצלחת לגעת באותה נקודה בתוכך’. ואהובי, או אהובתי, עושים עימי את אותה עיסקה; בשם הבדידות והיאוש שלו מיחסי אנוש – הוא מעריץ אותי ועוטף אותי באור יקרות. זה מעין חוזה אמוציונלי בין שתי נשמות בודדות. אך אף אחד מהם לא נגע בשום נקודה עמוק בתוכו, ושניהם אנשים שחיים בצד המנוכר של עצמם,  אך ברגע שהם נפגשים כל אחד מהם מאמין ומרגיש שהוא נמצא באותה נקדה מופלאה ונפלאה של אישיותו, כי זה מה שהזולת רואה בו, ועל כן – כך הוא מרגיש. (כלומר, תחושה זו של קשר עם אני פנימי חם, אנושי ומופלא –אינה נובעת מבפנים מכוח עצמה, אלא היא באה מבחוץ בכוח היחס הקנוי של אחר אלי. ויחס זה הוא שם לא בגלל שבאמת יש בי את זה יותר מאשר באחרים, אלא בגלל שזה מתאים לדרך בה זה שאוהב אותי מעוצב; זה  מה שחסר לו בתוך אישיותו).

אפשר לקרוא לזה, עיסקה רגשית, שבאה במקום הקרנה של ההוויה הפנימית.

כי האשליה הגדולה ביותר היא האהבה.

הרי משך כל נעורינו בורחים אנו מן ההתמודדות עם הייחוד והבידוד של אישיותנו וקיומנו – אל החברה. שם מגלים אנו את הסתמיות והחיקוי השבלוני של הקולקטיב האטום. ואז אנו מחפשים את ‘הפיצוץ’ הגדול ביחסים אישיים של אהבה אמיתית, סוחפת וטוטלית. אך מה שאמור להיות הפיצוץ הגדול, האיחוד הגדול, הוא הפסטיבל הגדול של האנוכיות. אנוכיות  ביחס למושא האהבה. הזולת, ההופך למעין מוצר צריכה.  העניין שאנו מגלים באחר/ת  אינו קשור כלל למהות הייחודית שלו כמושא אהבתנו –  אלא ביחס ישיר למידת התענוג וההתמוססות שאנו חווים באמצעותו – תוך כדי צריכתו\ה. כך שאין כאן הקשבה לתוכו של האחר, כפי שאין אנו מקשיבים למהותו של התפוח – תוך כדי אכילתו – מלבד היותנו מוקסמים מן החידוש שבטעמים הלא ידועים והשתקעות במכלול התגובות שהוא מעורר בנו. אריך פרום, בסוף ספרו  “אמנות  האהבה” אומר, שאין אפשרות לגלות ענין אמיתי ואלטרואיסטי באחר – אם לא  עברנו תהליך  מסויים (פוסט-אינפנטילי) בתוך עצמנו. ולאחר שנות  נישואין אחדות, -כמו בכל תהליך של צריכה ממושכת – הפה כבר  התרגל לאותם הטעמים, ההופכים לשגרתיים והפוסקים מלהזין את  הפנטסיה של פעם. עתה –  המגע שוב אינו מרגש, יד היא סתם יד, ליטוף הוא עוד ליטוף וחיבוק הוא כריכת שתי זרועות סביב  אדם מוכר. ומהותו ויישותו האמיתית של בן\ת הזוג מוסיף להיות הנעלם הגדול שטרם נחשף לעומקו. נעלם זה שהוא  המציאות האמיתית המניעה את  התיפקודים היום-יומיים – שלו\ה, והנמצאת בבסיס הבעיות האישיות -שלו\ה – בהווה והאשליות של פעם,  הנעלם הזה, המציאות הנסתרת הזו של האחר  – היא  גם ההחמצה הגדולה ביחסים זוגיים. לאחר שנגוזה אשליית האיחוד הרומנטי,  ועם צמיחתם – במקרה הטוב – של ידידות, חיבה והערכה – עדיין נותרה השאלה:  מי הוא באמת האחר? מה באמת חי בו?  מה מניע אותו?  האם נוכל אי- פעם להפגיש בין יישותנו ליישותו מעבר למחסומי  ההרגלים, המיגננות, המסכות  והתיפקודים המכניים? או האם רק נשוב ונכאב את אשליות אהבת אתמול, מושלכות זרוקות על הרצפה?

להיות נידונים   לגלות בהיכל הכלים השבורים של האהבה.

 

ואיך זה בכלל מגיע לכך שהאהבה הגיע להיות היכל כה שגיא ורם ונישא?

ובכן זה מתחיל בכך שמלכלחילה אנו נתונים בין הפטיש והסדן;  בין פטיש העבר לבין סדן העתיד.

העבר  מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, המאיימים עלינו מבפנים.  כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים – דמות הצל של האני האחר.  זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה ודמונים אחרים – כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות סלון מאופקות וסטריליות.

העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות:  הבדידות, חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי,  חופש הבחירה של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת זיקנה ומוות.

ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר.

ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת, מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות  הסתרה והצפנה של  אותם חלקים  באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם  עם המהוגנות הזעיר בורגנית. אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים  -של  היצרים הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים האישיים.

והשני – הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך. תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר,  גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים שהותרנו בצעירותנו ל-‘אחר כך’  – והנראים עתה אבודים בעליל.

בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני, ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח  איזה שהיא מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר, ההולכים ומתעצמים מבפנים – ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה של המובלעת הזו  הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות, בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו  המושלמת מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה שתסחוף אותנו למקומות אחרים.

ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה – בכל אמצעי התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי.  “אהבו, אהבו” אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, “אין כמו האהבה”, בשירים, באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש.  כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה השקר הגדול. איפוא בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה – כן, תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו  אפיק ההימלטות של שני אומללים  מן העבר (דמונים), העתיד ( זיקנה ומוות), וההווה (בדידות וריקנות). אנשים המוצאים זה בזו  אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית  (כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה), ומקבלים בתמורה לכך חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד.

הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב ושוב בסלעי המציאות ואז  מתפורר מעטה האשלייה ומתחילה מסכת הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו נכוחה בשל  הפנטסיה המתוקה שעיוורה את עיננו.

הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית – משגשגת לה הפנטסיה – שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו – מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול – לחרדות של מחר.

אך האהבה היא סוכן פנטסיה חברתי, סוכן  שבא במקום הדבר האמיתי.

ומהו הדבר האמיתי? הוא שוכן בין האדם לבין עצמו; מעין שכינה שעליו לגלות בתוך עצמו.

ואז, ורק אז זה אפשרי; לאהוב בני אדם, להיות פתוח ורך לבני אדם, באשר הם בני אדם, בגלל שהם בני אדם. להיות קשוב אליהם, איכפתי ומלא אמפטיה – רק בגלל שהם קיימים.

 

עד כאן דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך מונח האהבה רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר נפנה מוצאים אנו אהבה, כפיסגה של משהו. מדהים הדבר שבעולם כה קר ומנוכר, לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים ונציגים.

אך זהו מושג שהוא לא רק פנטסיוני, אלא גם אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב -הרבה אנשים ששמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה, מצוקה בעקבותיה ויותר מאוחר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות הלב  (הסינדרום של: ‘מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני’)  ומשברון לשברון – מתחתנים,  ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה, הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו בהם, מראים את העקבות שהאהבה – או הכמיהה אליה- חרתו בהם במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה, אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה.

ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה – אנו מגיעים בסופו של דבר  להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג –  אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני.  עתה זה תורם של הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך  שניתן לנו בכלל לקחת  חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה ‘רק’ בצד  המעניק. עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה,  השכול, הערירות, ולבסוף – הקרשנדו הנורא מכל, המוות. וזה מוזר, שמשהו שנולד  אל כל כך הרבה אהבה – גדל אל ההפך הגמור שלה.  בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות הפוכה לגמרי. שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות, מתוות  מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך טיבעו של מסלול חיינו שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, “מה יש לו בחייו”? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא ביום שבת, קופץ על הברכיים שלו ומורט לו קצת את הזקן.  מדוע, אם כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה, ש’החיים מלאים אהבה, שאי אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. “ALL YOU NEED IS LOVE”  . שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר – האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה  היא מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה שתמים, רך וחסר ישע, כדי שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר אהבה.

אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו  נעים ונדים כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה.  חלקה של ההתנייה החזקה הזו מקורה בקבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו , ומאז – אנו מחפשים כמסוממים  את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן הנורמות  החברתיות ומן האמונות הדתיות.

התפישה החברתית הפורמלית מדברת על  אהבה בנישואין, על אהבת המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של “אהבה כמו בסרטים”. והדתות -כאמור-  מדברות על סופר-אהבה, על אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה.

אהבה זה חיתול המגן על הישבן.  אלה צבעי הפרח שנועדו  לפתות את הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם האמונה הזו –  שאי שם בהמשך הדרך מצפה הפייה הטובה של האהבה, ושגם חלקנו לא יגרע.

האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת,  הפנטאסיולוגיה הזאת  של האהבה שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות, קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים  לגבי ההוויה של עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות, מתחילים להתרחק, בעידודן של  הנורמות החברתיות, מן היישות הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו  יש נוחם, רק בו יש קבלה, רק שם יש התפייסות שלמה של הגוף עם הנפש.

בהעדר ההוויה, האהבה היא המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו- כתחליף. ומאהבה לאהבה,  משברון לב להעדר האהבה – הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד  עם אדונה, אהובה וידידה – איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע  האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. – בהעדר קשר  עם הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו – כל הדלקים שבעולם לא יצליחו לשמר את אש האהבה,  כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום לקראת מציאות קשה, היא כסות-שוא לערוות הנתק הקיים בתוכנו, ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית.

