מלחמת בני אור בבני חושך (או: ידה הקשה של האנטיתיזה).

  Winston Churchill,     If you are going through hell, keep walking

***
שבחי מעוז

“מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי”.
נעמי שמר

כדי לשמוע את השיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד דרום:
http://www.youtube.com/watch?v=lXSr4UQwHaE&eurl

***
חלק א’: בחירה בעולם הפנימי או בחיצוני
“כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.
אולם האנושות לא היתה תמד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם.
הם אפילו לא יכל למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. [תדות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.
האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה.
האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.
היא השליכה אותם כמו אבנים.
סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.
היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.
האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי.
רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת.
זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.
איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?”
קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: “הסירנות של טיטאן”, 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.
***
לכולנו שני עולמות. עולם פנימי ועולם חיצוני. ועל כל אדם לבחור, באיזה עולם הוא חי, לאיזה עולם הוא מצהיר נאמנות. הוא חייב לבחור. והיה ובחר בעולם אחד, הוא הפך לחלש בעולם האחר. אין לאדם יכולת להיות חזק בשני העולמות: החיצוני והפנימי. הוא חייב נאמנות לאחד מהם, אם הוא נאמן לעולם הפנימי, אזי העולם החיצוני  תוקף אותו. ואם יהיה נאמן לעולם החיצוני, אזי העולם שבתוכו יתייפח וישדר אותות של מצוקה. (מהם בוחר זה שבחר בעולם החיצון להתעלם).
מלחמה קשה ניטשת בין העולם החיצון, עולם החברה ובין העולם הפנימי, עולם הנפש. מלחמה בה מנצח בדרך כלל עולם החוץ,  את עולם הפנים.
בעולם החוץ שולטת בינוניות, האדם מציית לנורמות חברתיות, וציות זה משתק את הפעילות הפנימית. וחייו הפנימיים, חיי הנפש, הופכים ל-
שדה בר בו פורחים חרולים וברקנים.
לכביש סואן, בו שועטות מכוניות במהירות אדירה.
לבית חרושת הומה ורועש.
ולבית נטוש בו שוררת ריקנות ועזובה. ובו נכנסים ויוצאים רמשים וזוחלים.
-כך אדם השם יהבו בעולם החיצון, משתית אמונו על הסדר החברתי ונוטש את העוגן של נפשו. כך האדם שהפך ליחידה תפקודית  בעולם החוץ, מוותר על חייו הפנימיים, לטובת התרחשות והתגמולים החיצוניים. לרוב, המין האנושי שכבר בחר, בחר להתכחש לממלכה הפנימית, האישית, האינטימית והשקטה. ולהאדיר את החיצוניות הקולקטיבית החירשת.
במין האנושי חיי הנפש התאיידו לטובת חיי הכלל הרציונאליים והביצועיים, שם גוזרים קופון של טובות הנאה כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות. שם האדם חש בטחון כוזב בקרב ההמון הזהה, מחוק הפרצוף.
כך בדרך כלל. אך לו מעיז אדם להפוך את הסדר ולחיות ולהשקיע בשדה הפנימי הנטוש – מיד מתחילות חיות טרף לילל מחוץ לביתו, בליסטראות נזרקות על חלונותיו ומידי יום מתייצבים על דלתו שליחים לבשר לו בשורות איוב.
וכאן צריך להסביר; המצב הגולמי והראשוני של אנשי הפנים, הוא מצב נפשי, זהו מצב של רגישות בפנים וחולשה כלפי חוץ. במצב זה הנפש כל הזמן נפגעת ומתכווצת במפגש עם החוץ הגס והאגרסיבי.
אם עדין הנפש נותר במצב זה, הוא חסר ישע, מעין זרע שנרמס כל כמה זמן על ידי עדר של פרות…
וכך הוא מוצא עצמו חי במלחמה, ואת עצמו חייל  בקרב בו לא ביקש לקחת חלק, וזאת רק משום שבחר בממלכה הפנימית.
לוקח חלק במלחמה בה הכול תוקף אותו ועל כן הכול בחייו מתחיל לקרוס.
אך מה משמע: ‘לקרוס’? ובכן, מנקודת מבטו, לא הולך לו, שום דבר לא מסתדר ואם מסתדר, זה מיד מתקלקל..
אך לא כל מי שמוצא עצמו בשדה קרב (חייל) הוא גם לוחם. לוחם הוא מי שמוצא עצמו במלחמה, ומחליט לא רק להשאר, אלא להלחם. ולהלחם אומר לשים על הכף את כל שיש לו. לוחם יודע למה הוא נלחם, הוא עושה זאת כי הוא מגן על העורף, על הבית. והבית עבורו היא הנפש והשלווה שאופפת אותה, וזו יכולה להתערער דרך הפגיעות של רגשותיו. ורק תודעתו יכולה לעמוד מול העולם החיצון וליצור מגננה ולצאת לקרב להגן על הרגשות הפגיעים (ערי השדה והספר) מפני פלישה והריסה. התודעה היא מה שמצוי בחזית שבין החיים הפנימיים והעולם. וכך הוא הופך ללוחם התודעה.
