לשחוט פרות קדושות,

                                               

מבוא

 

מהן פרות קדושות? 

ובכן אלה הן כל מה משוטט לנו באמצע החיים, גדול, כבד, אנכרוניסטי, מטיל גללים בפרהסיה, ואנו משתחווים לו וממשיכים הלאה. 

ואין לבלבל פרה קדושה עם ממסד. ממסד הוא מערכת, אירגון. בעוד ש’פרה קדושה’ היא מה שחי באותו אירגון. הממסד הוא כמו בניין, והפרה הקדושה הם הערכים המקודשים שלה. ממסד הוא בדרך כלל אירגון כלשהו, או לפחות משהו גדול, חזק, מאורגן ושולט. ובגלל שהוא מוגדר וגדול (ובדרך כלל מאובן) קל לזהות אותו ולמרוד בו. לא כך לגבי פרות קדושות,  הן ערטילאיות משהו, שוכנות יותר בתחום המושגים, הערכים, הדברים שאנו מחשיבים כקדושים, כנעלים. 

פרות קדושות הוא מושג השאוב מחיי הדת והאמונה בהודו, שם  הפרות הללו מטילות גללים במקומות ציבוריים, חוסמות תנועה וכו’, אך הן קדושות, ועל כן לא נוגעים בהן. בשרן טוב למאכל, אך אסור לפגוע בהן. 

פרה מקומה ברפת. במקום מגודר, מסויים. כשמה שאנו צריכים לצרוך ולשלוט בו, הופך לזה ששולט בנו – הדינמיקה החיה של חיינו נבלמת. 

פרה קדושה הם ערכים כששהן מקבלות ביטוי, מיד כולם עוברים לדום מתוח. לא מנסים להתגרות בהם, לשאול, האם זה באמת כל כך טוב וכל כך חשוב. בפרה קדושה יש עמדה אוטומטית של הצדעה. 

פרה קדושה אינה שריד אנכרוניסטי סתמי. היא בדרך כלל מאוד תיפוקדית, לצורת חיים מסויימת. פרות קדושות תמיד משרתות ממסד ומערכת. 

למשל הפרה הקדושה של האהבה משרתת את התא המשפחתי וכך את עולם העבודה והייצור, שזקוק לתאים משפחתיים שמגדלים ילדים נוספים שיקלטו במערכת העבודה. 

כולם אומרים כי אהבה זה נהדר, אך אם מנסים להסיר את הילת הקדושה מעל לפרה, ניתן לגלות שהיא אולי פשוט כלי שרת, לממסד מסויים. במקרה של האהבה הממסד הוא ממסד העבודה, הייצור והפיריון. 

אך האהבה היא רק דוגמא אחת, שתפורט בהמשך, אך סך הכל  החצי השני של המאה ועשרים הוציא להורג הרבה פרות קדושות, כמעט כל איזם, וכל אידאולוגיה נשחטה על ידי התליין הפוסטמודרני. אם זו שפה, או צורת ממשל, אמנות וכו’.

כך שרוב הפרות הקדושות הובלו זה מכבר לבית המטבחיים, הסוציאליזם, הדת וכו’ איבדו מזוהרם,  ונראה כי מעט לא נותרו פרות שלמות ובריאות בחיינו הפוסטמודרניים, אלה המתפכחים מן האידאולוגיות הגדולות והמכזבות של פעם; המדע, האקדמיה, הדמוקרטיה. 

 אך בל ניתן לדבר להטעות אותנו, השחיטה המאסיבית הזו אינה בהכרח ביעור נגע הקדושה הפרתית, אלא אולי יותר ריטואל שבא להסתיר ולחפות על פרות נוספות שממשיכות לשוטט במרכז הערים בלא מפריע.  אולי אם זו כזו מצווה לשחוט פרות קדושות מסויימות,  סימן שהן הפכו לעלה תאנה עבור כל אותן פרות שהן קדושות מדי בעבור שחיטה. ואולי בחסות השחיטה הזו של פרות קדושת שכולם מסכימים, כי הן ממסדיות או בורגניות מדי, ממשיכות כמה פרות שמנות במיוחד להשמין ולטופף בחוצות ערינו? פרות שאם אך יבוא סכין לצוארן תקום כל כך קול צעקה רמה?

ומיהן אותן ‘פרות עלה התאנה’? הפרות שממשיכים לשחוט ללא סוף? ובכן, בדרך כלל עוסקים בשתי העיקריות; פוליטיקה ונישואין. טוענים שהפוליטיקה משחיתה את המוסר ואת האידאולוגיה, והנישואין משמימים, כולאים את האהבה והורגים את המיניות. 

ואכן, שני אלה הינם דוגמא לשחיטה של פרות שכבר אין להן צואר. אך נשים לב היטב, נמצא כי למעשה מתגוללים על התווית, אך ניזהרים שלא לשחוט את מה ששוכן בתוך שתיהן, את עצם האידאולוגיה, (הפוליטית) ועצם האהבה והמיניות, כי שתיהן נותנות מקום לאילוזיה, שאם נגשים את האדיאולוגיה (סוציליזם, קפיטליזם, לא משנה מה) או ניגשים אל האהבה  והפונטציאל המיני– חיינו יהיו נהדרים. ואת שני אלה, את האידאולוגיות (או ה’איזמים’) השוכנים בפרה הקדושה של הפוליטיקה ואת האהבה והמיניות השוכנים בפרה הקדושה של הנישואין – אותן  לא מעיזים לתקוף. 

למעשה אין שום דבר רע באהבה או במיניות, הבעיה נעוצה בהמלכתן כמתכון לאושר. (עבודת אלילים כלשון כתבי היהדות), כשני נתיבים מוארים, בדרך לחיים מאושרים. שהרי כולם מחפשים את האושר ושני אלה ניצבים במרכז, כולם או מחפשים, או מנסים לשפר אחד משניהם או שניהם גם יחד. (או מנסים לחפש אחת מהן או שתיהן גם יחד עם פרטנר\ית אחר\ת). וזאת מתוך משוכנעות כי שתיהן יביאו לחיים מאושרים. והשחיטה המרדנית, כאן, היא לא של האהבה או של האושר, אלא של ההילה המקודשת של שתיהן, בשירים, ספרים וסרטים  ככתר המקודש של החיים (במקום החיים עצמם, למשל). 

ונתחיל במין. 

פרק מס. 1. הפרה הקדושה של  המיניות

הגורילה –מאת ג’ורג’ בראסאנס

Le Gorille  ‘Twas through the cast-iron grilles  That the girls of the neighborhood  Studied the mighty gorille  Without hope, ’twill be understood.  Brazenly each little maid  Ogled a certain spot  Which, with vigor, my ma me forbade  To name, so here I cannot.  Gare au gorille!  All at once, the prison, well-closed,  Where the glorious animal dwelled  Opened;  don’t know why (I suppose  They didn’t close it so well).  The ape, eschewing mendacity  Cried: “Today’s the day I’ll it lose!”  He spoke of his overlong chastity,  You’ll devine, if you’re not parvenues.  Gare au gorille!  The zoomaster, irresolute  Cried, distraught, “Name of a name!  I’m stupified, for the big brute  Has never known a dame.”  As soon as the female crew  Learned the innocence of the stodge  Far from tempting the ingenue  They got the hell out of Dodge!  Gare au gorille!  Those same gals that, hereto  Wolfed him down whole with their glance  Fled, proving they had not a clue  Of the illation of such a romance.  Even more vain they’ll insist  That a gorilla’s ziggurat  Can better a man’s in the lists.  Yes, many a gal believes that.  Gare au gorille!  Everyone dashed pell-mell  From the reach of the ape in heat  Save a certain wrinkled old belle  And a young judge dressed for his seat.  Seeing all retire from the field

The quadrumane chartered his shag  By the flapping gowns that reveal  Whereabouts the young judge and the hag.  Gare au gorille!  “Bah, whispered the gerontocrat,  That he would still want me  Would be quite hors du combat  And too much to wish for, you see!”  Hizhonor considered calmly:  “If he’d think I was a she-monk,  He’d have to be quite balmy”…  An idea the facts will debunk.  Gare au gorille!  Now suppose that one of your genera  Felt a biologic imperative to  Violate a judge or a grandma,  Which would he choose to do?  If, a likewise election,  One of these days, is mine,  It is, I’m sure, the direction  Of the dame I’ll take every time.  Gare au gorille!  But, sadly, if the big primate  In the game of love’s worth his toll.  It seems he’s indiscriminate  Both by taste and with his soul.  Now, instead of choosing the gal’s robe  As would anyone else but he,  He seizes the judge by the earlobe  And drags him into the maquis.  Gare au gorille!  The rest would be more than jolly.  Alas, it is not for me  To tell it and I’m so sorry  For it would give you much glee.  For the judge, at the Moment of Truth  Cried “Mama!” and shed many tears  Like the poor sot, the same day, forsooth!  Whose neck his guillotine shears.  Gare au gorille!

עמד הגורילה בכלא,

גורילה צעיר וחזק,

וכל הנשים שבפלך,

חמדו את גופו המוצק.

ברטט הביטו הן פנימה,

ישר באותו הדבר,

שלפי מצוותיה של אימא,

את שמו לא אוכל כאן לומר.

זהירות הגורילה…

ופעם בדרך של פלא,

מצאו את הסורג מחוץ,

וככה מאופל הכלא,

עמד הגורילה בחוץ.

אולי בעצמו הוא הבקיע,

אולי גם עזרו לו, אולי.

אך ככה לפתע הודיע,

עלי לאבד את בתוליי.

זהירות הגורילה…

שמע מאמן הגורילה,

מיד במקומו הוא קפא,

אסון עוד יקרה פה חלילה,

הקוף לא ידע עוד קופה.

וכל הנשים שבגבר,

הציצו אתמול בלי בושה,

עתה נמלטו לכל עבר,

כן, אין עקביות באישה.

זהירות הגורילה…

כולם נמלטו אז בצוותא,

הרחק מהקוף המיוחם,

נותרו מאחור רק סבתא,

ושופט בגלימה כפחם.

הסבתא נפלה מתמוטטת,

שכבה מבוהלת קופאת,

קרבה הגורילה רוטטת,

אליה ואל השופט.

זהירות הגורילה…

שוכבת הסבתא ללא נוע,

חשבה לפחד אין ממה,

כי אם כבר יעז בי לנגוע,

זו סתם הפתעה נעימה.

הרהר השופט, מסוכן הוא,

אך אין כל מקום לדאגה,

אני כקופה מגוחך, נו

מיד יווכח ששגה.

זהירות הגורילה…

חשוב מה קרה לו מיהרת,

במקום הגורילה כעת,

את מי מהשניים בחרת,

זקנה בת מאה או שופט.

אני, את עצמי אני יודע,

אני הייתי נוהג בתבונה,

הגיל רבותי לא קובע,

הייתי בוחר בזקנה.

זהירות הגורילה…

אולם הגורילה בזעם,

הוכיחה לכל בבירור,

שלא בכל פעם טוב טעם,

בכוח הגברא קשור.

וכך למרבה כל הצער,

דווקא בשופט הוא בחר,

וככה לעובי היער,

באוזן אותו הוא גרר.

זהירות הגורילה…

הסוף די עליז באמת,

אך פתאום קולקלה הבדיחה,

כי דווקא ברגע המתח,

פרץ השופט בצווחה.

אמא, לפתע צרח,

בקול מפוחד ואיום,

ממש כמו האיש ששלח,

אותו בוקר ישר לגרדום.

זהירות הגורילה…

תרגום: דן אלמגור.

 ועתה לפרשנות, ובכן  שיר זה של ג’ורג’ בראסנס הינו אחד השירים המרדניים, החצופים והבעטניים ביותר שנכתבו אי פעם על המיניות. יש כאן כמה וכמה מסרים קשים כנגד תפיסת המיניות הקונוונציונלית; ראשית, הייחום של הנשים כלפי הגורילה, מחשבותיה המיניות של הזקנה, הבחירה של הגורילה, הוא בחר בגיל הצעיר במקום במין הנכון; בשופט. וחוץ מיחס חריג למין יש כאן יחס חריג מאוד לממסד;  ההזדהות של הכותב  עם הדפוקים, עם כל מי שהשופט שם מאחורי הסורגים. וכך, יש כאן קריאת תגר, גם על המיניות ההטרוסקסואלית, גם על הצניעות החסודה של הנשים, וגם הצדק והמוסר של שלטון החוק.

בשיר זה יש גם הרבה יותר; הגורילה, מסמל את כל היצרים המודחקים, את הליבידו האמיתי שמודחק מחמת אמות מידה תרבותיות צבועות. ויש כאן מעין חזון אחרית הימים; מה יקרה במידה וכל מה שאמיתי בנו מבחינה מינית, שהדחקנו במהלך השנים ושמנו מאחורי סוגר ובריח – יצא החוצה? עם מי יעשה דין צדק?

המיניות ללא כחל ושרק 

אחד הדברים הראשונים שיש לבדוק ביחס למיניות כשמדובר בפרספקטיבה של מרד ונונקונפורמיות – היא האם המיניות הקיימת היא המיניות הבריאה, הנכונה, הטבעית, או שמא המיניות- כפי שאנו מכירים אותה- בעצם  מגלמת בתוכה את רוב הבעייתיות והסתירה הפנימית של התרבות הקיימת? האם זו מיניות טבעית וראשונית כפי שהיא מוצאת ביטוי אצל בעלי החיים? או שמה  זו מיניות לא שיוויונית, שמבוססת על הדחקות, מעצורים, וחוסר כנות, כשהמפגש המיני אינו שיא של איחוד אלא פורקן של עומסים ולחצים. פורקן שמשקע  כל אחד מן השניים עמוק יותר בבידול שלו. 

המין מלא כיום בכל כך הרבה שקרים  והעמדות פנים, עד כי הוא מתקיים בעיקר על החמצן הדל הנושב אליו מן הפנטסיות שכולם כה  עמלים להמשיך ולטפח. 

ואם מסתכלים דרך העננים הסמיכים של הפנטסיות, מה שמתגלה בדרך כלל  מאחוריהן, היא מציאות מינית שהיא מקור לא אכזב לתיסכולים, אכזבות ויאוש הולך וגובר. (תוך כדי שיחה עם תחקירנית לתכנית הטלויזה (תכנית בסוף לא כללו אותי בתוכה) ‘סקס ישראלי’ , סיפרה לי כי מה שלמדה ממומחית לספרות ישראלית מאונ. ת”א (רוני הלפרין) הוא, שבספרות הישראלית, כשנשים כותבות על מין, אין כמעט בכלל תיאורים של אישה שנהנת ויוצאת מסופקת ושבעת רצון ממגע מיני). 

תיאור מעניין לתחושתן זו של חלק מן הנשים  לגבי קיום יחסי מין ניתן למצוא אצל ט. ס. אליוט הגדול. שם  המין הוא משהו פתטי, עלוב, אך קרוב, כה קרוב למיניות של היום יום, של הרבה אנשים. מיניות שהיא כה רחוקה מן המיניות של מגזינים צבעוניים, וסדרות סקס בטלוויזיה. אומרים על הסקס הרבה דברים קשים ואף שלילים, אך להגיד שהוא עלוב ופתטי, מסוגל רק משורר דגול כמו ט. ס. אליוט הגדול; מתחת לכל הפראזות הגדולות על המיניות כמפץ הגדול, הוא מתאר שתי דמויות עלובות, הגבר הכלומניק (פקיד קטן במשרד קטן) המנסה להצטייר בעיני עצמו ככובש דגול של המין הנשי, בעוד האישה, לא חשה במהלך ולאחר המין, שום דבר מלבד תיפלות שיגרתית וחסרת משמעות ותחושה.  

“… רואה שעת ערביים שהבייתה 

חותרת, מחזירה…

את הכתבנית לביתה לשעת התה, מפנה שיירי ארוחת בוקר,

מבעירה תנור, ועורכת שולחן עם קופסות שימורים.

מחוץ לחלון הסתכנה לתלות תחתוניות, לחסדן של קרני שמש אחרונות,

על הדרגש (בלילה, מיטתה) נערמו

גרביים, נעלי בית, חזיות ומחוך.

…אף אני כמוה לאורח הצפוי המתנתי.

הוא מגיע, צעיר פצעוני חשקן,

לבלר של מתווך דירות קטן

מזן נחות, שיוהרה יאה לו, כמו מגבעת משי למיליונר ברדפורדי.

לוטש מבט שחצני, ונראה לו שכיוון את השעה,

אחרי הארוחה היא משועממת ולאה.

הוא מנסה לכבוש אותה בגיפופים

ואלה, הגם לא רצויים, אינם נדחים. 

סמוק והחלט הוא באחת תוקף;

ידיו המגששות לא נתקלות בהתגוננות;

שחצנותו אינה זקוקה להיענות,

לדידו אדישות כמוה כהסברת פנים.,

…הוא נשיקת פרידה לה אוצל בסבר פטרונות,

ומגשש דרכו, בחשכת המדרגות.

היא פונה ממנו ומציצה בראי,

דעתה כמעט מוסחת ממחזרה הארעי; 

מוחה מתיר לחמוק להרהור אחד עקר: 

“טוב שזה נגמר”.1) 

עד כאן לגבי הסיפוק המיני, ומה לגבי ההקשר? היכן מקיימים רוב בני האדם את המגע המיני שלהם? ובכן בעיקר בתוך מסגרת חיי הנישואין, דבר שאינו עוזר למציאות המינית העגומה של רוב בני האדם, כי שם רמת המיניות רוב השנים שואפת לאפס. רוב בני האדם חשים תחושות מיניות בעיקר כלפי אנשים שאין להם סיכוי לפגוש באופן אישי או אינטימי, ושעל כן, את המיניות עימם לא יוכלו לממש. מעט מאוד גברים ונשים מדברים על האמת של חיי המין שלהם, ומדורי העצות בעיתונים הם אך עלה תאנה דק מאחוריו מסתתרים בילבול, מבוכה, ביישנות וחסר יכולת לדבר באמת על מה שקורה. וזאת לא רק עם אנשים קרובים, אלא גם עם האנשים עימם זה קורה (בני, בנות – הזוג). אך על כך בהמשך. 

א. הרמה החיצונית

נושא המיניות, כשלעצמו, הנו  נושא קשה, בעייתי, מלא מהמורות, מעצורים והדחקות. אך עם זאת, בסופו של דבר,  אין נושא יותר קונפורמי ממנו. דהיינו, רוב האנשים כמו רוב האנשים, למרות שעושים מין ביחידות ובפרטיות הכי רבה  (כשזה מגיע למקום בו מקיימים את המגע המיני) הם יותר קונפורמים  מקונפורמים. ואכן נושא זה, כמעט יותר מכל נושא אחר, נותן עצמו לטאבואיים איסורים וכו’. (שמשום מה מוצאות לרוב את הכתובת הנשית, לשם כך) והמדובר בכל החברות באשר הן חברות, במתקדמות ובנחשלות כאחד, כי  ככל שהחברה הינה פחות פונדמנטליסטית ושמרנית – הגישות  השמרניות והקונוונציות הקפואות לא הופכות לליברליות יותר, הן פשוט נסוגות מן החוץ אל הפנים.

ועל  כן ניתן להגיד כי כל אאוטסיידר ומורד אמיתי, אינו אאוטסיידר ומורד באמת אלא אם חריגתו ומרידתו באים לידי ביטוי ביחס שלו למין ולמיניות.  

החברה מגלה יחס של סלחנות יחסית כלפי מגוון הגישות שיש לבני אדם ביחס למין מבחינת הדרך שלהם להשיג הנאה. וספרות רבה מוקדשת להרחבת הדרכים להעשיר את חיי המין ולגרש מהם את השיגרה. כל אדם יכול לעשות כמעט הכל במין, כל עוד זה לא מפריע למישהו אחר (כי אז הוא עובר על החוק וזה מחוץ לקונצנזוס) ושימוש בדמיון ויצירתיות נחשב כמשהו מבורך. עד כאן נראה כי מה טוב, ולא זו בלבד אלא שהגישה הרווחות היא שאם המין נעשה במקום הנכון אם הפרטנר הנכון וזה לא מפריע לאף אחד, אז זו אחת מהנאות החיים הבסיסיות, אחת מן הדרכים בעזרתן  אדם  שומר על איזון נפשי, בריאות וכו’. המין כמקדש מעט שמותר ורצוי להנות ממנו. התחושה היא שאדם יכול לעבוד קשה ואפילו לסבול בחייו, אך כשנסגרת דלת החברה מאחוריו  כאן הוא מתחיל לחגוג ולפצות עצמו-על ידי המין, על כל התלאות שעבר, בחוץ. המין , כפיצוי והפורקן הגדול. כאילו החברה אומרת שהחיים אמנם לא קלים ויש הרבה בעיות וכו’, אך הנה, החברה מוכנה שנהנה ממין כמעט ללא הגבלה לאחר שעות העבודה, עם פרטנר שנועד רק לנו ועימו נוכל לחוות כל מה שנרצה. וזה אכן נשמע מפתה למדי. 

המין הוא האליל הגדול, הפרה הקדושה של ההנאה והחיים הנורמליים והבריאים.

וכך היכולת לקיים חיי מין בריאים (אצל אישה עם מספר קטן ככל האפשר של גברים, ואצל גברים הפוך) נחשבת כערך חשוב במערך הנורמות החברתיות. החברה שלנו מעודדת יחסי מין בתדירות של בין פעם לשלוש פעמים בשבוע. מותר להוריד את התדירות עם הגיל, אך אדם שמעז להודות כי תדירות יחסי המין שלו יורדת מכך, (נגיד, לא קיים יחסי מין כמה חודשים או אפילו יותר) זוכה להרמת גבות ומיד הוא נכלל ברשימת האאוטסיידרים. 

מין חייב להיות משהו שמסב הנאה רבה לאדם, (שוב, גבר יכול להודות בזה בפומבי יותר, אישה רק בפני הגבר שעימה וחברות קרובות). ואדם חייב לפזר רמזים על כך שחיי המין שלו פוריים ומלאי סיפוק. אצל אנשים צעירים זה כאמור חובה, אצל מבוגרים יותר –  זה זוכה להערכה במיד וזה כך. 

ואם יבוא אדם ויגיד כי למרות שהדחף המיני כבודו במקומו, אך אולי (אולי!) המין הוא לא מן המצאה כזאת נפלאה, וכי יש דברים, שמסבים סיפוק לא פחות. אם יבוא ויודה שמין לא כל כך חשוב בעיניו או לפחות אינו מסב לו הנאה כל כך גדולה, או שהוא מעדיף שיחה טובה ועמוקה על מין טוב, ברב המקרים יתחילו מיד לחפש מה לא בסדר בו.  והוא יקבל  הטפה ונסיון לתיקון מן הסובבים. 

והסיבה לנסיונות אלו להחזירו למוטב נעוצה בכך שהוא פשוט מנסה לשחוט את הפרה הקדושה של המין, לערער על מקומה הכמעט מיסטי בסולם החשיבויות וההנאות של אדם בוגר.

והאמת?  האמת כמובן טמונה בכך שיש כאן צביעות עצומה, כי כולם יודעים כי ככל שמקיימים יחסי מין עם אותו הפרטנר זה הופך למכאני וטכני וכי ההנאה ממין אינה גופנית-טכנית, אלא פסיכולוגית-מנטלית וכי כל כולה או רובה, סובבת סביב חווית הפירות האסורים (או לפחות פירות חדשים).

אצל רוב בני האדם ההנאה ממין פחותה בהרבה מן הנורמה המקובלת. וזה כמובן משהו שאינם יכולים להודות בו כלפי חוץ. נכון שעד גילאי השלושים  יש כר לחוויות והתנסויות חדשות, ולשמירה על רמת סיפוק והנאה סבירים. בגילאים שבין שלושים לארבעים זה פוחת בהרבה, ואחרי גיל ארבעים רוב האנשים והנשים חיים את חיי המין שלהם, תוך שיממון שקט, בין אם  בגלל המכאניות השיגרתית (במידה והם  נשואים) או בגלל שאין להם עם מי לעשות זאת (במדה ואין  להם פרטנר). (ובשני המקרים מסתפקים בפנטזיות שרק עוד יותר מאדירות את מקומו וחשיבותו של המין בחייהם). 

אך זו לא רק הצביעות שגורמת לפרה להיות כה קדושה, האמת היא שהמין אכן חשוב מאוד למרבית בני האדם אך במידה רבה, גם זו  תוצאה של אותה קונוונציה חברתית מחמירה המייחסת למין את הענקת ההנאה הגדולה ביותר. רוב האנשים אכן לא ויתרו על פנטסיות, ואפילו פרועות, לגבי מימוש יחסי מין. אך בפועל, וככל הנוגע לחייהם האמיתיים אצל רובם זה נע  בין מדבר לאדמת טרשים. ויש פער, שני פערים בעצם, הראשון הוא המרחק העצום בין מה שהחברה מטיפה לו ומה שהם חווים למעשה בחייהם, והפער השני הוא המרחק בין הפנטסיה שלהם (מה הם היו רוצים לעולל (או שיעוללו להם) מבחינה מינית)  – ובין מה שקורה בפועל. שני פערים אלו הם כה גדולים עד שהם גובלים כמעט בסכיזופרניה. אך החברה לא מרשה להם לוותר על תחושה שהפערים הללו ניתנים גם ניתנים לגישור. ומסרים סמויים רבים נשלחים לעברם (בפרסומות, סרטים, ספרים, שיחות סרק וכו’) בנסיון לעודדם לא לוותר על חיי מין פעילים ויהי מה. משום מה לחברה יש אינטרס חזק לשמור על המלך (המין) כמלך ועם זאת לא להודות שהוא עירום. דהיינו ראשית שיש דברים לא פחות מהנים ומספקים בחיים, ושנית, שכשזה בא להגשמה זו לא בדיוק החוויה האדירה שהם נאלצים להודות בה כלפי חוץ.  

 אז מדוע לחברה כה חשוב לשמר את המקום הנאדר הזה של מין בחיינו, למרות ‘עירומו של המלך’? ובכן התשובה היא שזה כמו חוב מתגלגל; זה אומר זה ישלם, כשאתה בא אליו הוא אומר, שההוא ישלם, וכך מאחד לאחד החוב מתגלגל, וכל אחד מבטיח שהאחר יעשה זאת. כך גם בכל הנוגע לסיפוק בחיים; רב האנשים חיים ביאוש שקט בכל הנוגע לסיפוק, הגשמה ואושר בחייהם האישיים, וכשהם באים לתבוע את הסיפוק שהחינוך והתרבות מבטיחים להם, הם מוצאים עצמים, מופנים שוב ושוב, לנושא המין, כבעל החוב ההעיקרי, זה  שיפרע סוף סוף את השטר, וכל אחד לוקח על עצמו את חוסר יכולתו לחוות סיפוק מלא במין, שהרי נראה לו שכולם סביבו (שסך הכל ממשיכים להאדיר את המיתוס) כה נהנים מן המין. והוא בטוח שהוא לא נהנה כי משום מה לא הולך לו. וכך עם תחושת אשמה אישית, ואי לי ‘אני לא בסדר’ אישי, מהלך לו האדם בשבילי המיניות החסומים או השוממים של חייו. והחברה וערכיה שוב יוצאים מנצחים.

“may i feel said he”       (may i touch said he how much said she a lot said he) why not said she (let’s go said he not too far said she what’s too far said he where you are said she) may i stay said he (which way said she like this said he if you kiss said she may i move said he

it is love said she) if you’re willing said he (but you’re killing said she but it’s life said he but your wife said she now said he) now said she (tiptop said he don’t stop said she oh nn said he) go slow said she (cccome?said he ummm said she you’re divine!said he (you are Mine said she) by e. e. cummings

“האם מותר לי להרגיש אמר הוא”

(האם מותר לי לגעת אמר הוא

כמה שאלה היא

הרבה אמר הוא)

מדוע לא אמרה היא

(הבה ונלך אמר הוא

לא רחוק מידי אמרה היא

עד כמה זה רחוק מידי אמר הוא

היכן שאתה עכשיו אמרה היא)

האוכל להישאר אמר הוא

(באיזו דרך אמרה היא

ככה אמר הוא

אם תנשק אמרה היא

האוכל לזוז אמר הוא

זו אהבה אמרה היא)

אם תירצי אמר הוא

(אבל אתה הורג אמרה היא

אבל אלה החיים אמר הוא

אך אישתך אמרה היא

עכשיו אמר הוא)

עכשיו אמרה היא

טיפטופ אמר הוא 

אל תעצור אמרה היא

אוה ננ אמר הוא)

לך לאט אמרה היא

(גגגגומרת שאל הוא

אהמממ אמרה היא

את שמיימית אמר הוא

(אתה שלי אמרה היא) “

אי. אי. קאמינגס

תרגום: ג.ר. 

ב. הרמה הפנימה

אך זה לא כה פשוט, כאן מתחיל הבלבול, כי כלפי חוץ החברה אכן אומרת שזה כיף בלתי רגיל, אך מתחת לפני השטח עוסקים בהחבאת המין, ובהלבשה  של מיני טאבו ואיסורים שונים. שהרי  המיניות והחברה הממוסדת תמיד חיו כשקיר מפריד ביניהם. באופן פרטי ראשי הממסד עסקו בזה במרץ, בפומבי הם ממש לא עודדו את המיניות כחלק שוטף מן היום יום. לכולם היה אינטרס,  להגלות אותו מן החיים, ואם לא כך ממש, אז  לפחות להגלות אותו לאחת משתי גלויות; למחוזות הפנטסיה, ולכלא המשפחה.

 אך מדוע? מדוע למעשה מין וממסד אף פעם לא הלכו ביחד?

המיניות כחתרנות נגד הממסד

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו 2 ) הנו אחד החתרנים הגדולים כנגד המיניות כפי שהיא מונפקת ומוצגת על ידי הממסד. פוקו, 1924 –  1984 טוען שהחברה שלנו מאז ומתמיד הייתה פוריטנית, ופוריטניות זו גרמה ליחסה אל המין להיות צבוע; מעל פני השטח ליברלי, מתחת לפני השטח מדכא ומפעיל צנזורה חמורה.

אך מדוע בעצם היה המין באיסור  כה חמור כל השנים? מדוע צמחו הנורמות המיניות הנוקשות הללו?  ובכן, הסיבה היא: כוח! במין תמיד היה  הרבה כוח, כוח להניע, לפעול, לעשות דברים. המין גרם לאנשים לעשות הרבה דברים; לעזוב בתים, מדינות, דתות. לשקר, לרצוח. תמיד הייתה בו עוצמה אדירה לגבי בני אדם. מספיק לעיין בתנ”ך כדי לראות שספר דתי זה מלא במיניות שהסיטה אנשים מדרך שלטון ודרך של דבקות דתית. והיות וכל כוח מסכן את השלטון הקיים, והיות ובמין קיים כל כך הרבה כוח,  יוצא שמאז ומתמיד ממסדים למיניהם (ולא משנה איזה ממסד) רצו לשלוט על המיניות;  לשים  עליה  טאבו, לרסנה, לדכאה. ורב הדיכוי תמיד היה של המיניות הנשית; העמוקה האפלה, החידתית, חסרת הגבולות. שם מצויה העוצמה המינית האמיתית. ובחושים חדים  – הממסדים ידעו זאת ועל כן הטילו את מרבית האיסורים המיניים על מיניות האישה. אך גם על גילאי הנעורים הנוחים להשפעה שמיניותם נמצאת בתהליכי עיצוב.