בקרע  הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו פוער האין את תהום חידלונו  וממנו אנחנו בורחים וזועקים: “איה האהבה שהובטחה לנו”?

משחק השח מט

“- ‘עצבי מרוטים הלילה. כן מרוטים. הישאר אתי.

דבר אלי. מדוע לעולם אינך מדבר? דבר.

על מה אתה חושב. מה חושב? מה?

לעולם איני יודעת מה אתה חושב. חשוב.

 

‘אני חושב שאנחנו בסמטת העכברושים.

שם איבדו המתים את עצמותיהם’.

‘מה הרעש הזה?

הרוח מתחת לדלת.

‘מה הרעש הזה עכשיו? מה עושה הרוח.’

לא כלום שוב לא כלום.

 

‘אתה

לא יודע כלום? לא רואה כלום? לא זוכר כלום?’

אני זוכר

אלה פנינים שהיו עיניו.

‘אתה חי בכלל? אין לך כלום  בראש?’

אבל

אוה אוה אוה אוה הג’ז השקספירי הזה-

הוא כל כך אלגנטי

כל כך אינטליגנטי

-‘ומה אעשה עכשיו? מה אעשה?

ארוץ  החוצה כמו שאני, ואסתובב ברחוב

בשיער גולש, ככה. מה נעשה מחר?

מה נעשה בכלל?’ “.

ת. ס. אליוט, מתוך ארץ השממה, תרגום אסתר כספי, הוצאת קשב לשירה, 2002

 

“הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים שניים”

אריך פרום
“אהבה לא בוגרת אומרת: ‘אני אוהב אותך כי אני זקוק לך’. אהבה בוגרת אומרת: ‘אני זקוק לך מכיון שאני אוהב אותך”.

אריך פרום

“רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים להיות נאהבים במקום שהם עצמם יאהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות נאהב, איך להיות אהוב”.                   אריך פרום

“אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר לאיבה מאשר לרעות”.

לה רושפקו

“יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות”.

לה רושפקו.

“אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת החוצה לאותו הכיוון”.

                                                                                                אנטואן דה סנט אקסופרי

 

 

 

…”In a society where competition for the basic cultural

goods is a pivot of action, people cannot be taught to

love one another. It thus becomes necessary for the

school to teach children how to hate and without

appearing to do so, for our culture cannot tolerate   the

idea that babes should hate each other. How does the

school accomplish this ambiguity?

R.D. Laing. From:

(p. 26-27, J. Henry. “American Schoolrooms: Learning

the Nightmare.” Columbia University Forum).

 

 

Love is the idler’s occupation, the warrior’s relaxation,

and the sovereign’s ruination.

Napoleon (1769-1821(
“The curse which lies upon marriage is that too often the individuals are joined in their weakness rather than in their strength-each asking from the other instead of finding pleasure in giving. It is even more deceptive to dream of gaining through the child a plenitude, a warmth, a value, which one is unable to create for oneself; the child brings joy only to the woman who is capable of disinterestedly desiring the happiness of another, to one who without being wrapped up in self seeks to transcend her own existence.”

R.D. Laing
“One is not born a woman, one becomes one”
BOURGEOIS, LOUISE
לאחר שתי הפרות הקדושות מאוד של האהבה והמין, הנה באה הפרה הקדושה הבאה, וכמובן איך לא? האימהות, או כמה  נפלא וכמעט קדוש הוא להיות אמא. ”אוה, מאמא”.

 

 

פרק מס. 3. הפרה הקדושה של מיתוס האימהות

“נשיות פירושה אמהות, כל אהבה מתחילה ונגמרת כאן”.

רוברט בראונינג

 

כאן בעצם מדובר על שלוש פרות קדושות, או שלושה מיתוסים שהן אחד: מיתוס ההריון, מיתוס הלידה ומיתוס האימהות. וכולם נהדרים ומופלאים וסביב כולם הרבה שקרים. לא רק שקרים שמספרים, גם אי אמירת האמת היא סוג של שקר;

 

א. מיתוס הלידה וההריון:

זה מתחיל בכך שלמעשה לא מכינים את האישה לכך שהלידה, למשל, אינה בהכרח משהו קסום ומופלא, אלא משהו שיכול להיות בעצם די נורא. ומה שעוד נורא הוא שנשים משמשות כסוכנות של המיתוסים הללו האחת לשניה;  הן לא מספרות, לא אומרות, אלא מייפות את הדברים, אומרות האחת לשניה דברים כמו; “אח, ההריון שלי היה מקסים, כל כך נהניתי”. ולא אומרות (או מעדיפות להדחיק) את הדברים שפוגמים במיתוס. וכך אנו מקבלים משהו שהוא פחות או יותר קשר של שתיקה.