אך איך הופך עדין הנפש ללוחם תודעה? ובכן תודעה היא משהו שצריך להתפתח, לצמוח. נפש היא נתון, אצל מיוחדי ועדיני נפש, היא גדולה ופוטנציאלית, אצל אחרים, היא פחות. אך תודעה היא משהו שאפשר לפתח, להצמיח. התודעה היא האספקט הזיכרי והיא יכולה לצאת לקרב, ולהלחם. והיא עושה זאת על ידי קריאת המפה ונקיטת איסטרטגיות אינטליגנטיות. לוחמה בעזרת תבונה ולא בעזרת כוח. עד שעדין הנפש לא מצרף אליו את חייל  התודעה, אין לו תקווה במלחמה בין אנשי החוץ לאנשי הפנים.
אם המלחמה הרגילה היא מלחמה בין טנקים, תותחים, מרגמות ורובים, הרי המלחמה בה התודעה יוצאת לקרב, משולה למלחמה עם מטוסים. בדרך כלל מה שנלחם זה הדם והרגש, וכשהן פוגשות את הנפש – הן מנצחות בקלות. אך אם עדין הנפש מצליח לרכוש מטוס קרב, יש לו עדיפות ברורה.
עד כאן, דובר על עדין הנפש, האדם שבחר להיות נאמן לנפשו, על פני הצטרפות לכלל המהביל שבחוץ. על עדין הנפש להפוך לחייל התודעה. רק כך יש לו סיכוי במלחמה הזאת שבין הנפש לעדר הנורמטיבי.
אך לא כל לוחם תודעה הוא לוחם מן המדרגה העליונה. כי יש לוחם שלוחם בריפיון, בלית ברירה, ויש לוחם שלוחם עם כל כולו, יודע על מה הוא נלחם, כי תודעתו ערה. ואז אם הוא יודע בכל הוויתו – לערך של זה שהוא מגן עליו, תודעתו נדלקת כמו אוחזת בה אש הקרב.
אך ישנה אש חמה ואש קרה. האש החמה שייכת ללוחם הלא מחושל, והאש הקרה ללוחם המחושל. הלוחם המחושל בוער באש הקרה של נפשו ואילו הלוחם הלא מחושל בוער באש החמה של רגשותיו.
הלוחם הלא מחושל משול לברזל, הלוחם המחושל משול לפלדה. ואם במשלים עסקינן, אזי אם התחמושת שסופג הלוחם היא זרמי מים, אזי לוחם הברזל מחליד, בעוד לוחם הפלדה רק יוצא ממנה מבהיק ונוצץ.
וברוב המקרים מדובר על לוחם לא מחושל. במקרה כזה המתקפה מבהילה את הלוחם, הוא כמו נתפס עם המכנסיים למטה. ואז הוא מזדהה עם המצוקה שהמתקפה יוצרת. ומה משמע: ‘להזדהות’? ובכן, להזדהות זה לקחת באופן אישי את הכעס, הפגיעה והעלבון שמתעוררים בעקבות הקושי שהוא פוגש. .
ומשלקח את הקושי או הבעיה באופן אישי, הוא מתחיל לפקפק בעצמו.  מעשה זה מאפשר חריץ, פתח כניסה, לכוחות התוקפים. וברגע שהמתקפה חדרה פנימה היא  מוחקת את כל שהצליח להתקיים בהיכל חייו הפנימיים, עד כה. והם קורסים.
כך, הלוחם הלא מחושל. אך אצל הלוחם המחושל קורה בדיוק להיפך. לא רק שהוא לא קורס, אלא שהמתקפה דווקא מחזקת אותו. וככל שהכול בחייו מזדעזע תחת מכות הגורל, כך הוא הולך ומתחזק.
וכאן זה לא נגמר. התעצמותו הפנימית  רק מחזקת את תהליך המיתקפה מבחוץ ואת הזעזוע שמזדעזעים חייו תחת המתקפה. וגם כאן זה לא נגמר, כי כל זה דווקא גורם לתודעתו להתלקח ולבעור באש גדולה.  וחוזר חלילה. יש כאן פעולת גומלין הדדית, שמזינה את עצמה. (כמו במלחמה הקרה; כל צד מתעצם ביחס ישיר להתעצמות המעצמה היריבה).
וכך, הוא חי בפרדוקס מתמיד ומתעצם; זה שחי בו, קורא תיגר על הסדר הקיים, והסדר הקיים קורא תיגר על חייו הפנימיים ועל תודעתו הערה, ואלה רק מתחזקים בקריאת תגר על הסדר הקיים. משל לאדם המוביל להבה חשופה  בתיבת עץ, וככל שהוא ממשיך לשאתה כך התיבה מתחממת ומתאכלת. והעץ המתאכל של התיבה, מזין את הלהבה והיא מתעצמת עוד יותר, מה שמאיץ את התפוררות התיבה וחוזר חלילה. כך מצבו של זה החי כשמרכז חייו מצוי בתוכו.
ולוחם התודעה המחושל (או המגובש), מצליח לא להזדהות ולא לקחת את קשייו ומפלותיו באופן אישי, כי כל הזמן הוא קשוב פנימה, משגיח על רגשותיו הפגיעים ושבירים. דואג לכך שהם יישארו שקטים, קרים ויבשים. מבחוץ הומה הסער, אך בתוכו שקט ושלווה. אוי לו אם הסער חדר לתוכו, לרגשותיו. אוי לו ואבוי לאש הלוחם שבתודעתו, אוי לו אם ייתן לזה להשפיע  על שלוות רוחו ולו כהוא זה. והיה ויאפשר למכה הקלה ביותר, במערך חייו החיצון – ליצר ולו רטט קטן על פני משטח האגם השקט של רגשותיו – הוא יהפוך לשמשון לאחר שגזרו את מחלפותיו.
ולאחר שיחלש יניחו לו כוחות האופל, ורק אז תהא לו רווחה. (אך אז זו כמובן כבר רווחה חיצונית, על חשבון רווחתו הפנימית).
אך לו יעמוד איתן מול גדודי בני החושך, ויסרב לצאת נגד עצמו ונגד מה שחי בו, תלך השלוה הפנימית ותיגבר, והאש בתודעתו תילך ותיתעצם. אך, כאמור, עימה יתחזקו כוחות האופל שבחוץ, שוב ושוב ושוב, מחפשים את הסדק הקטן בחומת הגיבוי העצמי הטוטלי שחייב לוחם התודעה להעניק לעצמו

