| המציאות’ – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי. ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה. אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה ‘במבט ראשון’? ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא. |
|
ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים
שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט
דרכו משנה בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן
המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את
המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה,
אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק
חשוב במעטפת הזו.
אז המסרים הללו – שאנו
סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך
אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך.
וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה
אולי לא כל כך פשוט כפי שזה נראה. חלק נכבד מערכים
אלו ‘הושתל’ שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת
הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל
לגבי החיים כמות שהם, ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך
שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים.
ואיך זה ‘מושתל’? ובכן הערכים הללו
מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן
החיים, כמו אויר או מים.
אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית,
או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות
המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות
המתקדמות – נקראת: ‘להיות טוב’ או ‘להיות בסדר’.
הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית
החדשה הוא מופיע כמושג בשם ‘השומרוני הטוב’. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה,
גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו’. זה קיים גם בעידן החדש,
למשל גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות
טובות. או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי,
אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ’ופרה, לואיז היי ועוד דמויות
שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו’להיות טוב’ כלפי האחר והזולת.
מסר זה היה קיים בצורות שונות
בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש .
וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע?
מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב
ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה
האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים, או המסתופף בכת או בתנועה של
חזרה בתשובה והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות
של צדקה וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו
פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה.
הרעיון של ‘להיות
טוב’ הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת
ההוויה, באה החלופה של ‘לעשות מעשים טובים’ להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות
נדיב, להיות מתחשב.
כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה
של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של
‘להיות טוב’ – הם ברוב המקרים בבחינת עלה התאנה המכסה על
העדר קיום פנימי אותנטי.
אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה
המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא
ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי
לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך
ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות
הקונוונציונלית על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש
הדברים.
כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית
החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים
לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו’.
אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את
כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם
מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב. או כאשר
-עדיין כצעירים – והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם
מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות
ודרכים ‘להיות טובים’ לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או
יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף ‘להיות טובים’ הם מסתכלים בבוז על כל ההמון
השקט הממשיך ‘להיות רע’…
ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או
כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא בד”כ תחליף (לא פחות
כוחני) לצורת שלטון קיימת – כך מהווה הרעיון של להיות
טוב תחליף להוויה של אדם אותנטי.
אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם
מלבד המסכה של הג’וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת
חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את
התואר, את הדעות, את המשפחה, את החברים, את
המכונית) – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות,
שיש בו ובחייו משהו חיובי.
וה’להיות טוב’ שהוא ימצא –
יבוא במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים
אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך
‘הדרך הנכונה’ שלהם, לרכוש את התווית של: “הוא לא עד
כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא
הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים, הוא איש טוב בעצם”. מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם מצליחן וגם מוסרי. והשאיפה הזו לכסות על ידי ‘להיות טוב’ את העדרו של קיום פנימי, משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של ‘להיות טוב’) – שניהם מכסים עם ה’להיות טוב’ הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים. ה’להיות טוב’ הזה הוא חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים. ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע. כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של האזרח החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס מושלם: בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג. במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) – מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי גם הן כמו המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי – ההוויה הפנימית של האדם. וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה, או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו’. כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית – הם עושים יותר רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל ‘להיות טוב’ בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל, לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו. זוהי גם דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה. “יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות” ג’ידו קרישנמורטי “החופש מהידוע” עמוד 11 …”פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… …תרבותנו מדכאה לא רק את “היצרים”, לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו. במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים.” ר. ד. ליינג: “האני החצוי”. |
Gabriel Raam