למין חבר גם אלמנט חזק נוסף הפיתוי; במין, כמו מאכל ומשקה מענגים תמיד היה  אלמנט מפתה, (נראה כי השורש של המלה: ‘פיתוי’ בא מפות, [אבר המין הנשי], כמה לא מפתיע… ומראה איזה יכולות פיתוי מיחסים אבות השפה לאבר המין הנשי).

וכך יש לנו אלמנטים במין שיכלו לגרום לאיסורים כמו חמורים כלפיו במהלך השנים, האחד הוא הכח העצום של המין והשני היכולת שלו לפתות. העוצמה הפראית של שניהם היוותה איום וסכנה לממסדים שילטוניים  ולמעגלי הייצור והתעשייה. אי לכך התקיים המין תמיד קיום מוגבל ומוסתר, במועדוני לילה ובתי בושת, שם תמורת כסף  (שבכל אופן המשיך להניע את גלגלי המסחר והכלכלה) ניתן היה להגיע לפורקן חלקי או מלא, אך, אן הנשים שעסקו בשחרור הסתומים המיניים של חברה פקוקה במיניות מודחקת  – נחשבו לזולות, עברייניות, וזכו לקיתונות של בוז בכל חברה אנושית שהיא.

וכך, הסדר הקיים גירש את ההנאה מתוך הממשי, כדי שהגיוס המלא לעבודה, עבודה, עבודה, לא יופר. לדעת פוקו, המין “אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם גיוס כללי ואינטנסיבי לעבודה”.באווירה כזו התענוג נחשב כבזבוז של משאבים חשובים. ומאז ומתמיד המין הפראי והחופשי סיכן ממסדים דומיננטיים שרצו את כל משאבי האנוש מופנים ומגויסים אליהם בלבד. רק שעד המאה ה-17 היחס  החופשי למין סיכן את יסודות המשטר הדתי ואילו מן המאה ה-17 ואילך היחס  החופשי למין סיכן את הדת החדשה: הקפיטליזם.

ומה כיום? ובכן כיום ישנה תחושה של פריצת גדר  ((Transgression ביחס למין. כיום, מזה כמה עשרות בשנים, נראה כי הצלחנו להשתית יחס ליברלי אל המיניות. הפעם הראשונה שהמין נעשה לגיטימי בתחום ההתייחסות הציבורית היה כשהפסיכואנליזה של פרויד פרצה את האיסור על המין והציגה, כלפי המין,  גישה מבוקרת, תחת השגחה רפואית, עם “ערובה מדעית לאי גרימת נזק”. היחס אל המין נותר ב”חלל הבטוח שבין הספה לשיח”. ולמרות שעברו שנים מאז פריצת הגדר הזו של פרויד, עדיין, בבואנו לדבר על המין, אנו עוטים על פנינו ארשת של חתרנות וחשיבות, כמו אנו מורדים וממוטטים את האיסורים על המין המדוכא. (כי “פעם לא היו מדברים ככה”). עדיין יש למדברים כיום על המין בגלוי  תחושה של ערעור של הסדר הישן ומלותינו על המין נושאות עמן הבטחה מרומזת כלפי מין משוחרר ואמיתי בעתיד. 

אנו מאמינים כי הדיבור על המין בצורה גלויה באמת הוא שמביא לשבירת הדיכוי של המין,  וזה סוף סוף יביא  את פתיחותנו כלפיו ואת  יכולתנו להתענג עליו  לשיאים שלא היו קיימים  קודם. וכה גדול רצוננו לדבר על כך (מתוך התקווה לשחרור ולהנאה המקווים) –  שאנו שוכרים אנשי מקצוע ומשלמים להם כדי שיאזינו לדיבורינו על המיניות שלנו.

אך פוקו, כחתרן אמיתי, לא ‘קונה את זה’, הוא טוען שהמיניות לא הייתה מעולם כה משועבדת כמו בזמן הזה של ‘הבורגנות הצבועה’. ובמלותיו: “מדובר בעצם בבחינת המקרה של חברה אשר זה יותר ממאה שנה מלקה עצמה בקולניות על צביעותה, מדברת ברב מלל על אודות שתיקתה שלה, מתעקשת לתאר בפרוטרוט את מה שהיא אינה אומרת, מוקיעה את הכוחות שהיא מפעילה ומבטיחה להשתחרר מן החוקים שאפשרו את תפקודה” (“תולדות המיניות” עמ’ 11).  לדעתו הליברליות הזו כלפי המין בתקופתנו הנה בעצם דווקא חלק מהרשת ההיסטורית של דיכוי המין ולא כפי שהוא מוצג –כבא לפרוץ את הדיכוי.  ובמלותיו שוב:  “והביקורת המועלת כנגד הדיכוי יכולה להעמיד פנים כאוות נפשה, כאילו מדובר בשבר, לאמיתו של דבר היא חלק מתהליך שקודם לה בהרבה… והיא תופיע… כצורה ערמומית יותר וחשאית יותר של כוח”     (שם, עמ’ 13).   כלומר, המשחרר הגדול הוא המדכא הגדול, שכגודל ערמומיותו – כן גודל עריצותו הדכאנית. בתקופתנו, המשטר הדמוקרטי מתחפש לקידמה אך בדרכו הפתוחה כביכול הוא לא פחות עריץ מן המשטרים הטוטליטריים של פעם. שהרי מטרת כל משטר היא כוח, רק שפעם השיגו כוח בכוח, היום עושים זאת תחת מסווה של קידמה ונאורות. והמשותף לשני המקרים הוא שבשניהם ישנו דיכוי של הכוחות המיניים הבסיסיים בנפש האדם. רק שכיום זה עוד יותר גרוע, כי פעם רק דיכאו, כיום קודם כל מעוררים את המיניות; בפרסומות, סרטים, ספרות, דיבורים וכו’ – ואחר כך לא נותנים לזה חפש אמיתי, ואז האדם נותר עם מצבור של אנרגיה מינית ענקי שלא מנותב לפעילות מינית פרופורציונלית, ואז התעשייה והמסחר יכולים לשאוב זאת כאנרגיה למנועי הכוח שלהם…  דווקא היחס הליברלי והמתירני והפתוח למין הוא בחזקת –’הפוך על הפוך’; דיכוי כפול. כי בזמן שאנו מפנטזים על חופש מיני – בתת תודעתנו הכבלים יכולים להמשיך ולאסור באין מפריע, כי הורדנו את ההתנגדות לכבלי המין – למינימום. כך שהיחס למין בתקופתנו מופיע כיחס פתוח וישיר, אך למעשה הוא יחס  של  צעיפי שקר ושינה.

והשקר מתבטא בכך שהיום מותר לדבר על המין. לכאורה הדיבור על המין נראה כשיא המתירנות. אך זו הולכת שולל; פעם האיסור על המין היה דרך העדר מלים, היום דווקא הדיבור עליו הוא הוא המחסום. אילצנו את מין לצאת ממחבואו וכפינו עליו קיום בתוך השיח. אין כמעט נושא עליו אנו משוחחים יותר מאשר עליו. (או לפחות אין נושא המוזכר יותר בשיחה מאשר המין). למעשה מזה כ -300 שנה האדם המערבי חש שהוא צריך להתחיל להגיד את הכל אודות המין שלו, אך רק במאה ועשרים זה הגיע לשיא ולפריחה שלא היו כמותם. למעשה מעולם לא הייתה פטפטת עצומה כזו אודות המין, כבימינו. (פטפטת שמאחוריה כמובן שולטים  הקומיסרים החברתיים). 

פוקו אומר ששיח מרובה זה אינו סימפטום לשחרור המין כלל ועיקר – אלא הוא סימפטום לרצון של הממסד לנהל את המין, להשגיח עליו, לחשוף אותו כדי לוודא שהוא לא חורג מהנורמות. לדבר עליו, כדי לשלב אותו בתוך מערכות של תועלת, לכוון אותו לשם השגת הטוב המרבי עבור הכלל, להפעיל אותו באופן אופטימלי.

…”את המין לא מספיק לשפוט, יש להקים סביבו מינהלה””…יש לשים אותו תחת השגחתו של שיח אנאליטי”… “משטור המין אין פירושו אכיפה נוקשה של איסורים, אלא הצורך לכוון את המין דרך שדות שיח תועלתיים ופומביים”. (שם).

כלומר, השיח על המין הוא שוב אינטרס של הממסד (הבורגני הפעם) שרוצה – על ידי מראית עין של שיח פתוח – “להעצים את המודעות לקיומה של סכנה מתמדת, אשר מביאה בתורה לעיצוב נוסף של הדיבור”. (שם).

וכל זאת כדי להבטיח את גידול האוכלוסייה, שמביא לשכפול כוח העבודה ולכינונה של מיניות שהיא מועילה מבחינה כלכלית – ושמרנית מבחינה פוליטית. והנה בחברה המודרנית הומצא השיח הערמומי, שעל ידי אינפלציה דיבורית על המין – מגדיל את הפער בין הגלוי לסמוי והופך את הסמוי לסודי ופוטנטי עוד יותר. כי המלים המכסות, המכאניסטיות, רק מדגישות את מה שלא מבוטא בהו, את ההיסחפות, (הגניחות, וכו’,). 

דהיינו; היחס החברתי הנורמטיבי למין הוא לכאורה מתקדם, נאור, חפשי מדעות קדומות. אך זהו שיח שהוא גם מרוצה מעצמו וגם שם עצמו למטיף בשער; ראשית הוא מלא טפיחות עצמיות על שכם הדובר, מתהדר בכך שהוא יכול להגיד דברים בחופשיות. ושנית הוא  לובש גוון של הטפה, דרשה. מצליף בבורות ובחסר הידע של פעם וממשיך למכור לנו את אלוהי הקידמה הנאורה’ של ‘המדע הנאור’ של פעם. קידמה ומדע שאומרים לנו משהו כמו: ‘עכשיו, כשיש לנו סוף סוף את הידע (בזכות המדע המבורך, אלא מה?) אפשר להגיע לאושר הנכסף’.

אך האצטלה המדעית הזו , (זו שמקבלת תשבחות בהרצאות מלומדות; (נקודת הג’י, דו”ח קינסי ועוד) היא אדרת חדשה ומתחתיה אותה גברת; אותה הטפה שמצאנו בדתות של פעם, אותה דבקות שמשדרת שעכשיו עם הגישה הזו למין, חיינו באמת באמת יהיו מאושרים יותר, עם המין החדש. כאן, בגישה הכמו ישירה וחופשית כלפי המין, קיימת הולכת השולל שהמציאה הפסיכותרפיה (‘בוא נדבר על זה’), כאילו עצם הדיבור וההתייחסות הקוגניטיבית פותרת בעיה שנמצאת עמוק יותר, ברמה התת מודעת; השיח –כעלה תאנה, דהיינו – ‘כשאני מדבר על  זה,  אני כבר לא ערום ואין לי בה להתבייש’. ואנו אכן מצליחים להיות מולכים שולל, כי אנו אומרים לעצמנו: ‘אבל אנחנו הרי מדברים על זה, לא’? ואנו אף מתפעלים: ‘כמה אנו מתקדמים, לא’? אך זה לא היחס האמיתי, האינטימי, החתרני, זהו יחס מגויס, משתף פעולה, בשירות הממסד. זוהי התייחסות  בוגדת, מתחזה, שהיא הפוכה להתייחסות  האמיתית, כי היא מכאנית, סובבת סביב הרמה השטחית במקום ברמת עומק. מצטטת –במקום ליצור תובנה חדשה. זוהי גישה שיוצרת ניכור וריחוק מן האדם הדובר ומחייו המיניים –במקום לערב אותו עירוב עמוק  ומחייב יותר.

בגישה הממסדית למין אנו מוצאים ‘ייבוש’  של החוויה האישית, ויצירת גישה פסאודו-אובייקטיבית כלפיו, ואז אמנם אנו בוחנים את האורגניזם מתחת למיקרוסקופ, אך לפני שעושים זאת, בדרך כלל הורגים אותו וחותכים אותו לחתיכות זעירות, שיתאימו למיקרוסקופ עצמו. 

וכך, המשחרר הגדול (השיח על המין), הפך לתליין שלו.

ואם נחזור לפוקו, הרי שלטענתו, המנגנון החברתי סיפח אליו את המין, הפקיע אותו מרשות הפרט והתחיל לנהל אותו. במקום שהמיניות תהפוך לצורך אינדיווידואלי היא הפכה למשהו שצריך לנהל אותו.

ומדוע כך? כי ברגע שיש קושי לחיות משהו, מדחיקים אותו או מדברים עליו. בדיבור הזה על המין, אנו קונים את האשליה של שליטה על ידי ליברליות כביכול. ואז המין הפך לדבר מה שיש להגיד אותו ולהגיד אותו בשלמות דרך מערכי שיח. הדיבור אודות המין נותן אשליה של חופש אבל הוא בעצם כפיה. והכפייה היא כפיה אינטלקטואלית,  (אינטלקטואליזציה). הנקודה היא שדיבור על מין  במנותק מן החוויה המינית, הוא עקר ולא אמיתי. הדיבור המנותק הזה הוא דיכוטומי, ומראה שיש פה משהו לא מאוזן, חולה.

המלים יכולות אמנם לחשוף אך הן יכולות גם להחביא. והמלים שעמם מדברים על המין היום (למעט בשיח צעירים חתרני) הן מלים שיוצרות נתק חוויתי מן הנושא עצמו.  וזאת בשעה שאין דבר יותר טבעי מהמין. ועצם עובדת הצנעתו והחבאתו עושה ממשהו טרוויאלי, משהו כמעט מיסטי. וכך הופך המין לכת.

ואם מדובר על כת או על דת במסווה חדש, הרי שהוא נתון רובו ככולו בידי הכוהנות (והכוהנים) הגדולות של המין: הסקסולוגיות, הן באות מגובות באקדמיה (בדרך כלל תואר שני בפסיכולוגיה), פורשות על השולחן אביזרים ועזרים שאמורים לגרום לנו להסמיק. ואז כולם משחקים את המשחק של ‘כולנו כבר גדולים מספיק, ויכולים לדבר על זה חופשי’. והיא פותחת ומדברת על הדברים האינטימיים ביותר בניכור וביובשנות (ובהומור) כמו שמדברים על מתכון לסושי; ‘באים הבייתה, שמים מוסיקה חושנית, מדליקים קטורות, לובשים כותנת חצי שקופה’.  אך לא כולם עומדים בזה, הנה דוגמא של מישהי שחוותה זאת ממקור ראשון, המדובר על עיתונאית במקרה זה, שנכחה בערב בנות שבמרכזו סקסולוגית ידועה, שפרשה על השולחן אזיקונים מפרווה, תחתונים לקיקים וויברטורים סגולים רוטטים. ולהלן תגובתה של האישה: מרואיינת: “בדרך כלל יש לי שיער מאוד חלק, אבל מהשנייה שהיא התחילה לנסח את התובנות המקושקשות שלה, רק מהעצבים הרגשתי איך נהייה לי אפרו ענקי. היא מוציאה מזוודה קטנה עם אביזרים, ואומרת ‘תשמעו בנות, אני רוצה לספר לכן איך לשפר את הזוגיות’. ואיך שהיא אומרת את זה, ישר האוזניים שלי מזדקרות. איך אפשר לשפר את הזוגיות, והכול במזוודה אחת! אחר כך היא פתאום מתחילה לצעוק: ‘בערב את לא מדברת עם בעלך על המטפלת, את רק לובשת את החוטיני האדום ומחכה לו עם הנוצה’. איך ששמעתי את זה, האפרו שלי נהייה שני מטר. ישר הצבעתי ואמרתי לה בדיוק מה אני חושבת עליה ועל ההרצאה”

מראיינת: “מה אמרת לה”?

מרואיינת: ” שאלתי אותה ‘תגידי, מה זה החוטיני המכוער הזה מהתחנה המרכזית? את באמת מכירה איזה זוג שהשתפרה לו ככה הזוגיות’? הרי אני רק מדמיינת את עצמי מחכה לבעלי עם קרקס הנוצות הזה במיטה, תוך שניות הוא היה פורץ בצחוק היסטרי ובטוח שירדתי מכל הפסים. ואיך שהיא הלכה ישר אמרתי ‘או קיי בנות, עכשיו אני אספר לכן את כל מה שבאמת לא ידעתן על הזוגיות'”.

מראיינת: “מה סיפרת להן”?

מרואיינת: שהחיים הם חרא, אלא מה, ושגם עם החוטיני האדום זה לא הולך להיות להיט“. 3)

ואם מדובר על חשיפת המסכה מעל פני המיניות, וזאת בנימה הומוריסטית, עוקצנית ובוטה – כפי שישראלים יודעים להיות. אז הנה עוד ישראלי, אהרון שבתאי. והוא כותב שהוא שם לעצמו, אפשר להגיד, כמטרה, לקעקע בשיריו את החזית המזויפת של המיניות הקיימת, את הנאורות, זו שמתחתיה האיסורים והטאבויים ממשיכים להתקיים. שבתאי שידוע בזכות ההתנסחויות המיניות הבוטות שלו בשירה (‘מטאזיוויקה’, שם הוא פורש בצורה גלויה את כל שקורה מבחינה מינית בינו ובין זוגתו לשעבר, זיווה פוסטק) – הוא  מורד גדול בפאסדה המינית הקיימת, והנה קטע מראיון עמו:   “אני גדלתי בבית שלא אמרו בו זין וחרא. היה לי צורך להיות הילד הרע, הסוטה המיני, המכוער, מול האח היפה והמוצלח שלי וכל מה שהוא סימל. אחי (יעקב שבתאי) היה יפה נפש, ואני הייתי החרא. ייתכן שהארוטיות בכתיבה שלי היא רצון לחשוף את הצביעות והשקר בפוריטניות הישראלית המתחסדת והמתיפייפת, שמתבטאת בכתיבה מעוקרת וחסרת מיניות, כמו זו של עמוס עוז. חוץ מיונה וולך, שום סופר או משורר, כולל אחי, לא התייחס אל המין כאל חגיגה, אלא כאל דברמלוכלך ועלוב. השירה מוציאה החוצה את מה שהיה עליו צנזורה ואומרת את הדברים המושתקים, יהיו פוליטיים או ארוטיים. כך עשיתי כשכתבתי את ‘בגן’, וכך היה כשכתבתי את ‘זיוה’. רציתי להציב אידיאל של ארוטיות חיובית. בנוסף לכך, אני תמיד יונק ממסורות ספרותיות גדולות, ובשירי ‘זיוה’ צעדתי בדרך שבה הלכו דאנטה ופטררקה, כשכתבו שירי כמיהה לאהבותיהם הבלתי מושגות, ביאטריצ’ה ולאורה. השירה שלי לא מסתובבת רק סנטימטר סביב הזין שלי, אלא היא התגרות בתרבות, שלא קיבלה את הארוטיות: מצד אחד היהדות ומהצד השני, תנועת העבודה”. 4)

“הסקס יכול להיות גורם משחרר, אבל הוא יכול להוות גם מלכודת. זו שאלה של עד כמה אתה מוכן להקשיב לגוף שלך ולתחושות שלך. רוב האנשים עסוקים בלהחביא את רגשותיהם במקום להאזין להם”. 

   ג’ ים מוריסון 

“הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו”.

    ג’ ים מוריסון 

חסימת היצר המיני

אז המציאות היא כזו שבה החברה מנסה על ידי הדיבור על המין לגשר על פני  הכפילות הזו שלה לגביו, שמצד מעוררת את החשקים המיניים, בכל מיני אופנים ומצד שני מטילה עליו (ועל נשים בעיקר) כה הרבה טבואים, איסורים וסטיגמות. כך שאין ספק שיש כאן מסר כפול, מצד אחד: נהדר ומותר, מצד שני: מלוכלך ואסור. (וכמעט כל דבר שיש לנו לגביו מסרים סותרים הופך אותנו לנבוכים ומלא מעצורים לגביו). העידודים לגבי המין מעוררים את היצר המיני, והאיסורים מדכאים ומדחיקים את הביטוי של האנרגיה המינית שכבר מוכנה לפעולה. ואז האדם מייצר אנרגיה מינית, אך  כשמגיעה עת הפריקה, הוא לבסוף מדחיק אותה. וכך הוא הופך ליצור מאוד מיני, לא רק ברמת היצר הביולוגי הפשוט, אלא גם ובעיקר, ברמת התת תודעה שמציפה את התודעה במחשבות בלתי פוסקות על מין; וכך, כיום האדם  הוא יצור יותר מיני,  מאשר הוא יצור שכלי, רגשי ואפילו סתם יצרי. (המיניות הזו נקראת ‘מטא-סקס’, להבדיל מן המיניות הרגילה של בעלי החיים, שהיא סקס ביולוגי). יש משהו במיניות של האדם  שהופך כל אדם לאומר: לא רק “רוצה אני”, אלא “משתוקק אני בכל נפשי ובכל מאודי”. כמובן שתמיד יהיו כאלה שיתנו לנו להבין לשגביהם אין זה כך; שהמין לא משחק תפקיד כה חשוב בחייו וכו’. אך לרוב, כשחופרים מעט יותר לעומק מגלים שהוא מסתיר משהו. ולא משנה גילו, מינו, מקצועו או כל דבר אחר בקשר אליו;  מספיק שהוא אדם, והמיניות שלו פועלת כבר בעוצמה אדירה. דהיינו אין אדם (בעיקר גבר) שאינו משתוקק כמעט בכל שעה משעות היום לקיים יחסי מין עם אובייקט רצוי, הסיבה ברב המקרים מדוע זה לא קורה היא בעיה של הזדמנויות…. ומעצורים.

אין דבר כזה “לא בא לי” כשזה בא למין, יותר מדויק יהיה לומר, שאם הוא אומר זאת אז קרוב לודאי שיש משהו לא תקין (בו או בסביבה)  שגורם לו להגיד את זה. וכאמור, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לגבי גברים; כאן נדמה שהשליטה -מצד אחד, והשתוקקות מצד שני הם כה הפוכים, עד כי מדובר בפצצת זמן מהלכת. אך עם זאת רבים  הסיכויים שפיצוצה לא יהא בשדה המין וזאת מכיוון  שעבור גבר בריא אין דבר יותר טבעי  מאשר לרצות ולהשכיב נשים. וקשה למצוא גבר צעיר (ולא רק) שלא רוצה לעשות זאת עם  כל דבר שזז ונראה כמו אישה .

המצב של האדם כפי שעוצב על ידי הנסיבות והחברה  – יצר יצור שהמערכת התחתונה שלו היא בעלת מעין חיים משל עצמה וניקוז משלה. ופשוט אברי המין רוצים לפעול בדיוק כמו שהעיניים רוצות לראות ובלוטות הטעם רוצות לטעום והקיבה רוצה לאכול, ככה אבר המין הגברי רוצה להיכנס והאבר הנשי רוצה להיתמלא. וכשהאדם לא מרגיש כך רוב הזמן,  גדולים הסיכויים שישנה איזו שהיא חסימה, הדחקה, או שקר עצמי. ואין מדובר כאן כל איזושהי  לגיטימציה להוצאה של הדחף לפועל, מדובר על להרגיש את הדחפים המיניים בתוכנו, ישירות, ללא מחסומים או תירוצים. 

ויש, אם כן, איזושהי אמת החסרה בסיפוריהם של גברים  ‘משכילים’ או ‘רוחניים’ ביחס לחיי האהבה שלהם והאמת צריכה להיות מאד מאד פשוטה: שהרבה פעמים אותם גברים רוצים, אולם הם שמים מחסום בינם לבין הרצון שלהם. כי לא יכול להיות שהם לא רוצים. אם גבר  מרגיש שהוא לא רוצה לעשות זאת, משהו  מן הסתם גרם לו לנתק עצמו מהרצון הזה. כך לגבי גברים, ומה לגבי נשים? ובכן, נשים אולי פחות דחופות מן הגברים בנדון זה, אך זה כך  כי החשק שלהם אינו כה קרוב למודעות, (צריך מעט השקעה לחפור אותו החוצה),  והוא גם עבר הדחקות רבות במיוחד.  אך כשהמיניות שלה כבר מתעוררת, ברוב המקרים זה הרבה יותר חזק מכפי שהיא תהיה אי פעם מוכנה להודות בפני אנשים שהם לא ממש קרובים מאוד אליה. 

וכדי להמחיש זאת, הנה שני ציטוטים בנדון: 

Most plain girls are virtuous because of the scarcity of opportunity to be otherwise

Maya Angelou, “I Know Why the Caged Bird Sings“, 1969.    

אלונה קימחי:…( בתגובה על איזכור שמה של קארין ארד, וסיפרה: “איך לא לעצבן לי את הדגדגן”): “את לא יכולה בגיל 33 להודיע שצריך לגרות לך את הדגדגן בשביל לגמור. אם את מדברת על למצוץ לגברים בקולנוע ואחרי זה להתבכיין, זאת לא התקדמות בעיניי. זה כולה לעמוד ולצווח “אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, ואני גם יכולה להתלכלך על הבחור אחרי הזיון”. אני אומרת, קודם כל תתלכלכי לו בפנים ולפני הזיון. שנית, מה יש לך להזדיין אתו, אם את יודעת מראש ש70% מהגברים שתיכנסי אתם למיטה, מרוצה לא תצאי מזה? אם את כבר יודעת מי את ומה נעים לך, תשתמשי בזה. למה את עדיין  צריכה לשחק את השחרור המיני המזויף הזה?”

עיתונאית: “אישה לא באמת יכולה להיות משוחררת מינית?

אלונה: “אישה יכולה להיות מאוד-מאוד משוחררת מינית”. 

עיתונאית: “גם עם לדעת שלא מתקשרים אליה למחרת?

אלונה: “אני חושבת שבלי, עם הגיל. השחרור המיני הזה בטח לא כרוך בלהזדיין עם המון בחורים ולהגיד איזה דכילים הם. מה שקורה בפועל זה שלא משנה מה את אומרת, תמיד יש תחושה שהבנים הם ההורים והילדות הן הבננות הרעות: “אנחנו בכלל לא אכפת לנו מהם. אנחנו שובבות. ואנחנו נגיד להם: אבא, פיכסה. ויותר מזה, נכתוב את זה בעיתון. אבא, אתה פיכסה מהפיכסה והזין שלך פיכסה מפיכסה”. רוצה שחרור? אל תהיי ילדה בת חמש. אחותי, תהיי טיגריס. אין כזה דבר שאת נכנסת עם גבר למיטה ולא ניהנית. קחי אחריות”. 5)

כח הסקס  

וכך, איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה? המתחיל באזור החלציים, שולח ענני עירפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא זה אדם פשוט ביותר או ראש המדינה? ואין איש, אין איש, או אישה שהכח הזה פוסח עליהם. לא גיל ולא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכח הזה, כח המין. מתפרע מן החלציים ואין אור אדום או צהוב. רובנו חיים עם כוחות הגרילה הללו, המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו- וקצרה ידנו… ולרב  שבים הכוחות לבסיסם -שמתחת לחגורה- באין כיבוש או באין כובש. נושא הסקס הוא המתירני ביותר ועם זאת המלא ביותר בעכבות. אכן הכל עושה עיניים והכל מבטיח. ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים.  ועם זאת ולמרות כל החגיגה  המתירנית הזו כביכול- אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררות הפירסומות, התלבושות והסרטים –  ובין אפיקי הפורקן. טבעו של הסקס שהוא פורץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא, והשיגרה וההרגל מרדימים את טבעו. אך החברה הזו שלנו משגעת את יצר המין, כל הזמן וכל פעם מחדש – עם רמיזות מפה ועד הודעה חדשה. ועם זאת –באותה הנשימה כמעט – היא מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו – בצינוק הצר של הנורמה החברתית (‘זה לא יפה להתנהג ככה’) היוצרת עכבות ומעצורים –ביחיד –(בעיקר אצל נשים) בדרך למוצא הטבעי של הסקס הראשוני. שלא לדבר על מוסד הנישואין, שבעצם טבעו יוצר הגבלה ומחסום על יצר המין. אמנם פה ושם שומעים על בגידות, אך האזרח השקט והפעוט, (המאבד עם כל שנה שעוברת את כח המשיכה הטבעי שהיה לו לפני החתונה) – לאחר שניים וחצי נסיונות כושלים ועלובים – נותר כלוא במוסד הנשואין המסורבל, המשמים ונעדר המיניות (הממיסד כמובן יטיף לרענון התשוקה המינית בתוככי מוסד הנשואין על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שרק יכול לבוא עם החידוש והריגוש הראשוני, זה המצוי בשדות הזרים) וכל שנה שעוברת רק מחזקת את הבריחים על דלתות המיניות של הנישואין. כח הסקס. ואין איש ואין אישה החסינים בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול, הפיתוי הגדול ועל כן כל הזמן על דל שפתנו ובמוחנו משתוללת סופת הסקס, כל שניה שעוברת –כפסע בינה ובין פורקן מיני עם עוברי\עוברות אורח מדיפי רמזים ואיתותים. ואין לנו פורקן ואין לנו הקלה, לא בימים ולא בלילות, לא בבגרותנו ולא בזיקנתנו. לו היו מוסרים חלק מן האיסורים החברתיים – כל העולם היה כר השתגלות אחד ענק. אך עם זאת, האמת היא, שלו  זה היה אכן קורה –כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזו היתה קורסת… כן, כן. כי הסוד הוא שככל שמתעורר כח הסקס  (ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים) אך לא בא אל פורקנו – כן גובה החברה  דיווידנדים שמנים יותר, הכיצד? ובכן ה’דלק’ של עסקי העבודה והפיריון שלנו הוא כח הסקס, כח המתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה. וככל שהכח הפוטנציאלי יהא או יעשה אינטנסיבי יותר – כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהא חזקה ותועלתית יותר. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים.  אך זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית- אנו.  כי שלא כחזירים –שצריכים למות כדי להיות מתועלים – אנו  חיים, ותוך כדי מהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזו של האנרגיה המינית –לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא:  כריש שהריח דם ואחר כך נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי. כך אנו עם כח הסקס שבנו .למעשה כל צירי ומיסבי החברה הזו עובדים על אנרגיה העצומה הזו, אנרגיה מינית. כך שחלילה לה לחברתנו מלתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה מלחדול מלעורר אותו באלפי דרכים סמויות יותר וסמויות פחות.

ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומדברים בעיקר מדברים, על–סקס, סקס סקססקסקסקסקס… 

מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים (כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבואים) נהפך עבורנו למיסטיקה, לקושי ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות כל הזמן.

מתחת לגיל הנישואין מועטות החוויות המיניות מחמת חסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חסר האטרקטיביות האישי המתעצם מדי שנה, שלא לדבר על גדר הנשואים העבה, שמציבה איסור וקושי – גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. ובינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים- מטופחים ומתעצמים כל הזמן, – על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובקטיבי, ומבטי עיניים –שבסוף לא מתממשים לכלום. כי מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. התחושה היא שכולם עושים את זה חוץ ממך בשעה שרק קומץ קטן בעל קסם אישי ונתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה. 