על לוחם בני האור (המגן על עולם הנפש) לזכור כל הזמן את הזירה האמיתית של חייו; עולמות התודעה והנפש. והיה וישכח זאת לפרק זמן ויאמין כי הזירה האמיתית היא הטלנובלה של האושר של חייו האישיים, או הזירה החיצונית של הצלחה בחיים החברתיים – אזי יבוא הקושי הראשון ומיד יכניסו להזדהות עם מה שקרה לו, למעורבות רגשית עימה, מה שיוביל לסערה פנימית. ואז נפשו תתכווץ, תאלם ותעלם, ותודעתו תהפוך לכאוטית, מפוזרת ומבולבלת. או במקרה היותר גרוע – למחוקה.
הוא חייב להבין כי המתקפות והקשיים בחייו האישיים נובעים מכך שהוא בחר בעולם הפנימי, והעדיף את הקשר עם נפשו ואת תודעתו הבהירה והממוקדת על פני שלום עם עולם התדמיות והתוויות של הבינוניות החברתית. ועליו להיות שלם עם גורלו.
אך זהו גורל קשה, והוא קשה בהרבה מובנים, למשל מבחינת אספקט הזמן; ככל שאדם צעיר יותר כך הוא חסין כלפי מתקפת  בני החושך החיצוניים. השנים רק מחלישות את החסינות שלו ומה שלא מוטט אותו בעבר יכול למוטט אותו אחר כך.

