מבט אל המורה הרוחני – כשומר סף (ש. ג.) – חלק א’

https://www.zusha.org.il/story/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%98/

שתי המסות הבאות עוסקות במוסד חשוב בעת האחרונה. המורה הרוחני.

ופה ושם מוצאים אנשים שיש להם מורה רוחני. יותר ויותר אנשים עוסקים בייעוץ רוחני. נושא זה דורש מבט בוחן נוסף. ולא סתם מבט, אלא מבט מיוחד, מבט קוואנטי. מבט שמנסה לחדור מבעד להילה המקודשת ולעמוד מעט על טיבו. בדרך כלל המורה הרוחני מביט אלינו, הבה ונביט אנו אל המוסד הזה. ונראה איזה סוגים קיימים? מיהו המורה הרוחני כאדם? ומה צריך המורה הרוחני כדי להיות כזה? האם קיימים הבדלים בין המורים הרוחניים השונים? אם לא כולם מקשה אחת, האם אפשר להבדיל אותם לאסכולות או רמות? נראה לי שאלה שאלות לגיטימיות בכל מה שקשור לתופעה מתרחבת בימינו. מדובר ברשימה נכבדה של שמות, החל משי טובלי עצמו, וטיוהר (משה קסטיאל), אנדרו כהן, אושו, ועוד. ולפני שנבחן אותם במבט רנטגני, קוואנטי –במיטב המסורת של סידרת הטורים הללו, הבה ונבדוק למה מצפים בכלל המחפשים? ובכן כששוחר הרוחניות פוגש מישהו שמציג עצמו כמורה רוחני – הוא בדרך כלל מצפה לנבואות נחמה, לעידוד. להבטחה שאם יתרגל את מה שצריך, וילך בדרך שהטווה המאסטר – מן הסתם יגיע להארה. (זה קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי). התחושה היא של בריחה מן השחור של התרבות האנושית; לחץ, מתח, אגרסיביות, תחרתיות וכו’, ואילו כאן בספירות העליונות הכל שקט , צלול ומלא הוד וחיוביות. הוא לא מצפה לפגוש מורה רוחני שמזכיר אולי יותר את סמל המחלקה במחנה טירונים. סוג זה נדיר, הוא היה רווח פעם והיום כמעט שלא פוגשים בו. סוג כזה של מורה רוחני בא לשוחרי הרוח מתוך כוונה להעיר אותם, לגרום להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, להראות להם שהם משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה. וכך, ניתן לחלק את המורים הרוחניים לשניים, נביאי נחמה ונביאי זעם. נביא הזעם מתפקד כהכלאה בין ש. ג. לרס”ר. בעוד שנביא הנחמה מתפקד כהכלאה בין השכינה והאם שתמיד רצינו שתהא לנו. נביא הנחמה מקבל את הבאים למחנה נופש, שומר הסף – מחנה אימונים. ועתה לעניין; לעניין הבדלים המהותיים בין שתי הגישות. ובכן גישת הש. ג. – שומר הסף – היא אמביוולנטית, הוא דווקא לא מציע להיפרד בזעם מכל מה שהכרנו עד כה. לגישתו, חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), אלא שבתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות (או במקרה אחר, אל האמנות) להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים. לפי שומר הסף, אין צורך לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, כי היא נושאת עימה את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית. וכך, ‘שומר הסף’ מלמד כי אין לחפש מציאות רוחנית – במקום המציאות החמרית. אלא כי דווקא הנמוך והחומרי הוא מורה הדרך אל המציאות של הנפש השבויה. כי אל למחפש בדרך הרוח ליצור מציאות רוחנית חלופית מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא עליו לאמץ את המציאות של היום יום לליבו ולחפש דרכה את שאמיתי. כאן המקום לציין כי שומר הסף