כמעט אף אחד לא יודע איך לגשת לענין, איך להביע עניין מיני. כולם ילדים בני שלוש בעניין, (כולל אלה שהולך להם). כולנו בורים באמנות החיזור וההקסמה והריכוך, כולנו מאוד לא מלוטשים בתחום הזה, עילגים להחריד. ובהעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של ענין מיני, זה נדחף אל מתחת לשטיח הגופני, לשפת גוף המלאה מתחים מיניים. כך שבכל מקום ובכל זמן – האויר מלא וטעון בסקס, כאויר טעון בחשמל סטאטי בטרום פרוץ סערת ברקים. וזה קיים בכל מקום, ממש בכל מקום, במעלית במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, וכולם מתאמצים להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראש. כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענקי התלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים (לא מחלישים חלילה) את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה כמו חמורים, (תלוש המשכורת שלנו טעון ונוטף מיניות…), ריצה כמו עכברושים במעלה מסלול הקריירה ורחרוח כמו כלבים בקניונים ענקיים –כל זה זה נעשה עם עודף האנרגיה המינית הזו. ושם, בעבודה, ברחוב ובקניונים – אנו גם פורקים את המטען העודף, אך שם גם נטענים מחדש, כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף. כולם לחוצים! כי כולם מגורים מינית והפורקן הוא מזערי ביחס לעוצמת הטעינה. לסיכום: כח הסקס. כח שהתעצם מעל וממעבר לפוטנציאל הטבעי שלו. ולאחר שתפח למימדי מיתוס –הוא נשמר על אש גדולה, כדי שהמיתוס יוותר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטסטרדת התעשיה והמסחר של התרבות הזו. כך הקונוונציה. והמתירנות המינית, היא בעצם הודאה של הממסד בחסר יכולתו לנפק את המין באריזה המקורית, ומנסים להרשות יותר גירוי חפשי בשוליים, כדי השליטה במערכי המין תמשיך להתקיים. כלומר המתירנות הזו מחד, ומדורי רות ווסטהיימר – מאידך הם חול בעיניים, המהפכה המינית האמיתית, זו שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות שלנו, עוד לא התרחשה והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים, ואם המעצורים הללו היו מותרים, זה היה גורם אם לא לפירוק רב המערך החברתי הקיים, לפחות לחלק נכבד ממנו. 

“נשים מזיפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים”. מתוך “אין לעמוד בפניה” סידרה של  ה-B.B.C., 2001

“החיים הם מחלת מין מדבקת עם 100% תמותה”   ר. ד. ליאנג 

עד כאן, על רמת הפוסטר, איך החברה הייתה רוצה שיהיו חיי המין שלנו. ואכן ברמת הפנטסיה כולנו לוהטים כאמור. זה עובד עלינו. אך לא בדיוק מתממש אצל הרוב. ואיך באמת המיניות במקום בו הן מקבלות את ההיתר החברתי המפורש להתקיים? במערכת הנישואין? איך חיי המין של רוב הזוגות הנישואין? נראה כי קשר של שתיקה כרוך סביב כל זה. אף אחד לא בדיוק מגלה. ויועצי נישואין ומטפלים משפחתיים לא בדיוק מגלים נתונים סטאטיסטיים. ורוב הסקסולוגים לא מדברים על משבר המיניות בחיי הנישואין, אלא על טכניקות לעירור המיניות. 

אך לא כולם סבורים שזה עניין של טכניקה, יש כאלה שמדברים על משבר של ממש,  הנתונים מדברים על אחד מכל שלוש זוגות שסובל מאובדן או ירידה בתשוקה. למשל ג’ודת רייכמן בסיפרה: “אין לי מצב רוח” וכריסטינה פררה, בסיפרה: “אוקיי, אז אין לי כאב ראש”. או הספר “אני לא יודעת איך היא עושה את זה” של אליסון פירסון, בספר זה שיצא בסוף 2002 בהוצאת קנופף מתארת פירסון אישה נשואה ואשת קריירה שכל הזמן מנסה להתחמק מסקס עם בעלה כדי לישון קצת. 

כוכבת הסידרה: “כולם אוהבים את ריימונד” פטרישה היטון מנפצת את הילת הסקס מעל החיים בהוליווד, בסיפרה: “אמהות והוליווד” היא כותבת כך: “סקס בנישואים? תשכחו מזה, ואני מתכוונת לזה מילולית”. 

ובעיקר  פרופ’ קרול גיליגאן, (פסיכולוגית, מרצה וחוקרת בכירה באונ. הרווראד ואונ. ניו יורק, שעוסקת שנים רבות בחקר של זוגות נשואים במשבר) שכתבה ספר בשם: “הולדת העונג” (The Birth of Pleasure)’   בהוצאת קנופף. בספר זה היא טוענת שקיימת ירידה תלולה בעוצמת החשק המיני, ובאינטימיות הגופנית של בני זוג נשואים.  שואלת שאלות רבות, שאלות חתרניות ומציקות. למשל, מדוע רוב האהבות בחיי הנישואין מתבססות על ביטחון, הרגל ונוחיות ולא על תשוקה. תשובתה מטרידה למדי, לדבריה, שורש הבעיה הוא מוסד הנישואין עצמו, וגם הסדר החברתי הקיים שמעצב את התפיסה הפסיכולוגית שלנו לגבי יחסי אהבה בין גברים ונשים. סדר חברתי זה שולט על חיי המין שלנו דרך מיתוסים וסיפורים שמעצבים את הנחות היסוד של חיי המין שלנו. 

היא חיפשה תשוקה וסקס לוהט ומצאה אותה דווקא בשולי הסדר החברתי הקיים, עם מאהבים, מחץ לנישואים, ביחסים הומו לסביים. בכל מקום רק לא בתוך מערכת הנישואין. ממצאים אלה הובילו אותה למסקנה כי ככל שהממסד שולט יותר (כמו בנישואין) כך יש פחות תשוקה. 

לדעתה מות התשוקה במבנים מממסדיים הדוקים כמו מערכת הנישואין מבשר את תוך עידן השליטה הפטריאכלית. והיא מדברת הצורך להקים מבנה משפחתי חדש, אולי מאוורר יותר, הדוק פחות והם הרבה יותר רגשות אותנטיים ותשוקה וחום. 

מין ומיניות ללא כחל וסרק

נושא זה הנו בעייתי ביותר כי החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים, מצד אחד מעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי למיניות. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל’טאבו’אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו’טאבו’אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים. 

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות  מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש. 

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה. 

הרחבה של נושא ההפרדה בין מיניות לאהבה, במאמר שנקרא: “עסקת חבילה של אהבה ומיניות”: הנה הלינק למאמר:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_10

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך.  אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית נורא טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, הכול… כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד המשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. מה המטרה של החברה בלבלום את האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו “תולדות המיניות”. החברה לוקחת את האנרגיה הזאת לתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי המסחר והתעשייה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר “בוא נבלום את המיניות”. אנשים לא מודעים באופן כללי, אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו. בתת מודע יש המון אינטליגנציה.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד, זה לא מעניק אנרגיה. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא  הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה. 

בעיקרון, אנרגיה מינית היא לשם קיום יחסי מין. הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו לוקחים אנרגיה מינית ועושים לה שעתוק למטרות אחרות. גורדייף דיבר על עבודה לא נכונה של המרכזים, וזה מתרחש  כשאדם  כותב עם אנרגיה מינית, עובד עם אנרגיה מינית, מתקשר עם אנרגיה מינית. 

מה שצריך לעשות זה להוריד את רמת הגירוי הבלתי נסבלת הזאת לגבי מיניות. בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית.  רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי  גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר, כמה שיותר זמן בכל מיני גילאים. (אני חושב שהבעיה היא שצריך לדעת להזדקן נכון. יש דבר מאוד יפה בסתיו, בשלות וכו’, אנחנו לא יודעים להגיע לסתיו, אנחנו נסחפים בקיץ, יש מחזוריות ואנחנו לא יודעים להיעלם עם כבוד עצמי. גיל העמידה הוא סתיו, הוא בלות, הוא בלאי. כשאתה מסתכל על עץ שנמצא בסתיו יש משהו יפה עם כבוד עצמי בסתיו. אנשים בגיל העמידה לא נושאים את עצמם עם כבוד עצמי, הם פשוט נראים כאילו החיים דרכו עליהם, הם נובלים. אז הם מנסים להמשיך להתנהג כאילו שהם בני שלושים ומנסים להמשיך את המשך של הקיץ, במקום לקבל את הגיל שלך ולהיות הגיל שלך).

לגברים קל יותר להפריד אהבה ממיניות והסיבה לך היא התניה חברתית. לא הרמה הפסיכולוגית. נכון שנים נוטות לאמוציונאליות. אך הבעיה שלהן היא שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי מאוד חזק ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שדואג להן. אחרי קיום יחסי מין מתפתח אצל האישה רגשי אהבה כלפי הגבר וזה נובע מדימוי עצמי נמוך ופחד מנטישה.

בעיקר פחד מנטישה וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. כלומר, הקשר הזה בין אהבה ובין מין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה. ככה קל יותר להשתלט על זה כשזה ביחד. אם נסתכל על זה בלי שום התניות של חברה ובלי שום חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה, לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית. 

אך עם זאת קשה להגיד כי זונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן כי הן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. אחרת היא פוגמת למעשה במערכת של עצמה, היא מטשטשת, היא מקהה את הרגישות של המערכת. לפרוק אנרגיה מינית רק עם אדם שנמשכים אליו. כל אחת עם מערכת המשיכה האישית שלה.  רצוי עם אדם שנמשכים אליו. אבל אנחנו אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו… 

עכשיו, צריך להבהיר, כי ישנם הבדלים בין בני אדם בעוצמת האנרגיה המינית שמפכה בהם, אך עוצמת האנרגיה המינית לא גורמת לכך שאדם זה ימשך לבני אדם, שלא היה נמשך אליהם, לו הייתה לו פחות אנרגיה מינית. אין קשר בין המשיכה לבין עוצמת האנרגיה. אולי קשה לשלוט באנרגיה מינית עודפת, או חזקה, אבל עדיין יש לאדם  את הבחירה עם מי לשכב. עם זאת, אדם בעל אנרגיה מינית חזקה, כלומר עם צורך לקיים יחסי מין בתכיפות, יכול לעשות פשרה וזאת כי היצר יותר חזק. 

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים לגמרי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס. אני טוען שאי אפשר כבר להפריד היום בין מיניות אצל נשים לחוסר הביטחון העצמי שלהן כבני אדם. כי מה שהחברה עושה היא גורמת לנשים להיות מאוד חסרות ביטחון והמיניות זה חלק מ”אני בסדר, שוכבים איתי, יש מישהו שדואג לי”. אני טוען שמשיכה המינית הכי חזקה היא כלפי זרים. ובמיוחד אלה שאין סיכוי שנקיים איתם יחסי מין. לגברים יש פחות התניה חברתית לכן הם יותר צודקים מבחינה הזאת שברגע שהם  שוכבים עם מישהי הם כבר לא נמשכים אליה יותר, יש בזה משהו. המין הוא פורקן, אין בזה אנושיות, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. החברה רוצה שזה יהיה ביחד, המין והאהבה. כדי שהאהבה תרסן את המיניות. 

מה שמאוד חסר במין ויכול להיות במין, אין אנושיות אין אמפטיה, זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זה תקשורת. אפשר להשתמש במין כדי לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. תוך כדי האקט לדבר: “איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי”. אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. לדעתי צריך לתקשר. מיניות משתבחת ומתעדנת  כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין. 

אמנם החומרים כאן הנם רדיקלים למדי, אך אין דבר יותר פשוט מהמיניות אבל אנחנו עושים את זה לדבר המסובך ביותר בעולם. אנחנו – החברה האנושית. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת “לפחות שהוא יעריך את זה”. ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה רק בגלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה –  ככה הוא מרגיש שהוא שאקל, הוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה). אם לא מצפים לשום דבר חוץ מסטוץ זה מאוד פשוט.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי:  emotional security  . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלי למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת  שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה ש\ל האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא ‘דפוק וזרוק’ או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.

נשים נורא מסובכות ודפוקות לגבי המיניות של עצמן ואין אפשרות שאישה תהיה אמיתית כמעט עם המיניות שלה. האישה יותר מינית מהגבר והיא יותר יצרית מהגבר, ויש המון צביעות וחוסר כנות ביחס של האישה כלפי המיניות של עצמה. אם הנשים יעזבו את כל ההתניות, את כל הזיופים, כל הצביעות ויסתכלו על המיניות שלהן בעיניים, זה יהיה די קרוב למה שמתואר כאן.  הנשים הרבה יותר שטופות מוח על ידי החברה בקשר למיניות שלהן מאשר הגברים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה  לאיבר המין של התינוק. הוא  סימן לכך שהדת השיגה אותו,  אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס. החיבור בין אהבה ומין הוא חיבור של אינטרס חברתי, אם  בודקים את הבנאדם ללא חברה, ללא תרבות, ללא נרמול,  לא מוצא בהכרח ששני הדברים האלה צריכים להיות כרוכים זה בזה. 

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא.  הנורמה הזו היא מלכודת.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: “אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו.” הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.

כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין  החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו’. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית,  self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך  זהself concisenes  ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות  לעצמך  self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה  self awareness : “מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?”. מודעות מבפנים החוצה זה: “מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?”, וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך. 

מאז ותמיד היה קשר בין אוכל ומיניות. מיניות זה בשר, מה שמעלה סימן שאלה לגבי מיניות של צמחונים. יכול להיות שלאנשים צמחוניים יש  סייגים כלפי המיניות, כי מין זה בשר. מי שאוהב בשר, אוהב מין ואוהב גם אוכל,  לא אוהב מאכלים יבשים. מין זה עסיסיות, מין זה יצרים, מין זה בשר. לא כל הצמחונים, אבל ישנם כאלה הפוחדים מהיצרים של עצמם.  יש פה מניע פסיכולוגי. הוא חושב שהוא עושה את זה בגלל שהוא לא רוצה להרוג בעלי חיים אבל כשבנאדם שרואה בשר ומסתייג הוא עושה גם כך לגבי המין. זה המין – בשר, מיצים.

לכל דבר ישנו הצד הנגלה והצד הנסתר. וכדי להבין אותו יש לחדור דרך הרמה הנגלית, אל הרמה הנסתרת. הרמה הנסתרת נגלית דרך המטאפורה. 

(הרחבה לנושא זה, במאמר חדש שלי בן שני חלקים: 

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=15_18

: http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=15_19

)

בשר הוא מטאפורה ליצריות, כשבנאדם נמנע מבשר יש פה מטאפורה להימנעות ממשהו אחר. ההימנעות נובעת ממה שבשר מייצג כי אנחנו חיים גם ברמה מטפורית.

גבריאל רעם

20.8.2005

מאמרים שלי בנדון:

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_7

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_8

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_9

http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=12_23

המרד ההומו לסבי

ואי אפשר לדבר על מיניות ומרידה, מבלי להזכיר את המיניות ההומולסבית. ואיך הם נכנסים לנושא זה?  

ובכן, נדגיש שוב שהמין אצלנו הוא דבר שיש לגביו הכי הרבה פנטזיות והכי הרבה אכזבות. ומעט מימוש בריא והדדי. אז מה זה בכלל מין בריא או אמיתי? על זה ידוע לנו מעט מאוד, אנו רק יודעים על המין הלא בריא שהוא נחלת הכלל, דוגמא? למשל, המיניות היום היא נחלת הכובשים ושדה הדיכוי של הנכבשים, (נכבשות – למעשה). אך מה קורה לאלה שאינם מסוגלים להיות חלק מן הקנצנזוס הכוחני הזה של המיניות? אלה שהם רגישים יותר? ובכן הם  מרגישים קושי לחיות עם המיניות במערך המיני הנוכחי והם יפלטו מהמערך או ימרדו –  הומואים ולסביות הם מרדני המין של המאה הזו. הם בעצם מכריזים מרד על מערך המין הקיים. אבל תוך כדי הכרזת המרד מקריבים את המיניות האותנטית שלהם. מנקודת מבט של ספר זה נראה כי ברמה מסוימת ההומואים והלסביות הם מהפכנים, אך לא מתוך בחירה; מהפכנים בתוצאה, אך בתוך תוכם, ברמות שונות של מודעות, ישנה המהפכנות. ואיך הם מהפכנים? ובכן המהפכנים באים בדרך כלל מקרב אלה שהם רגישים לעיוות וחוסר צדק. נפשם הרגישה לא יכולה לשאת את זה ואז או שהם משמידים עצמם או יוצאים כנגד זה שצורב את רגישותם. הרגישים נשרפים ראשונים. ומה לגבי ההומואים ובכן המערכת המינית שלהם יותר חשופה ויותר רגישה ועל כן היא ‘נשרפת’ בנקל. הם פילם רגיש מידי, שנחשף לאור עז מידי. ההומופוביה אינה בעצם הבעיה שלהם, הם ראי מעוות של מיניות החברה, מיניות חולה. כלומר, מנקודת מבט זו ההומואיות והלסביות הן תגובות קוטביות לעיוות בסיסי ביחס למין בחברה. הם רק משקפים את הבעיה על ידי תגובתם החריפה. כמו שכתבתי במקום אחר בספר זה, על הפסיכופטים, שהם תגובה קיצונית למציאות קיצונית. כלומר ההומאיות והלסביות, מנקודת מבט זו, הן נסיון קיצוני וקוטבי לאיזון מיני של אלה שלא יכולים לשאת את העיוות שקיים בחברה ביחס למין.

וכדי להבין את התופעה דרך הסבר זה הבה ונזדקק לדוגמאות מתחומים אחרים. והרי שתי דוגמאות: במשפחה, ככל שישנם יותר דברים שהמשפחה מדחיקה כי אינה מסוגלת להתמודד עימם, כך היא ‘תחפש’ מישהו במשפחה שיהיה חלש או פגיע או רגיש ו’תלביש’ עליו את ‘המחלה’, והוא יהפוך לשעיר לעזאזל של כל המשפחה, שתמשיך לרחוץ בניקיון כפיה החיצוני כביכול, בעוד שהוא יפתח (פתח מתחת לאותיות פא ותף) נאורוזה או פסיכוזה. וכאן הדוגמא השניה: המשוגעים והפושעים הם לא נושאי השיגעון והפשע של עצמם אלא של החברה, הם פשוט הכלי שבו הפשע מצא מקום. וכך הם מאפשרים לחברה להמשיך ולהיות מה שהיא, כשהסטיה הנורמטיבית שלהם הוא המחיר שהם משלמים בכדי שהחברה תמשיך להראות שפויה. כך שהאמת של החברה נמצאת בשוליים שלה וככל שהשוליים של החברה הולכים ומתרבים  – כך אות וסימן הוא שהפרברטיות של החברה יותר חזקה.

מנקודת מבט זו, אם ההומואים והלסביות היו חיים באי בודד לא הייתה להם סיבה להמשיך להיות כאלה. כלומר, מה שנאמר כאן הוא שהתופעה היא יותר תופעה סוציולוגית מאשר פסיכולוגית, והיא מתרחשת לא כתוצאה מאיזה שהוא קוד בתוך עצמם אלא זה עניין חברתי; הם הקורבן, והקורבן הוא הדפוק, החלש או הרגיש, ובמקרה זה הם הרגישים.

אם יש תחום בו המהפכה היא אמיתית היא בתחם המיני;  והמפכה הכי משמעותית בתחום המיני היא המהפכה ההומו-לסבית. כאן באמת באים בני אדם ו’יורקים לבאר’ ממנה נולדו. על ידי עצם הבחירה החריגה שהם בחרו, הם לועגים לקונוונציה המינית ששולטת על חיי גברים ונשים בעוצמה שכזו. והנה באים ההומואים והלסביות ואומרים כי ‘כעוצמת המשיכה שלכם לבני המין הנגדי – כך עוצמת המשיכה שפועלת עלינו לגבי בני מיננו’. מה ששם בפרופורציה נלעגת את כוח השמיכה של ההטרוסקסואלים, למין הנגדי. ובכך האיום על הסדר הקיים עצום. ואכן שינאת ההומואים תמיד הייתה גדולה. הם התחבאו והסתתרו, (ראו בהקשר זה את השיר: ‘זן נדיר’, של קורין אלאל), לא מרדו, אך הקימו רשתות מחתרתיות מפוארות .

עוד בתחילת המאה זרקו את אוסקר ויילד לכלא על כך. ניתן להגיד שווילד היה אולי ההומו הפוסטמודרני הראשון, הראשון שהטיל ספק בצורך להתחבא, הוא היה אדם אמיץ בכך שהוא לא רק ביקר את החברה נמרצות על צביעותה בכתביו, הוא גם הקריב למעשה את חייו כדי לצאת כנגד הצביעות הזו, ושילם על כך מחיר כבד מאוד. והאמת היא שווילד לא נשפט על היותו הומו, אלא על זכותו לאתגר את המשטר המיני הקיים על ידי האנטיתיזה. כיום, משפטו נראה כפארסה, ואכן מאז זרמו הרבה מיים מתחת לגשרים רבים וכיום ההומואים יוצאים מן המחתרת והמהפכה הפכה למהפכה לכל דבר, הם יוצאים מן הארון, צועדים ברחובות –ב’יום הגאווה’, ממלאים מדפי ספרים בחנויות הספרים ובספריות. עולם הסרטים מאכלס יותר ויותר סרטי המואים. מועדוני ההומאים מתרבים. ובעיקר כמעט בכל סידרת טלויזיה ישנו הומו אחד לפחות, ופה ושם גם איזו לסבית. הם יצאו מן החרם והפכו לתת תרבות, ומקבלים בתקשורת ייצוג אקווילנטי למספרם באוכלוסיה, כמו השחורים, פמניסטיות, מעוטים אתניים ודתיים וכו’. הם מיעוט, אך מיעוט קיים, לא מיעוט מוכחש.  הם קיבלו זכויות, (להינשא, להיות הורים, לשאת במשרות רמות וכו’) ובכך הם בעצם ויתרו על המרד. זו דוגמא קלאסית כיצד המהפכה ניצחה את המרד. (ראה פרק על המהפכן והמורד), כי כשמחתרת מוותרת על נשיאת נס המרד בשם המהפכה, קיים סיכון שהמפכה תצליח מהר מידי, המרד מתמסמס, וקריאת התגר כנגד הסדר הקיים מוחלפת ב’זכויות’ שהקנתה להם המהפכה. 

התאוריה הקווירית: ומה באקדמיה? ובכן, המרד ההומו-לסבי כבר מזמן לא שוכן בשוליים, הוא לא רק במרכז הוא הגיע עד תוככי הממסד. מי חשב בתקופתו של אוסקר ויילד שיום יבוא ואת הנושא ילמדו באוניברסיטה? נושא זה ידוע באקדמיה בשם ‘התאוריה הקווירית’, והיא מאירה באור ביקורתי מושגים כגון; נורמליות, קהילה, זהות, אחרות, פרטיות וסובלנות. היא לוחמת לא רק בעבור התופעה ההומו-לסבית, אלא מנסה באופן כללי להרחיב את את מושג הנורמליות, שיאפשר ליחיד להציג בציבור ייחודיות וחריגות מכל סוג שהוא. ה’תאוריה הקווירית’ חושפת את הדרך בה מנגנוני כוח ושמרנות עובדים באמצעות הפרטים הקטנים- בייצוגים תרבותיים בספרות ובקולנוע, בפסקי דין, באופנות, בשפה של תקשרות ההמונים, בתיאוריות האקדמיות. בכל הקשרו למיניות – התיאוריה הקווירית (דרך דוברים כמו: מישל פוקו, ג’ודית באטלר 6)  ואיב קוסובסקי-סרג’וויק)  מוצאת בעצם כי החלוקה ההיסטורית בין ‘הומוסקסואליות’ ל’הטרוסקסואליות’ היא המקור לדיכוי ולהגבלת החירות האנושית .  אך הדברים אינם כה פשוטים, ‘התיאוריה הקווירית’ נמצאת בויכוח עם הגישה הליברלית. הגישה הליברלית הינה יותר מתונה היא מייצגת את המודרניות, בשעה שהתאוריה הקוירית מייצגת את הגישה הפוסטמודרנית. ובמידה מסוימת הינה צעד מרדני אחד קדימה על פני הליברליות, שמנסה לגרום לכך שהחברה תקבל את החריגים, ודואגת לזכויות עבורם, (אך דווקא על ידי דאגה לזכויותיהם, היא שומרת על אותו סטאטוס קוו, בו  בו החריג הוא חריג). הליברליות למשל, מקבלת בברכה את הגולבליזציה, מכיון שבעולם בו כוח הקניה חשוב, גם המואים מתקבלים בברכה, (בתנאי שיש להם כסף…).

וכך, הליברלים שדואגים לזכויות ההומאים והלסביות, הם שנמצאים כיום בקצה הקונפורמי של הויכוח על הנושא. ועם זאת הליברלים בהחלט לא חשים נחותים בויכוח הזה; אחד הדוברים הראשיים שלהם הוא הפילוסוף האמריקני רי’צארד רורטי 7) שטוען כי כל העיסוק הזה בתיאוריות הקויריות וכו’ מסיט את תשומת הלב מן הבעיות החברתיות  הבוערות באמת, כמו למשל דיכוי וניצול של עובדים עניים על ידי בעלי הון, ושל חלשים באשר הם על ידי חזקים. ועם זאת, ולמרות רוח הקידמה הסופר-נאורה המנשבת מדברי נושאי התיאוריה הקווירית –  היו דברים מעולם, התיאוריה הקווירית לא המציאה שום דבר חדש בהציגה את הסוגיה ההומוסקסואלית  באור חיובי. כנראה שהדברים סובבים בגלגל, כי כבר בזמן יוון הקדומה הציגה האליטה האינטלקטואלית את סוגית ההומואיות באור חיובי ביותר. הנה אריסטופנס מתוך ‘המשתה’ מאת אפלטון:

“… ולכן כל אחד מאיתנו אינו אלא שבר-אדם, שכן האדם פרוס כמו דג הסנדל, שניים שווים אחד. וכל אחד מאיתנו מחפש תמיד את החלק השני של עצמו, וכל אלה שהם שברים של המין המעורב שנקרא אז אנדרוגינוס, אוהבי נשים הם, ורבים מן הנואפים מוצאם מהמין הזה, ואף הנשים שהן רודפות גברים ונואפות נוצרו ממנו. ואילו אלה מבין הנשים שהן שבר של אשה, אינן נמשכות בדרך כלל לגברים, אלא יותר לנשים, וכל הנשים המכונות ‘לסביות’ מוצאן מהמין הזה. ולבסוף, כל אלה שהם שבר של זכר רודפים אחרי זכרים, וכל עוד הם קטינים, מעצם היוםת שברםי של זכר, הם נמשכים לגברים ונהנים לשכב ולהתחבק אתם, ולפיכך הם הטובים בנערים, שכן הם הגבריים ביותר מטבעם. יש אמנם הטוענים שהם חסרי בושה, אבל דבריהם רק שקר וכזב. לא מחוסר בושה הם עושים זאת אלא מאומץ הלב והגבורה והגבריות שלהם, כי הם שמחים לקראת מה שדומה להם. וההוכחה הגדולה לכך היא העובדה שרק נערים כאלה, לאחר שהתבגרו, מתגלים כגברים של ממש בכל הנוגע לענייני המדינה. כי משנעשו גברים, הם עצמם פונים לאהבת נערים ולפי טבעם אינם מייחסים חשיבות לא לנישואים ולא להולדת ילדים אלא עושים זאת מתוך חובה ומכורח המנהג. ובמה שנוגע להם עצמם, היו מעדיפים להישאר רווקים ולבלות את חייהם זה עם זה”. 8) 

לסיכום, לאחר שסקרנו את מצבה העגום והמשונה של המיניות בימינו ובתולדות האנושות. מבט אחד אחרון, לבדוק איך זה היה יכול להיות, אולי.  ולשם כך ניזדקק לבדוק את הקרובים לנו ביותר מבחינה גנטית, את אחינו הקופים. 

מיניות אצל קופים, כקנה מידה להשוואה

אז ראשית, האם ניתן בכלל ללמוד משהו מן הקופים על המיניות שלנו? ובכן הקופים הללו יכולים להעניק לנו קנה מידה שביחס אליו ניתן להבין איך היו בני האדם יכולים להיות מבחינה מינית – לו היו נותרים טבעיים לטבעם.  וכדי להבין זאת יותר לעומק, צריך להבין כי זו אינה עוד השוואה עם חיות, שהן דומות לנו אך גם שונות, כי כשמדובר על קופים צריך להבין עד כמה הדמיון בינינו גדול; הגנים שלנו נבדלים מהם בפחות מ5%. קופי האדם הגדולים הם הפרימטים היחידים מלבדנו שהם בעלי מודעות ברורה לקיומם העצמי ולעולם הסובב אותם. וישנן חוקרות, למשל כמו הביולוגית עמנואל גרונדמן שעובדת במוזיאון לטבע בצרפת, והמתמחה בקופי אדם גדולים, שהולכת צעד נוסף קדימה; היא מאמינה שיש להם אף צורה פרימיטיבית של מה שנקרא תודעה; הם מודעים לקיומם ולקיום העולם מחוצה להם.  

בתוך שרשרת האבולוציה, אנו מוצאים קופי אדם גדולים שהם קרובים לנו יותר מאשר אחרים, ואולי הם מושאי התצפית הטובים ביותר. ומבחינה אבולוציונית זה מסתדר ככה; הרחוקים ביותר מאתנו הם האוראנגוטנגים, אלה התפתחו לגורילות, מן הגורילות התפצלו השימפנזות, השימפנזות התפתחו לבונבואים, ואלה לבני אדם. כך שהקרובים לנו ביותר מבחינה אבולוציונית הם הבונבואים. מתצפיות שנערכו בהם בשנות השמונים עולה כי הקודים הגנטיים של הבונבואים ובני האדם נבדלים בפחות ב- 2%. והנקודה היותר מעניינת לענייננו הוא שלהבדיל משאר קופי האדם, אצלם הנקבות הן השולטות. ליתר דיוק זו הנקבה המבוגרת. למרות שהזכר חזק יותר פיסית, הוא בורח כשהנקבה הבונבואית תוקפת.  וכאן באה הנקודה המעניינת והשייכת לענייננו; סכסוכים אצלם, לעולם אינם ארוכים מדי, מין הוא הדרך החביבה עליהם לאחות קרעים. הסיסמא שלהם היא ‘עשו אהבה, לא מלחמה’. ובכלל, במבט ראשון נראה שבונבואים מבלים את כל היום בסיפוק תאווה אחת; דחף המין הבלתי נלאה שלהם;  היחסים החברתיים שלהם מעודנים ביותר, ההתעסקות המינית עושה אותם שלווים יותר. וזה הפוך מאשר אצל השימפנזים הקולניים והנמהרים יותר. להבדיל מהבונבואים, אצל השימפנזים, אלה הזכרים השולטים בקהילת השימפנזים, החברה שלהם מאורגנת במערך פירמידלי, בראשה מנהיג שיעשה הכול, כולל כוח, כדי להגיע לשליטה. ובכלל לשימנפנזים זכרים ישנו דחף חזק ביותר לשליטה. 