חלק ב’: חיי לוחם התודעה
ובכן, בין העולם כמות שהוא, ובין נפשו של לוחם התודעה, (אדם שבחר להלחם בכוחות הקוראים תגר על שלמות עולמו הפנימי), מתקיימים יחסי גומלין מוזרים למדי; החוץ מנסה להשמיד את פנימו של לוחם התודעה ולוחם התודעה קורא תגר על המערך הקיים כמות שהוא: חברה ועולם כאחד. עקרונות חייו יוצאים נגד המערכות גדולות, נגד האפקט המייבש והבינוני שלהן על נפשו של האדם.
ובתגובה, אלה, מחשבות להשמידו. ככל שעולמו הפנימי מאוכלס יותר ותודעתו דלוקה יותר, כך תתחזק מתקפת בני החושך.ואילו הוא עומד מולם בתנוחה של מורד, דהיינו, משדר חוסר נחת מתעצם כלפי הבינוניות, המכאניות והישנוניות התודעתית והנפשית של עולם החיים והחברה.
מתקיים כאן יחס דיאלקטי של הפכים המחזקים זה את זה. כל דבר מושך אליו את ניגודו, להשמידו, תיזה ואנטיתיזה.
תודעה  קטנה קוראת לאנטיתיזה קטנה, ותודעה גדולה קוראת לאנטיתיזה גדולה.
אנשים גדולים מצוייים במצב של שבו כמעט הכל מתנגד להם ואילו אנשים קטנים אין מה שיתנגד להם.
בכל עניין הקונפליקט בין אדם תודעתי-נפשי, ובין החיים הבינוניים קיימות שתי רמות קושי. ברמה הנמוכה, כל העניין מסב לו אי נחת וקושי עצום. אך ברמה שמעל, רמת התודעה, כל ההתנגדות הזו, דווקא ‘מדליקה’ את תודעתו ביתר שאת. כי אין דבר שתודעה דלוקה ‘אוהבת’ יותר, מאשר פיצפוצי הקרב הקוראים להשמידה, שם ואז היא בשיאה ומיטבה.
הנטיה הטבעית של האדם – כאדם, לברוח משדה הקרב המאיים של החיים, אך והיה ואין לו אפשרות לברוח, והוא שלם עם הבחירה הפנימית – מגלה בעל התודעה הדלוקה, לתדהמתו, כי לא רק שהלהבות לא שוככות, הן מתעצמות.
יש משהו בלוחם התודעה שדווקא מתעורר, בכל פעם שבאים להשמידו. ככל שמערך חייו הולך וקורס. אך זאת, שוב, רק במידה והוא שלם לגמרי עם עצמו, דהיינו עם הידיעה הפנימית שעדיפה תודעה דלוקה ונפש משוחררת מן האינטרס האישי שלו לאושר ולחיים נטולי צרות. כי והיה והוא מרשה לעצמו חולשה, (בגין עומס הצרות שנופלות עליו כל הזמן, בגלל הקריסה המתמדת על הסביבה הקרובה של חייו האישיים, או גרוע מזה, פקפוק לגבי יושרו, והדרך בה הוא הולך)  מיד כל עולמו הפנימי מתחיל לקרוס.
הקריסה מתרחשת בגלל שהאנטיתיזה (כוחות החושך של עולם החברה) הצליחה סוף סוף (מבחינתה)  לחדור לתיזה (על ידי הפתח שפערו הפקפוק וחולשת הדעת). (הרחבה על כל עניין התיזה והאנטתיזה, בקטע שלאחר הקטע הבא).
ומי הם כוחות החושך? אלה הכוחות שסוגדים לפגאניות של מה שנראה ומה שנמדד, על חשבון התוכן הסודי והעלום של חיי הנפש. אלה שמפיצים רציונאליות, ניכור ומקצוענות, על חשבון אנושיות, אינטימיות ואמפטיה.  ואלה גוברים בגדול, על מתי המעט הנושאים בחובם את זיק הנפש כפוטנציאל ההתלקחות של תודעתם. והם מצליחים לשרוד- כל עוד הם חיים כאנוסים בספרד. מחופשים לחלק מן הרוב הדומם.  וזאת כדי לשמר את הניצוץ הפנימי ופוטנציאל התודעה. כי כל עוד יהיו מחופשים לחברי הכת השלטת, כת הבינוניות הקולקטיבית – יצליחו לשרוד, ובגדול.
וכך, כדי לשרוד, עליהם לעמול בשני מישורים: במישור החיצוני עליהם להפוך לסוכני חרש, לאמץ זהות בדויה, שנראית כמו הזהויות שמקיפות אותו. בעוד שבפנים, עליהם לתת לעצמם גיבוי מלא, לא לאפשר בשום אופן, לפקפוק עצמי או יאוש לחדור פנימה – ואז שום דבר לא יכול להחליש אותם.

חלק ג’: היכן הזירה האמיתית?
המתקפות החוזרות ונישנות, מצד החיים הרגילים (קשיי פרנסה, קשיי משפחה, קשיי ידידים ועוד) מסבים את תשומת הלב של חייל התודעה אל הזירה החיצונית, ואז הוא יכול להיסחף ולהאמין שהזירה האמיתית קיימת בעליות והמורדות של מעמדו במקום העבודה, או במיצוב הפופולריות שלו בקרב האנשים סביבו, במידת הצלחתו בקרב המין השני, או באושר האישי שלו או של הקרובים לו.  וכה קשה לזכור כל הזמן כי הזירה החשובה באמת היא זירת התודעה והנפש של היחיד ביחידותו.
והיה וישכח (היכן הזירה האמיתית) וירשה לעצמו ליפול ברוחו בכל פעם שדברים אישיים לא מסתדרים בחייו, (וכאמור, ככל שהוא מתקדם יותר ברמת התודעה שלו – זה יקרה יותר ולעיתים קרובות יותר) – הכל בתוכו יקרוס ויהרס.
על כן, בכל פעם שחייו מותקפים על ידי כוחות האנטיתיזה, עליו להזכיר לעצמו היכן הזירה האמיתית.
ועתה לגבי המונחים: תיזה ואנטתיזה.