אך האמת היא שקשר השתיקה הזה הוא פחות באשר לחוויות הלא נעימות שכרוכות בשני התהליכים המובילים לאימהות, אלא באפשרויות; שהרי ניתן לעבור הריון מקסים אך באותה המידה אפשר גם לעבור הריון מגעיל, כשהאישה כלל לא חיה בו בשלום עם גופה. כנ”ל לגבי הלידה (ניתן לעבור לידה שהיא מקסימה ולידה שהיא טראומטית) שלאחריה מציפה את האם הטריה שמחת אמהות. קשר  השתיקה הוא סביב אותן נשים שאינן מרגישות כמו בפרסומות, שלא מרגישות שההריון שלהן נפלא, שלא חושבות שלידה זה דבר עילאי ולא מרגישות הצפה של שמחת אמהות. קשר השתיקה הוא סביב אלו שלא מרגישות את כל אותן תחושות מרוממות באשר לאחת או לכל אחת משני השלבים הראשונים; הריון ולידה.

כשאומרים קשר שתיקה יש תחושה שמישהו איפושהו החליט משהו, אך זו פחות החלטה שהיא פרי של שיקול מודע והיא כנראה יותר תוצר של תיזה תת קרקעית שלטת. תיזה,  שבמישור הגנטי נועדה להמשיך את המין האנושי ובמישור החברתי – לקבע את האשה עוד יותר במקום שבו פחות תאיים על הגבר ועל אחיזתו האיתנה בסטאטוס השלטון. שהרי מרגע ההריון וכמעט עד שהילד מתחיל ללכת (וגם הרבה לאחר מכן) היא כבולה במוסרות הטיפול בו, ואז זירת השליטה בענייני חברה, כלכלה ממשל וכו’ נותרו בידיו הבלעדיות של הגבר. (מיתוס הלידה רווח מאוד בתרבות המערבית ובתרבות היהודית. בשניהם זהו מיתוס (פרה קדושה) גדול ונכבד, מיתוס שקשה מאוד לנתצו וכל גישה לניתוץ המיתוס הזה היא בדחילו ורחימו אדירים).

ובכן, קשר השתיקה הזה נסוב סביב שלושת השלבים בדרך להפיכתה שלה האישה לאם (או לאם פעם נוספת); שלב ההריון, שלב  הלידה ושלב  האימהות הטריה.

ביחס להריון, מתעלמים מן הקושי שכרוך בלהיות בהריון, מכך שהריון הוא דבר קשה, מכביד, מעיק, ומלא בעיות. קשר השתיקה מתרחב גם ביחס ללידה עצמה, שאמורה להיות חוויה מדהימה ורוחנית ביותר, והוא ממשיך גם ביחס למה שקורה לאחר הלידה; המפגש עם הולד; כאן מספרים לאישה בהריון שהיא עומדת להיות שמחה מאוד כשהיא אמורה לראות סוף סוף את תינוקה בפעם הראשונה, אך המצב הוא שרוב הנשים (כשהן מעיזות להודות בכך בפני עצמן או בפני חברותיהן) מודות שהן היו בשלב זה בדיכאון מסוג זה או אחר, ושאולי (אוה, כמה נורא) היא לא חשה כלום כשראתה את התינוק לראשונה. ועל תחושות מעין אלה – לא מדברים. (‘דיכאון לאחר הלידה? זו מחלה ויש אומללות שלוקות בה משום מה’). וכשאישה המצויה בהריון, או לאחר לידה, באה לחברותיה האמהות המנוסות ומנסה להתחלק עמן בקשיי ההריון או האמהות הטריה – היא זוכה לתגובות עם סאבטקסט כמו: “נו, די, תפסיקי, זה לא נכון להגיב ככה, את הרי אמורה לשמוח,  שכחת שאת אמורה להיות באאופוריה”. (זה כמובן לא נאמר באלה המלים, אך כמעט כל שיאמר על ידן לאם לעתיד נושא מאחוריו את המסר הזה). מטיפים להן מוסר; שהן היו אמורות להיות ברות מזל ביחס לכל אותן נשים שצריכות לעבור טיפולי מבחנה והפריות למיניהן. ויש כאלה שגם זה לא עזר להן והן היו צריכות בסוף אפילו לאמץ. ובדרך כלל זה מסתיים במשפט המתנשא: “את צריכה להגיד תודה”.

המסר הוא שאם האישה המצויה בהריון הראשון מעזה להתלונן, הרי שהיא מפגינה חולשה לא ראוייה, שהרי היא חייבת להיות אמא והיא חייבת להיות שמחה בכך, נקודה.  ואז אותה אישה (שיכולה להיות בכאבים עזים או דיכאון עמוק –( פשוט מדחיקה את כל  זה, אם היא יכולה כמובן.