וכך אנו רואים כאן, שתי גישות שונות למין; גישת השימפנזים ממשפחת האורנגוטנגים, שהם פחות דומים לבני האדם, וגישת הבונובואים ממשפחת הגיבונים שהם הדומים ביותר (בקרב קופי האדם הגדולים) לבני האדם; כל אחד מהם מייצג אספקט אחר; הגישה של השימפנזים מזכירה את הגישה השולטת אצל בני אדם, הגישה הגברית; אצלנו ואצלם שלטת ההיררכיה, אצל שנינו קיימים  מאבקי כוח, מאבקי שליטה, והזכר עושה הכל, כדי להגיע לראש הפירמידה. כשפורצים סכסוכים כמעט תמיד פותרים אותם באלימות, והכוח מתגבר על יישום הדחף המיני. המין (כיישום מגוון ויומיומי) אינו שכיח במיוחד, והוא נחלתו הבלעדית כמעט של השליט, וזה ניתן לו כחלק ממערכת התגמולים על עצםהיותו שליט, כחלק מן הטריטוריה. אצל הקבוצה השניה, הבונובואים, אנו רואים איך בני האדם אולי היו יכולים להיות, כאמור, שם הנקבות הן השולטות, הן החזקות, אך המדרג ההיררכי הוא לא אלים או נוקשה, וכל הסכסוכים נפתרים בדרך של מיניות. המיניות בקבוצה הנמשלת על ידי נקבות היא חופשית, פתוחה ומשוחררת, כמעט כל הזמן עושים סקס, בכל מקום וכמעט בכל מצב. וזה יוצר אוירה חסרת מתחים או לחצים.

מעניין להסיק מכך עלינו; שהמין אצלנו רק נראה כחופשי ומוביל בחיינו, אך הוא נדחק הצידה מפני מאבקי כוח ואלימות. והוא לא מתירני, אלא רווי מעצורים ומתחים. וכך הוא מהווה חלק מעולם של כיבוש ושליטה,  לא חלק מעולם של אחווה וידידות. הוא בעיקר משמש תגמול לזכר השליט, על הצלחתו להפוך לזכר אלפא. כאן, המיניות אינה מביאה פורקן ללחצים, אלא היא ממושטרת על ידי הכוחנות של הזכרים השליטים ומתועלת לטובתם, הם קוצרים את מירב המיניות.  המיניות היא פרס על כוחנות, ולא דרך דמוקרטית לשחרר לחצים ומתחים. זה גם אומר, כי המיניות של האישה שונה מזו של הגבר. אצלו המיניות נתפסת כחלק מעולם שבו יש חלשים וחזקים, מכניעים ומוכנעים. עולם בו המין הוא לא הנאה ושחרור ושיתוף, לא פיצוי על מאבקים.  מיניות האישה, לעומת זאת,  היא ידידותית, חופשיה, חסרת מתחים,  חלק טבעי מעולם של אנושיות, אהבה, תקשורת, והרמוניה. בפסיכולגיה של האישה המין הוא חלק מן הנשיות הטבעית שלה, היא לא פרס, והגבר הוא לא אתגר להשגה, אלא חלק מן ההבעה החופשית של אנושיות ואמפטיה בין בני אדם. אצל הגבר המיניות הוא פרס שהוא מקבל על היותו זכר שליט, תחרותי וכוחני; הנשים נתפסות בעולם כזה כחלק ממערך הפיצוי בעולם תחרותי של גברים. 

פרק מס. 2. הפרה הקדושה של האהבה

ר. ד. ליאנג על ארוס והאהבה:

“איני חושב שלארוס יש כשלעצמו קשר רב לאהבה, והכוונה לאהבה במובן שבדרך כלל אנו משתמשים בו כשאנו מדברים על אהבה, אהבה במובן שהיא קשורה לדאגה שוחרת טוב וחמלה לגורל של אנשים. אך כשארוס נכנס דרך הדלת, לעתים קרובות האהבה מתעופפת דרך החלון. חדרי מיטות הם בין המקומת המסוכנים ביותר על האדמה, ואני מאמין שזה המצב במדינה זו, שרוב פשעי האלימות שמבוצעים בה מתרחשים בחדרי המיטות יותר  מאשר בכל מקום אחר. 

אך לארוס עצמו, אין קשר רב לאהבה. ואני חושב שגם אין לו קשר רב לאמת. וכמובן שמעולם לא היה לו קשר כזה”…

“נסיכות יכולות לנשק צפרדעים, אבל נסיכים אף פעם לא מתאהבים בקרפדות”. 

                                                                                                 יעל שוב, הארץ, תרבות וספרות, 14.12.2001

If you don’t like someone, the way he holds his spoon will make you furious; if you do like him, he can turn his plate over in your lap and you won’t mind.

         – Irving Becker

Love is the word used to label the sexual excitement of the young, the habituation of

the middle-aged, and the mutual dependence of the old. 

    –John Ciardi

There is only one sort of love, but there are a thousand copies. 

    –Franחois de La Rochefoucauld

All mankind loves a lover. 

    –Ralph Waldo Emerson

Love is a canvas furnished by Nature and embroidered by imagination. 

    –Voltaire

The way to love anything is to realize that it might be lost. 

    –Gilbert K. Chesterton

Love’s like the measles, all the worse when it comes late. 

    –Douglas Jerrold

Love: the delusion that one woman differs from another. 

    –H. L. Mencken

Love does not consist in gazing at each other but in looking outward together in the

same direction. 

    –Antoine de Saint-Exupy

על פניו, נראה שאם יש תרופה לחלק גדול מן החולאים של החברה שלנו, חולאי תחרותיות, ניכור, אטימות לזולת, חמרנות, חוסר בחום ואנושיות – הרי שהאהבה מגלמת את הקיום של תרופה שכזו. 

ואכן, נראה, שהאהבה היא התשובה, ובמקום שיש אהבה –  רב הצדדים השליליים של חיים בחברה קשה, תובענית וחסרת הומניות זו – מתרככים, אם לא נעלמים לגמרי. 

מנקודת מבט  ספקנית, ביקרותית ומרדנית יותר –  הדברים נראים אחרת, כמעט הפוך; 

נראה שיותר משהיחידים בחברה זקוקים לה לאהבה, זקוקה לה דווקא החברה. דווקא החברה שביום-יום שלה – בלחם וחמאה שלה – היא חסרת רחמים, חסרת התחשבות, חסרת התייחסות לגורם האישי-אנושי – זקוקה מאוד למניפסט, לפוסטר, כלשהו – שמסתיר ומשכיח את מלחמת האינטרסים חסרת הרחמים שמשתלחת כמעט בין כל שני בני אדם. פוסטר שלוחץ על כל בלוטות הרגש היותר חזקות. וזאת  כדי לשכוח מחד את חוסר האנושיות, ומאידך להאמין שלא זו בלבד שחברה זו  אינה ממליכה הצלחה והשגים על פני חום אנושי, אלא שהיא אפילו מאמינה בדברים יותר מרחיקי לכת, יותר אישיים מאשר חום אנושי; ‘הנה, זו חברה שמאמינה באהבה! נו תגידו,  יש דבר יותר לא מנוכר מאשר האהבה’? אך אם נבדוק את עניין האהבה, בזכוכית מגדלת, הרי שהיא זוכה לרייטינג כה גבוה לא בדיוק  בגלל שהיא אכן המזור העיקרי לחולאי הניכור והתחרותיות, אלא יותר  בגין פרסומת בלתי פוסקת, שיווק ומסחור אדיר שנעשה לה ועימה; כמעט כל השופרות התקשורתיים שעומדים לרשות הממסד, מריעים בקול גדול עד כמה היא נפלאה ונהדרת. ולא רק כל נציגי הממסד (מרצים, פסיכולוגים, יועצים וכו’) גם אפיקי האמנות הבידורית, כסרטים וסדרות טלויזיה וכל אפיקי המסחר והרווח עושים בה שימוש מפליג; כמעט כל פרסומת כל מודעה, משתמשת באהבה כמקדם מכירות.

 וכך כולם יוצאים מורווחים ממנה: האדם הפשוט שמקבל את הבשורה שכל אחד יכול לאהוב, כל אחד יכול להאהב. ואם אך הוא יאהב –  כל ההתנכרות והאטימות והיחס המכאני לבני אדם – יעלם (עבורו, והוא יצא להפיץ את בשורת האחווה והאינטימיות לכל מי שיפגוש). וכמובן שגם הרשויות עצמן שבעצם מאכילות את התושבים בכפות ענקיות של שבח לאהבה –יוצאות מרווחות מן התדמית שעתה מודבקת לכל מי שמשבח את האהבה. ותרבות שיש לה תדמית של מי שמאדירה כל כך את האהבה, לא יכול להיות שהיא אותה תרבות שנותנת מחסה ואולי חלילה אף מעודדת אנשים להיות  מנוכרים ואף לעתים מתנכלים אחד לשני (למען השגים אישיים והצלחה). 

כולנו יודעים שהאהבה היא בעיקר הבטחה, תקווה, שטר שלרב לא נפרע. (ואם נפרע, זה לזמן שלא עולה על שלושים וששה חודש, וגם אז זה לא לגמרי הדדי ברוב המקרים). כולנו יודעים מה קורה לרובן של האהבות הגדולות; ומה היום-יום והריאליה של האפשרי,  עושות לחזון הבלתי אפשרי של האהבה. כי אם אנו מדברים על ‘מבחן המציאות’, הרי שמעט מאוד אהבות שורדות שם. אהבות מתקיימות יפה בסרטים ובשירים, אבל בין המיקרוגל לטלויזיה –זו בעיה, כמו שכותב ג’ורג’ בראסנס בשירו: ‘לא אבקש את ידך’. כך שהאהבה משמשת שימוש כפול, ושני השימושים הם לאותו הכיוון; מצד אחד להשכיח או להעלים את בעיית הניכור, ומצד שני לתת לאנשים את התחושה שמדובר פה בחברה נהדרת; הנה למרות שאנשים נמצאים בתחרות קשה האחד עם השני וקורעים האחד לשני את הצורה בעבור פירור של הישג במרוץ העכברושים התלול אל פסגת ההצלחה – הנה, יש אהבה. 

מבחינה זו האהבה דומה לדת, בכך שיש כאן כאילו איזשהו ‘דאוס אקזמכינה’ – גאולה מחוץ לחיים, כלומר, בן אדם חי את חייו, סובל את החילוניות, (את העדר הרוחניות בהקשר הדתי, את העדר האנושיות בהקשר האהבה) אך מתנחם בהגרלת הלוטו הגדולה שתיפול לחיקו כשיגלה את אלהים – בקטע הדתי, וכשימצא אהבה –בקטע הרגשי והבינאישי.  וככל שהחברה מנוכרת יותר, כך יש לה אינטרס יותר מובהק לפרנס את תקוות האהבה וקשר האהבה. מדובר פה בעצם בכך שכשני אנשים מתאהבים זה בזה, שניהם באים לאהבה כשהם סובלים מניכור, חיים בחברה אטומה וקרת לב, שלא אכפת לה מתושביה, אך כשהם מתאהבים הם  מסתגרים בחדרי חדרים ועושים את הסצנה הדרמטית הגדולה של האהבה. יש כאן שתי סתירות; סתירה אחת היא  בניגוד שבין החרישיות של חוסר האנושיות לבין הבומבסטיות של האהבה, וסתירה שניה טמונה בעובדה שבין כלל בין האדם שורר ניכור  בעוד שהאהבה שמורה רק לאנשים מסוימים (בדרך הנאים והמושכים שבהם). בשתי הסתירות הללו קיים מסר, והמסר הוא, שהחום האנושי (שהאהבה באיזשהו מקום אמורה להיות נציגתו הפוסטרית והמיוחצנת) שמור אך ורק לאירועים מיוחדים, לחגיגה. והמסר הזה מפקיע את האהבה מן העובדה שזה (אמור להיות) לחם חוקנו היום יומי ואויר לנשימה.

האהבה לוקחת בעצם אמת פנימית שהיא מפונמת  בתוך כל אחד מאיתנו, אמת  שאומרת שאתה מיוחד, יש בך ייחוד ודברים נפלאים ואהובים מאוד שיכולים לצאת מן הכוח אל הפועל ולנצנץ  (במידה ותגיע לקשר עם המקום הזה בתוכך). כולנו יודעים את זה עמוק בתוכנו, יודעים ומרגישים שיש בנו משהו שיכול להיות מאוד נאהב, מאוד אהוב, ובמקום לפגוש את אותה נקודה בעצמנו ולהיות בקשר עימה, אנחנו בעצם עושים מעין עיסקת חליפין באהבה, אומרים משהו כמו; בשם הבדידות והניכור שלך, בשם היאוש שלך מן היחס של אנשים אליך, אני אתן לך הערצה בלעדית ואתיחס אליך (בגלל כל החוסרים הללו שלך, שהם גם החוסרים שלי) כאילו שאתה כבר מנצנץ   באור יקרות, כאילו שכבר הצלחת לגעת באותה נקודה בתוכך’. ואהובי, או אהובתי, עושים עימי את אותה עיסקה; בשם הבדידות והיאוש שלו מיחסי אנוש – הוא מעריץ אותי ועוטף אותי באור יקרות. זה מעין חוזה אמוציונלי בין שתי נשמות בודדות. אך אף אחד מהם לא נגע בשום נקודה עמוק בתוכו, ושניהם אנשים שחיים בצד המנוכר של עצמם,  אך ברגע שהם נפגשים כל אחד מהם מאמין ומרגיש שהוא נמצא באותה נקדה מופלאה ונפלאה של אישיותו, כי זה מה שהזולת רואה בו, ועל כן – כך הוא מרגיש. (כלומר, תחושה זו של קשר עם אני פנימי חם, אנושי ומופלא –אינה נובעת מבפנים מכוח עצמה, אלא היא באה מבחוץ בכוח היחס הקנוי של אחר אלי. ויחס זה הוא שם לא בגלל שבאמת יש בי את זה יותר מאשר באחרים, אלא בגלל שזה מתאים לדרך בה זה שאוהב אותי מעוצב; זה  מה שחסר לו בתוך אישיותו). 

אפשר לקרוא לזה, עיסקה רגשית, שבאה במקום הקרנה של ההוויה הפנימית. 

כי האשליה הגדולה ביותר היא האהבה.

הרי משך כל נעורינו בורחים אנו מן ההתמודדות עם הייחוד והבידוד של אישיותנו וקיומנו – אל החברה. שם מגלים אנו את הסתמיות והחיקוי השבלוני של הקולקטיב האטום. ואז אנו מחפשים את ‘הפיצוץ’ הגדול ביחסים אישיים של אהבה אמיתית, סוחפת וטוטלית. אך מה שאמור להיות הפיצוץ הגדול, האיחוד הגדול, הוא הפסטיבל הגדול של האנוכיות. אנוכיות  ביחס למושא האהבה. הזולת, ההופך למעין מוצר צריכה.  העניין שאנו מגלים באחר/ת  אינו קשור כלל למהות הייחודית שלו כמושא אהבתנו –  אלא ביחס ישיר למידת התענוג וההתמוססות שאנו חווים באמצעותו – תוך כדי צריכתו\ה. כך שאין כאן הקשבה לתוכו של האחר, כפי שאין אנו מקשיבים למהותו של התפוח – תוך כדי אכילתו – מלבד היותנו מוקסמים מן החידוש שבטעמים הלא ידועים והשתקעות במכלול התגובות שהוא מעורר בנו. אריך פרום, בסוף ספרו  “אמנות  האהבה” אומר, שאין אפשרות לגלות ענין אמיתי ואלטרואיסטי באחר – אם לא  עברנו תהליך  מסויים (פוסט-אינפנטילי) בתוך עצמנו. ולאחר שנות  נישואין אחדות, -כמו בכל תהליך של צריכה ממושכת – הפה כבר  התרגל לאותם הטעמים, ההופכים לשגרתיים והפוסקים מלהזין את  הפנטסיה של פעם. עתה –  המגע שוב אינו מרגש, יד היא סתם יד, ליטוף הוא עוד ליטוף וחיבוק הוא כריכת שתי זרועות סביב  אדם מוכר. ומהותו ויישותו האמיתית של בן\ת הזוג מוסיף להיות הנעלם הגדול שטרם נחשף לעומקו. נעלם זה שהוא  המציאות האמיתית המניעה את  התיפקודים היום-יומיים – שלו\ה, והנמצאת בבסיס הבעיות האישיות -שלו\ה – בהווה והאשליות של פעם,  הנעלם הזה, המציאות הנסתרת הזו של האחר  – היא  גם ההחמצה הגדולה ביחסים זוגיים. לאחר שנגוזה אשליית האיחוד הרומנטי,  ועם צמיחתם – במקרה הטוב – של ידידות, חיבה והערכה – עדיין נותרה השאלה:  מי הוא באמת האחר? מה באמת חי בו?  מה מניע אותו?  האם נוכל אי- פעם להפגיש בין יישותנו ליישותו מעבר למחסומי  ההרגלים, המיגננות, המסכות  והתיפקודים המכניים? או האם רק נשוב ונכאב את אשליות אהבת אתמול, מושלכות זרוקות על הרצפה?

להיות נידונים   לגלות בהיכל הכלים השבורים של האהבה.

ואיך זה בכלל מגיע לכך שהאהבה הגיע להיות היכל כה שגיא ורם ונישא? 

ובכן זה מתחיל בכך שמלכלחילה אנו נתונים בין הפטיש והסדן;  בין פטיש העבר לבין סדן העתיד. 

העבר  מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, המאיימים עלינו מבפנים.  כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים – דמות הצל של האני האחר.  זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה ודמונים אחרים – כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות סלון מאופקות וסטריליות.

העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות:  הבדידות, חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי,  חופש הבחירה של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת זיקנה ומוות.

ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר.

ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת, מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות  הסתרה והצפנה של  אותם חלקים  באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם  עם המהוגנות הזעיר בורגנית. אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים  -של  היצרים הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים האישיים. 

והשני – הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך. תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר,  גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים שהותרנו בצעירותנו ל-‘אחר כך’  – והנראים עתה אבודים בעליל.

בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני, ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח  איזה שהיא מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר, ההולכים ומתעצמים מבפנים – ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה של המובלעת הזו  הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות, בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו  המושלמת מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה שתסחוף אותנו למקומות אחרים.

ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה – בכל אמצעי התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי.  “אהבו, אהבו” אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, “אין כמו האהבה”, בשירים, באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש.  כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה השקר הגדול. איפוא בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה – כן, תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו  אפיק ההימלטות של שני אומללים  מן העבר (דמונים), העתיד ( זיקנה ומוות), וההווה (בדידות וריקנות). אנשים המוצאים זה בזו  אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית  (כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה), ומקבלים בתמורה לכך חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד.

הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב ושוב בסלעי המציאות ואז  מתפורר מעטה האשלייה ומתחילה מסכת הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו נכוחה בשל  הפנטסיה המתוקה שעיוורה את עיננו. 

 הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית – משגשגת לה הפנטסיה – שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו – מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול – לחרדות של מחר.

אך האהבה היא סוכן פנטסיה חברתי, סוכן  שבא במקום הדבר האמיתי. 

ומהו הדבר האמיתי? הוא שוכן בין האדם לבין עצמו; מעין שכינה שעליו לגלות בתוך עצמו. 

ואז, ורק אז זה אפשרי; לאהוב בני אדם, להיות פתוח ורך לבני אדם, באשר הם בני אדם, בגלל שהם בני אדם. להיות קשוב אליהם, איכפתי ומלא אמפטיה – רק בגלל שהם קיימים. 

עד כאן דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך מונח האהבה רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר נפנה מוצאים אנו אהבה, כפיסגה של משהו. מדהים הדבר שבעולם כה קר ומנוכר, לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים ונציגים. 

אך זהו מושג שהוא לא רק פנטסיוני, אלא גם אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב -הרבה אנשים ששמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה, מצוקה בעקבותיה ויותר מאוחר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות הלב  (הסינדרום של: ‘מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני’)  ומשברון לשברון – מתחתנים,  ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה, הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו בהם, מראים את העקבות שהאהבה – או הכמיהה אליה- חרתו בהם במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה, אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה. 

ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה – אנו מגיעים בסופו של דבר  להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג –  אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני.  עתה זה תורם של הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך  שניתן לנו בכלל לקחת  חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה ‘רק’ בצד  המעניק. עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה,  השכול, הערירות, ולבסוף – הקרשנדו הנורא מכל, המוות. וזה מוזר, שמשהו שנולד  אל כל כך הרבה אהבה – גדל אל ההפך הגמור שלה.  בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות הפוכה לגמרי. שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות, מתוות  מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך טיבעו של מסלול חיינו שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, “מה יש לו בחייו”? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא ביום שבת, קופץ על הברכיים שלו ומורט לו קצת את הזקן.  מדוע, אם כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה, ש’החיים מלאים אהבה, שאי אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. “ALL YOU NEED IS LOVE”  . שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר – האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה  היא מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה שתמים, רך וחסר ישע, כדי שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר אהבה. 

אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו  נעים ונדים כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה.  חלקה של ההתנייה החזקה הזו מקורה בקבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו , ומאז – אנו מחפשים כמסוממים  את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן הנורמות  החברתיות ומן האמונות הדתיות. 

התפישה החברתית הפורמלית מדברת על  אהבה בנישואין, על אהבת המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של “אהבה כמו בסרטים”. והדתות -כאמור-  מדברות על סופר-אהבה, על אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה.

אהבה זה חיתול המגן על הישבן.  אלה צבעי הפרח שנועדו  לפתות את הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם האמונה הזו –  שאי שם בהמשך הדרך מצפה הפייה הטובה של האהבה, ושגם חלקנו לא יגרע.

 האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת,  הפנטאסיולוגיה הזאת  של האהבה שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות, קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים  לגבי ההוויה של עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות, מתחילים להתרחק, בעידודן של  הנורמות החברתיות, מן היישות הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו  יש נוחם, רק בו יש קבלה, רק שם יש התפייסות שלמה של הגוף עם הנפש.

בהעדר ההוויה, האהבה היא המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו- כתחליף. ומאהבה לאהבה,  משברון לב להעדר האהבה – הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד  עם אדונה, אהובה וידידה – איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע  האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. – בהעדר קשר  עם הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו – כל הדלקים שבעולם לא יצליחו לשמר את אש האהבה,  כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום לקראת מציאות קשה, היא כסות-שוא לערוות הנתק הקיים בתוכנו, ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית.

 בקרע  הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו פוער האין את תהום חידלונו  וממנו אנחנו בורחים וזועקים: “איה האהבה שהובטחה לנו”?

משחק השח מט

“- ‘עצבי מרוטים הלילה. כן מרוטים. הישאר אתי.

דבר אלי. מדוע לעולם אינך מדבר? דבר.

על מה אתה חושב. מה חושב? מה?

לעולם איני יודעת מה אתה חושב. חשוב.

‘אני חושב שאנחנו בסמטת העכברושים.

שם איבדו המתים את עצמותיהם’.

‘מה הרעש הזה?

הרוח מתחת לדלת.

‘מה הרעש הזה עכשיו? מה עושה הרוח.’

לא כלום שוב לא כלום.

‘אתה 

לא יודע כלום? לא רואה כלום? לא זוכר כלום?’

אני זוכר

אלה פנינים שהיו עיניו.

‘אתה חי בכלל? אין לך כלום  בראש?’

אבל 

אוה אוה אוה אוה הג’ז השקספירי הזה-

הוא כל כך אלגנטי

 כל כך אינטליגנטי

-‘ומה אעשה עכשיו? מה אעשה?

ארוץ  החוצה כמו שאני, ואסתובב ברחוב

בשיער גולש, ככה. מה נעשה מחר?

מה נעשה בכלל?’ “.

ת. ס. אליוט, מתוך ארץ השממה, תרגום אסתר כספי, הוצאת קשב לשירה, 2002

“הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים שניים”

אריך פרום
“אהבה לא בוגרת אומרת: ‘אני אוהב אותך כי אני זקוק לך’. אהבה בוגרת אומרת: ‘אני זקוק לך מכיון שאני אוהב אותך”.

אריך פרום

“רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים להיות נאהבים במקום שהם עצמם יאהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות נאהב, איך להיות אהוב”.                   אריך פרום

“אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר לאיבה מאשר לרעות”.

לה רושפקו

“יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות”.

                                                                                            לה רושפקו.

“אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת החוצה לאותו הכיוון”.

                                                                                                אנטואן דה סנט אקסופרי

  …”In a society where competition for the basic cultural

  goods is a pivot of action, people cannot be taught to

  love one another. It thus becomes necessary for the

  school to teach children how to hate and without

  appearing to do so, for our culture cannot tolerate   the

  idea that babes should hate each other. How does the

  school accomplish this ambiguity?

R.D. Laing. From:

  (p. 26-27, J. Henry. “American Schoolrooms: Learning

  the Nightmare.” Columbia University Forum).

Love is the idler’s occupation, the warrior’s relaxation,

               and the sovereign’s ruination.                              

                                                         Napoleon (1769-1821(

“The curse which lies upon marriage is that too often the individuals are joined in their weakness rather than in their strength-each asking from the other instead of finding pleasure in giving. It is even more deceptive to dream of gaining through the child a plenitude, a warmth, a value, which one is unable to create for oneself; the child brings joy only to the woman who is capable of disinterestedly desiring the happiness of another, to one who without being wrapped up in self seeks to transcend her own existence.” 

R.D. Laing

“One is not born a woman, one becomes one”
BOURGEOIS, LOUISE

לאחר שתי הפרות הקדושות מאוד של האהבה והמין, הנה באה הפרה הקדושה הבאה, וכמובן איך לא? האימהות, או כמה  נפלא וכמעט קדוש הוא להיות אמא. ”אוה, מאמא”.

פרק מס. 3. הפרה הקדושה של מיתוס האימהות

“נשיות פירושה אמהות, כל אהבה מתחילה ונגמרת כאן”. 

רוברט בראונינג

כאן בעצם מדובר על שלוש פרות קדושות, או שלושה מיתוסים שהן אחד: מיתוס ההריון, מיתוס הלידה ומיתוס האימהות. וכולם נהדרים ומופלאים וסביב כולם הרבה שקרים. לא רק שקרים שמספרים, גם אי אמירת האמת היא סוג של שקר;

א. מיתוס הלידה וההריון:

 זה מתחיל בכך שלמעשה לא מכינים את האישה לכך שהלידה, למשל, אינה בהכרח משהו קסום ומופלא, אלא משהו שיכול להיות בעצם די נורא. ומה שעוד נורא הוא שנשים משמשות כסוכנות של המיתוסים הללו האחת לשניה;  הן לא מספרות, לא אומרות, אלא מייפות את הדברים, אומרות האחת לשניה דברים כמו; “אח, ההריון שלי היה מקסים, כל כך נהניתי”. ולא אומרות (או מעדיפות להדחיק) את הדברים שפוגמים במיתוס. וכך אנו מקבלים משהו שהוא פחות או יותר קשר של שתיקה.

אך האמת היא שקשר השתיקה הזה הוא פחות באשר לחוויות הלא נעימות שכרוכות בשני התהליכים המובילים לאימהות, אלא באפשרויות; שהרי ניתן לעבור הריון מקסים אך באותה המידה אפשר גם לעבור הריון מגעיל, כשהאישה כלל לא חיה בו בשלום עם גופה. כנ”ל לגבי הלידה (ניתן לעבור לידה שהיא מקסימה ולידה שהיא טראומטית) שלאחריה מציפה את האם הטריה שמחת אמהות. קשר  השתיקה הוא סביב אותן נשים שאינן מרגישות כמו בפרסומות, שלא מרגישות שההריון שלהן נפלא, שלא חושבות שלידה זה דבר עילאי ולא מרגישות הצפה של שמחת אמהות. קשר השתיקה הוא סביב אלו שלא מרגישות את כל אותן תחושות מרוממות באשר לאחת או לכל אחת משני השלבים הראשונים; הריון ולידה. 

כשאומרים קשר שתיקה יש תחושה שמישהו איפושהו החליט משהו, אך זו פחות החלטה שהיא פרי של שיקול מודע והיא כנראה יותר תוצר של תיזה תת קרקעית שלטת. תיזה,  שבמישור הגנטי נועדה להמשיך את המין האנושי ובמישור החברתי – לקבע את האשה עוד יותר במקום שבו פחות תאיים על הגבר ועל אחיזתו האיתנה בסטאטוס השלטון. שהרי מרגע ההריון וכמעט עד שהילד מתחיל ללכת (וגם הרבה לאחר מכן) היא כבולה במוסרות הטיפול בו, ואז זירת השליטה בענייני חברה, כלכלה ממשל וכו’ נותרו בידיו הבלעדיות של הגבר. (מיתוס הלידה רווח מאוד בתרבות המערבית ובתרבות היהודית. בשניהם זהו מיתוס (פרה קדושה) גדול ונכבד, מיתוס שקשה מאוד לנתצו וכל גישה לניתוץ המיתוס הזה היא בדחילו ורחימו אדירים). 

ובכן, קשר השתיקה הזה נסוב סביב שלושת השלבים בדרך להפיכתה שלה האישה לאם (או לאם פעם נוספת); שלב ההריון, שלב  הלידה ושלב  האימהות הטריה.

ביחס להריון, מתעלמים מן הקושי שכרוך בלהיות בהריון, מכך שהריון הוא דבר קשה, מכביד, מעיק, ומלא בעיות. קשר השתיקה מתרחב גם ביחס ללידה עצמה, שאמורה להיות חוויה מדהימה ורוחנית ביותר, והוא ממשיך גם ביחס למה שקורה לאחר הלידה; המפגש עם הולד; כאן מספרים לאישה בהריון שהיא עומדת להיות שמחה מאוד כשהיא אמורה לראות סוף סוף את תינוקה בפעם הראשונה, אך המצב הוא שרוב הנשים (כשהן מעיזות להודות בכך בפני עצמן או בפני חברותיהן) מודות שהן היו בשלב זה בדיכאון מסוג זה או אחר, ושאולי (אוה, כמה נורא) היא לא חשה כלום כשראתה את התינוק לראשונה. ועל תחושות מעין אלה – לא מדברים. (‘דיכאון לאחר הלידה? זו מחלה ויש אומללות שלוקות בה משום מה’). וכשאישה המצויה בהריון, או לאחר לידה, באה לחברותיה האמהות המנוסות ומנסה להתחלק עמן בקשיי ההריון או האמהות הטריה – היא זוכה לתגובות עם סאבטקסט כמו: “נו, די, תפסיקי, זה לא נכון להגיב ככה, את הרי אמורה לשמוח,  שכחת שאת אמורה להיות באאופוריה”. (זה כמובן לא נאמר באלה המלים, אך כמעט כל שיאמר על ידן לאם לעתיד נושא מאחוריו את המסר הזה). מטיפים להן מוסר; שהן היו אמורות להיות ברות מזל ביחס לכל אותן נשים שצריכות לעבור טיפולי מבחנה והפריות למיניהן. ויש כאלה שגם זה לא עזר להן והן היו צריכות בסוף אפילו לאמץ. ובדרך כלל זה מסתיים במשפט המתנשא: “את צריכה להגיד תודה”.