חלק ד’: תיזה ואנטיתיזה:
לכל דבר –  היפוכו, או הקוטב הנגדי לו. לכל פלוס – מינוס, ולכל מינוס – פלוס.
ישנם שני מערכים של יחסיות בין הפלוס למינוס. במערך הראשון הפלוס והמינוס נמצאים במרחק האחד מן השני. ובמערך השני האחד נמצא בתוך השני.
במנח, או במערך הכוחות הראשון, הם מצויים בשני צידי הרמה בה הם שוכנים, כאן הקוטב החזק תוקף את החלש כדי לנכס לעצמו כמה שיותר מרחב שליטה. וככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר, ובדרך כלל זה הקוטב הזיכרי, שעובד על לחץ, דחף, פריצה וכוח. דבר זה יוצר מצב של דינאמיקה שלילית ודסטרוקטיביות: – מלחמה.
במנח השני, הם מצויים האחד בתוך השני, זה מצב של הדדיות משלימה; הקוטב האחד מפרה  את הקוטב הנגדי מבפנים. מהווה עבורו ‘עזר כנגדו’. האמנות באירגון וניהול שני הקטבים, בדינמיקה חיובית, היא בהפנמת  חלק מן הקוטב הנגדי, לא להדוף את כול כולו אל מחוץ לתחום. כי שם הוא רק יתחזק ביחס ישיר לכוח של הקוטב הנגדי, וינסה כל הזמן לתקוף אותו.
במנח של האחד בתוך השני, תתקיים לא רק הפריה,  אלא גם חיסון. ההפנמה של (חלק מן) הניגוד, תהווה חיסון כנגד מיתקפה עתידית של האנטיתיזה. ואילו דחייה של כל הקוטב הנגדי, תהווה הדחקה או דיכוי.
למעשה, החיסון לא מונע מיתקפה של האנטיתיזה, אך הוא מחזק את המערכת בעומדה מול כוחות האנטיתיזה.
ואיך זה עובד?
כאן יש שתי רמות, רמת הנגלה, או הסמי נגלה, ורמת הנסתר או רמת הנסתר המוחלט.
ברמה הראשונה אנשי הפנים באים כל הזמן במגע עם אנשי החוץ, ואנשי החוץ הם אנשים רגילים וטובים, רק שלא מדעת הם משמשים סוכנים לכוחות שרודפים ומתנגדים לנציגי הנפש והתודעה. (זהו מערך סמי אוטומטי, שפועל  באופן בלתי מודע לחלוטין, והרחבה על איך זה עובד, בחלק ד’). כשאלה פוגשים את בני האור, הם יפעילו התנגדות כלפיהם, הם לא ידעו מדוע הם מתנגדים, הם יתנו לזה הסברים שונים, אך האמת היא שהם מתנגדים (תוקפים) כי הם מעבירים דרכם את התדרים של כוחות האנטתיזה החברתיים. כוחות האנטתיזה של הקונצנזוס החברתי. (ושוב, הרחבה על קונספט זה בחלק ד’).
כלומר, אנשים השייכים לקונצנזוס החברתי השולט, יגיבו אינסטינקטיבית, נגד האדם שנושא את התדר שמייצג את ממלכת הנפש הדחויה. בין אם ביחסים או אפילו בנהיגה בכביש , חסימת חניה וכו’.
כל אלה יעשו אותו לאאוטסיידר נפשי, ואת חייו כאאוטסיידר, לקשים  מנשוא.
ברמה השניה, דברים סמויים לגמרי, והרבה יותר קשים לזיהוי ופיענוח, וזה כבר שייך לגמרי לרמה ה’, כאן הוא יפגוש קושי והתנגדות לא רק דרך בני אדם, אלא בכלל. רמה זו היא הרמה של תדרים טהורים. (ושוב, נא להעזר בחלק ד’), כאן התדר שלו יפגוש חסימות וקשיים, מצד התדרים השכיחים והשולטים.
מנקודת מבט שטחית וחיצונית, ניתן לראות את זה כחוסר מזל, או שדברים סתם לא מסתדרים לו, או שהוא לא מאורגן דיו, אך ברמה נסתרת, דברים לא עובדים בעדו. הוא משדר שהוא ‘זר בשטח’, הוא לא זורם עם מה שקורה, הוא מייצג הפרעה.
אז מה עושים? מה הפתרון? האם יש בכלל?
ובכן, הוא צריך לאמץ גישה של סוכן חרש בארץ עוינת. אסור לו לחשוף את עצמו. הוא צריך לאמץ חלק מן ההתנהגות השולטת. גם כסוג של תחפושת וגם כסוג של התנהגות. ואז קשה יהיה לפגוע בו. כוחות האנטיתיזה יזהו את התדר, אך כשהם יפגשו את עצמם (בתחפושת) בתוך התיזה, הם יבלמו ודבר זה יוריד מכוחם (כמו מפגש של מחלה עם האנטיביוטיקה).
כך שניתן להתחסן מפני כוחות בני החושך (להכניס חלק מן המחלה לתוך הגוף הבריא). וזה נקרא גם: להתיידד עם האויב. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשלב בין הקצוות. אדם פוחד שאם הוא מתיידד עם הקצה המנוגד, אזי זה ישתלט עליו והוא יסחף לקוטב הנגדי ויבלע בו. ובמלים מפורשות,  האאוטסיידר הנפשי, או בן האור, פוחד שאם יאמץ חלק מן האנטיתיזה, תבוא זו ותיבלע אותו. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. רק מיזוג בין הקטבים על ידי השכנה של האחד בתוך השני –  יביא לניטרול של ההשתלטות של האחד על השני.
לא הפרדה וניטרול של הקוטב המנוגד, אלא התיידדות עימו. הזמנה שלו לבוא ולשכון בפנים. (לא בדיוק בפנים, יותר כמסכה, לבוש).
כך שלפי שורות אלו מצבם של נזירים ונזירות הוא בכי רע, הם ינטרלו את כל כוחות הפיתוי של תאוה ותשוקה וידחו אותם אל מחוץ לתחום. וזה אומר שככל  שהבידוד והבידול שלהם מכוחות החושך – גדול יותר, כך יתקבצו הכוחות הללו ויחפשו את החריץ והחריר הקטן ביותר כדי לשעוט פנימה. וברגע שמצאו פתח כניסה, הם ישתוללו בפנים ויחריבו מבפנים את עולמו הקדוש של הנזיר.
אז מה מומלץ לנזירים? ללכת אחת לכמה זמן לשפת הים, לצפות בנערות ולבדוק אם האנטיתיזה חורגת מגדר של חיסון ולוודא  שהיא נותרת כלבוש ולא הפכה לשוכן פנימי. אך כמובן שאם הנזיר לא סומך על כוחו לבלום את האנטיתיזה ברגע שהיא עוברת ממצב חיסוני למצב של מחלה – אזי מוטב לו שישאיר את כוחות האנטיתיזה מחוץ לתחום, אבל אז עליו להיות אטום לחלוטין בפני מחשבות התאווה, לחלוטין, כי אם ירשה מחשבות אלו, הכל יחדור פנימה.
אז כאמור, דרך אחת להתחזק מפני ממתקפות האנטיתיזה, היא לקחת קצת ממנה פנימה. לקחת קצת מן החושך לתוך האור, קצת מן הגסות לתוך העידון, קצת מן הבינוניות לתוך המיוחדות. כהכנה, כחזרה גנרלית לקראת המיתקפה, (שבוא תבוא, למעשה היא כבר פה, ממש מעבר לפינה).
ואם זה נכון לגבי אנטיתזות שבדרך, אז על אחת כמה וכמה הדבר נכון, לגבי האנטיתיזה הגדולה מכולן: המוות; לקחת קצת מן המוות לתוך החיים, להזמינו פנימה, לחיות מתוך ידיעה אודות המתקפה הגדולה והניצחת, להיות נכון ומוכן כל הזמן.