וקשר השתיקה באשר למפגש עם התינוק מטפטף לאזני האם העתידה עוד מיני מסרים, למשל שהמפגש הזה עם תינוקה יביא להצפה של שמחה טוטאלית. (וזאת כי היא הרי אישה ואם היא אישה כמו שצריך, הרי שהיא אמורה שיהיו לה אינסטינקטים אמהיים, אחרת משהו אצלה לא בסדר. ואז מה קורה לאם (שיודעת שזה עניין של אינסטיקנט אמהי) אך מגלה לתדהמתה וזוועתה שהיא אינה חשה מאום כלפי היצור חסר הישע וכמהה לאהבה  הזה. במקום זה היא חשה דווקא (וחזק) את התפרים ואת הטחורים…

ולאחר המפגש הראשוני עם התינוק בא הקשר עמו; וגם כאן מטפטפים לה שהתקשורת עמו הולכת להיות מופלאה, ללא מלים; היא תוכל לחוש מתי הבכי הוא של מצוקה ומתי של סתם רצון בחיבה ומתי של רעב. והנה האם האומללה אומרת לעצמה; “לעזאזל, איני מצליחה להבין כלום, הוא סתם בוכה” (ושוב בא הקטע, של:  “למה אני לא מבחינה, בשעה שאני אמורה לעשות זאת, ‘אני לא בסדר’ אני יוצאת דופן”). וכפי שראינו, זה לא רק קשר של שתיקה זה גם קשר של טיפוח השקר; הנשים שלא חשות שכל זה נפלא, חוששות להיות יוצאות דופן. (תיסמונת האזרחים שחששו להודות שהמלך עירום, ב’ביגדי המלך החדשים’, של אנדרסן) והן משקרות לסביבה שההריון והלידה וגידול התינוק זו חוויה מופלאה. ואז לאחר שהן חוזרות על כך כ -10 פעמים  (ומאמינים להן) הן בעצמן מתחילות להאמין לזה, (ובבוא תורן לייעץ לאמהות צעירות ולצעירות בהריון , הן כבר מאמינות שזו האמת).

עד כאן לגבי מיתוס לגבי כמה זה נהדר להיות בהריון ללדת וכו’. אך יש גם מיתוסים הפוכים, והכוונה למיתוס גידול הילדים. כי למרות שאומרים לנשים בהריון  שזה נהדר להיות אם, הרי שמשדרים להן שמצד שני לא צריך לתת לזה להיות יותר מדי נהדר… כי אם המסרים לגבי לידה והריון הנם בדרך כלל בכיוון של ‘כמה זה נהדר ונאצל וחוויה עילאית’, הרי שבקשר לאימהות  – המסרים כבר מעורבים, וכפי שנראה מיד, הם אכן מבלבלים מאוד.

ב. מיתוס האימהות:

כך שלהיות בהריון, זה נהדר וללדת ולהיות אם טריה זה נהדר. אך מה קורה כשאת כבר הופכת לאם מבוססת? כאן מסתמנת דווקא מגמה הפוכה. החברה שלנו מטפחת, כך נראה, את מיתוס האימהות עד שהתינוק יכול לעמוד בזכות עצמו ולהסתדר, ולאחר מכן המגמה בדרך כלל היא להתחיל וליצור נתק הולך ומתמשך. לא לפנק, לא ליצור תלות גדולה מדי. לא להיות אם חונקת וכו’. צריך לתת לילד להינתק מן האם ולמצוא דרכו בחברה.

נראה שהחברה רוצה שיבואו הרבה ילדים לעולם, אך בסופו של דבר, הם של החברה יותר מאשר של האם שעשתה את שלה.

הבה ונבדוק את יחס הטבע ויחס החברה לאימהות. ובכן מנקודת מבט של הטבע האימהות אינה מיתוס, אלא מעוגנת במציאות ביולוגית; הורמוני האוקסיטוצין והפרולקטין המופרשים מיד לאחר הלידה נקראים גם הורמוני אהבה, למשל חולדות שהזריקו להם אוקסיטוצין טיפלו בוולדות ביתר מסירות, ואם מזריקים את זה לחולדה זכר הוא מתחיל לטפל בוולדות.  אך התרבות האנושית לא מתרשמת מנתונים אלה יותר מידי ומוכיחה כי  זה אינו המשתנה היחידי המשפיע על אהבת אם וגם לא העיקרי שבהם. ובסופו של דבר התרבות היא בכל זאת הגורם המכריע, כי אם יש גורמים כלכליים, פוליטיים, תפישתיים, חברתיים, שמתנגשים עם הטיפול בילדים, הם יגברו תמיד על גידול הילדים. אם ההגשמה העצמית או הכורח הכלכלי של האם כופים עליה לבחור בין עבודה לבין גידול הילד, היא תבחר בעבודה. לא כל אם, אבל בעיקרון זו המגמה.

ואכן התרבות השלטת בזמן נתון מנווטת את היחס לאימהות ולעיתים מצליחה אף לגבור על כוח ההורומונים, למשל מה שמעלים מחקרים היסטוריים לגבי האימהות. על פי ההיסטוריונית הצרפתית בת ימינו: אליזבת ברינטר, היא בדקה את תולדותיה של אהבת אם ומצאה שאהבת אם אינה רק יצר מולד, היא תיארה כיצד דורות שלמים של אמהות צרפתיות לא גידלו כלל את ילדיהן, הן שילחו אותן למינקת כשהיו בני כמה שעות או ימים, הן לא התעניינו כלל בגורלו של הילד, ולא היה אכפת להן אם מת. בצרפת של המאה ה-17 רק העניות ביותר, אלו שלא יכלו לשלם למינקת, היניקו וגידלו את ילדיהן בעצמן.