המסר הוא שאם האישה המצויה בהריון הראשון מעזה להתלונן, הרי שהיא מפגינה חולשה לא ראוייה, שהרי היא חייבת להיות אמא והיא חייבת להיות שמחה בכך, נקודה.  ואז אותה אישה (שיכולה להיות בכאבים עזים או דיכאון עמוק –( פשוט מדחיקה את כל  זה, אם היא יכולה כמובן.  

וקשר השתיקה באשר למפגש עם התינוק מטפטף לאזני האם העתידה עוד מיני מסרים, למשל שהמפגש הזה עם תינוקה יביא להצפה של שמחה טוטאלית. (וזאת כי היא הרי אישה ואם היא אישה כמו שצריך, הרי שהיא אמורה שיהיו לה אינסטינקטים אמהיים, אחרת משהו אצלה לא בסדר. ואז מה קורה לאם (שיודעת שזה עניין של אינסטיקנט אמהי) אך מגלה לתדהמתה וזוועתה שהיא אינה חשה מאום כלפי היצור חסר הישע וכמהה לאהבה  הזה. במקום זה היא חשה דווקא (וחזק) את התפרים ואת הטחורים…

ולאחר המפגש הראשוני עם התינוק בא הקשר עמו; וגם כאן מטפטפים לה שהתקשורת עמו הולכת להיות מופלאה, ללא מלים; היא תוכל לחוש מתי הבכי הוא של מצוקה ומתי של סתם רצון בחיבה ומתי של רעב. והנה האם האומללה אומרת לעצמה; “לעזאזל, איני מצליחה להבין כלום, הוא סתם בוכה” (ושוב בא הקטע, של:  “למה אני לא מבחינה, בשעה שאני אמורה לעשות זאת, ‘אני לא בסדר’ אני יוצאת דופן”). וכפי שראינו, זה לא רק קשר של שתיקה זה גם קשר של טיפוח השקר; הנשים שלא חשות שכל זה נפלא, חוששות להיות יוצאות דופן. (תיסמונת האזרחים שחששו להודות שהמלך עירום, ב’ביגדי המלך החדשים’, של אנדרסן) והן משקרות לסביבה שההריון והלידה וגידול התינוק זו חוויה מופלאה. ואז לאחר שהן חוזרות על כך כ -10 פעמים  (ומאמינים להן) הן בעצמן מתחילות להאמין לזה, (ובבוא תורן לייעץ לאמהות צעירות ולצעירות בהריון , הן כבר מאמינות שזו האמת). 

עד כאן לגבי מיתוס לגבי כמה זה נהדר להיות בהריון ללדת וכו’. אך יש גם מיתוסים הפוכים, והכוונה למיתוס גידול הילדים. כי למרות שאומרים לנשים בהריון  שזה נהדר להיות אם, הרי שמשדרים להן שמצד שני לא צריך לתת לזה להיות יותר מדי נהדר… כי אם המסרים לגבי לידה והריון הנם בדרך כלל בכיוון של ‘כמה זה נהדר ונאצל וחוויה עילאית’, הרי שבקשר לאימהות  – המסרים כבר מעורבים, וכפי שנראה מיד, הם אכן מבלבלים מאוד. 

ב. מיתוס האימהות:

כך שלהיות בהריון, זה נהדר וללדת ולהיות אם טריה זה נהדר. אך מה קורה כשאת כבר הופכת לאם מבוססת? כאן מסתמנת דווקא מגמה הפוכה. החברה שלנו מטפחת, כך נראה, את מיתוס האימהות עד שהתינוק יכול לעמוד בזכות עצמו ולהסתדר, ולאחר מכן המגמה בדרך כלל היא להתחיל וליצור נתק הולך ומתמשך. לא לפנק, לא ליצור תלות גדולה מדי. לא להיות אם חונקת וכו’. צריך לתת לילד להינתק מן האם ולמצוא דרכו בחברה.  

נראה שהחברה רוצה שיבואו הרבה ילדים לעולם, אך בסופו של דבר, הם של החברה יותר מאשר של האם שעשתה את שלה. 

הבה ונבדוק את יחס הטבע ויחס החברה לאימהות. ובכן מנקודת מבט של הטבע האימהות אינה מיתוס, אלא מעוגנת במציאות ביולוגית; הורמוני האוקסיטוצין והפרולקטין המופרשים מיד לאחר הלידה נקראים גם הורמוני אהבה, למשל חולדות שהזריקו להם אוקסיטוצין טיפלו בוולדות ביתר מסירות, ואם מזריקים את זה לחולדה זכר הוא מתחיל לטפל בוולדות.  אך התרבות האנושית לא מתרשמת מנתונים אלה יותר מידי ומוכיחה כי  זה אינו המשתנה היחידי המשפיע על אהבת אם וגם לא העיקרי שבהם. ובסופו של דבר התרבות היא בכל זאת הגורם המכריע, כי אם יש גורמים כלכליים, פוליטיים, תפישתיים, חברתיים, שמתנגשים עם הטיפול בילדים, הם יגברו תמיד על גידול הילדים. אם ההגשמה העצמית או הכורח הכלכלי של האם כופים עליה לבחור בין עבודה לבין גידול הילד, היא תבחר בעבודה. לא כל אם, אבל בעיקרון זו המגמה.

ואכן התרבות השלטת בזמן נתון מנווטת את היחס לאימהות ולעיתים מצליחה אף לגבור על כוח ההורומונים, למשל מה שמעלים מחקרים היסטוריים לגבי האימהות. על פי ההיסטוריונית הצרפתית בת ימינו: אליזבת ברינטר, היא בדקה את תולדותיה של אהבת אם ומצאה שאהבת אם אינה רק יצר מולד, היא תיארה כיצד דורות שלמים של אמהות צרפתיות לא גידלו כלל את ילדיהן, הן שילחו אותן למינקת כשהיו בני כמה שעות או ימים, הן לא התעניינו כלל בגורלו של הילד, ולא היה אכפת להן אם מת. בצרפת של המאה ה-17 רק העניות ביותר, אלו שלא יכלו לשלם למינקת, היניקו וגידלו את ילדיהן בעצמן. 

נשות האצולה חיו חיים חברתיים ערים ולא היה להם זמן לילדים. עד המאה השבע עשרה התינוקות והילדים השתתפו בכל הפעילויות החברתיות, כי לא נשארים בבית כשיש נשף או הצגה. רק במאה השבעשרה  נוצרה ההפרדה; לא באים עם התינוק, ואז קרו דברים קשים ונוראים; חלק גדול מן האימהות בכלל נפטר מן התינוק שלהן. (הם ידעו שאם יקחו את התינוק בן יומו להטבלה אין סיכוי רב שישרוד, אז מי שרצה להיפטר מן התינוק לקח אותו להטבלה ביומו הראשון… דרך נוספת הייתה לקחת את התינוק למיטת ההורים לשכב עליו, לחנוק אותו לטעון שזה קרה מבלי משים בלילה… ולכן גם כמרים הוציאו חוק נגד שינה משותפת של הורים ותינוקות באותה המיטה. ). אך הרוב פשוט מסר את התינוק למישהי שתטפל בו; הסטטיסטיקה מדברת על כך שבשנת 1780 בפאריס, מתוך 21 אלף תינוקות, רק אלף אימהות הניקו את תינוקיהן, ו20,000 ניתנו למינקת.

ברינטר בדקה מכתבים של אימהות מן המאה השבע עשרה, ומצאה שם שאם התינוק מת האם לעיתים קרובות לא באה להלוייה, אם הוא נשאר חי, היא לא שמרה על קשר עם המינקת, או אם לא היה לה כסף למינקת היא הייתה מסוגלת לזרוק אותו מן הבית בגיל מאוד צעיר. (כמה ימים). 

ברינטר מצאה כי בכלל המיתוס של אהבת אם החל להיות מטופח בצרפת במאה השמונה עשרה, המלכים שרצו לכבוש ארצות חדשות היו מעוניינים בעוד חיילים ואז החלו לעשות מפקד אוכלוסין. וכדי להגדיל את הצבא הם היו צריכים להגדיל את מספר התינוקות שלא מתים, והמסקנה שלהם הייתה שזה בגלל שהאימהות לא מיניקות אותם. ואז מלכי צרפת החלו לצאת בפירסומים שמי שתניק את תינוקה תיזכה בבריאות ויופי, וגם באהבת הבעל ובהערכה מצד החברה. וכדי להיות בטוחים שזה יעבוד האשימו את האימהות הלא מניקות בשחיתות מוסרית, ואיימו עליהן במחלות ובמוות. הסידור הזה עבד בעיקר אצל נשים מן המעמד הבינוני, שהיה להן רק מה להרוויח מן הסידור החדש. 

וכך, כדי לגייס כוח אימהי לשוק העבודה מנסים להמעיט בכוח האינסטיקנט האימהי ולא רק בקשר לאינסטינקט האימהי גם לגבי אופן הטיפול בתינוק; אחד שחקר את הנושא היה ד”ר ג’ון בילובי  -הוא בא מתחום הפסיכואנליזה, הוא בדק את נושא האימהות, והפעם מן הכיוון של התינוק.  הוא כתב טרילוגיה  בשם:  :Attachment and Loss” 9)   הוא עשה מחקר בשנות החמישים עבור ארגון הבריאות העולמי, ומצא כי התוצאות של פירוד מוקדם בין האם לתינוק הוא הרסני עבור התינוק. הם סבלו מפסיכותפיה, עבריינות, פיגור שכלי ופייגור התפתחותי, שלא היו בני תיקון. המסקנה של בולבי היא שתנאי בסיסי להבטחת הבריאות הנפשית של הילד הוא קשר חם ואינטימי ורצוף עם האם, או עם תחליף אם קבוע.   הוא בדק עשרות מחקרים, בין היתר של אחד הארי הארלו שפורסם בתחילת שנות הששים. הוא עשה מחקר על הקשר בין גורי קופים לאימהותיהם ומצא כי הקשר של התינוק לאמו אינו מבוסס על צורך במזון אלא על הצורך באהבה.

אחת שמסתמכת גם בולבי וגם על ברינטר, והיא פורמת הרבה מיתוסים לגבי מה שמקובל לחשוב על אימהות היא ד”ר בשמת אבן זהר 10) שמעבירה קורס באוניברסיטה ששמו ,אהבת אם – מיתוס או ביולוגיה”?  היא נעזרת במחקרים רבים המפריכים חלק נכבד מן המיתוס האימהי. ובכן, אנו מחנכים את האימהות לאהוב את הילדים אך לא לפנק אותם, בחברה שלנו, פינוק, או במלים אחרות להענות לתינוק ולתת לו את אשר הוא דורש, נחשב כדבר שלילי למדי (מעניין למה? אולי בגלל שפינוק לא יכשיר אותם לשוק העבודה התחרותי שמחכה להם בהמשך?). מטפטפים לאימהות שאם התינוק בוכה אסור להרים אותו כי אז ידררש זאת בכל פעם ויעשה מפונק. והנה בא מחקר ומראה שתינוקות שמרימים אותם כשהם בוכים – בוכים באופן כללי פחות, אך כשמתעלמים מן הבכי שלהם, הם דווקא בוכים יותר. בעוד שתינוקות שמבלים זמן רב יותר על הידיים בוכים פחות בצורה משמעותית מאלה שנמנעים מלהרים אותם לעיתים תכופות ולשאת אותם זמן רב. אבן זוהר טוענת כי על סמך צפיה ביונקים הקרובים לנו גנטית, ובחברות אנושיות מסוימות נראה כי תינוקות זקוקים למגע רצוף כל עוד אינם יכולים להניע את עצמם. 

החינוך שאנו מחנכים את האימהות הוא חינוך שמתאים לחברה עובדת שבה שני ההורים עובדים, ואי אפשר לתת לתינוק יותר מדי תשומת לב. החברה שלנו אם כן גורמת לאישה פרדוכסים קשים לגבי האימהות שלה: מצד אחד אסור לפנק מצד שני, תהיה אמא מסורה  ונהדרת. איך אפשר? 

מי שעוד עוסקות  בנושא זה הן: Jessica Mitford: “The American Way of Birth”  ו- Ann Crittenden: “The Price of Motherhood”.. חוברת אליהן נעמי וולף מחברת הספר: The Beauty Myth. (בסיפרה שיצא בשנת 2001) 11) היא מגייסת את כל כלי הכתיבה החריפים שלה בכדי לקרוע את המסווה  בכדי לגלות את האמת הכאובה של אימהות באמריקה המודרנית.

ראשית היא מספרת כי באמריקה קשה, בודד וכואב עבור אם לטפל בוולדות שלה. (במיוחד עבור אימהות עובדות). היא מתארת בלשון בוטה את ה’אכזריות’ של הנקה ואת הבדידות והשממה של מגרשי משחקים וגני שעשועים לתינוקות בפרוורים של ערים גדולות באמריקה. סיפרה אינו מספק חשיפות מדהימות לגבי האימהות כמו שהוא מהווה מעין קריאה לתשומת לב אישית, למצבה הייחודי והקשה של האם באמריקה בימינו. זעקתה בעיקר מופנית כלפי הממסד האמריקני העוסק במיילדות ועזרה להורים והמשדר לאם עצמה אטימות לב וחוסר אמפטיה משוועים.

היא עוד טוענת כי הממסד הרפואי לא מספק מספיק נתונים ריאליים לגבי תהליך הלידה. וכי קורסי הכנה ללידה נותנים את הרושם כי התערבות רפואית היא נורמלית, לא מזיקה, מה שמוביל נשים להפסיק ולבטוח בעצמן ובגופן, ולתת לרופאים להיות בשליטה. וולף טוענת מנסיונה האישי כאישה בהריון וכאם –  כי האסקפטים החברתיים והפסיכולוגיים של תהליך האימהות שינו את תחושת העצמי שלה. היא הגיעה למסקנה מפתיעה כי החברה אינה תומכת וגם לא שוללת את רעיון ההורות והמשפחה למרות הדגש הרב שהיא שמה על ערכי משפחה. 

וכך הבילבול של האם הוא עצום, יש לה שני מסרים סותרים בתכלית, המסר הרישמי; היי אם אוהבת ומסורה, המסר הלא רישמי; שלא תעזי, לא כדאי לך. וכך אנו רואים כי התרבות האנושית משדרת מסרים כפולים ומבלבלים לאם, מצד אחד זה נהדר להיות אם, מצד שני זה משאיר אותך מאחור, ומקבע אותך נמוך בסולם ההיררכי. וכמו ביחס אל הסקס הנשי; זה נהדר להיות סקסית, אך אם יצא לך מזה משהו (יחסי מין) את זונה. כך גם לגבי אימהות, זה נהדר להיות אמא אך אם גם תישארי בבית ותתני את כל תשומת ליבך לילדיך, יסתכלו עליך כמי שמפסידה את החיים, ושייכת לדור הישן. 

(מבחינת החברה, ברור מה יוצא לה מזה: יש עידוד להיכנס להריון ולעשות ילדים, אך ברגע שהם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם, אסור שהקשר עם האם יאפיל את יכולתם להשתבץ בחברה. וגם האם צריכה גם לעשות ילדים וגם לחזור לשוק העבודה. ואם היא תייצר קשר חזק מדי עם ילדיה, שוק העבודה לא רק יפסיד את ילדיה אלא גם אותה). 

ומה שסתירה זו מייצרת זה מעין סכיזופרניה מתונה, גם של האם ביחס לילדיה וגם של הילדים ביחס לאם, כי הם קולטים את היחס האמביוולנטי, והם סופגים אהבה מותנת. בעיקר חסרת אמפטיה, כי מה שהיה אמור להתגלגל לאמפטיה חייב להיות מופנה מצד האם כלפי הצורך להצטייר כאישה מודרנית שלא נותנת לאימהות להשאיר אותה מאחור. 

כך שלסיכום אומרים שזה נהדר להיות בהריון וללדת, וזה לא כך, וכשזה מגיע בסוף ליישום של ההריון והלידה, מוצאים שזה גם כך וגם כך, או לא כך ולא כך. ואז הסכיזופרניה הזו מביאה לרגשות אשם לא מודעים , שבדרך כלל מופנים כלפי הילדים שחשים את זה ולא יודעים מה זה, וגם האם  חשה שהם חשים את זה מה שמחריף את תחשותה כלפי כל העניין. בקיצור בלאגן. 

ולאחר הפרות הקדושות של הסקס והרומנטיקה (אהבה),  ופרות הלידה ההריון והאימהות’   – באות ‘פרות שמנות’ נוספות. הראשונה שבהן היא הפרה הקדושה של ההנאה והאושר. וזה בדרך כלל בא עם מטבעות לשון כמו; ‘צריך לדעת להנות בחיים’ וכו’.

פרק מס. 4. הפרות הקדושות של ההנאה והאושר

א. ההנאה

“אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים. 

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

 נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

 הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון של מנעמי החיים. 

העין רוצה לגמוע, היד –  לחפון את כל היופי, הלב –  לפעום את כל הקבצים. 

העיקר לא לדעת. 

לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין:

 בחומת הניכור הגובהת,

 בשחיקה הזוחלת,

 במתח הגואה,

 במוטיווציה המתדלדלת,

 במחוגי הזמן הרצים,

 בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, להגשם (למרות גילנו המתקדם…).

-לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

 להניח לערפול המתוק,

 לקסם המתמשך של הסרט הבא,

 של השיר הזה, של הסטוץ שעוד יבוא –

 לעגל את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

 להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

 שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל. 

להתמכר לו, ולא לחדול עד עולם”. 

מתוך: “החיים המציאות ומה שנסתר”, גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ’ 188

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי  מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

• באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי  כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת  – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת  בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב. 
•  ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות  – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים,  כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק ‘משביתי הנאה’, ואנו  עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו  באיזשהו מקום  צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל  צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים,  חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי  “לחיות” משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה  הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק  גדול המציע שלל  הנאות וריגושים. 

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף  עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים.  אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו  מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק  או  על  רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות  על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר.  ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה  וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם. 

מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה  בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז’אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה  – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו. 

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש’עושים קפה’ ונמצאים איתך גם ‘כשנגמרות לך המלים’ ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות. 

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו’. 

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל. 

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש. 

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. ‘מה נשמע’? שואלים? ‘כיף’ באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: ‘הכל טוב’? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין ‘כן’, ל’לא’ אלא בין כן מוחלט (‘הכל טוב’) ובין כן פחות מוחלט (‘היה יכול להיות יותר טוב’). 

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-‘זה הכל בראש שלך’, ‘אתה מביא את זה על עצמך’, ‘אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל’. 

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות –  ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: ‘אני לא כאן’, ‘אני רק ממלא תפקיד’. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: ‘אני לא בבית’.

 בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים  שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל’ליטופים’ מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם. 

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת;  לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם  תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא  לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: ‘אין שמחה כמו השמחה לאיד’, וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה  -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו. 

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: “העיקר שזה עושה לו טוב”. ויש משפטים נוספים, כמו: “זו הדרך שלו להנות”. ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור. 

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל ‘שהחיים זה כיף’, (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו  לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד  ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו’.  

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה –  צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות  ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך  דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא. 

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים. 

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת  – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית. 

אך הנאה היא רק אחת מן הארוחות בתפריט המרכזי. ושם התפריט שכולם מעדיפים, הוא תפריט האושר. זו דת, זה מקור סגידה, זה הגביע הקדוש שכולם מחפשים. ולאושר פנים רבות ומתעתעות; לעתים הוא מופיע אמנם כסגידה להנאה, אך לעיתים אף כהיפוך להם, כחיפוש אחר שלוות נפש וגאולה רוחנית, או פרטנר לאהבה. לא משנה, כשמקלפים מעט את התוית מוצאים בדרך כלל מאחוריה אדם שבסדך הכל רצה להיות מאושר, והאמין שזו הדרך. כי יגידו לאדם; כן אתה תמצא את האמת, תמצא רוחניות, או תמצא אהבה, אך זה אומר שלא תהיה מאושר. מי יקח את זה? 

ב. האושר

כולם מחפשים את האושר. 

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום. 

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר. 

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר. 

האושר היה בהתחלה; בתקופת  הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר. 

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו. 

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

 הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

 המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

 המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר! 

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; ‘לנו זה לא יקרה’, אנחנו נצליח להגיע לאושר’. 

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו’ הלאה וכו’ הלאה. 

ולילדים שלנו אנו משדרים כי ‘אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק’, ושהשמיים הם הגבול’, ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו. 

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג  בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר. 

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו. 

ולסיום, סיפור אחד  ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר: 

“האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ  פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…”      

ויהי עצב:

 “יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ושליו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף עת המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את ימיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שיכרון נעוריהם – בשתייה, בריקודים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעין היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישאר צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת קיימת התכחשות והתעלמות ממצבו הקיומי של האדם, הצועד כל הזמן בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הנה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב  אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחול והשחור של הליל והחורף של חיינו. 

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי. 

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף, במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים. 

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ובאבסורד, בטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט, אך עם רגש, אנושיות, אמפטיה והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי”.

מתוך: “החיים המציאות ומה שנסתר”, גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. 

 עמ’ 199

עד כאן על פרות הקדושות הענקיות: אושר, הנאה, אימהות, אהבה, סקס, ועתה לפרות הקדושות הבינוניות והקטנות. ונתחיל עם פרה-קדושה בינונית עד גדולה: המלים והשפה. נמשיך בפרה-קדושה בינונית: הפרה-הקדושה של ‘להיות בסדר’ , ונסיים בפרה-קדושה קטנה מאוד, קטנטונת: פרונת-קדושה של  תודות וקרדיטים. 

לשחוט פרות קדושות, חלק ב’

 

free-st.hinet.hr/…/experimentalart/ words.jpg

פרק מס. 5. הפרה-הקדושה של השפה והמלה

“עתה רואים אנו ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר ברצוננו להגיד”.

מרטין היידיגר, “בדרך לשפה”.

“מילים, מילים, מילים” 

ויליאם שקספיר

“גם אם שני בני אדם יבטאו במלים את אשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם  ויקראו לאובייקטים ולאיכויות באותם השמות וגם אם שיפוטיהם המבוטאים במלים לגבי הדמויות, הצלילים, הצבעים והגדלים וכדו’ יעלו בקנה אחד – גם אז יהיו התכנים של התנסויותיהם ומחשבותיהם שונים זה מזה לחלוטין”.              

שלמה גיורא שוהם, אלימות האלם , עמ’ 160

“כל אחד מאיתנו הוא שניים, וכאשר שני בני אדם פוגשים זה את זה, מתקרבים זה לזה, נקשרים, נדיר הוא שכל הארבעה יוכלו להסכים”.  

פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ’ 270

“תחילה תשב לך במרחק-מה ממני. כך על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי-הבנה. אך כל יום תוכל לשת קרוב יותר אלי…,    

הנסיך הקטן, א. דה סן אקזופרי, עמוד 63

השפה והעולם 

אחת הגישות המעניינות הקיימות כיום, ביחס לשפה ולמלה תוקפת את השפה ומטילה ספק ביחס ליכולתה לתקשר ולהביע משהו אמיתי. הכוונה לגישה האקזיסטנציאליסטית, הרואה בחוויה הסובייקטיבית של היחיד את הדרך להגיע אל האמת האנושית. האקסיטנציאליזם הוא:  “המאמץ להבין את האדם על ידי חדירה מתחת לפיצול שבין סובייקט ואובייקט, אשר בילבל את החשיבה והמדע המערביים מאז זמן קצר לאחר הרנסאנס.” 12)  לשון אחר; אין להפריד  בין הנחווה (האובייקט) לבין האדם החווה אותו (הסובייקט) כפי שעושה המדע, כי באמצעות החווייה הסובייקטיבית של היחיד ניתן להגיע להבנה נכונה יותר של האדם.  האקזיסטנציאליזם אף טוען, כי בגלל הניכור שיצר המדע – אין יותר שיח אותנטי ואמיתי, ועם זאת אין אפשרות לאדם להבין את עצמו ואת העולם ללא שיח אותנטי. ועם זאת, ולמרות  ובגלל הדגש שמושם על נסיון להידברות ותקשורת אותנטית – חושף האקז. את היחס האמביוולנטי שלנו למרכיב הבסיסי ביותר בתקשורת – המילה.

מי שקידמו בברכה את הספקנות של האקזיסטנציאליסטים כלפי השפה והמלה, היו הפוסטמודרניסטים, הם בעצם הציבו את הספק בהא הידיעה ביחס לשפה. לדעתם השפה אינה דבר כה מוצק כפי שניתן להאמין, היא אינה כמו משקפת או משקפיים שמראים את אותה המציאות רק יותר גדולה או יותר קרובה, השפה אינה מעבירה חווית ומתארת דברים תוך היותה מדיום נייטרלי -כוחה גדול יותר בעיוות של מה שהיא מתארת מאשר העברתו לאחר תוך נאמנות למה שבעצם מתואר. למעשה הפוסטמודרנים היו הראשונים שהניפו את הגרזן על השפה ובכך כמו הרסו את כל הגשרים שמובילים מן החיים הסובייקטיביים של היחיד את החיים סובייקטיביים של האחר. וגם את העולם כפי שהוא בפני עצמו. הראשון שהתחיל את עבודת הפירוק והדה-מיסטיפיקציה על השפה היה הבלשן השוויצרי פרדיננד זה-סוסייר (1857-1913). הוא טען שהסימנים המרכיבים את השפה הם שרירותיים, כלומר אין קשר מהותי בין הסימן ובין מה שהוא מתאר, וזה אומר שהשפה מסוגרת בתוך עצמה, ואינה יכולה למסור לנו מאום אודות העולם שמחוצה לה. כלומר השפה כחזיון עיוועים, כסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות המציאות. לאחר סוסיר צמחו הסטרוקטורליסטים, שניסו בכל זאת להכניס משמעות בקשר הזה שבין עולם לאדם, השפה. אך מי שתרם רבות ביותר לחוסר ההצלחה שלהם ולהכרזה על מות השפה כמשהו שקיים בפני עצמו הוא ז’אק דרידה (1930-) הוא המשיך עם  סוסיר עד הסוף המר. הוא ייסד את הדה קונסטרוקציה, שמראה כי אוסף הסימנים המהווה את השפה אינו אחיד, ואין לו משמעות אחידה ובכל מערך והקשר אחר, המשמעות של אותם סימנים תשתנה. כלומר לטקסט אין אף פעם משמעות אחידה ויחידה,  ולשפה אין יכולת לחדור את תוך המשמעות הפנימית של משהו, לדעתו השפה אינו מסוגלת לשדר ודאויות ולדבר עליהן בצורה מוחלטת. ואם זה נעשה אז זה רק נעשה בעזרת דיכוי, דיכוי של כל פרשנות אחרת מזו שסגנון השפה המסויים משתמש בו. כלומר, השפה הקיימת משרתת את עולם הערכים של אלה שמשתמשים בה  – יותר מאשר את הנסיון להבין את האחר. וכך היא כלי אינטרסנטי וסובייקטיבי יותר מאשר כלי להבנה ופירוש של מציאות אובייקטיבית. השפה תמיד משרתת את ההגמוניה השלטת ודוחקת לשוליים את אלה שתמונת העולם שלהם אינה זהה עם תמונת העולם של אלה שמעצבים את השימוש בשפה על פי הקריטוריונים המקובלים. כלומר, כל שלטון קודם כל מעצב את השפה המילולית ומנחיל אותה ככלי אובייקטיבי, בשעה שהסיבה העיקרת לכל שפה להופיע כפי שהיא מופיעה זה בגלל שהיא משרתת ממסד מסויים. ועל כן כל דרך או שיטה שרוצים לקרא תגר על השיטה הקיימת חייבים קודם כל לפורר את השפה הקיימת ולהביא במקומה שימוש חדש במלים וצרופי מלים.

דרידה טוען שהשפה המילולית כה דומיננטית עד שהיא מתנה את המציאות כך שנראה אותה רק דרך ההתניה של השפה. המציאות והשפה הם אותו הדבר, ומי ששולט על השפה ומעצב אותה הוא הממסד, שמגן בכך על שלטונו. וכך מי שגדל לתוך השפה לא גדל לתוך מציאות אלא לתוך השקפת עולם שמשרתת ממסד תרבותי אינטרסנטי. 

אך האמת היא שכל זה החל עוד הרבה לפני דרידה. פרידריך ניצשה, היה הראשון  שהתנגד לתפיסת השפה הקיימת, הוא ביטא ספקנות רבה באשר ליציבותה של המשמעות הלשונית. ניטשה (במיוחד ב: “על אמת ושקר במובנם החוץ מוסרי”) טען כי השפה היא מדיום שמקדם ומאדיר מושגים שמועילים לממסד שלטוני ומגמד מושגים שלא עולים בקנה אחד עם תפיסת השלטון.  

בקיצור, כיום כבר מתחילה להשתרש המסקנה כי השפה אינה רק מדיום נייטרלי, אובייקטיבי וטכני, דרכו להעביר מידע, רעיונות ודעות, אלא  כלי אלסטי, אדפטבילי, וגמיש – המאמץ את הצורה של העולם הפנימי של זה שמשתמש בה, ובעיקר את האינטרס של זה שמשתמש בה. גישת הדה קונסטרוקציה של דרידה (וגם של באודליראד) – למשל, עשתה לשפה את מה שפיסיקאים הקוואנטים עשו לפיסיקה; הם הראו שהפיסיקה בפרט והמדע בכלל –   אינם בגדר מציאות אובייקטיבית הקיימת בפני עצמה, אלא שהיא במידה רבה יציר  של אלה שמתיימרים להבין וללמוד אותה…  גישת המסתכל מתנה את תפיסת והבנת  זה שהוא מסתכל עליו. כלומר עוד לפני שתודעתנו פוגשת מציאות – היא מתנה אותה, כך שהיא תראה לנו רק כפי שאנו יכולים להבין אותה, ואז אנו פוגשים אותה, אך זאת כבר – בהתאם לתמונת העולם שלנו. גם בדת קיימת אותה בעיה, האם הדת מציגה לאיש הדתי את אלוהים (או הדרך אליו), או בוראת אותו – על פי החלל הטראנסאדנטי הפעור בחייה – בזמן הנתון. (כמשפט המפורסם של פרויד: “הדת – אופיום להמונים”). 

וכך אנו רואים כי לקראת אמצע המאה הקודמת, (המאה ועשרים) מה שנתפש כמוצק וכסלע איתן – עליו בונים עולם, נתגלה כנזיל ביותר, כשיקוף של איך אנו רוצים לראות את המציאות, בתוקף רצוננו לשמוע את הסיפור שמתאים לאיך שאנו כבר חיים.

השפה אינה מדיום מוצק ושקוף הקיים בפני עצמו, אלא הוא קיים כדי לשרת אינטרסים אישיים וחברתיים. אנו יוצרים שפה  שתתאים להשקפת העולם שלנו.