הוא קודם כל אדם ורק אחר כך מורה. כלומר בסדר העדיפויות שלו קיימת האותנטיות לפני הצורך להעביר את הבשורה. הוא מעולם לא שוכח את עצמו, כעצמו וכעצמו בלבד. כל היתר (כולל לימוד) הוא אופציה. הוא לא חייב ללמד, לא חייב להגיד את שהוא חושב על החיים ועל האיכות האמיתית של מחפשים מסויימים. ואם הוא פוגש אותם, בסיטואציות שונות, הכל בסדר, כל עוד הוא לא מחליט להגיד מה הוא רואה, ועד אז הכל בסדר, אך הבעיה מתחילה כשהוא פורש בפני המחפשים את משנתו החתרנית. (בדבר הצורך שלהם לבדוק ולהתמודד עם הדמונים שלהם, התשוקות, החולשות, וכו’. וזאת במקום לברוח מהם אל ספירות רוחניות גבוהות). וברגע שהוא עושה זאת הוא הופך לנביא זעם, למוכיח בשער, למנקה אורוות והשילוב של מורה דרך רוחני מצד אחד של מטיף ומוכיח מצד שני – קשה למחפש, כי הוא רגיל לחשוב על עצמו כמי שראוי לברכה על שהגיע למקום שבו מלמדים רוחניות. ובמקום לקבל ברכה על כך שהוא הגיע הבייתה הוא מקבל מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו, מורה שבמקום תשובות – מציג לו שאלות, שבמקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת לרגליים – הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל בא למצוא יבשה והנה לחרדתו הוא חש שמטילים אותו חזרה למים הסוערים. והוא כבר אין לו כח, אין לו כח להמשיך ולהתמודד עם חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. המחפשים רגילים למורים רוחניים, שיש בהם יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות, הם מראים למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן, ישנן תשובות של אמת, וכאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. (אמנם מדובר בעבודה קשה, אך זו הדרך ובסופה השער). והנה הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. המורה הרוחני מזן ‘שומר הסף’ – מנסה קודם כל לשכנע אותם לוותר, לחזור לשיגרה, לבדוק אם החיפוש בוער בהם מספיק חזק, כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות ולהנות מן החיים (לנסות…), או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה הוא אומר שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין ספק כי המפגש הוא מבלבל, מטריד, ועושה דמורליזציה. מבחינה זו דומה תפקידו לתפקיד המראיין (או הפסיכולוג שמראיין מועמדים לקבוצה ייחודית של דינמיקה קבוצתית); אין הוא בא לשכנע את המרואיין להצטרף למקום העבודה, (או לקבוצת הדינמיקה) אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי להצטרף לקבוצה הייחודית הזו. כך שלמעשה המורה הרוחני הזה הוא מעין שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים ולא ‘מוכר’ למחפשים ‘סחורה’ שיש לו עניין ל’היפטר’ ממנה. להיפך, התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג לבקרה על איכותם של המחפשים הצועדים על שביל המודעות הגבוהה. אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל: “זן באומנות הקשת”, שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות המכוונות למטרה (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה; הוא בא עם מאמץ ורצון, בעוד שעליו בכלל לוותר על שניהם