חלק ד’, ענני כוח ואנרגיה

ועתה להסבר לחלק מן הרעיונות שהועלו בחלק הקודם., הרעיון המוצג בחיבור זה הנו מוזר, חריג ולמעשה נשמע בידיוני. שהרי מה כתוב כאן? שישנם כוחות ערטילאיים שרוצים ברעתנו. וכי ככל שאדם מתקדם במסלול מסויים, כך הכוחות הללו ‘מחפשים’ אותו יותר??
האם חיבור זה מבטא פרנויה חולנית? פרי דמיון קודח? או אולי יש כאן חשיפת טפח של מציאות עלומה וסמויה.
האם באמת יכול להיות שישנם כוחות שמתבייתים על בן אדם רק בגלל שמה שחי בו מצוי על תדר מנוגד לתדר של הקונצנזוס?
האמנם קיימת אנטיתיזה שגדלה סביב התיזה? וביחס ישיר לעוצמתה? מחפשת להשמידה?
אני מניח שאדם שסובר כי המציאות זה כל שקיים בתחום הנגלה והמוחש, וזה הנופל בתחום השכל הרציונלי – ימצא את הכתוב כאן כמופרך לגמרי.
ועל כן יש צורך להבין את עניין העננים האנרגטיים:
אפשר לנסות להבין ולראות בני האדם בשתי צורות,  דרך העולם הגלוי או העולם הסמוי.
השכל הרגיל והראיה הרגילה מחפשים את הסיבתיות של הדברים בתחום הגלוי והמוחש, זה שנופל בתחום התפיסה הרגילה והשכל הקונוונציונלי. אך בדרך כלל רק התוצאה מצויה באור, התהליך (לקראת התוצאה) כבר נמצא באור הדמדומים, ואילו הסיבתיות מסתתרת בחשכה. אך אנחנו לא אוהבים חושך, כי שם לא רואים.. משל לאותו אדם שמחפש את כספו שאבד בערב, לא היכן שאבד, בחושך, אלא מתחת לפנס הרחוב, כי שם יש אור.
והיכן יש אור? במה שאנו כבר יודעים, בסברה הקיימת והשולטת, אין דבר שאי אפשר להסביר, והיות וכך, רוב ההסברים נלקחים מן התחום הטכני. דהיינו, משתמשים בסיבות טכניות. או לפחות ראציונליות.
וכך עובדת החשיבה השלטת: “פעם חשבו שיש כוחות בטבע, רוחות, שהאדם צריך לפייסם ולסגוד להם, וכי אם הם כועסים אז כלום לא יצלח. היום כולנו יודעים שהכל תלוי באדם, ושליטה של האדם בחייו, בעולמו ובגורלו, תלויים רק בו. אנו גם מנסים להבין את עצמנו לפי השכל, לפי מחקרים מדעיים לפי מה שידוע. מדע הפסיכולוגיה עוסק בנסיון להבין התנהגויות של בני אדם, לפי החינוך, השפעה סביביתית, יחס של ההורים וכו'”. כך הראיה הרגילה, זו מחפשת את הסיבה לדברים בתחום הנתפס.
אנו מנסים להסביר תופעות אנושיות בהשענות על רציונאליות, ועובדות גלויות ומדידות. מחפשים את הסיבות בתחום הגלוי וזאת משום שבתחום הגלוי יש לנו יותר שליטה ומידע ולא בגלל שזה מסביר תופעות כמו השואה. כי עד לשורשים האפלים ממנה פרצה השואה, השכל הרגיל לא יכול להגיע. הדרך הרציונלית של המאה העשרים ואחת, לא מכירה בכוחות אפלים שמניעים בני אדם.
הסברה השלטת טוענת כי יש לאדם שליטה על חייו, והוא מחליט, על ידי השכל הישר, התנסויות העבר ומחקרים מדעיים, מה לעשות ואיך להניע את חייו. אך כשבודקים הנחה זו לעומק, רואים כי הרבה מפעילויות בני אדם, אין להם הסבר רציונלי. אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשולטים ומנווטים את חיינו, בשעה שישנם כוחות שלהם אנו מצייתים, תוך כדי שאנו משוכנעים כי ההגה מצוי בידיים שלנו.
אחת הדוגמאות לתחושת השליטה הלא ריאלית שיש לנו על  חיינו, מצויה במחקרים של פרופ’ דניאל כהנמן הישראלי, שקיבל על כך פרס נובל, ובו הוא קובע כי הבסיס לרוב ההחלטות הכלכליות, אינם כלל מחקר שווקים, או שיקול דעת הגיוני, אלא הבסיס הרגשי. ומדוע זה שייך לעניינו? כי האדם שמחליט את ההחלטה הכלכלית, משוכנע שהוא עושה זאת על סמך סיבות רציונליות ובדוקות. לא מודע כלל כי מה שבעצם המניע אותו הם רגשות  כגון, חמדנות, פחד, תאווה, רצון בניחומים וכו’. העולם הגלוי במקרה זה, הוא עולם השכל, העולם הסמוי – עולם הרגש, והוא שולט על עולם השכל, בה בשעה שאנו מאמינים כי אנו מחליטים רק על סמך השכל. למשל מחלות: אפשר לתלות את המחלות בתחום הנגלה והמדיד, של חיידקים, זיהום, מפגע סביבתי, דרך חיים לא בריאה. כלומר, סיבות טכניות, כמו תנאים סביבתיים, וכו’, אך כנראה שהאמת היא שעה שחלק גדול מן המחלות נובע ממקור ריגשי עלום, כמו מתח, יגון, רגשי אשמה וכו’. מחלות פסיכוסומטיות.
השליטה של תחום הנסתר בחיינו מופיעה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתחום הגלובלי על כלכלה עולמית. זו מנותבת על ידי מספר קטן של אנשים בעלי ממון ושררה, שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים. הכוח האמיתי, מצוי, בדרך כלל, מאחורי הקלעים, שם הוא אוהב להיות, סמוי. ושם הוא יכול להניע בצורה האפקטיבית ביותר, את העולם הגלוי. מאחורי כל מה שנגלה לשכל הרגיל ולראיה הרגיל, ישנו משהו עלום שמניע אותו.
אך אנו משולים לאותם ארבעה עיוורים הממששים פיל, וכל אחד חושב שזה משהו אחר, קשה להסביר לעיוור שבטוח שזה עמוד, שזה בעצם חלק מחיה גדולה.
כולנו עיוורים, קולטים רק את מה שנופל בשדה המודעות הצר, המוגבל שלנו.
למשל במשחק כדורגל: לא הקבוצה המיומנת, המאומנת ובעלת השחקנים הטובים היא זו המנצחת, אלא זו שמחוברת לכוחות החזקים ביותר, כוחות שנוצרים על ידי מיזוג של הלהט של האוהדים והדבק  של הליכוד הקבוצתי.
כול קבוצה מחוברת למעין בטריה, שכמו נטענת בכוח ההתלהבות של האוהדים. ואוהדי כל קבוצה מטעינים את הבטריה הזו בין שבת לשבת, ובדרך כלל, ככל שהבטריה טעונה יותר, כך גדלים הסיכויים של הקבוצה – לנצח.
כך זה לא רק לגבי קבוצות כדורגל; כל אדם, כל קבוצה, כל מדינה – מחוברים למאגר אנרגיה, שנוצר מן השדרים הקולקטיביים של כלל האנשים שמחוברים לתדר של המאגר המסויים הזה. והמחשבות והרגשות שלהם, טוענות את הבטריה, או הענן, שאחר כך מזין ונותן לכל אחד מהם את כלל האנרגיות של כולם ביחד.
כל מי שנמצא על תדר מסויים, מושך אליו את כל שנמצא על אותו התדר.
ישנה תופעה מאוד משונה בפיזיקה. למוזיקאים ישנו מכשיר כזה שנראה כמו מזלג, Tuning fork
והוא נקרא, קולן, או מזלג קול. הנה מה שכתוב על כך בויקיפדיה: קולן הוא כלי פשוט שנועד לעזור בכיוונון כלי נגינה. בדרך כלל הוא מיוצר ממתכת וצורתו כצורת מזלג בעל שתי שיניים מאורכות. הקולן מתוכנן להשמיע צליל טהור, כלומר בתדר אחד בולט הנקבע מראש בעת יצורו. כדי להפיק את הצליל מהקולן יש להכות בעזרתו על חפץ קשה כלשהו ולהמתין מספר שניות להתייצבות הצליל(דעיכת תדרים אחרים). מכיוון שהצליל המופק הוא בעוצמה יחסית נמוכה, נהוג לעתים להצמיד את הקולן לאחר יצירת הצליל לאוזן או למשטח כדוגמת שולחן עץ המשמש כתיבת תהודה לצורך הגברת הצליל. הקולן הומצא ב-1711 על ידי האנגלי ג’ון שור שהיה נגן חצוצרה מלכותי בחצרו של ג’ורג’ הראשון מלך בריטניה, שם הוא ניגן בהנחיית המלחין גאורג פרידריך הנדל. הקולן שהוא יצר היה מכוון לתדר של 423.5 הרץ. ניתן אמנם לייצר קולן עבור כל תדר (ועל כן, עבור תו מוזיקלי), אך הסוג הנפוץ ביותר הוא קולן המכוון להשמיע את התו ‘לה’ באוקטבה הרביעית של פסנתר. סוג זה מכונה ‘A-440’ על שם התו ‘לה’ (המכונה באנגלית ‘A’) שהתדר שלו הוא 440 הרץ. התקן של 440 הרץ נקבע ב-1939 על ידי ועדה בינלאומית ואושר על ידי ארגון התקינה הבינלאומי ב-1955. השימוש בתו ‘לה’ לכיוון כלי מיתר ופסנתרים רווח בתזמורות זמן רב ומכיוון שבעבר השתמשו במספר תדרים באזור ה-440 הרץ כדי לייצג את התו ‘לה’, נועד התקן לוודא אחידות צליל בין התזמורות השונות. על כל פנים, לא כל התזמורות מנגנות ב-A-440; תזמורות בצפון אמריקה בדרך כלל מנגנות מעט גבוה יותר (כדי לקבל צליל מבריק יותר), ואילו תזמורות של מוזיקה עתיקה מנגנות במגוון כוונונים רחב, לרוב נמוך יותר.
כלומר, הם מכים בו כדי לאפס את כלי הנגינה על התדר של הקולן או מזלג קול. ואם מכים במזלג הזה הוא משמיע צליל, מעין זמזום.  ואם ישנם שני מזלגות בחדרים שונים, ואדם נותן מכה על האחד, אז אם השני מאופס על אותו התדר, השני יתחיל גם הוא להשמיע צליל או לזמזם.
הנה שתי תמונות של ‘טיונינג פורק’:

Tuning forks

קישור לאתר של ויקיפדיה באנגלית, בנושא הקולן:

http://en.wikipedia.org/wiki/Tuning_fork

כלומר אם קורה משהו במאגר האנרגיה (הוא מקבל אנרגיות חדשות או מתדלדל) זה מיד ישפיע על כל אדם שמצוי על אותו התדר.
ואם אדם נמצא על תדר של קבוצת כדורגל מסויימת, או של יחידה בצבא, אז הוא גם משדר וגם קולט, אל המאגר שהתדר הזה מאכלס אותו – וממנו. אם הוא מלא בהתלהבות וטעון בתדר של הקבוצה, הוא ישדר למאגר הרבה אנרגיה. אך אם הוא נמצא במצב של חוסר, ושל ירידת התלהבות והוא חושב על הקבוצה, המאגר ישלח אליו הרבה אנרגיה, דרך התדר המשותף.
דברים המצויים על אותו התדר, משדרים את אותה המנגינה.
בני אדם במהלך ההיסטוריה התאגדו ויצרו קבוצות ששידרו סוג מסויים של אנרגיה שהצטבר וחיזק את סוג הקבוצה שאותם אנשים השתייכו אליה.
ונגיד שיש ארבע מאות מליון קתוליים… אז הם משדרים לחלל האוויר קתוליות, תדר של קתוליות, וזה אומר שיש ענן ענק של קתוליות שכל 400 המיליון הקתולים מתחזקים ומחזקים.
וזה אולי מסביר מדוע  הכנסייה הקתולית רוצה כמה שיותר אנשים. ולמה היא מזינה ומחזקת את הדבקות הדתית שלהם. כי ככל שיש יותר אנשים, והם מלאי דבקות דתית – כך הם מזינים את הענן הזה של קתוליות. אך אם האמונה שלהם לא רצינית, אין די ב- 400 מיליון מאמינים, ואז הכמות צריכה לחפות על העדר האיכות. ורק אם הם מאמינים  בכל ליבם ונפשם – הענן באמת נעשה טעון. אם כך, צריך כאן גם כמות (40 מיליון מאמינים) וגם איכות (מידת הדבקות והאמונה).  כי כשנבחר אפיפיור והוא צריך להשפיע על העולם ולחזק אינטרסים של הוותיקן או הכנסיה הקתולית – יש לרשותו מאגר כוח עצום של הענן הזה, שהוא מחובר אליו ושואב ממנו.
וזו דרך להבין מיסיונריות; כמעט כל תנועה, כת ודת – רוצים כמה שיותר אנשים שיחזקו את המאגר. והשלב הבא הוא, כאמור, לחזק אצלם את האמונה והדבקות הדתית. ושני אלה; כמות האנשים ורמת הדבקות שלהם, מחזקים את הענן בצורה משמעותית. כך במאבק בין  איסלם לבין קתוליות, בין רפובליקנים לדמוקרטים , בין הקומוניזם לקפיטליזם. בכל המאבקים הללו, מה שעומד על הפרק זה ניסיון להגדיל את החוזק והאיכות של מאגרי האנרגיה של כל אחד משני המחנות הניצים הללו.
קומוניסט אמור כל הזמן לשלוח כח למאגר של הקומוניזם, אך  ברגע שאנשים התחילו לבגוד במשימה, ובמקום לשלוח כח למאגר, הם פינטזו על רכוש פרטי –  מאגר הכח של הקומוניזם הלך והתדלדל, ואז כשבאו מנהיגים לקחת כח מן המאגר, הם לא הצליחו להטען מן המאגר הקומוניסטי והקומוניזם קרס. אותו הדבר קרה לקיבוצים.
אם דרך חדשה רוצה להתפתח, זה תלוי בשני מרכיבים: האחד הצטרפות של חברים חדשים והשניה, האם החברים הקיימים באמת מזינים במחשבותיהם את ענן האנרגיה של הדרך החדשה, או שהם חושבים על החיים האישיים שלהם, ולוקחים את החברות שלהם במפלגה או בדת, כדי לפנטז על המשברים והפסגות של חייהם האישיים. במידה ומספיק חברים יעשו את זה, יה יחליש משמעותית, את המפלגה או התנועה הדתית המסויימת.
וחוץ מצירוף אנשים חדשים וחיזוק הדבקות שלהם בקבוצה, ישנה עוד דרך לחזק את המאגר  המסויים, והוא, להשמיץ אנשים המצויים במפלגות או חברות דומות, ואת אותם אנשים בתוך הקבוצה שנמצאים בשוליים שלה, כי אם יש משהו בשוליים של איזו שהיא חברה, הוא מכניס ספק לאנשים שנמצאים בפנים, והם מחלישים למעשה את מאגר הכח.
אפשר לקחת כדוגמא את השמאלנים והימנים שנמצאים בארץ.ובארצות אחרות. מאגרי האנרגיה של השמאל והימין תוקפים זה את זה.  אך מי שינצח במלחמה זה מי שטעון באנרגיה יותר חזקה. היום מאות מיליוני מוסלמים יושבים בעולם משדרים דבקות ושנאה אל מאגר הכוח שלהם, וכל מי שעולה על התדר האיסלמי, מתחבר למאגר הכוח הזה, ושואב משם הרבה כוח.

למעשה, כל ההתאגדויות של בני האדם ביחד, זה על מנת ליצור מאגר כח  שיזין את הפעילות והתנועה של בני האדם שניזונים מן המאגר המסויים הזה. אם בן אדם אומר: ‘אני שייך לגולני’, הוא מתחבר למאגר כח שהמון המון חיילים מזינים אותו, ובכל פעם שיש עצרת, או שרים שירים של גולני, המאגר הולך וגדל. וגם בכל פעם שמישהו רואה אותו עונד את הסמל ומתפעל  מכך שהוא שייך לגולני, המאגר הולך ומתחזק.
כך בתנועות גדולות, אך אותו עקרון עובד גם בחייו האישיים של האדם: אדם לא יכול באמת לשנות את חייו, או להתפתח, כי יש לו רק את הכוח של עצמו. וכדי לשנות משהו צריך כוח שהוא חזק מן הכוח שלו בלבד, כי שום דבר לא יכול להזיז את עצמו.
בן אדם לא יכול לשאת בתוכו כח אנרגטי, הוא צינור, לא מחסן, כל מה שהוא נושא בתוכו- מתעפש אם הוא לא עובר הלאה.
אבל יש לו יכולת להתחבר כמעט לכל תדר ולכל רמה אנרגטית. ובמידה והוא לא סתום, כלומר, לא מלא בעצמו, לא מלא במעצורים, או מחסומים, לא מעורב רגשית- או אז הוא יכול להעביר דרכו כח שהוא יותר עוצמתי ממנו.
אף בן אדם לא יכול להיות עוצמתי ואפקטיבי מתוקף מה שחי בו, אלה רק בתוקף היכולת שלו להתכוונן למאגר אנרגיה.
הבן אדם לא יכול להיות מטרה לעצמו, הבן אדם הוא מכונת תדרים שיכולה להתכוונן למשהו.