וכך, במקום שנמשיך להשתמש בשפה, הגיע הזמן (אמרו הדקונסטרוקטים) ללמוד את השפה כמשהו שמשקף את תמונת העולם שלנו, (דוגמא טובה לכך היא הטלוויזה; קל לחשוב שדרכה אנו רואים את העולם, אך לא, הטלוויזיה מראה לנו את הצד הפנימי של המשקפיים שלנו, עליהם הדבקנו את תמונת העולם שנוח לנו לראות). 

וכך, לאחר גישות אלה, העולם כבר אינו משהו אובייקטיבי שניתן להשתמש בו (ולנצל אותו) אלא הוא הצד הפנימי של המשקפיים שלנו – עליהם הדבקנו  את הציורים שאנו רוצים לראות. כלומר כל הגישות הללו (פיסיקת הקוואנטים, הדה קונסטרוקציה, הפוסט מודרניזם, וגם ההרמוניוקטיקה והסמיוטיקה), כל הגישות הללו (שבמידה רבה הן אקזיסטנציאליות) – גרמו לנו למעין התפכחות, עזרו לנו לראות שתוך כדי שהתיימרנו להבין את העולם באופן מדעי, אמפירי ומבוקר – בעצם הולכנו את עצמנו שולל, והראנו לעצמנו מי אנחנו על פי דמות העולם (האוביקטיבית כביכול)  שבראנו.

“כשאני משתמש במילה”, אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר”. 

“השאלה היא” אמרה אליס, ,אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים”.

“השאלה היא”, אמר המפטי דמפטי, “מי כאן האדון – זה הכול”. 

לואיס קרול , ‘אליס מבעד למראה’ (תרגום: רינה ליטווין). 

 

www.the-scientist.com/yr2003/ may/prof5_030519.htm

 שפה ומלים, שפה ותקשורת

ואם עד כאן ראינו כי בלתי אפשרי להשתמש בשפה כדי להבין מציאות הרי שכשזה מגיע לשימוש בשפה כדי לתקשר המצב לא פחות קשה. יש כאן פרדוכס והוא טמון בכך ששפה נשענת על מלים ושפת המילים היא השפה העיקרית המשמשת בתקשורת בין בני אדם, אם תילקחנה המילים מאתנו – יתפורר עולמנו. כל החיבורים בין אדם לאדם ובין אדם  למערכת  שסביבו מבוססים על רשת צפופה של חוטי מילים. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים משודרות. מדמה את שפת המילים למראה המשקפת את דמותנו. כה התרגלנו לראות את עצמנו באמצעות המראה, עד כי ההשתקפות זוכה לקיום בזכות עצמה ועתה היא אומרת על עצמה “אני”. המילה חדלה זה מכבר מלהיות אמצעי להעברת מסר והפכה להיות למסר עצמו. המילים שוב אינן כלי לביטוי ולתיאור של המציאות, אלא הפכו למציאות עצמה.  שפת המילים הפכה להיות כה דומיננטית עד כי  אם אין לנו מלים לבטא את שאנו חשים, איננו יודעים את שאנו חשים. המלים מתחזות למציאות ובכך מונעות מאתנו לחוות את המציאות. אמר ז’אק דרידה: “אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי”.

 היו מי שאמרו שהאדם הוא בעל חיים שאיבד את הטבעיות שלו בשל השפה:”במשך מאות רבות של שנים העדפנו את קליפה החיצונית האובייקטיבית, הלא מזדהה, של השפה. טיפחנו את הצד הרציונלי, המדעי התקף שלה, ובמילים אחרות, את צדה הזכרי. את הצד הנקבי ה’אפל’, האינטואיטיבי, הלא מוסבר, הנבוך והלא מודע העדפנו להשכיח. לבחון את הצד המואר של השפה יהיה כמו לא לבחון אותה כלל“. 13)  כדי להתחבר לצד הנקבי האינטואיטיבי יש לאיין (מלשון אין) את השפה המילולית, ולחפש את החוויה הפנימית דווקא באותם מקומות בהם השפה המילולית כושלת: במקצבי השקט שבין המלים, בהפסקות או בהיסוסים, במעידות ובמה שלא נאמר:  “האמת או הלא-מודע אינם נמצאים בדיבור הקולח, הרציונלי, המסודר. להפך: דווקא הדיבור הוא הקיר, המחסום. וכשיש עצירה בשיח, פתאום שתיקה, או מחשבה תקועה, שיכחה, ספק, חוסר עקביות, איזושהי הפרעה בדיבור, אז יש פתאום חור שדרכו מציץ הלא מודע, כמו דג שקופץ מהמים, הוא קופץ ונעלם. ברגע שאתה מאיר עליו, הוא איננו”. 14) כמו שאמר פרויד :  “במקום של הטעות, שם הוא מוצא את האמת”. והפילוסוף ויטגנשטיין אמר:  “מה שאי אפשר לדבר עליו – יש לשתוק לגביו”. וסוקרטס אמר עוד לפניהם: “אני יודע שאינני יודע אך יש כאלה שגם זאת לא יודעים”. וקירקגור טען ש”האמת העמוקה מתגלה, כשאתה נתקל בסתירה הגיונית ומילולית”. גם בשירה מתקשה השפה המילולית להעביר את החוויה האותנטית: “השיר הוא בסך הכל הדרגה העכורה ביותר של הוויה…  …שיר הוא שיר  כשבאמצעות השפה אתה משתחרר מהשפה… שירה כשהיא במיטבה היא געגועים לפרוץ את גבולות השפה…. שפה היא שוד החוויות הגדול ביותר, היא הסינתטיות של החוויה”. 15) השפה מנציחה את השניות שבין החווה והנחווה, בין אדם לרעהו.

פילולוגים (בלשנים) רבים מטילים ספק בעצם יכולתה של המלה לגשר בין שני בני אדם.  המלים, יותר משהן משמשות כלי להעברת מסרים – הן בעצם המחסום שמכשיל את עצם ההעברה של המסר 16).

וככל  שישלוט האדם בה וברזיה, עדיין יחוש כי את אשר באמת רוצה הוא להגיד – השפה לא מאפשרת לו. ומיטיב לבטא זאת  סופר הידוע בזכות שליטתו בשפה ובמלים; עמוס עוז. הוא אמנם אומר זאת על השפה העברית, ואולי זה נכון במיוחד לגבי השפה העברית, אך באיזשהו מקום דבריו חלים לגבי כל שפה באשר היא: ”השפה העברית: סיפור-אהבה שלי, עם בושה ותאווה וחרטה וכיסופים. אני את העברית אוהב מילדותי. המלים שלה, המנגינות שלה, הקאפריזות. ואני מחזר אחריה עד כדי גיחוך. מנסה תמיד לנחש מה חביב עליה ומה מכעיס אותה. לא פעם עשיתי חוכמות ופיתולים בניסיון להתקבל עליה. היא לא שלי באמת. היא לא של אף אחד. שפה יפה וקשה, לקשה לכתיבת סיפורים, קשה לחקירה מדעית, קשה לשיחת יום יום. היא הייתה של הנביאים. ואחר כך, כמו בגילגול אחר, הייתה של התנאים. מאז היא לאהייתה של אשף אחד. לא כולה. א בכל לב. קצת, ככה, הניחה להמישהו להקתרב מעט, וחמקה הלאה. אפילו ביאליק או עגנון: כן ולא-כן. המתסר עד גבול ידוע – וברחה לה הלאה, אל שדות אחרים. אני לומד אותה כל ימי חיי: אל משנן מלים דווקא, או כללי התחביר וחוקי הניקוד, אלא מנסה לבלוש ולהבין את אהבותיה ושנאותיה, בעיקר, להבין מה היא שואת ומה אינה מוכנה לסבול” 17)

מכל זה עולה חוסר הטעם שבחיפוש אחר החווייה  האותנטית במסגרת השפה המילולית לבדה. לפי מצב הדברים כיום, המילים אינן משמשות אמצעי לבטא את הרגש אלא מכשיר המפרש, מצנזר ומגדיר את הרגש מחדש, כך שיתאים למה שרצוי לנו ולתדמית שאימצנו לעצמנו. 

המילים הנן מניפולטיביות, מנסות לטעת רושם, מסתירות ומערפלות יותר מאשר מגלות. הן בעצם לא קיימות, הן רוח רפאים של מוחנו, שנולדו כדי לשרת ונמצאו לבסוף שולטות בנו שלטון רודני. אנו שבויים בעולם של מילים, של ניסוחים, של הגדרות. מיום שרוכש הילד את השפה הוא משכלל את מיומנותו בשימוש בה ועד בגרותו הוא כבר מומחה בתמרונים מילוליים – ומומחה לא פחות בהדחקה של רגשות.

כך מתבטאים יוצרים שונים ביחס לשפה, אך נעשו כל כך גם עבודות אקדמיות, למשל  אוגדן וויליאמס טוען  שתקשורת שיחתית רחוקה מלהיות “מסירה מדויקת של דברים, או העברה מוחלטת של חוויות“, לכל אחד תמונת עולם ייחודית משלו, והוא יבין את המסר של הזולת לא כפי שהזולת התכוון לו, אלא על פי תמונת העולם הפרטית שלו עצמו. ולעיתים עיוות תפיסתי זה הינו אף יותר קיצוני ואנו ממש שומעים דברים בהתאם למה שהיינו רוצים לשמוע, או בהתאם לתבניות שכבר מצויות במוחנו. כלומר, הבעיה הגדולה בתקשורת שיחתית היא הדומיננטיות הגדולה של תבניות החשיבה והתפיסה שלנו, תבניות שמעוותות את המסר המקורי של הזולת – בהתאם לגשטאלט הקליטתי שלנו. 

הגישה זו שהינה פסימית למדי ביחס לכוחם של  מלים בשיחה, אומרת כי הדומיננטיות של התבניות שבמוחנו – תמיד תאפלנה על המסר שבא מן התבניות של הזולת, וככל שהקולט יותר דומיננטי, או בעל תבניות חשיבתיות המוטבעות ביתר חוזקה, כך המסר שייבלע –יעבור תהליך של קונפורמיות ויתאים עצמו לתבניות שכבר קיימות במוחו של הקולט. ואכן הסיפרות האזיסטנציאליסטית; סארטר, קאמי. ותיאטרון האבסורד; יונסקו ובקט – מבוססים על חסר האפשרות של שני אנשים להידבר:  “… עושר אוצר המלים, רמת ההפשטה, הסגנון והמיומנות בבחירת המלים, השימוש ב דקדוק וייחוס המשמעויות למלים –משתנות מאדם לאדם בהתאם לקונפיגורציה החברתית- אישית שלו, כך שקיימת סבירות גבוהה להטיה, לעיוות או אפילו לבלימת התקשורת בין אגו לזולת לחלוטין”. 18) 

המילים בנויות יותר לשם העברה של מסרים ברוטינות יומיומיות ובמפגשים טכניים, מאשר להעברה של חוויות פנימיות ולהגעה לדיאלוג עמוק שבו מתקיים מפגש של נשמות.

 את הדילמה העצומה של השפה כמדיום תקשורתי אפשר להגדיר כך: את הדברים העמוקים והחשובים באמת לא ניתן להביע באמצעות כלי השיח המגושמים שיש לנו, בעוד שאת הדברים הפחות עמוקים -מצד אחד- והיותר שטוחים וטכניים –מצד שני – ממילא זה לא משנה עם נעביר אותם או לא – אז מה הטעם בכלל לשוחח? ובכן, היחס בין שפה ומלים מצד אחד, לבין הכוונות והמסר – מצד שני, הוא כמו היחס בין הראייה לבין אובייקטים שעליהם מסתכלים: הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את מה שקיים, אך הראיה – בהיותה כלי לא מושלם – מעוותת את מה שרואים כדי שיתאים לסוג התפיסה הקוגניטבית שלנו. כך שזה גם שקר וגם אמת. אותו הדבר ביחס לשפה; שפה יוצרת עיוות מסוים ביחס למה שהדובר התכוון אליו ואיך שזה יוצא במלים.  עיוות יותר גדול קיים במוחו של הקולט –  כשהקולט מנסה להבין את השפה בהתאם לעולם החוויות הפנימי שלו. אך העיוות היותר חזק – לא בא מן ההבדל התמים בין תמונת עולם פנימית לזו החיצונית. ישנו הבדל חמור ועמוק יותר והוא  בא מן האינסטיקנט לשימור דימוי עצמי גבוה. וזה עובד פחות או יותר כך: לעיתים קרובות הקולט הבין היטב את דברי הדובר, אך מה שהוא הבין לא מתאים, ואפילו סותר את הדימוי העצמי שלו. או מתנגד לאיך שהוא קולט את העולם. וניגוד וסתירה אלו  יוצרים אצלו דיסונאנס שמחייב שינוי תפיסה ואז הוא מעדיף או לא להסכים, או יותר חמור, להבין זאת בצורה שתתאים ותשלים (או לפחות לא תיצור דיסונאנס) עם תפיסת העצמי ותפיסת העולם  הנוכחית שלו. 

לכל אחד יש רצון לשמר תפיסת עצמי משופרת, וכזו שסובלת מכמה שפחות זעזועים. כל הפנמה של מסר העלול לגרום לירידה או נסיגה בדימוי העצמי – תיתפס כשגוייה, (אם המסר רק גורם לזעזוע קטן) או כלא נכונה, בעייתית, או אפילו מסוכנת (אם המסר גורם לזעזוע מאסיבי פנימי שסותר ומוריד דימוי עצמי בכמה רמות). 

כך שהדימוי העצמי של כל אדם (שהוא בדרך כלל לא ריאלי ונוטה להיות יותר משופר וגבוה ממה שהוא באמת, או ממצבו הריאלי) – שואף לשמר ערך עצמי גבוה ככל האפשר. והיות וכך אז התקשורת עם הזולת תתעוות ותיתפס בהתאם וביחס ישיר לשימור הערך העצמי האמור. (רואים זאת היטב בדרך בה אדם מתבונן בראי; הוא משנה יציבה, תנוחה והבעה – כך שתתאמנה לדימוי העצמי היותר משופר, אך כשהוא רואה עצמו בוידאו (שזו תדמיתו הריאלית) –הוא מתחלחל). 

עיוות זה ‘שובר’ את רב מערכי השיח בין בני אדם, וניתן לקרוא לו ‘שקר עצמי’ –במינוח היותר קשה, או ‘מנגנון הישרדות פנימי’ –  במונחים פסיכולוגיים רכים יותר; הכחשה, הדחקה, רציונליזציה וכו’. ולרב מערכי השיח אין סיכוי לשימור של חוט שדרה של ריאליה – מול הקרחון העצום הזה של שימור הדימוי העצמי, שאורב מתחת למימי התודעה השלווים לכאורה, אורב ל’טיטאניק’ של השיחה כדי לקרוע בה חור שיטביע אותה. 

אך עיוות המסר כדי שיתאים (או לא יפגע ב-) דימוי העצמי אינו העיוות היחידי כמובן , כמעט תמיד  המסר המועבר נופל  לפח של עיוות כלשהו. אפשר לחלק את העיוותים או הסטיות בקליטת המסר לשתי קטגוריות, או שני הפחים האורבים למסר והם: פח הקולקטיביות ופח המטען האסוציאטיבי האישי. 

בפח הראשון, מצויה השטחה וקולקטיביזציה של המסר וזאת בעקבות הדומיננטיות של הפן הציבורי בחיינו, המולך בעיקר דרך תיקשורת המונים; לכולם אותם מושגים, כולם מצייתים ל’פוליטקלי קורקט’ חברתי, דוגמא אידיוטית לכך: המלה ‘גומר’ – משום מה – יצאה מקונצזוס וכיום ניתן לשמוע אנשים מתקנים את מי שאומר: ‘גומר’ ומייעצים לו להחליף זאת במילה: ‘מסיים’. וגם ייחוס ערכי למושגים הופך לשטוח, חד ערכי ומשותף, למשל: מאמץ – זה טוב, בטלה – זה רע, מנוחה – זה טוב, (לזמן מוגבל). והנאה זה טוב, אך תענוג – זה טיפה מופרז. התמכרות – זה רע, אך השתקעות – זה טוב. יש כאן רודנות של מושגים, וכשאנו מדברים, אנו כבר לאחר המסננת שעושה סלקציה למושגים שאינם  ‘פוליקטקלי קורקט’ – כי אנו די מהססים לחרוג מזה. ואם הקולט מבין משהו בצורה חתרנית, חריגה ואישית  – עד שזה מגיע לתגובה חיצונית – תגובתו תעשה קונפורמית והוא ישנה את הבנתו  ביחס לאיך שהרב מבין את המסר. והוא ישנה לא רק את תגובתו אלא אף את דעתו והבנתו ביחס למסר. 

כך שהעיוות הראשון היה קולקטיבי ואובייקטיבי – העיוות השני הוא אישי וסובייקטיבי; דהיינו, כל אחד מבין את הדברים לפי הרקע האישי שלו. למשל, תעשיין עסוק יבין איחור של ידיד –כזלזול, בעוד שאמן – המחכה לידיד – יבין את האיחור כחלק מן החפש האישי של המאחר, וכנראה לא יעלב (או לפחות יעלב פחות). עוד דוגמה: גבר יבין אחרת את הצורך שלו להתנצל בפני מישהו (השלמה והרחבה בהבדלי השיח בין גברים ונשים באופן כללי ודרכי ההתנצלות שלהם באופן אישי – ניתן למצוא בספרי: “אמנות השיחה” הוצאת ידיעות אחרונות, 2003 בפרק: “שיחות גברים, שיחות נשים”) מאשר אישה; הוא יראה בזה פחיתות כבוד, בעוד שהיא תראה בזה הזדמנות להפגשנת רצון ליישר הדורים – בקשר. 

עיווות אחר הוא קיומם של תחושות פנימיות; לכל אחד מאיתנו תחושות – מהם אנו רוצים להתרחק ותחושות אותם אנו רוצים לחוש. רובנו נע רב חיינו (ואז חיינו סובלים מאינפנטיליות מה) בין שני קטבים של תחושות; קוטב אחד הוא תחושת פחד שגורמת לנו לברוח ממוקד שאנו מזהים אותו כגורם לנו את הפחד. וקוטב אחר הוא תחושת תענוג, ורובנו מנסים להתקרב או להאריך את משך תחושת התענוג. שני קטבים אלו מאוד דומיננטים ומשפיעים גם על התקשורת; סוג של תקשורת הגורמת לנו לפחד, או לחשש, תיצור בנו תחושות רתיעה, והסתייגות. לעומת תקשורת המעוררת  בנו תחושה של הנאה או עונג – תגרום לנו לרצות לשוחח עם אדם זה, לעיתים קרובות יותר. 

“זה ברור שאם היינו חיים בהרמוניה עם עצמנו ועם הטבע, היינו צריכים להיות מסוגלים לתקשר באופן חפשי, בתנועה יצירתית שבה אף אחד לא מגן או נאחז באופן קבוע בדעותיו ורעיונותיו שלו. אז מדוע זה כה קשה ליישם תקשורת שכזו? שאלה זו הינה קשה ומורכבת. אך ניתן אולי להגיד שאם מישהו מגיע לעשות משהו (בנוגע לשיחה – ג.ר.)  (ולא רק לדבר או לחשוב על כך), תהיה לו נטיה להאמין שהוא כבר מקשיב לאחרים בצורה נכונה. נראה (לו – ג.ר.) כי הבעיה העיקרית טמונה בכך שזה דווקא האחר שהוא משוחד ואינו מקשיב. לאחר הכל, זה די קל לכל אחד מאיתנו להבחין בכך שהאחר הוא זה שהינו ‘חסום’, לגבי שאלות  מסויימות, וכך שמבלי שהם יהיו מודעים לכך הם עוקפים את העימות עם סתירות או ניגודים שעבורם הם מאוד יקרים. עם זאת הטבע של ‘מחסום’ שכזה, הינו בכך שהוא מעין חסר רגישות, או הירדמות לגבי הסתירות הפנימיות שיש למשוחח. מובן מאליו אם כך שמה שחשוב ביותר הוא להיות מודע ביחס ל’חסימות’ שלו עצמו. אם האדם הינו ערני ובעל תשומת  לב, הוא יכול להבחין, למשל, שכששאלות מסויימות עולות – ישנן תחושות חולפות של פחד, אשר דוחפות אותו הרחק מהתיחסות לשאלות אלו. (וגם עולות בו תחושות של –ג.ר.)  עונג, שמושכות את מחשבותיו והגורמות לו להיות עסוק בשאלות אחרות. וכך יש לאדם יכולת להשאר מרוחק מזה שהוא חושב שיפריע לו. וכתוצאה מכך הוא יכול להגן באופן לא מורגש על רעיונותיו. וכל זאת בזמן שהוא משער שהוא באמת מקשיב למה שאנשים אחרים אומרים. 

כשאנו באים לדבר, ולהתנהג ביחד, עלינו להיות מודעים לתחושות עדינות ודקות אלו של פחד, ותענוג שחוסמות את יכולתנו להקשיב בצורה חפשית. מבלי מודעות זו, הציווי הזה של להקשיב למכלול של מה שנאמר – יוביל למשמעות קטנה ביותר”.19)

דוגמה נוספת לעיוות סובייקטיבי מביא מחקר של לוין ומרפי, 20) המראה שנחקרים קומוניסטים ואנטי קומוניסטים למדו וזיהו טוב יותר שדרים שהתאימו ממילא לאידאולוגיה שלהם – מאשר שדרים שהתאימו לאידאולוגיה הנוגדת. מחקר דומה נעשה לגבי סטודנטים אמריקאים-אפריקאיים שהצליחו יותר בתכנית לימודים שהתאימה למוצא האתני שלהם.  “אגו מבטא מלה ומצפה שלבן שיחו תהיה תדמית מנטלית זהה או דומה. עם כל הקונוטציות, האסוסיאציות, העמדות והשיפוטים הערכיים  – לדימוי המלה שלו. אשליה זו שאין אנו עדים לה בדרך כלל, היא הגורמת למרבית הליקויים בקומוניקציה של אגו עם הזולת“. 21)

 עד כאן עיוותים ביחס לקליטת המסר, אך ישנם גם עיוותים בהבעת המסר, ביכולת להוציא דיאלוג אל הפועל. כלומר, אנו אולי כבר מבינים בדיוק מה הזולת רוצה מן השיחה אך אנו לא ניתן לו את התענוג, והסיבה לכך נעוצה במאבקי כח סמויים. לעיתים קרובות מאבק כח מתחפש לחסר הסכמה עקרוני, טכני, או לוגי. ובשעה שמנסים לפתור את הבעיה הלוגית בשיח – אין רואים את השרשים האמוציונליים שהצמיחו בעיה זו, ובתורם יצמיחו בעיה לוגית חדשה. 

רואים זאת היטב בשיח מדענים בסוגיה כלשהי, כשהם מופיעים למשל בכלי התקשורת; (כולם אנשים משכילים בתחומם) אך כשהם באים לדון בנושא מסויים, לא עובר זמן רב ומתגלעים חילוקי דעות, למרות שרובם לעתים קרובות באים מאותו התחום או מתחום דומה. על פניו נראה כי חילוקי דעות אלה הם עקרוניים ולוגיים בתכלית, אך מתחת לפני השטח – רוחשת סיבה אחרת, הסיבה למעשה היא: לא לתת לזולת לככב באור הזרקורים ולקטוף לעצמו את כל התהילה, ובכך לגזול  את ‘ההילה’ מן האחר. ואז תחת מסווה של חסר הסכמה, אי דיוק בפרטים וכו’ – מצמצמים את גודל ‘ההילה’ של הדובר הקודם. ולעיתים קרובות בדיונים כאלה, בכלל לא עוברים את הקליפה החיצונית של הנושא, שלא לדבר על העדר  דינמיקה עם הנושא – כי בשני המקרים (העדר דינמיקה עם הנושא וחסר חדירה לעומקו של הנושא) – הדוברים עסוקים בתלישה מנומסת (פחות או יותר) איש את שערות רעהו.

מה שמזכיר את הדוגמא של ארתור קסטלר מסיפרו: “נערות הטלפון”, 22) 

 שם מדובר על מדענים שבאם לדון על הדרך להציל את האנושות, אך במשך כל הפגישה כולה לא הצליחו להסכים אפילו  על סדר היום. וכך, השורה התחתונה בישיבות\שיחות מלומדות או מקצועיות רבות היא משהו כמו: “הדבר היחידי שאנו מסכימים עליו הוא שאיננו מסכימים” (“אך גם ההסכמה על חסר ההסכמה היא רק כי אנו חייבים להראות שאנו בני תרבות, האמת היא שגם על זה איננו מסכימים”). כי ההסכמה או אי ההסכמה אינם קיימים ברמת המסר אלא ברמת המטא-מסר, התת-מסר,  הרמה הרגשית הבינאישית, שבה סטאטוס ומאבקי כח הם שם המשחק – ולא מה שנדון, מה שנדון לכאורה – הוא המכסה והעטיפה של מה שנדון באמת והוא: מי חשוב יותר.

פרק מס. 6. הפרה הקדושה של ‘להיות בסדר’

כאן אנו מגיעים ל’פרות קדושות’ בעלות גודל בינוני השואף לקטן. כאן ה’פרות הקדושות’ הן חצי שקופות. הן יותר בגדר רעיונות מקודשים עד מוסכמים, שמרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. אחת מהן היא גילגול חילוני של רעיון ‘השומרוני הטוב’ מן הברית החדשה. הגישה היהודית של מתן בסתר, ועשית צדקה ואהבת לרעך.  גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות.  או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ’ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנכויות ו’להיות טוב’ כלפי האחר והזולת. מסר זה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש . 

וכאן יכולה להישאל השאלה: אז מדוע זו פרה קדושה? למה לשחוט אותה? מה רע בה? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים,  או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה – והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה  וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה. 

הרעיוון של ‘להיות טוב’  הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמה ההוויה, באה החלופה של ‘לעשות מעשים טובים’ להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב. 

כלומר הבעיה אינה בהתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של ‘להיות טוב’  – הם ברוב המקרים  בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי.

אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית  על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים: כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו’. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו  גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב.  או כאשר -עדיין כצעירים –  והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים ‘להיות טובים’ לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ותוך כדי ניסיון גורף ‘להיות טובים’ הם מסתכלים בבוז על כל ההמון הממסדי הממשיך ‘להיות רע’…

ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא  בד”כ תחליף (לא פחות כוחני)  לצורת שלטון קיימת. או כשם שהשיבה לטבע, אקולוגיה אורגנית, או האמונה בגורו כלשהו  היא תחליף של תדמית לאורח החיים הממוסד-  כך מהווה הרעיון של להיות טוב  תחליף להוויה של אדם אותנטי, הצומח לתוך חייו.

אם בחיי האדם פעור חלל  ואם מלבד המסכה של הג’וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר ממשי בחייו מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר,  את  הדעות,  את המשפחה, את החברים, את המכונית)  – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי. 

וה’להיות טוב’ שהוא ימצא – יבוא  במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך ‘הדרך הנכונה’ שלהם,  לרכוש את התווית  של: “הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים,  הוא איש טוב בעצם”. מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית הוא גם מצליחן וגם מוסרי.

והשאיפה הזו לכסות על ידי ‘להיות טוב’ את  העדרו  של קיום פנימי,  משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם ובעיקר למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של ‘להיות טוב’) – שניהם מכסים עם ה’ להיות טוב’ הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים.

ה’להיות טוב’ הזה הוא הוא חיפוי, טאפט המסתיר את החלל הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, והוא ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים.  ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, הוא בעיקר אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו איננו יודע.

כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של  האזרח  החברתי הממוצע. כי יש פה פרדוכס מושלם:  בחברה זו בה השחיתות חוגגת מעבר לכל פינה, בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות, דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל את הגישה של טיפוח סובלנות. זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על  אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות והשחיתות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג.  

במלים אחרות: הגישה הנאורה החינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) –  מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי  גם הן כמו גם המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי  – ההוויה הפנימית של האדם.

 וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל צריך דווקא לאגור כוח כדי לעמוד נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה,  או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו’ . כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית  – הם עושים יותר  רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל  ‘להיות טוב’  בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל,  לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים  להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה  ובניסיון אמיתי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו.  זוהי גם  דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד ומחוסר עומק ומשמעות, כיוון ומטרה.

“יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות”                                    ג’ידו קרישנמורטי  “החופש מהידוע”  עמוד 11

…”פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש”…         …”תרבותנו מדכאה לא רק את “היצרים”, לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים.”

ר. ד. ליינג: “האני החצוי”.

ואכן צריך להיות בסדר ולהיות טוב אם אפשר. וכחלק מהיותך טוב, חלילה לך מלשקר. זו פרה בהחלט קדושה, לא לשקר.  אז יחד עם להיות בסדר וכחלק מלהיות טוב, בא יד ביד ובאותה נשימה הציווי: לא לשקר. אך כמו הפרה הקדושה של להיות בסדר, פרה זו היא חול בעיניים, אומרים שצריך להיות טוב כדי שמאחורי הפסאדה הזאת ימשיכו העוולות והחטאים הקטנים. כך גם באשר לשקר; באופן פומבי חלילה לנו מלהעלות שקר על דל שפתנו. אז במקום השקר הגדול והבוטה, אנו פורטים אותו לאלפי שברי שקרים קטנים ולבנים. חומקים באין רואה כמעט בכל משפט. 

 וכך יוצא שהציווי החברתי הופך למסך מאחוריו עושים בדיוק את אותו הדבר אותו הציווי החברתי המקודש, אוסר.

פרק מס. 7. הפרה השביעית: ‘הפרה הקדושה’ של ‘לא לשקר’

“אמר ר’ שמואל בר נחמן: מצינו שהכל ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, חוץ ממידת שקר שלא ברא ומידת שווא שלא פעל, אלא הבריות בדו אותן מלבן, שנאמר: ‘הרו והגו מלב דברי שקר'”.

 (פסיקתא רבתי, כד)

א. שקרים והמסכה החברתית

מאז ילדותנו אומרים לנו שזה ‘לא יפה לשקר’. זה מופיע בעשרת הדיברות. בבית המשפט עד שקר מואשם בניסיון להכשיל את הצדק. כל עד נשבע: ‘להגיד את האמת, כל האמת, אך ורק את האמת’. ובכל מקום עבודה אם עובד נתפס משקר, הוא מאבד אמינות ומפוטר. על פניו, אכן נראה כי בחברה זו מקומה של אמירת האמת, הוא נכבד ביותר. אך כמו הסיפור על הגנב שנשאל על ידי השופט אם הוא רוצה להביע חרטה, והגנב השיב בחיוב, על מה אתה מתחרט, שאל השופט? ‘על כך שלא סגרתי את התריסים בזמן הגנבה’, (וכך ראו אותי וכך נתפסתי). כך גם עם השקר; הפן שהוצג עד כה הוא הפאן הרשמי, זה מה שמלמדים, אך באופן לא פורמלי אנו למדים שכדאי לשקר, רק צריך לעשות זאת בצורה שלא תביא לכך שתתפס. והשקר אכן ממלא מקום מרכזי בחיינו. 

כך ש’הפרה הקדושה’ שמדובר בה כאן היא הפרה הקדושה של ‘לא לשקר’. 