ולתת למשהו בתוכו שהוא לא הוא, אך הוא יותר הוא ממה שהוא חושב, לצאת מתוכו ולהוציא אל הפועל את הקליעה למטרה, מבלי שהוא עצמו מתערב ומפריע. תובנה זו היא כל כך קשה להרינגל, שכל ימיו הבין שעליו להשתדל וככל שישתדל ויתאמץ – כך יתקרב יותר, והנה הוא צריך לחשוב הפוך; הוא צריך להפסיק להתאמץ ולתת למשהו מתוכו לקחת שליטה, ולסמוך על כך שאותו משהו, יודע יותר טוב ממנו איך לקלוע. כך גם ביחסים בין המורה הרוחני-שומר הסף ובין המחפש; המחפש צריך לוותר על דרך החשיבה הקודמת שלו ולתת לסוג חשיבה אחר לבצבץ. סוג חשיבה שבה לא האדם חושב את המחשבות, אלא המחשבות חושבות את האדם, וזה בלתי אפשרי לאדם האמון על החשיבה הקונבנציונלית. (מדבר על כך גם מורה רוחני לא קונוונציונלי אחר: קרישנמורטי). מנקודת מבט של המחפש – זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. קל לחשוב כי המורה הרוחני הזה רק משחק עם השואפים להיות תלמידים שלו, אך בדיוק ההפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. למעשה (מנקודת המבט שלו) הוא מוגבל! יותר מוגבל מן המחפש עצמו; הוא לא יכול לעשות כלום. אין לו כח ממשי, להפעיל על שוחר הרוחניות. הוא לא בעל כוח, הוא רק מייצג. וזה מעניין, כי מצד שני הוא חייב להיות בעל עוצמה רוחנית רבה, כי הוא חייב להיות אותנטי, (כלומר אם הוא מדבר מרמת תודעת מסויימת – חייב להיות להיות לו גם הגיבוי האנרגטי וההוויתי -לרמת תודעה זו), אך עם זאת אין לו יכולת לשימוש בכח הזה מלבד להקרין אותו, ואם הוא משתמש בו אז זה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד משהו מתקדם אם מצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים היחידים שיש לאל כוחו לעשות, (להקרין אותו ולהשתמש בו למניעה). אין ספק ששני אלה לא עושים אותו לפופולרי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולרי. וזה שהוא צריך למנוע יותר מאשר לאפשר, לא בא מתוך ‘אנטי’ כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח. אך כאמור שני אלה ממש לא עוזרים לו במפלס הפופולריות היורד שלו בקרב תלמידיו ואלה המתלבטים באם להיות כאלה. עד כאן לגבי גישתו, אך גם הרוחניות שמייצג המורה הרוחני-שומר הסף, היא אחרת, זו לא רוחנות שנמצאת בחוץ ולמעלה, זו רוחנות שנמצאת למטה ופנימה. הלמטה, זה למצוא את מה שגבוה ממנו בתוך מה שנמוך; ביום יומי, בדרך בה הוא מדבר עם אנשים: איך הוא שוטף כלים וכו’ ולא במה שגבוה; בהתנהגותו בבית כנסת, או בזמן מדיטציה. ופנימה, משמע; שהדרך היא לא כלפי העולם החיצון; השתתפות בפגישות או טכסים, או דיבורים עם אנשים על כך, אלא לחפש את הרוחנות בתוך עצמו. דוגמאות נוספות למורה רוחני כזה הם: – גורדייף. (ומעניין לקרוא מה כתבו עליו אלה שפגשו אותו; למשל אוספנסקי אך גם רבים אחרים שכתבו ספרים אודותיו). – ג’ידו קרישנמורטי. – דון חואן כפי שהוא מצטייר מכתביו של קרלוס קאסטנדה. – והמורים הסופיים: ‘חמיד’ בסיפרו של ראשיד פילד: “המחסום האחרון” (הוצאת פראג 1995). והמורה של אירנה טוידי בסיפרה: “האש שבפנים”. כל אלה ואחרים מייצגים סוג של מורה רוחני שהוא כמו כאב בטן למחפש. הוא למשל אומר לתלמיד כי אין רוחניות, אין אלוהים. (ורק שם). ועל כן חשים אלה שפוגשים