נשות האצולה חיו חיים חברתיים ערים ולא היה להם זמן לילדים. עד המאה השבע עשרה התינוקות והילדים השתתפו בכל הפעילויות החברתיות, כי לא נשארים בבית כשיש נשף או הצגה. רק במאה השבעשרה  נוצרה ההפרדה; לא באים עם התינוק, ואז קרו דברים קשים ונוראים; חלק גדול מן האימהות בכלל נפטר מן התינוק שלהן. (הם ידעו שאם יקחו את התינוק בן יומו להטבלה אין סיכוי רב שישרוד, אז מי שרצה להיפטר מן התינוק לקח אותו להטבלה ביומו הראשון… דרך נוספת הייתה לקחת את התינוק למיטת ההורים לשכב עליו, לחנוק אותו לטעון שזה קרה מבלי משים בלילה… ולכן גם כמרים הוציאו חוק נגד שינה משותפת של הורים ותינוקות באותה המיטה. ). אך הרוב פשוט מסר את התינוק למישהי שתטפל בו; הסטטיסטיקה מדברת על כך שבשנת 1780 בפאריס, מתוך 21 אלף תינוקות, רק אלף אימהות הניקו את תינוקיהן, ו20,000 ניתנו למינקת.

ברינטר בדקה מכתבים של אימהות מן המאה השבע עשרה, ומצאה שם שאם התינוק מת האם לעיתים קרובות לא באה להלוייה, אם הוא נשאר חי, היא לא שמרה על קשר עם המינקת, או אם לא היה לה כסף למינקת היא הייתה מסוגלת לזרוק אותו מן הבית בגיל מאוד צעיר. (כמה ימים).

ברינטר מצאה כי בכלל המיתוס של אהבת אם החל להיות מטופח בצרפת במאה השמונה עשרה, המלכים שרצו לכבוש ארצות חדשות היו מעוניינים בעוד חיילים ואז החלו לעשות מפקד אוכלוסין. וכדי להגדיל את הצבא הם היו צריכים להגדיל את מספר התינוקות שלא מתים, והמסקנה שלהם הייתה שזה בגלל שהאימהות לא מיניקות אותם. ואז מלכי צרפת החלו לצאת בפירסומים שמי שתניק את תינוקה תיזכה בבריאות ויופי, וגם באהבת הבעל ובהערכה מצד החברה. וכדי להיות בטוחים שזה יעבוד האשימו את האימהות הלא מניקות בשחיתות מוסרית, ואיימו עליהן במחלות ובמוות. הסידור הזה עבד בעיקר אצל נשים מן המעמד הבינוני, שהיה להן רק מה להרוויח מן הסידור החדש.

וכך, כדי לגייס כוח אימהי לשוק העבודה מנסים להמעיט בכוח האינסטיקנט האימהי ולא רק בקשר לאינסטינקט האימהי גם לגבי אופן הטיפול בתינוק; אחד שחקר את הנושא היה ד”ר ג’ון בילובי  -הוא בא מתחום הפסיכואנליזה, הוא בדק את נושא האימהות, והפעם מן הכיוון של התינוק.  הוא כתב טרילוגיה  בשם:  :Attachment and Loss” 9)   הוא עשה מחקר בשנות החמישים עבור ארגון הבריאות העולמי, ומצא כי התוצאות של פירוד מוקדם בין האם לתינוק הוא הרסני עבור התינוק. הם סבלו מפסיכותפיה, עבריינות, פיגור שכלי ופייגור התפתחותי, שלא היו בני תיקון. המסקנה של בולבי היא שתנאי בסיסי להבטחת הבריאות הנפשית של הילד הוא קשר חם ואינטימי ורצוף עם האם, או עם תחליף אם קבוע.   הוא בדק עשרות מחקרים, בין היתר של אחד הארי הארלו שפורסם בתחילת שנות הששים. הוא עשה מחקר על הקשר בין גורי קופים לאימהותיהם ומצא כי הקשר של התינוק לאמו אינו מבוסס על צורך במזון אלא על הצורך באהבה.

אחת שמסתמכת גם בולבי וגם על ברינטר, והיא פורמת הרבה מיתוסים לגבי מה שמקובל לחשוב על אימהות היא ד”ר בשמת אבן זהר 10) שמעבירה קורס באוניברסיטה ששמו ,אהבת אם – מיתוס או ביולוגיה”?  היא נעזרת במחקרים רבים המפריכים חלק נכבד מן המיתוס האימהי. ובכן, אנו מחנכים את האימהות לאהוב את הילדים אך לא לפנק אותם, בחברה שלנו, פינוק, או במלים אחרות להענות לתינוק ולתת לו את אשר הוא דורש, נחשב כדבר שלילי למדי (מעניין למה? אולי בגלל שפינוק לא יכשיר אותם לשוק העבודה התחרותי שמחכה להם בהמשך?). מטפטפים לאימהות שאם התינוק בוכה אסור להרים אותו כי אז ידררש זאת בכל פעם ויעשה מפונק. והנה בא מחקר ומראה שתינוקות שמרימים אותם כשהם בוכים – בוכים באופן כללי פחות, אך כשמתעלמים מן הבכי שלהם, הם דווקא בוכים יותר. בעוד שתינוקות שמבלים זמן רב יותר על הידיים בוכים פחות בצורה משמעותית מאלה שנמנעים מלהרים אותם לעיתים תכופות ולשאת אותם זמן רב. אבן זוהר טוענת כי על סמך צפיה ביונקים הקרובים לנו גנטית, ובחברות אנושיות מסוימות נראה כי תינוקות זקוקים למגע רצוף כל עוד אינם יכולים להניע את עצמם.