ברב הסיטואציות החברתיות אנשים מעדיפים לשמוע ולהגיד שקרים כדי שחייהם יהיו קלים יותר. על פניו נראה שמערכת המשפט עומדת על וסובבת סביב – האמת, אך עורכי דין מתפרנסים מיכולת מילולית לצבוע את האמת בצבעים הנוחים להם, בשעה שהם מראים כי זו האמת הבלעדית (כלומר התריסים סגורים בזמן ביצוע הגנבה). ואילו השופטים אמורים כביכול לשפוט על פי האמת, אך הם שופטים על פי הצדק והצדק הוא יחסי, בעוד האמת אובייקטיבית. ובעולם שבו היחסיות היא האמת האובייקטבית, לא נותר למשפט אלא ללכת לפי הצדק שהוא לפי הערכים היחסיים ששולטים בחברה ובתקופה. 

 ראינו למשל ב’זר’, של קאמי כי העורך הדין של מרסו מבקש ממנו לשקר בבית המשפט, בכך שהוא יגיד שהוא מצטער על מות אימו. וזה אירוני כי למעשה עורך דין כחלק ממערכת הצדק אמור לשכנע את מרשו להגיד אמת בבית המשפט ולא להיפך. ומכיון שמרסו מסרב לשקר אודות רגשותיו הוא מקומם עליו את חבר המושבעים והשופט שרוצים בסך הכל לשמוע שהוא מצטער על מות אימו ואז עונשו היה מוקל. 

מדי שנה נערך באיטליה טכס ובו מוענק פרק “יוקרתי” בשם “פינוקיו” והוא מוענק, בעקבות סקר,  לשקרנים הגדולים במדינה. בשנת 2000 ‘זכו’ בשלושת המקומות הראשונים אנשי המימשל (פוליטקאים) עיתונאים  ועורכי דין. (רופאים לעומת זאת נמצאו (על פי הסקר) כמהימנים ביותר בחברה האיטלקית.  ועל כך ניתן להגיד: ‘אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר”. אז מה קורה ב’אזובי הקיר’, עד כמה זה רווח בכלל?

ובכן נראה שזה די רווח. בזמן האחרון מתרבים המחקרים המיידעים אותנו על כמות השקרים העצומה שבני אדם מספרים האחד לשני, תוך כדי שיחה רגילה לכאורה. במחקר אחד מדובר על כ- 200 ! שקרים (לבנים) ביום!!. ולא מזמן (1999) יצא בעברית ספר מאת פרופ’ אדיר כהן שנקרא: “הכל אודות השקר”, (הוצאת אמציה) שכל כולו מוקדש למקום של השקר בשיחות בין בני אדם.

וכך אכן נראה כי קיימים הרבה שקרים בשיחות בין בני אדם, ולא מדובר על שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו  לאט בהיחבא  ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שניתן למצוא בשיחות של יומיום היא יותר מרובה ממה שניתן לחשוב. וכותב על כך יאיר כספי בסיפרו: “לדרוש אלוהים” עמ’ 133-4:“אילו שקרים אתה מספר”? 

“השקר הראשון שלך הוא שאתה לא משקר. או שיחסית לאחרים אתה ישר. אתה אומר שאתה לא כועס כשאתה מתפוצץ. אומר שאתה לא מודכא ואין לך חשק לכלום. אומר שלא איכפת לך כשאתה צועק בפנים. אתה עושה פוזה של מצליח כשאתה נכשל. מתיימר כשאינך יכול. ואומר שאינך יכול כשאינך רוצה. 

אתה מתלהב מרעיון שאתה שונא. סותר אחרים כשאתה מסכים איתם, להראות שאתה יותר חכים. ומבקש עצה רק כדי שיגידו לך שאתה נפלא. אתה נכמד כשאתה מתעב. עצור כשמחבב. מבטל כשמקנא. כשלא היה איכפת לך מספיק לבוא בזמן אמרת שהיו פקקים. האוטו שאתה מוכר לא זקוק לשום תיקונים. לא רצית להתמודד עם דחייה שדחו אותך זכרת ילדות יפה מזו שהיתה לך. כשרית פרטו מן הבגרות זכרת ילדות איומה. כשלא רצית להתמודד עם קשיים חלמת ,חזון שוא ומקסם כזב” (יחזקאל יג, 7). כשהחלום התנפץ אמרת שאין עוד מה לעשות כשהיה אפשר. 

כשלא רצית להשקיע בילדיך המצאת להם ‘זמן איכות’. כשלא רצית להתמודד עם הגבול שהיית צריך לשים אמרת שהאהבה זה לתת לילדים כל מה שהם רוצים. כשלא רצית להתמודד עם הבעיות שלך אמרת שהבעיות הן של הילדים או האישה. שלא רצית להתמודד עם הקשיים של הילד אמרת שהכול בסדר אצלו. כשהילד התפרק, ועדיין לא רצית לקבל אחריות, אמרת שאין מה לעשות. כשרצית להיות עם נשים אחרות אמרת שבגידה יכולה לפעמים לעזור לשמור על הנישואין. כשעזבת את הבית אמרת שזה לטובת הילדים. כי רק אם אתה תהיה מאושר, גם הם יהיו מאושרים. כהלכת להתפלל אמרת לאלוהים תודה על מהשלא קיבלת ממנו וביקשת ממנו את מה שאינך מאמין שהוא יכול לתת. אמרת למותר לרמות את מי שאינו יהודי או שאינו דתי או שאינו שומע לרבך. כי כל מי שהוא לא אתה, הרי הוא עמלקי, ומצווה לעשות מלחמה בעמלק, בתחבולות ובעורמה. 

וכל הזמן שיקרת בנוגע למשקלך. קנית בגדים שיסתירו אותך. כשהבגדים לא עלו עליך אמרת שהתכווצו בכביסה. כשלא רצית להסיק לאכול אמרת שביוגורט אין קלוריות. ושאם תחליט, תוכל תמיד לרזות. אמרת שבשבוע הבא אתה מתחיל ואמרת שהדיאטה תפתור הכול: את הדיכאון שבגללו אתה אוכל. את הבדידות. את העדר המשמעות”. 

 ומה עוד? ובכן  גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים  לעצמנו. נכון, זה לא ממש שקר –  רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק  התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול  ומסך של עשן. כך נוהג  נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה”מחליקים”, ה”מגהצים” וה”מערפלים”  והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.  כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול  – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה  והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי  ‘ככה זה’. אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: “אל תדאג” הם אומרים לנו, “זה רק לטובתך” הם משכנעים אותנו, “אני אעשה את זה רק בשבילך” הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש. הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים.  בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: “רק רגע, מה בעצם קורה פה?” כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: “יהיה בסדר”; “אל תדאג”; “אנחנו מקדמים”; “העיקר להיות אופטימיים”; “למה רק לבקר?”; “שכחתי”; “זה לא יקרה שוב”; “צריך לחשוב באופן הגיוני”. ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים. 

טכניקת השקר הזו מבוססת על הצפה בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל המורכב מנושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת. הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה. אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון.  להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום.  להתעמת עם כל פוליטיקאי  על מה שאמר בשנה שעברה.  הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם  ממילא אטרקטיביים  ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת שלנו.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: “הם בטח יודעים”. קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ”אנשי מעשה” ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם  ‘מרחפים’, “אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח” הם אומרים “אבל אנחנו עושים”…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם ‘לטפל בזה’. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים  של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו  מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו  – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: ” זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי”. או: “זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי”. “לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים”, ” זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה”… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות  הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי,  כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים,  עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב. 

שיחת אמת

בראיון שהתפרסם בגיליון ספט. אוק. 1997 של נקסוס רואיין המחבר ד”ר ברד בלנטון שהוא המקים של מכון הגשלטאט בוושינגטון, וקיבל אימון בתרפית גשלטאט אצל פריץ פרלס (מייסד תיאורית הגשלטאט) בכבודו ובעצמו, שם הוא טוען 23) שרים בשיחה הם  הסיבה לרב הבעיות בתקשורת. – והוא טוען כי הדרך לטפל ביחסי אנוש רעועים זה:”להגיד את האמת”. 

 בלנטון, עובד בוושינגטון כ-25 שנה וטוען שאנו עושים עצמנו חולים על ידי כך שאיננו מבטאים רוגז. לדעתנו אנו מאמינים לתדמית שאנו מציגים בפני אחרים. בשעת שיחה אנו חיים בדמיוננו, חושבים איך המשחק שלנו מתקבל על ידי השני – במקום להיות שם בשיחה, עם הזולת. בלנטון  מאמין ביושר קיצוני, הוא גם מאמין ששיחה שהיא ישירה, שלמה, פתוחה ואקספרסיבית – היא שיתוף אותנטי של מה שאתה חושב ומרגיש. להגיד מה בדיוק אתה חושב בשיחה – לא בא כדי לדכא את הזולת, אלא ליצור תקשורת שבה אין מטענים חבויים, שאתה יודע שמה שישנו זה מה שיש, ומה שיש תמיד יוצא החוצה. ואז אתה יכול להפסיק לחשוש – כי הכל גלוי. הוא מאמין שהמחלה של יחסים רבים ובתוכם יחסי נישואין הוא אי אמירת אמת ולדעתו אמירת אמת היא הפתרון לרב הבעיות ביחסים. כמובן, שלעיתים, למשל כששוטרים נאצים מחפשים את אנה פרנק, ושואלים אם יש מישהו בעלית הגג?  כמובן שיש צורך לשקר, ולהגיד שאין אף אחד, אך הנקודה היא שהמשקר צריך לדעת בראשו את ההבדל בין השקר לאמת, הוא כל הזמן צריך לתת לעצמו דו”ח על מה שהוא עושה, ואז זה בסדר.

הוא מונה שלושה כללים בקשר לכך:

לדעת מה אתה מרגיש

 לדעת מה אתה חושב (כשאתה מודע למחשבותיך).

 לדעת מה קורה מחוצה לך.

כל הזמן האדם צריך להשגיח שהוא קרוב לאמת של מה שקורה, ואז אינטימיות אמיתית בשיחה זה להתחלק עם הזולת במה ששמת לב אליו. כך ש’יושר רדיקלי’ לפי ד”ר בלנטון הוא צעד בסיסי והכרחי לקראת היכולת לשוחח שיחה אינטימית עם אדם אחר, שיחה שהיא מזינה ומשביעה.

הוא נותן דוגמא: אדם מאחר, ידידו  שמחכה לו – כועס מאוד, אך לא אומר לו. הוא מדכא זאת.  ואז הוא פשוט לא מתקשר יותר למאחר. ואז הנזק אדיר. כמובן שאופציה אחרת זה להתפוצץ על המאחר, וזה גם גרוע, האופציה הטובה זה פשוט להגיד לו איך אתה מרגיש בעקבות האחור שלו; דהיינו לא נסחף בעלבון עצמי מוצדק כביכול, אלא פשוט אומר לו את האמת לגבי מה שקורה אצלך באופן רגשי, ואז אפשר לדבר על זה, שתי האופציות הקודמות לא מעודדות שיחה על כך, ואז הידידות רק מתחזקת כי הם אמרו האחד לשני את האמת. הוא מאמין כי לאמת כח לשנות את פני הדברים, במיוחד לאמת הרגשית, אך זו בדיוק האמת שלמדנו כל כך הרבה שנים שכדאי לנו להדחיק, למדנו שאם נחשוף אותה זה יכניס אותנו לצרות. ולא לימדו אותנו איך להגיד את האמת בצורה של גילוי לב כובש, ורובנו בוחר בדרך הקלה, של או להתפוצץ רגשית או להסתיר את שאנו מרגישים.הוא בהחלט ממליץ להשתמש באמירת אמת בכדי לשפר יחסים אינטימיים. הצעד הראשון הוא להיות ישר לגבי הדברים שעשית בעבר. הצעד השני הוא להיות ישר לגבי מה שאתה מרגיש ולהצמד לזה. ההגדרה של שיחה אינטימית לדעתו זה לשתף את האחר בחוויותך בדרך בה אתה מרגיש אותם. אם אדם לא מוכן לשתף את האחר בחייו תוך כדי השיחה, מה שהוא בעצם עושה זה להציג הצגה בפני הזולת. לדעתו זו הסיבה ל53% גירושין ולכך שיתר הזוגות שנותרו נשואים – הם אומללים. הוא אומר כי אנשים מצויים ביחסים בהם הם חשים אומללים, הם שונאים האחד את השני, אך הם יותר פוחדים מפני להיות לבד מאשר להישאר ביחד במצב הנוכחי. לדעתו רק כ-23% מן הזוגות הנשואים מצויים ביחסים אינטימיים אותנטיים. ומתוכם חצי כנראה אומרים את האמת. בקיצור, די ברור שהוא לא חושב שניתן לחוות שיחה או יחסים אינטימיים ללא אמירת האמת. הוא אומר משפט יפה, הוא טוען שהמרכיב הדומיננטי בשיחה ומה שמגדיר ומאפיין כל שיחה זה מה שמנסים להמנע ממנו. כל דבר שנאמר בשיחה כמעט נגרם על ידי מה שמנסים להימנע ממנו, או מנסים לא לדבר עליו. וזה לדעתו גם גורם לכך ששיחה מאבדת מן החיוניות והעוצמה שלה (כי העוצמה הולכת להזין ולשמור על זה שלא מדברים עליו). להגיד את האמת, זה דבר פשוט מאוד, אך קשה לביצוע. וזה קשה במיוחד בגלל הרקע התרבותי של כולנו שאומר שמותר להיפגע אך אסור לכעוס, במיוחד אם אינך מתגבר על כך מהר.

ומה האלטרנטיבה לכך? שישות אחת תתייחס לישות שניה. הסופים קראו לזה ‘הפורטוטיפ האנושי הקדוש’, זה אומר להביט בעיני הזולת ולראות מישהו די דומה לעצמך, כמו להתבונן בראי. הבעיה בקשר לכך היא סבוכה עוד יותר, כי אנו מקבלים בעצם מסרים סותרים, מצד אחד אומרים לנו לא לשקר (‘זה לא יפה’) ומצד שני משדרים לנו כן לשקר. כלומר מלמדים אותו לשחק כאילו אתה ילד טוב ירושלים, ומלמדים אותנו שמשחק זה או בעצם החיים עצמם. ואם יש לך במקרה חיים אמיתיים  – עשה זאת בסודיות ובצד. הוא מוסיף ואומר שזו הסיבה כשאנו מתבוננים באנשים ברחוב הם נראים או עסוקים או אומללים. הם פשוט אכולים מבפנים כי מה שהם באמת מרגישים נמשל על ידי קטגוריות ורעיונות מתים.

לדעתו בסופו של דבר, אנשים יאהבו את דוברי האמת, ואת אלה שויתרו על ההתחזות, בניגוד לפחדינו המשורשים. 

ואם מדובר על לחיות על פי האמת, שזו בעצם הקללה של היות אאוטסיידר, על פי קאמי, הרי שהיכולת הזו היא יכולת של אותנטיות.

אותנטיות, המפלט האחרון

במהלך חיינו עובר חלקנו תהליך כלשהו של התפכחות מאשליות; עם השנים נושרים להם צעיפים שונים, צעיפים שלתומנו דווקא סברנו שהם גלעינים, גלעינים סביבם נטווה את מציאות חיינו.  נושרים להם צעיפי האהבה,  צעיפי הדת, הרוחניות, החברות והתקשורת. צעיפי ההנאה האולטימטיבית מסקס. וגם צעיפי הלימוד וההחכמה. והם עושים זאת יחד עם צעיפי היצירתיות, ההגשמה עצמית, הבריאות השלמה, וכו’. 

צעיפים אלו הם כמו צ’קים ללא כיסוי. צ’קים אותם לא נגיש כבר לפרעון בבנק. כי עצם ההחזקה בהם משמרת את אשליית הכיסוי. 

וכך אנו מעיינים בניירות ‘מצב חשבון’ של חשבון בנק חיינו, אך מסרבים להביט בשורה התחתונה, במינוס הענק.  

אך יש כאלה שכן ניגשים לבנק עם הצ’ק, שכן מביטים בשורה התחתונה. ומה קורה להם אז? 

אז מה קורה ל’מתפכחים’, אלה שרואים את המינוס במצב חשבון בנק חייהם? לאלה שנאלצים להישיר מבט מול השקר שבהבטחות חסרות הכיסוי שהצגנו לעצמנו בתחילת הדרך? מה קורה ליחיד המפוכח אז?  

ובכן אז הוא מוצא עצמו במצב עגום וכמעט בלתי אפשרי, שבו הוא כבר ללא נביאי השקר של אתמול, אך עדיין בלי המימוש השלם והמלא של הפוטנציאל של ישות חייו. ראייה זו, שרק אומץ לב, אינטליגנציה טבעית חריפה ואומץ חסר גבולות –יכולים להוביל אליה – יכולה להוביל, בתורה,  למצב בו קל ליפול לייאוש וניהיליזם מוחלט. 

אך דווקא כאן, ישנה ההזדמנות לחגיגה נפלאה. לחופש הנהדר והמשחרר של האותנטיות; לחשוב (וגם להגיד לפעמים): את מה שאתה באמת חושב, מתי שבא לך, איך שבא לך. יש כאן חופש נהדר, להחצין את מה שאתה באמת מרגיש מבלי לחשוש מתגובה וצנזורה ולצפצף. כי ממילא אלוהי השקר מת ואלוהי האמת מסרב להיוולד, (ובהעדר האלהים – השטן הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות… כי אם אין קדושה אז החטא הוא לפחות הדרך למימוש חלק ממה שישנו, אמנם חלק לא גבוה, אבל יותר טוב נמוך, מאשר לא בכלל…). אז לפחות “לקלל שם שמיים ולמות”, כפי שאומרים לאיוב ידידיו. זוהי גישה פוסט-מודרנית שאומרת: ‘אז לפחות לא נעמיד פנים; נאמץ גישה חתרנית, שלפחות תוציא את האויר מבלון הנפיחות והחשיבות העצמית. שתגלח את המסכה השאננה מעל פנים מתות, ריקות מהבעה. חתרנות שתגלה לפחות את הזיוף שבאמת המתחזה והמובנת כביכול מאליה. גישה שתישחוט את הפרות הקדושות של הממסד המתחסד, המתיימר, הצדקני – שכל כך בטוח שהאמת והצדק לצידו. גישה שמאמצת את הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, שחושף את העירום מתחת לבגדי המלך העסוק בסגידה והתפעלות עצמית.

 כי בעולם שבו הישות והישנות נעלמו זה מכבר, כבועות אויר שטסו החוצה מתוך בקבוק סודה פתוח – לפחות אפשר וכדאי וראוי לקרא תגר על העמדת הפנים, שאומרת ש’אם תנער מספיק חזק, ולאורך זמן את הבקבוק – תגלה שם את הבועות’. העמדת פנים שכה רווחת בכל התורות המודרניות שהמליכו את עצמן: קומוניזם וסוציאליזם, פסיכולוגיה וחינוך, מדע והשכלה, רוחניות העידן החדש והרפואה המשלימה. והיא קיימת לא רק באיזמים השונים, אלא גם בערכים של הממסד השלטוני הקיים; משפחה, אהבה, מין, הורות, סיפוק מקצועי, חברות, השכלה, אמנות, התנ”ך, ציות לחוק, כסף, צרכנות, וכו’. בעולם, בו רוח הפרצים הרעננה של האתמול,  הפכה לגזים מחניקים,  בחדר האטום של היום – צריך לפתוח חלון, לעשות את מה שהחסידות עשתה ליהדות, האגדה –לתלמוד, הזן – לבודהיזם, הפוסטמודריות – למודרניות, הפמיניזם – לשוביניזם, ההומאיות והלסביות – לסטרטיות, הסטנד אפ –לבידור, הפרינג’ –לתיאטרון, תיאטרון האבסורד – לתיאטרון הדיאליסטי. לשון אחר: לא לקבל שום פרה כקדושה, ושום מובן –כמובן מאליו. להטיל ספק בכל, תמיד לשאול: ‘מה פתאום?’, ‘מי אמר?’, לבדוק, לקרוע מסכות, לשנוא זיוף!

אך אליה וקוץ בה. כי תמיד יכול לבוא מישהו ולשאול: ‘אז מה הטעם’? כלומר, במצב של ניתוץ אלילים מזויפים, תמיד נותרת השאלה: ‘אז בשביל מה בעצם לחיות? אז מה בעצם נותר? תשובה: מה שנותר זה – לא לדפוק חשבון, לא לפחד, כי אין ממה. להגיד את האמת הפנימית בכל נעוריה. (כי זו לעולם לא מזדקנת). לחגוג את החופש של להיות עצמך, בכל מאודך. לא לחיות עוד בחסך ובתקווה (למשהו שבעצם לעולם כבר לא יתקיים). כי לפחות בחפש היחסי הזה, של מימוש הזכות האישית להחצנה של אמת פנימית – נמצאת גאולה. אמנם לא הגאולה, בהא הידיעה, אך בינתיים, בהעדר הגאולה האמיתית, זו של התודעה הערה והגבוהה, ושל ההוויה הפנימית הבשלה והעוצמתית –לפחות ניתן למצוא מפלט במשחק האחרון שעוד ניתן לשחק בארץ המשחקים המזויפים; משחק של: ,פוס, אני לא משחק יותר’. משחק של ‘שברו את הכלים, ולא משחקים’. משחק שבו מכריזים שבעצם אין שום משחק אמיתי שקורה כרגע. ובהעדרו, אין כללים, אין חוקים, יש רק אמת פנימית – סובייקטיבית, אינדוידואלית, עירומה, בוטה וחסרת פשרות, אותה אני מחצין בלי לדפוק חשבון, כי זה האלהים היחסי שנותר – עד לבואו של האלהים הגדול, (אם בכלל): 

 לחיות בצמוד לאמת פנימית, להיות אותנטי!

“השלטון על העולם מתחיל בנו עצמנו. לא הכנים מושלים בעולם, אך גם אלה הבלתי כנים אינם מושלים בו. רק אלה המייצרים בתוך עצמם כנות אמיתית באמצעים  מלאכותיים ואוטומטיים; כנות זו היא כוחם, והיא אשר מקרינה על הכנות הפחות כוזבת של האחרים. לדעת לרמות את עצמך היטב זו התכונה הראשונה של המדינאי.  למשוררים ולפילוסופים מתאימה הראייה המעשית של העולם, כי רק להם ניתן שיהיו נטולי אשליות. לראות בבהירות משמעו לא לפעול”.

פרננדו פסואה “ספר האי נחת”, עמ’ 448

פרק מס. 8 הפרה הקדושה של ‘לא להיות לבד’

“מעולם לא מצאתי חברה כה חברותית כמו הבדידות. רב הזמן אנו בודדים יותר בחוץ לארץ בקרב בני אדם מאשר כשאנו נשארים בתאים שלנו. אדם החושב או עובד הוא תמיד לבד, תן לו להיות היכן שהוא חפץ”. 

הנרי דויד תורו

“…האדם חייב להתעורר סוף סוף מחלומו בן אלפי השנים ולגלות את בדידותו הטוטאלית, את בידודו הבסיסי”.     

ז’אק מונו

1. הבדידות הנוראה הזו… והסתמיות של האחר

(או: לא להיות לבד, הסיבות החברתיות)

הבדידות אינה נחשבת בחברה כמשהו רצוי במיוחד, למעשה היא נחשבת יותר כתו קלון. אדם בודד, אדם שאין לו חברים; מה לא בסדר איתו? למה הוא לבד? לא יכול להיות שטוב לו כך. אז או שזנחו אותו, (כי משהו לא בסדר בו), או  שהוא בחר בזאת, (ואז בטוח שהוא לא בסדר). 

ועד כדי כך, רואה החברה את הבדידות והבידוד כמשהו שלילי שהיא אפילו משתמשת בו כעונש, שהרי העונש הגדול ביותר , לאחר עונש המוות,  שיכולה החברה להשית על היחיד הוא סילוקו משורותיה –  בידוד חברתי (בדרך כלל, לכלא). ובתוככי הכלא עצמו, העונש הגדול ביותר הוא הבידוד בצינוק. אנשים – כך מספרים לנו מחקרים – אפילו מאבדים את שפיותם בבידוד חברתי מלא. 

ואכן לא לחינם, רואה בזאת החברה עונש, שהרי לנו, באופן אישי, ישנה בעיה גדולה עם העדר חברה, עם ההישארות בחברת עצמנו. אדם שלא מתחתן  – יש לו לפחות חברים, אדם שאין לו חברים – הוא לפחות נשוי. ומי שיש לו גם בן-זוג וגם חברים נחשב הרבה יותר בעיני עצמו ובעיני אחרים ממי שיש לו רק אחד מהם – ובודאי שנחשב יותר ממי שאין לו לא בן זוג ולא חברים. עם זאת, -למרות החשיבות העצומה שאנו מייחסים ל’ביחד’ ולחברתם של אחרים, הרי אנו כל כך לוקים בחסר מן הבחינה התקשורתית. כל מה שקשור לאיכויות של שיחה ודיאלוג: להיות קשוב לזולת, להיות רגיש לקליטה של תת-קרקעיים,  לתת לזולת אפשרות  לבטא את עצמו ולנסות להבין אותו מנקודת מבטו שלו – כל אלה הם בחזקת תיאוריות מופשטות עבור רוב האנשים, שלא לומר – דימיוניות. במרבית המקרים החיברות שלנו סתמי, שטחי ואינפנטילי, מכסה על ריקנות ושעמום. וזה במקרה הטוב,  כי במקרה הרע הוא חורש רעות ותחמן.דהיינו, מהווה מסווה שמכסה על כוונות סותרות ועל ניגודי אינטרסים. 

כך שיש כאן פרדוקס; מצד אחד החיברות שלנו כה לוקה בחסר, מצד שני החברה עדיין מטיפה לנו לצאת מן הלבד ולהיות עם אחרים. אך כך או כך, כתוצאה מן האינדוקטרינציה האדירה הזאת (לגבי החיברות) אנחנו אף פעם לא  באמת לבד, אף פעם לא חשים עצמנו מבפנים. במקום זאת  עסוקים במשחק סימולציה פנימי, בו אנו עושים חזרות לקראת הפעם הבאה בה נפגוש את האחר, או האחרים;  מה נגיד, איך נגיד, איך נשכלל את זה כך שזה יצא הכי טוב – כשנשוב וניפגש.

וכשאנו עם אחרים, או יותר נכון, כשאנחנו במצב שהיידגר מכנה: ‘להיות מושלכים אל בין האחרים’  אנו מפסיקים להיות אנו עצמנו,  הופכים לקיימים לא במונחים שלנו, אלא מתוך התייחסות אל האחרים. הוויתנו נעשית מזויפת, במקום לחוות עצמנו כעצמיות אינטימית וייחודית -אנו חווים עצמנו כ’מישהו סתמי’. כשהיחיד פוגש את האחרים – קורה לעצמיות, לייחוד שלו דבר נורא, הוא הופך לזר לעצמו.  היחיד נהפך ל’הם’, ה’אני’ נהפך ל’הוא’ וגם האתה  (של האחר) נהפך ל’הוא’, (ועל כך הרחיב מרטין בובר ב’סוד השיח’ שלו).  הקיום החברתי בולע  את הקיום היחידני האותנטי.  היידגר מדבר על כך שהבינוניות והזרות של היחיד להוויה הפנימית שלו עצמו,  גורמים לכך שהכל הופך להיות  אותו הדבר ושום אדם לא קיים כהתרחשות חד פעמית, ייחודית, מסקרנת, שונה, ראויה לתהייה – אלא כל בני  האדם: “מהווים את הדבר הקרוי ‘פומביות’. כל סוג של עדיפות רוחנית מודחק בנועם, בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר מזמן הוא ידוע היטב… כל סוד מאבד את כוחו” –(היידגר).

כך שהיחיד בחברתנו לא חי את עצמו באופן אותנטי, כפי שרק הוא עצמו יכול לחיות את עצמו, אלא כפי ש’ההם’  חיים. בקיום שכזה נתון היחיד בפחד כל הזמן מדעותיהם של אחרים. מה שבין היתר גורם לו לחיות -בשעה שהוא נמצא בחברה – במצב של מעין התאבנות.  הוא מתאבן, עוטה מעין שריון, או מסכה. במצב זה – שהוא המצב השכיח בחברה -אנשים נראים ומתנהגים כאילו יצקו עליהם שכבת בטון – זהו ה’פרצוף הקולקטיבי’, זהו היצור החי בחברה – שבוי עד תום בחרדה מפני גזר דינן של המוסכמות החברתיות (העלולות – כל רגע- ליזרוק אותו ל’מעורבות ריגשית שאינו יודע מתי יוכל להחלץ ממנה).  כך שהיחיד המצוי בחברה של אחרים, חי כל הזמן במעין מיגננה מתמדת, בפרופיל נמוך. מנסה כל הזמן  להראות כמו כולם,  להתנהג כמו כולם, לא לחרוג מן הפרצוף הזהה של ההמון השקט. חריגה כזו, שהחברה מתירה לילדים, הנה בחזקת איסור למבוגרים.  למבוגרים  ‘אסור’ להראות את הפרצוף האישי, הספונטני, הייחודי.  כולם חייבים להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם -‘קופסאות קטנות’, (מונח הזהה לשם של השיר שמוזכר בספר זה כמה וכמה פעמים ולא בכדי), להתבטא כמו כולם. כתוצאה מכך כאשר אנשים נמצאים בחברה אין הם משוחחים,  אין מחליפים דעות, אין הידברות, אין נסיון לבטא חשיבה יחודית, שונה -סקרנית,  שואלת, תמהה, משתאה. אלא כולם מפטפטים במעין להג ידעני, דעתני, סתמי. פטפוט שלא מעלה ולא מוריד, שלא אומר כלום ולא מנסה להגיד כלום. פתפותי ביצים שנועדו להשאיר את החשוב והמהותי  מחוץ לתחום הדיון. אנשים מסתובבים כל זמן סביב מה שידוע, מה שלעוס עד לעייפה – כי שם בטוח, שם ידועים כללי המשחק – האומרים שהכל ידוע והכל בטוח והכל כרגיל, וכי כל היקום נמצא לבטח בתוך הלהג הקטן הזה. כך שגם ענווה בפני התעלומה הגדולה של החיים – לא  קיימת בשיחה  שכזו. הגבולות בין חשוב לא חשוב, מטשטשים והכל נעשה חשוב ולא חשוב בעת ובעונה אחת. (כי מה שחשוב זו השיחה הזו בה אנו מעורבים כרגע, אך מכיון שהשיחה עצמה היא על דברים לא חשובים, אז הכל בעצם לא חשוב…החשיפה המתמדת הזו ללהג הסתמי של חברת האחר – מטמטמת ומעמעמת את הרגישות לדקויות של האינטימיות ומנוונת מיומנויות כגון: הקשבה, התבוננות, שימת לב, אבחנה ומיקוד באחר. במקומם אנו מפתחים תיחכום חברתי, כשרים בידוריים, אמירות מעניינות, משתכללים ב- איך לדבר מתוך הנורמה המקובלת, ועם זאת להישמע כאילו זה עתה המצאנו את -הגלגל  (ולא שפשוט קראנו על זה בעיתון שלשום…). בקיצור, אנו מאבדים את הרגישות להוויה הפנימית של האחר ומפתחים את המניארות של ה’מסתדר החברתי’, זה שתמיד יש לו את האמירה שהיא גם מקובלת וגם נשמעת טוב. 