את המורה שומר הסף טינה כלפיו, כי הוא כמו גוזל מהם את השלב הבא בדרך אל האושר, (ועוד מרחיק לכת ואומר ש’האושר הוא בכלל לא שם אלא באותו מחסן מוזנח, מלוכלך ומלא שאריות בלתי רצויות; מחסן תת התודעה שלך’). כלומר, במקום להגיע אל הפנטהאוז הרוחני הבוהק, הם כאילו אמורים לחזור אל דירת החדר וחצי המזוהמת, ולמה? לפי דברי שומר הסף; ‘כי רק היא רשומה על שמך בטאבו’… ואף אחד לא אסיר תודה לשומר הסף על האמת שלו. אך צריך להבין שעבודתו של שומר הסף על התלמיד אינה ביחס לרוחניות שאליה הם שואפים, אלא ביחס לנורמות החברתיות שהם הפנימו, נורמות שהם מבלבלים ביניהם ובין רוחניות אמיתית. והנורמות המופנמות הללו, הם כמו רצפת אורווה מלוכלכת ששומר הסף אמור לגרום למחפש לנקות. הדבר שהוא לא יכול להסביר ושלמחפשים קשה להבין הוא שעצם העובדה שאדם הפך למחפש לא אומר שהנורמות החברתיות לא עובדות עליו. הן עובדות עליו ומשפיעות על החשיבה שלו. וככל שהנורמות הללו (בעיקר גישה מסחרית שאומרת שהכל הוא בר צריכה, וכי אם לא, אז לפחות עבודה קשה תביא את הפתרון לכל), מופנמות יותר על ידי המחפש כך יגדל המרחק ביניהם (פליטי החברה) ובין הקריטוריונים שמייצג שומר הסף. כך שבסופו של דבר לא הרבה מחפשים יגיעו אליו, ועוד פחות ישארו עימו. עד כאן עליו מנקודת המבט של המחפש. אך מה לגבי שומר הסף עצמו? הרי גם הוא אדם, עם רגשות וצרכים, איך הוא מרגיש בסיטואציה הזו? ובכן נראה כי מצד אחד הוא אולי מרגיש מצוין לגבי מה שבינו ובין מה שחי בו, אך המפגש בין אותו מיקרוקוסמוס (עולמו הפנימי של ‘שומר הסף’) למקרוקוסמוס, (בני אדם, חברה) הוא מן הסתם קשה לו. יש בקשר הזה בינו לבין מחפשים, קושי ופער גדול יותר מאשר זה הקיים בין סתם אאוטסיידר והממסד. הוא (שומר הסף) בוער באש פנימית, ואש זו מכלה אותו מבפנים, כי אש זקוקה לחומר בעירה, לחמרי גלם, וחמרי הגלם אמורים לבוא מצד המחפשים, ובהעדר חמרי הגלם שאמורים להביא עמם המחפשים – לא נותר לו אלא לספק חמרי בעירה מתוך נישמתו ורגשותיו. כל אלה מעצימים את הטרגדיה האישית שלו, שהיא בדידותו הגדולה. והוא בודד כי הוא סוג של נביא, ונביאים הם בודדים ולא פופולרים (כדרכם של נביאים). נביאים לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם. נביאים (כלפי הממסד ושומרי סף כלפי המחפשים האינדווידואליים) תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופלרית. הם (כבעלי רמת תודעה ערה ורחבה יותר) תמיד ייצגו סוג של דתיות, רוחניות או תודעה אחרת; בדרך כלל אינדוידואלית, וצומחת מפנים. ספר חדש של גבריאל רעם:
הספר: “אמנות השיחה” (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: “על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה”.

מבט אל המורה הרוחני – כשומר סף (ש. ג.) – חלק א’

Gabriel Raam

כתיבת תגובה לבטל

פרופ’ משה אידל – פתיחה לעולם הקבלה – הרצאה 5 : הקבלה הנבואית של אברהם אבולעפיה.

הנביא

פתגמים, משפטים וסיפורים – חסידיים.

חמשת הרמות של מורים רוחניים.

על ביטול עצמי בפני מורים רוחניים

שינוי תודעתי – טרם הודפס

שכינה

השכינה

אנשים חלולים

פנייה לקוראים של הפוסטים באתר: “הגות במבט קוונטי”.

כתיבת תגובה לבטל

You May Also Like