החינוך שאנו מחנכים את האימהות הוא חינוך שמתאים לחברה עובדת שבה שני ההורים עובדים, ואי אפשר לתת לתינוק יותר מדי תשומת לב. החברה שלנו אם כן גורמת לאישה פרדוכסים קשים לגבי האימהות שלה: מצד אחד אסור לפנק מצד שני, תהיה אמא מסורה  ונהדרת. איך אפשר?

מי שעוד עוסקות  בנושא זה הן: Jessica Mitford: “The American Way of Birth”  ו- Ann Crittenden: “The Price of Motherhood”.. חוברת אליהן נעמי וולף מחברת הספר: The Beauty Myth. (בסיפרה שיצא בשנת 2001) 11) היא מגייסת את כל כלי הכתיבה החריפים שלה בכדי לקרוע את המסווה  בכדי לגלות את האמת הכאובה של אימהות באמריקה המודרנית.

ראשית היא מספרת כי באמריקה קשה, בודד וכואב עבור אם לטפל בוולדות שלה. (במיוחד עבור אימהות עובדות). היא מתארת בלשון בוטה את ה’אכזריות’ של הנקה ואת הבדידות והשממה של מגרשי משחקים וגני שעשועים לתינוקות בפרוורים של ערים גדולות באמריקה. סיפרה אינו מספק חשיפות מדהימות לגבי האימהות כמו שהוא מהווה מעין קריאה לתשומת לב אישית, למצבה הייחודי והקשה של האם באמריקה בימינו. זעקתה בעיקר מופנית כלפי הממסד האמריקני העוסק במיילדות ועזרה להורים והמשדר לאם עצמה אטימות לב וחוסר אמפטיה משוועים.

היא עוד טוענת כי הממסד הרפואי לא מספק מספיק נתונים ריאליים לגבי תהליך הלידה. וכי קורסי הכנה ללידה נותנים את הרושם כי התערבות רפואית היא נורמלית, לא מזיקה, מה שמוביל נשים להפסיק ולבטוח בעצמן ובגופן, ולתת לרופאים להיות בשליטה. וולף טוענת מנסיונה האישי כאישה בהריון וכאם –  כי האסקפטים החברתיים והפסיכולוגיים של תהליך האימהות שינו את תחושת העצמי שלה. היא הגיעה למסקנה מפתיעה כי החברה אינה תומכת וגם לא שוללת את רעיון ההורות והמשפחה למרות הדגש הרב שהיא שמה על ערכי משפחה.

וכך הבילבול של האם הוא עצום, יש לה שני מסרים סותרים בתכלית, המסר הרישמי; היי אם אוהבת ומסורה, המסר הלא רישמי; שלא תעזי, לא כדאי לך. וכך אנו רואים כי התרבות האנושית משדרת מסרים כפולים ומבלבלים לאם, מצד אחד זה נהדר להיות אם, מצד שני זה משאיר אותך מאחור, ומקבע אותך נמוך בסולם ההיררכי. וכמו ביחס אל הסקס הנשי; זה נהדר להיות סקסית, אך אם יצא לך מזה משהו (יחסי מין) את זונה. כך גם לגבי אימהות, זה נהדר להיות אמא אך אם גם תישארי בבית ותתני את כל תשומת ליבך לילדיך, יסתכלו עליך כמי שמפסידה את החיים, ושייכת לדור הישן.

(מבחינת החברה, ברור מה יוצא לה מזה: יש עידוד להיכנס להריון ולעשות ילדים, אך ברגע שהם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם, אסור שהקשר עם האם יאפיל את יכולתם להשתבץ בחברה. וגם האם צריכה גם לעשות ילדים וגם לחזור לשוק העבודה. ואם היא תייצר קשר חזק מדי עם ילדיה, שוק העבודה לא רק יפסיד את ילדיה אלא גם אותה).

 

ומה שסתירה זו מייצרת זה מעין סכיזופרניה מתונה, גם של האם ביחס לילדיה וגם של הילדים ביחס לאם, כי הם קולטים את היחס האמביוולנטי, והם סופגים אהבה מותנת. בעיקר חסרת אמפטיה, כי מה שהיה אמור להתגלגל לאמפטיה חייב להיות מופנה מצד האם כלפי הצורך להצטייר כאישה מודרנית שלא נותנת לאימהות להשאיר אותה מאחור.

כך שלסיכום אומרים שזה נהדר להיות בהריון וללדת, וזה לא כך, וכשזה מגיע בסוף ליישום של ההריון והלידה, מוצאים שזה גם כך וגם כך, או לא כך ולא כך. ואז הסכיזופרניה הזו מביאה לרגשות אשם לא מודעים , שבדרך כלל מופנים כלפי הילדים שחשים את זה ולא יודעים מה זה, וגם האם  חשה שהם חשים את זה מה שמחריף את תחשותה כלפי כל העניין. בקיצור בלאגן.