אך ברבות השנים קשה להתמיד ולהיות סחורה חברתית.  הרגישים  שבקירבנו משלמים מס  ריגשי מצטבר, הם נשחקים;  סף העלבון והפגיעות הריגשית הולך ונהיה נמוך יותר ויותר והשטאנץ הדל והמשמים של הקונוונציה החברתית מתחיל לעייף ולשעמם, במיוחד  את הרגישים שבנו, אלה שעדיין מחוברים למשהו אמיתי בפנימיותם.

“כל אדם הוא בו בזמן גם נפרד מאחרים וגם קשור אליהם. קשר ופירוד אלה הן בגדר הנחות נחוצות באופן הדדי. התקשרות אישית יכולה להתקיים רק בין הוויות שהן נפרדות אבל לא מבודדות. איננו מבודדים, אבל גם אין אנו חלקים של אותו גוף פיסי. אנו נתונים בפרדוכס, העשוי להיות טרגי, שקשירותנו לאחרים הינה אספקט יסודי של הוויתנו, כפי שהיותנו נפרדים אף היא חלק של הוויתנו. בעוד שכל אדם בפני עצמו אינו חלק חיוני של הוויתנו.”

ר. ד. ליינג: “האני החצוי” עמו’ 15

“החברה היחידה שאפשר להתמיד בה אינה אלא חברת עצמנו”.

אןסקר ווילד

“האדם הוא חיה הפחות מתאימה לחיי עדר”.

   ז’אן ז’אק רוסו

“הבדידות הנכונה היא מצב נפשי פנימי, שאינו תלוי בגירוי או בידע כלשהם ואינו התוצאה של כל ניסיון או מסקנה. רובנו, בפנים לעולם איננו בודדים. קיים הבדל בין בידוד, שבו אדם מתנתק מסביבתו, ובדידות, לבד. כולנו יודדעים מה פירושו של בידוד – בניית חומה מסביב לאדם כדי לא לכאוב, לא להיפגע,, או לטפח ריחוק שהוא עוד צרוה של ייסורים, או חיים במגדל שנהב חלומי כלשהו לש אידיאולוגיה. בדידות היא משהו שונה למדיי.

לעולם אינכם לבד משום שאתם מלאים בכל הזיכרונות, כל הההתניות, כל המלמולים של יום האתמול, נפשכים לעום אינה נקייה המכל הזבל שהיא צברה. כדי להיות לבד עיליכם למות לגבי העבר. כאשר אתם לבד, לגברי להד, לא שייכים למשפחה, לאאומה, לתרבות, או יבשה מסיומת, קיימת תחושה של זרות. אד ם לבד לחלוטין הוא תמים.”…

 ג’ידו קרישנמורטי   

ב. לא להיות לבד; הסיבות האישיות  

“נאמר כבר, שכל אחד מאתנו הוא, בסופו של דבר, בודד. מעדיף הייתי לחשוב על כאן ועכשיו כאפשרות יחידה. אך הכוונה בוודאי, היא שרגעי הבדידות שלנו נראים אישהו נכונים יותר, אמיתיים יותר. המלה “אלוהים” מתחילה לקבל משמעות לגבי כאשר אני לבד. אין לה כל משמעות בעיני בעת ויכוח…    …בדידות היא כמעט שם מטעה. לגבי דידי, להיות לבד משמעו ביחד  – הפגישה המחודשת שלי עם הטבע, שלי עם ההוויה, האיחוד מחדש שלי עם הכול. בשבילי, עיקר הבדידות מתמצה בחיבור כל חלקי יחדיו – איחוד של עצמי, שבו יכול אני שוב לראות שהדברים הקטנים אכן קטנים, והגדולים -אכן גדולים. מאמין אני שהבדידות היא מעשה עמוק והכרחי של אהבה עצמית והערכה עצמית.”

יו פראתר. “בדרך להיות”. הוצ’ דליה פלד. 1982

אז (מה שנאמר עד כה הוא ש) החברה שלנו מאוד לא אוהבת, בלשון המעטה את היותו של האדם לבדו. והיא עושה הרבה כדי שזה יקרה כמה שפחות, ואם זה נעשה תחת פיקוחה אז בדרך כלל זה עונש. שהוא העונש הקרוב ביותר לעונש מוות. ואם האדם מחליט להיות בודד מעצמו,  זה כבר מעין אקט של מרידה. מה שגורר שאלות כגון: ‘מה לא בסדר אצלו’, מה הבעיה? למה הוא מתבודד?

עד כאן זהו סיכום של מה שנכתב בחלק א’; הסיבות החברתיות להיות האדם לא עם עצמו. אך עתה הבה וננסה לחדור עמוק יותר לתוך המניעים היותר מהותיים  והיותר אישיים – לבריחה זו של האדם מעצמו. ובכן  אחת הסיבות היותר מהותיות לחוסר היכולת של האדם בימינו  להיות לבדו עם עצמו  הן החרדות והחששות העצמיים שחיים בתוכו. וכדי לבחון זאת הבה ונבדוק מה קורה לאדם בחלוף השנים, עם ההתמעטות הבלתי נמנעת במספר הידידים שהיו לו. ובכן במהלך השנים, כאמור, מתחיל תהליך של התרופפות הקשרים החברתיים. המיפגשים מידלדלים ותכניהם מתמוססים לריקנות אחת גדולה.  ואז,  יום אחד, נותרים לבד, באמת לבד. ערבים שלמים, ימים ארוכים. ועם הטלפון השותק מזדחלת החרדה, חרדה שמא נשכחנו, אבד זיכרנו. בחוץ – עולם שלם, נפגש, משוחח, מתקשר, ואלינו  כבר לא מתייחסים?  לא זקוקים לנו יותר? ואז מזדחלת פנימה החרדה; למישהו איכפת בכלל מאיתנו? האם אכפת ‘להם’ שאנו קיימים בכלל? ומה זה אומר? האם זה אומר שאיננו קיימים בכלל? כלומר, אם אף אחד לא יודע על קיומנו ולא טורח להתקשר כדי לאשר את קיומנו –  האם זה אומר שנמחקנו?

וכך, לאחר הבשלה ממושכת של תבשיל החרדה מפני תוצאות הבידוד, מתעוררת בנו ההשתוקקות לפגוש מישהו, סתם  מישהו שיאשר בלהגו (ויהא התפל, הסתמי והשגור ביותר) את עובדת קיומנו. כי כשאנו לבד  אנו חשים, בעוצמה פולחת ומכאיבה, את החרדה הגואה בנו נוכח הריקנות הזו של קיומנו. בהעדר חברה של אחרים אנו חשים שאנו הולכים וצוללים, כמו בחלומות על  נפילה מתמשכת אל תוך  באר עמוקה ללא תחתית. העדר זה של נוכחות האחרים, מעצים את תחושת הריקנות שאנו חשים לגבי עצמנו, לגבי חיינו. ומתוך החרדה הקשה הזו מן הכלום ההולך ובולע את ישותנו, אנו זועקים אל חברת האחר, שאולי ישכיח מאיתנו בעצם נוכחותו את הריקנות, המאיימת  לבלוע אותנו מבפנים.

ובכל פעם החרדה הזאת מסלימה והופכת לאקוטית יותר, ואז כדי למנוע את הופעת הכאב – היד נשלחת אל הטלפון עוד לפני שחשים בה.  ואז כבר חזרנו אל מה שפעם היה אולי, חברותא נעימה של ביחד, אבל עכשיו הפכה בעבורנו למושא התמכרות. וההתמכרות הזו, ככל התמכרות אחרת, היא קשה. כל הזמן עוד ועוד בני אדם, ועוד, כל הזמן. וכך, אנו רצים אחוזי אמוק אל הטלפון ומצלצלים למי-שלא-יהיה,  שיעשה טובה  ויהיה איתנו קצת, שידבר לא חשוב על מה, לא חשוב איפוא, רק שיהיה איתנו כמה שעות, עד שהלהג המצטבר יארוג מסכת מגוננת ,אטומה משכיחה. ועד כדי כך גדול הפחד, שאם הם לא איתנו בחדר, בשר ודם, אז לפחות נוכחותם כדמויות מרצדות על מרקע הטלויזיה –  רק לא להיות בודדים, רק לא לחוש את האין הפוער את לועו העצום ומאיים לבלוע אותנו אל קירבו ולאבדנו לעולם ועד.. כן ככה, עם המעטפת הסתמית הזו מסביב לכל – ללכת לישון, לעוד לילה בו הצלחנו לברוח מן החרדה שבבדידות. 

 במצב כזה  – מעשה ההתבודדות הוא מעשה מפחיד עבורנו – שכן הוא מעמת אותנו עם המיפלצות הרגשיות השוכנות בתוכנו. וכך, האדם שאינו יודע להיות לבדו – מוצא עצמו מחפש את חברתו של הזולת כדי שיוכל לברוח מעצמו. לזולת אין למעשה עבורו – ערך או ייחוד בפני עצמו, והוא משמעותי רק בתוקף היותו נוכחות אנושית המפיגה את פחדו של האדם מן הבדידות (ומן הפחד הקיים בתוכה…). האדם הפוחד מהבדידות מוכן להתפשר כמעט על כל צורה של קשר כמעט, שכן עצם הנוכחות של אדם אחר, כל אדם, עדיפה בעיניו על הישארותו לבד, עם עצמו.

הדבר דומה למערכת יחסיו של ילד עם אימו – הוא זקוק לה ותלוי בה. הוא אינו מתייחס אליה או רואה אותה כאדם בפני עצמו – אלא רק בתור מה שהיא עבורו; כמי שממלאת את צרכיו. לא בשל מה שהיא – לעצמה, כשלעצמה -כאדם, אלא בשל מה שהיא מעניקה לו . הוא אינו מכיר בה כמיכלול אינדבידואלי  הקיים קודם כל ואחרי הכל – לעצמו ועבור עצמו- אלא  מבחינת הזיקה שלה אליו ומבחינת תפקידה כאימו. מה שנכון עבור מערכת יחסים שבין ילד לאימו נראה מאוד מעוות במערכת יחסים בין גבר לאשה, או בין מבוגר למבוגר. 

מפחיד לחשוב, שיתכן מצב יחסים כזה, בו שני אנשים נמצאים יחד משום שהם חוששים להיות לבד. מצב בו שני אנשים המרגישים ריקנות, חוסר שלמות פנימית והעדר תוכן פנימי -מאמינים שאם יהיו יחד יוכלו ליצור שלמות אחת. אם אינך יודע להיות שלם כשאתה לבד – קל וחומר שלא תוכל להיות שלם כשאתה ביחד. אם אינך יודע לאפשר לעצמך להיות עם עצמך – לא תוכל לאפשר לזולתך להיות הוא עצמו ולא תוכל לתת לו את מרווח הנשימה להיות לבד, עם עצמו.  אם אתה לא יודע להקשיב לעצמך, להיות עם עצמך, להיות נאמן לעצמך, להעריך את עצמך – לא תוכל גם להקשיב לזולתך, להיות עם זולתך ולהעריך אותו בזכות מי שהוא – ולא בזכות מה שהוא עושה לך ועבורך.

וכך, כאשר  שני אנשים מרוקנים, לא שלמים ומפוחדים -מן הבדידות מתחברים יחדיו, נוצרת מערכת כובלת של תלות הדדית, שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר לחיות בלעדיה.  זוהי מערכת שאינה מתקדמת ושאינה מקדמת את השותפים בה, והיא מבוססת על מרכיבים של חרדה, חסך רגשי, חשש מנטישה, סחיטה – ושוחד רגשי, חוסר-אמון וצורך עז בחיזוקים. מערכת כזו גם מתאפיינת בחיפוש אובססיבי אחר ריגושים  חברתיים (בילויים) – שיאפילו על תחושת הריקנות. בהתמקדות בריגושים מיניים  – כתחליף לאינטימיות אמיתית.  או ביצירת מערכת נוקשה של  מינהגים, חוקים וריטואלים משפחתיים, שתפקידם לשמש כמסגרת שתשמר את המערכת ותעניק ביטחון לחוסים בצילה.  

אדם  החושש מחברת עצמו, החש מרוקן כשהוא לבדו, והמתחבר אל זולתו מתוך שאיפה לשאוב מתוך הקשר תכנים שימלאו אותו וימלאו את צרכיו- אמנם מגיע אל הקשר  הזה מתוך מצב של חוסר ושל ריקנות פנימית, אך גם מתוך מלאי של ציפיות, תביעות , אשליות ותקוות לא מציאותיות. אם הדברים הנ”ל נכונים בקשרים שבין אדם לחברו, קל וחומר שהם נכונים בקשרים בין בני זוג או קשרים של אהבה: כאן אנו מוצאים ביטויים רגשניים  כגון: “אני לא יכול בלעדיך, אני זקוק לך, אין לך מושג מה שאת/ה בשבילי, את/ה אהבתי האחת והיחידה” וכו’ שמטרתם הבלתי-מודעת היא לשחד את הזולת ולגרום לו לרצות  לספק את צרכיו של הנזקק.  אם בן הזוג  הוא בעל הערכה עצמית ירודה – זה יחמיא לו ויפרנס את האגו שלו. במקרה זה תיווצר מערכת של “משחק” הדדי.  (הדברים הבאים מבוססים על סיפרו של אריק ברן: “משחקיהם של בני האדם” ועל סיפרו של ריצ’רד האריס: “אני בסדר, אתה בסדר” – המציג את תיאורית ה T.A. המבוססת על המשחק הרווח בין בני אדם של ‘הורה ילד’, ורק מיעוטם של בני האדם מצליח לצאת מן התבנית המשחקית ולהיות ‘בוגר’). המשחק הרווח הוא משחק: ‘הורה ילד’, בו הופכים בני הזוג לתלויים זה בזה  מתוקף חולשותיהם.  ה”הורה” נדרש להבין, לסלוח, לספק צרכים, להעניק  ולהיות חזק – ובתמורה   תובע גילויים של אהבה,  של תלות ושל היזקקות לשירותיו – גילויים המזינים  את האגו שלו. ה”ילד”  תובע  שיבינו אותו, יטפלו בו ויקבלו אותו “כמות שהוא” וכן את הזכות שלא להיות אחראי, חופש להתפרע, להעלב, לעשות ברוגז ולהיות “ילדותי”  – ובתמורה נדרש לציית לחוקי המסגרת,  לגלות רגש ולפתח תלות בהורה.  

אבל –  אם בן הזוג אינו לוקה בהערכתו העצמית ואינו זקוק ל”ילד” שיפרנס את האגו שלו (דהיינו, הוא ‘בוגר’) – יהפוך קשר כזה למעיק ומתסכל עבורו. השותף המרוקן, המבקש לשאוב  ולינוק מן הקשר כדי למלא את חסריו הנפשיים, יגרום  לבן הזוג, במשך הזמן, לדלדול משאביו הנפשיים ולתחושה של ניצול שתשאירו חסר אנרגיה ואולי אפילו משועמם.

מערכת זוגית של ”בוגר””בוגר” אפשרית רק כאשר שני בני הזוג מסוגלים להיות, כל אחד בפני עצמו 

ועם עצמו, כאינדבידואלים שלמים, מלאים ומחוברים להוויה של עצמם. הם מסוגלים להיות לבדם – ולכן אין הם מונעים אל תוך הקשר הזוגי מתוך תחושת חסר או מתוך חרדות ופחדים ואינם  מפתחים תלות שלילית הכובלת אותם זה לזה. מה שמניע אותם זה הרצון לחיות זה לצד זה. להפגיש בין שתי הוויות לחבר משאבים – כדי ליצור ביחד כוח אינטגרטיבי, יצירתי וקונסטרוקטיבי,  שיוכל לתרום לשניהם, להעשיר את שניהם ולהניע את המערכת קדימה.  זו מערכת המאפשרת מרחב מחייה רב לכל אחד, בו הוא יוכל להמשיך ולהיות הוא עצמו, כאינדבידואל, במקום להיבלע בתוך המערכת או במקום להפוך ל”ממלא צרכיו של הזולת”. מערכת כזו אינה מבוססת על משחקים הדדיים, על תובענות למילוי צרכים ועל ריטואלים מקובעים.  האחר אינו קיים רק בשל מה שהוא מסוגל להעניק – אלא בשל מה שהוא כאדם שלם. זו מערכת בה החוקים, אם ישנם, הם גמישים וברי-שינוי ונועדו להתאים למשתתפים במקום לכפות את עצמם על השותפים לקשר.  

במערכת כזו, עיסוקיו או תחומי העניין האישיים של האחד – אינם נתפשים כאיום על ה”ביחד”, ומשמעות ה”ביחד” אינה להיות כל הזמן זה בחברתו הפיסית של זה, לעשות הכל ביחד, להתעניין באותם הדברים או לחשוב את אותן המחשבות . ה”ביחד” האמיתי, השלם והמספק ביותר בין אנשים צומח מתוך היכולת של כל אינדיבידואל  להיות “ביחד” עם כל מרכיבי  נפשו – כלומר להיות לבדו. רק מי שיודע להיות לבדו עם עצמו – יוכל להיות באמת גם עם זולתו. רק מי שאינו חושש מחברת עצמו ושחייו הפנימיים עשירים ומלאים – יוכל לקיים מערכת זוגית עשירה ונכונה גם עם זולתו. 

“השועל אמר ללביאה: “ראי מה רבים השפנפנים שממליטה השפנה ומה רבים העכברונים שממליטה העכברה, איך זה שאת ממליטה רק גור אריות אחד”? 

חייכה הלביאה והשיבה: “אבל אריה!”

 משלי אזופוס

“האדם הטבעי הוא הכול לעצמו, הוא היחידה המספרית, הוא השלם המוחלט שאינו מתייחס אלא לעצמו או לדומה לו. האיש האזרחי אינו אלא שבר התלוי במכנה, אינו אלא חלק קטן של השלם, של הגוף החברתי”

 ז’אן ז’אק רוסו

“מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז, ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שיתבודד- מפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל עד שמבטל את עצמו לגמרי. שלא יהיה בו שום גאות, שום ממשות. ועל ידי זה נכללת נפש בשורשו. ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשורשו, דהינו שנכלל עמו הכל באחדותו…”

   ר’ נחמן מברסלב                                                           

“הקיום הוא הדבר היחיד שלא אוכל לחלק אותו עם הזולת. הבדידות מופיעה אפוא כאן בדמות של גלמודיות המציינת את עצם ההתרחשות של ההיות”.

“אני לגמרי לבדי, שמע מניה שההיות שבתוכי לאמור, העובדה שאני קיים, היינו קיומי, הוא המהווה את האלמנט שאיננו בר-העברה במוחלט, משהו הנעדר גם התכוונות גם קשר. בין הוויות אפשר להחליף את הכול, לבד מן הקיום. במובן זה, להיות פירושו להיות לבד תוך כדי הקיום. אני בחזקת מונאדה בעצם קיומי. הקיום שלי הוא הגורם שאני חסר דלתות וחלונות, ולא איזה תוכן שהוא שבתוכי, שהוא בלתי ניתן להעברה, הוא הגורם לכך. כיוון שהקיום שלי אינו ניתן להעברה, הריהו מושרש בהיותי,, שהוא הענין הפרטי ביותר שבי. מכאן שכל הרחבה של ידיעתי או של אמצעי ההתבטאות שלי נשארת ללא השפעה על יחסי עם הקיום, שהוא יחס פנימי מובהק”.

עמנואל לוינס  “אתיקה והאינסופי” עמוד 54

“מכיוון שפחד הבדידות קיים בכל אדם ומכיוון שאין שום איש בבדידותו חזק למדי כדי להגן על עצמו ולהשיג לו את צורכי חייו, יוצא שמטבעם נוטים האנשים להתארגנות חברתית”.

                                                                                         ברוך שפינוזה

“אנו מתחברים לחברה לא כלכך כדי לפגוש אחרים אלא כדי להימלט מעצמנו”

                                                                                                   ג’ורג ברנרד שאו

“The community stagnates without the impulse of the individual. The impulse dies

away without the sympathy of the community.” William James

פרק מס. 9. הפרה התשיעית; ה’פרונת הקדושה’ של תודות וקרדיטים, (של אנשים מצליחים).

ולסיום, פרה לא גדולה, אף לא בינונית, קטנה מאוד. המדובר על מנהג רווח בטכסים שבהם אנשים מקבלים פרסים והם מודים לאנשים שונים. לכאורה מה כאן ‘פרה קדושה’, אולי מנהג סתמי, או מנהג חסר פשר, אך ‘פרה קדושה’? 

ובכן, הבה ונבדוק תופעה זו קצת יותר מקרוב. וראשית על התופעה עצמה:  בכל טקס אוסקרים, או פסטיבל סרטים שבו מחלקים פרסים – חוזרת אותה תופעה, תופעת התודות, הברכות והקילוסים. ולא רק שם, לעתים אף בעמוד הראשון של ספר, מכיר המחבר תודה. הוא מכיר תודה לאימו שממנה ינק אהבה וכבוד לזולת ולאביו שלימד אותו מהו עוז רוח ועמידה מול קשיים, וברור לו שללא האוירה שהייתה בביתו לעולם לא היה מגיע לתובנות המאכלסות כה בשפע את היצירה הזו שאתם עכשיו עומדים לקרוא. לאישתו, שללא מסירותה והבנתה את הסתגרותו שעות על שעות בחדר העבודה, ללא אמונתה בו שדחפה אותו להתאמץ ולהמשיך למרות המחיר הכבד שהיא שילמה, וכמובן ללא הערותיה המלומדות והחדות – אין סיכוי שהיצירה הייתה יוצאת לאור בכלל. ואז תור הילדים; כאן הוא מודה להם על עצם קיומם, על האור והחום שהחדירו לחייו ועל כך שהם בעצם נתנו לו את הסיבה האמיתית להמשיך וליצור. ומסיים בתקווה: ‘מי יתן ויצירה צנועה זו תתרום ותביא לעולם טוב יותר – כאשר תגדלו’. 

כל יפה. נראה כי האנשים שמגיעים להישגים כה מרשימים בשדה הרוח והיצירה, עושים זאת בעיקר בגלל חינוך טוב, משפחה תומכת ובלעדיהם אכן קשה ליצור. 

אך האמנם, הרי לא יכול להיות כי בספר על מורדים ומטילי רפש למיניהם תעבור תופעה זו של חלקת לשון ונופת צופים  בשלום. 

אז מה כן? כך על פני השטח. כך המסכה. כך כלפי הקהל. ומה בפנים? מה באמת? האם זה צריך לחכות לביוגרף אמיץ, שיחכה כמה שנים עד שיעז להגיש זאת למו”ל? ובכן מה שקורה קרוב לודאי, שאותם אנשים מלאי הכרת תודה למעשה עסוקים, כנראה, במאבקי כוח, וריסוק הדדי של בני משפחתם, – אך ברגע שמסך נפתח –כולם חוזים בנו מתחבקים בלהט. 

וכך זה בכלל מקובל בקונוונציה הקונפורמית של המצליחנים; עליהם להיות מלאי הכרת תודה לא לכשרונם, אלא לכל חסרי הכישרון המקיפים אותם. צניעות זו היא חובה למצליחנים, וככל שאדם מצליחן יותר כך עליו לא רק להמעיט בחשיבות כשרונו, אלא אף להוריד בכלל מן החשיבות שהוא מייחס להצלחה כשלעצמה: כי כשלפעמים בשעת ראיון הם מתבקשים להעריך את היחס שלהם להצלחה, מיד עוטפת אותם צניעות גדולה ומניה וביה הם משליכים את כל ההצלחות לפח האשפה, ואומרים שבעצם הם לא התחילו באמת לחיות עד שנולד הילד הראשון. וכשזה קרה זו הייתה כזו מהפכה אדירה, וכל הסבל של העבודה היה שווה בעבור רגע אחד של להחזיק בידיים את הגוש הפועה המחותל חיתולים חד פעמיים צואים. 

ועכשיו לא פחות ולא יותר הייתה לו הארה והוא נוכח שכל שחשוב לו בעולם זו המשפחה. ומצידו יכולים עכשיו להציע לו חוזה מפתה, הרבה מאוד כסף, והוא לא יהיה מוכן לנטוש את הנווה המשפחתי. כל אלה לא ישוו לבילוי ערב משפחתי שקט עם המשפחה, התינוק המתוק, האישה המופלאה ולא לשכוח את רקסי, ‘איך שהוא מקבל אותי כשאני חוזר הבייתה לאחר טיסה מפרכת, ממש מחמם את הלב’.

ורק שנים מאוחר יותר כשהוא כבר שוכב מחובר לצינורות במחלקה הסיעודית בבית האבות היוקרתי, מדברים ומספרים ילדיו הבוגרים (בעיקר המרדנים ואלה שממילא לא הסתדרו איתו) איזה גיהנום זה היה לילדים; בקושי הם ראו אותו בבית,היה רב עם האמא כל הזמן, או שתה. ורק מאוחר יותר שמעו עם כמה נשים שכב ועד כמה זה כאב לאמא, עד שגירושין הפסיקו את הפארסה. 

וכך, משפחה ובני משפחה הם טבעות היהלום ותכשיטי היוקרה שמוציאים החוצה בכל טקס וארוע חשוב, אך אותם תכשיטים עצמם חוזרים יום למחרת להיות אותה שיגרה  של היום היום, שיגרה שלעיתים קרובות היא הכלאה בין פח אשפה ולבין שק איגרוף. אך בעומדו לקבל את הפרס על מפעל חיים – שכחה מופלאה אוחזת בו. 

והאמת? האמת היא שכל הטקסים הללו וכל הדפים הראשונים בספרים חדשים – מחכים, מחכים למרדן החצוף, עז הרוח, חסר העכבות, (שבין היתר הוא גם מתאבד שיעי)  – שבבוא רגע ההכתרה – יקום, יביע צער על כך שהקריב את משפחתו, בגד באמון אשתו וכל זאת ראשית כדי להנות עד כמה שאפשר יותר – מן השפע והפרסום  שנפל בחיקו ושנית כדי להגדיל את אותו נתח השפע.  בשפת הגוף ניתן לפעמים לראות את אישתו הממורמרת של פוליטיקאי בכיר וקשיש שממשיך להיכשל בבחירות אך ממשיך לשרוד באורח פלא, וכשמגיע הרגע הגדול (הענקת פרס נובל לשלום למשל) והיא לא יכולה יותר להסתתר ולקלל אותו בשקט ממסתרי מטבחה, היא נשלפת לעמוד לצידו בטקס ורק פניה החמוצות באור הזרקורים מעידים כאלף עדים על מה היא באמת חשה כרגע, אך אף אחד לא משתכנע: ‘אה’ אומרים כולם, ‘אה, האורות הללו ממש לא מחמיאים לעור הפנים שלה’, או ‘חבל שהיא לא יודעת להתלבש יותר בטעם’. כן, כן, ברור –  כולנו יודעים שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בפומבי, ועוד לא בטקסים חגיגיים. אך עם זאת האם לא מייחלים כולנו לאיזה רוח רעננה ומרדנית, לחריגה (ולו אחת) מן התיפלות המנופחת הזו (שדרך אגב רבים באמת מאמינים בה, מאמינים שאמנים גדולים מגיעים להצלחות כאלה בגלל שיש להם משפחות נהדרות), למשהו אחר, סורר, בועט, לא דופק חשבון, הופך את החוקים הלא כתובים. אך לא, המורדים הגדולים ביותר, בקבלתם פרס, או בכתיבתם הקדשה או תודות בפתח הספר החדש, או ביושבם באולפן טלויזיה לאחר מפעל או יצירה חשובים – מתבייתים באורח פלא, ובשעת הראיון, למשל,  הם פתאום לא יוצאים כנגד אף אחד, אין להם טענות, ‘לא, כולם מאוד עזרו להם’, ורק דברים טובים יש להם להגיד על כל מי שהיה מעורב בחייהם וביצירתם. אך כל זה כך עד שהם יורדים מן התהילה, ובעיקר לאחר שמישהו אחר תפס למשל את התפקיד שלהם, או אז הלשון היא אחרת. 

והרי החוכמה היא למרוד לא לאחר השיא אלא דווקא בעת שהאמן או איש הרוח או איש הציבור – נמצא בשיא תפרחתו ותפארתו. מעט מאוד אנשים קיללו שם שמיים בעודם באולימפוס, משהו כמו: “אני רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זו, בה אני מקבל את פרס נובל לשלום  ולהגיד פעם אחת ולתמיד את מה אני באמת חושב על אימי הפוסטמה ועל אחותי הלהוטה כל הזמן אחר תעונוגות מפוקפקים עם גברים שלא מגיעים לרמתה. ולהגיד לשתיהן ולאבי שאף פעם לא האמין שאגיע למשהו בחיי – עד כמה זה היה בלתי אפשרי לנסות ולהגיע למה שהגעתי –במשפחה כמו שהייתה לי. וזה שהגעתי למשהו זה בטוח שלא בגללם, אם כבר, אז זה למרותם.  אין להם שום חלק בהצלחתי”.

עם זאת, ישנם כמובן יוצאי דופן, במאי קולנוע שהם בנים של פוליטיקאים מנוחים נואפים ושתומי עין, וכו’, שהם אותנטים ולא משנה מה.  אך בדרך כלל ההצלחה היא סם ההרגעה האפקטיבי ביותר למרדנות, מעט מאוד ממשכים לבעוט, כשהם מגיעים למעלה.[

וכך, מבחנו של המרדן אינו בכשלון. כי בכישלון כולנו מרדנים. מבחנו של מורד האמת היא כשהוא מצליח. האם גם אז ישאר מרדן? 

פרק 10.לשחוט את הפרה הקדושה של הרוחניות נוסח העידן החדש

התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות.  וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו? 

בקרב הבורגנים אין כה הרחבה התחזות כמו שיש בקרב הרוחניים. לא כל מי שמכריז על עצמו כרוחני הוא באמת כזה, ברמת המהות. 

רוב הרוחניות שאנו מכירים,  אינה רוחניות שהיא באמת לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של ‘הזע ועבוד, אכול ושתה – כי זה החיים’. 

זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי  וכו’, ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו’ -נמצא מצב נפש ותודעה של זעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו’. 

זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות.  , במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר.  שניהם חיים למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובונות שגורסות שצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו’. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר. 

אלה, גם אלה –  מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל’קנות’ ו’למכור’ תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם;  מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.

 גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ’כוחות האופל הפנימיים’, לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.

הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית ( כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות. 

וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד. 

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית –  (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.

האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו.  למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו לעוד תורה ממסדית. 

או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות. 

מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, ‘לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה’. 

אך אם בודקים ם את המסרים של כמה  יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז’אן ז’נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר של איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסרטקטי וסוביקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך. 

האמנות  וההגות, הן  כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו’ – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר. 

לסיכום:

בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו’ – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזרי לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין. 

לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה  מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. 

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג’לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני. 

ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. וכו’. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זה עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו’. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות. 

הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: “ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”. ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה. 

ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.

ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם. 

אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת  פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה. 

וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, היא לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפר אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.

——

הערה: הוצא מתוך הספרים מאת גבריאל רעם

 גבריאל רעם 

21.6.2004

ולסיום