 

ולאחר הפרות הקדושות של הסקס והרומנטיקה (אהבה),  ופרות הלידה ההריון והאימהות’   – באות ‘פרות שמנות’ נוספות. הראשונה שבהן היא הפרה הקדושה של ההנאה והאושר. וזה בדרך כלל בא עם מטבעות לשון כמו; ‘צריך לדעת להנות בחיים’ וכו’.

 

 

פרק מס. 4. הפרות הקדושות של ההנאה והאושר

 

א. ההנאה

 

 

 

“אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע, היד –  לחפון את כל היופי, הלב –  לפעום את כל הקבצים.

העיקר לא לדעת.

לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, להגשם (למרות גילנו המתקדם…).

-לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך של הסרט הבא,

של השיר הזה, של הסטוץ שעוד יבוא –

לעגל את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו, ולא לחדול עד עולם”.

מתוך: “החיים המציאות ומה שנסתר”, גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ’ 188

 

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי  מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

• באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת  – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת  בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב.
• ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות  – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים,  כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק ‘משביתי הנאה’, ואנו  עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו  באיזשהו מקום  צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל  צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים,  חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי  “לחיות” משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה  הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק  גדול המציע שלל  הנאות וריגושים.

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף  עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים.  אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו  מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק  או  על  רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות  על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר.  ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה  וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם.

 

מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה  בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז’אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה  – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו.

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש’עושים קפה’ ונמצאים איתך גם ‘כשנגמרות לך המלים’ ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות.

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו’.

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל.

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש.

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. ‘מה נשמע’? שואלים? ‘כיף’ באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: ‘הכל טוב’? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין ‘כן’, ל’לא’ אלא בין כן מוחלט (‘הכל טוב’) ובין כן פחות מוחלט (‘היה יכול להיות יותר טוב’).

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-‘זה הכל בראש שלך’, ‘אתה מביא את זה על עצמך’, ‘אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל’.

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות –  ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: ‘אני לא כאן’, ‘אני רק ממלא תפקיד’. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: ‘אני לא בבית’.

בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים  שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל’ליטופים’ מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם.

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת;  לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם  תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא  לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: ‘אין שמחה כמו השמחה לאיד’, וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה  -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו.

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: “העיקר שזה עושה לו טוב”. ויש משפטים נוספים, כמו: “זו הדרך שלו להנות”. ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור.

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל ‘שהחיים זה כיף’, (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו  לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד  ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו’.

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה –  צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות  ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך  דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא.

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים.

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת  – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית.

 

אך הנאה היא רק אחת מן הארוחות בתפריט המרכזי. ושם התפריט שכולם מעדיפים, הוא תפריט האושר. זו דת, זה מקור סגידה, זה הגביע הקדוש שכולם מחפשים. ולאושר פנים רבות ומתעתעות; לעתים הוא מופיע אמנם כסגידה להנאה, אך לעיתים אף כהיפוך להם, כחיפוש אחר שלוות נפש וגאולה רוחנית, או פרטנר לאהבה. לא משנה, כשמקלפים מעט את התוית מוצאים בדרך כלל מאחוריה אדם שבסדך הכל רצה להיות מאושר, והאמין שזו הדרך. כי יגידו לאדם; כן אתה תמצא את האמת, תמצא רוחניות, או תמצא אהבה, אך זה אומר שלא תהיה מאושר. מי יקח את זה?

 

ב. האושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת  הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; ‘לנו זה לא יקרה’, אנחנו נצליח להגיע לאושר’.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו’ הלאה וכו’ הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי ‘אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק’, ושהשמיים הם הגבול’, ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג  בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד  ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

“האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ  פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…”

 

 

ויהי עצב:

“יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ושליו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף עת המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את ימיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שיכרון נעוריהם – בשתייה, בריקודים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעין היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישאר צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת קיימת התכחשות והתעלמות ממצבו הקיומי של האדם, הצועד כל הזמן בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הנה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב  אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחול והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף, במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ובאבסורד, בטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט, אך עם רגש, אנושיות, אמפטיה והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי”.

מתוך: “החיים המציאות ומה שנסתר”, גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

 עמ’ 199

 

עד כאן על פרות הקדושות הענקיות: אושר, הנאה, אימהות, אהבה, סקס, ועתה לפרות הקדושות הבינוניות והקטנות. ונתחיל עם פרה-קדושה בינונית עד גדולה: המלים והשפה. נמשיך בפרה-קדושה בינונית: הפרה-הקדושה של ‘להיות בסדר’ , ונסיים בפרה-קדושה קטנה מאוד, קטנטונת: פרונת-קדושה של  תודות וקרדיטים.