ובחזרה לעניין מלחמת בני אור בבני חושך או לעניין התיזה והאנטתיזה;
יש עננים שטעונים באנרגיה של פלוס ואחרים באנרגיה של מינוס, ומלחמה ניטשת בין סוגי האנרגיה הקוטביים. למשל בין סוג האנרגיה הנשית לגברית. או, כאמור,  בין מפלגה ימנית לשמאלית. בין תעשיינים והירוקים .
ובין אנשי הנפש מכונים כאן בני האור ואנשי הרוב השקט – המכונים כאן: בני החושך.
איך נוצר כל העניין של בני אור ובני חושך?
המטרה הראשונית של האדם היא לממש את הפוטנציאל הנפשי והתודעתי הקיים בו. לשון אחר, להוליד עצמו מחדש ברמת התודעה.
אך באופן כללי המין האנושי איבד  את הקשר עם החזון האישי של להוליד את עצמו ברמה תודעתית. ומאז החלו בני אדם להתאגד בקבוצות. קבוצה יכולה לבוא  כחיפוי על העדר נתיב דרך אישי שהוא לא אגוצנטרי,
היום הקיום של בני אדם הוא קיום עדרי, לא קיום אינדיבידואלי כלפי מטרה,
ואז משנוצרו הקבוצות הם החלו לרצות להתחזק על חשבון קבוצות אחרות.  וככול שקבוצה אחת מחלישה קבוצה אחרת, היא יותר מתחזקת. וזה לא משנה אם קבוצה מסויימת היא בעד משהו או נגד משהו, זה לא רלוונטי,
לכל קבוצה, לכל עדר,  מאגר אנרגיה שמזין אותו.
היחידים, ואלה שחרגו מן הרוב,  משקפים לקבוצות הרוב את הבינוניות וקשר השתיקה שאופף אותם, על ידי עצם העובדה שהם אחרים ויחידים. היחיד בעצם זה שהוא לא עבד של העדר, משדר לרוב שהם תקועים בבינוניות וסוגדים להנאה ולכוחנות.
ואז היחיד, האאוטסיידר הנפשי – סופג מיתקפה מענן האנרגיה של הרוב, שמזהה אותו כלא שייך, כבעל תדר שונה. זה גם מה שקורה באנטישמיות, או באפליה של קבוצות שוליים.

חלק ה’: ביחד ולחוד
ועל כן בני האור, האאוטסיידרים של הנפש, חייבים להתאגד, כי רק בקבוצה הם יצליחו להקים מאגר של כח- שיצליח לבלום את המיתקפות של בני החושך.
להתלכד, ביחד עם מופגזים אחרים, ולתת האחד לשני: גבוי חיזוק, תמיכה ואמפטיה.
על בן האור, זה שמרכז הכובד שלו הוא חייו הפנימיים, להיות חלק מגוף מלוכד. כל עוד האדם נותר יחיד ומבודד, קל להכניע אותו. כשטיפת נוזל מבודדת מטיפות אחרות, קל לגל החום הקטן ביותר – להכניע אותה. ותוך שניה היא מתאדה. אך כשהיא חוברת לאחיותיה הטיפות, והיא חלק משלולית, או אפילו חלק מאגם, האנטיתיזה תתקשה להצליח במתקפתה.
סיפור שמאייר ומדגיש נושא זה הינו סיפור הזקן שנטה למות וכינס את בניו, הוא ידע שמלחמות הירושה כבר החלו. הוא ביקש שיביאו לו מטאטא קש, עשוי מזרדים. וביקש להתיר את החוט שמאגד את הזרדים. ואז הוא ביקש מן החלש ביותר לקחת קנה קש ולכופף אותו, וזה נשבר בקלות. ואז ביקש מן החזק שבהם, לאגד חבילה של כמה קני קש, זרדים, ביחד, ואז  לנסות ולשבור, והוא לא הצליח. ואז אמר להם: “ראו, כשכל אחד מכם עומד בפני עצמו, והוא לא חלק מגוף אחד של היתר, קל לשבור אותו, אבל כשכולכם ביחד, לא ניתן לשבור אתכם”.
כך גם במלחמות כנגד האנטיתיזה: כשאדם לא מקבל תמיכה וחיזוק משום מקום והוא עומד נגד מיתקפות האנטיתיזה כשהוא נשען רק על כוחו הוא, ועל הגיבוי שרק הוא נותן לעצמו – אין הוא יכול לשרוד. כי הכוחות יגרמו לו לשחיקה ובסופו של דבר הוא יתערער מבפנים.
כל זאת בתנאי שהוא משולל תמיכה רגשית וחברתית. אך והיה וימצא מישהו שתומך בו, מקרין לו חיזוקים – אזי השחיקה שלו נבלמת.
ואם איתרא לו מזלו, והוא כבר חלק מחבורה מלוכדת, שבה כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם – אזי יוכל לעמוד במתקפה, בכל מתקפה, כי הגל שיסתער עליו לא ימצא קרש בודד תקוע בקרקע, אלא קרש הוא חלק מגדר, ובתוקף היותה כזו (חלק מגוף גדול) היא מצליחה לבלום את הסחף שיוצר הגל.

חלק ו’: סיכום
זה הלקח: אם אתה אדם מיוחד, שנאמן לנפש שלו יותר מאשר לנורמות חברתיות, נכונו לך צרות. דברים לא טובים הולכים לקרות לך, לכאורה בלי סיבה. מאמר זה טוען שאנשים מיוחדים חווים חיים קשים, וזאת כי ענן האנרגיה של הרוב מזהה את השוני, והיות והם מבודדים, קל יותר לתקוף אותם מאשר לו היו שייכים למאגר גדול יותר. אבל החדשות הטובות הן, שלו אדם היה שלם עם עצמו, ומהווה חלק מקבוצה תומכת –  לא רק שהמתקפות הללו לא יפגעו בו, אלא שלהבה שחיה בנשמתו ובתודעתו רק תתחזק כתוצאה מן הקשיים של החיים.
קושי לא מכבה את אורה של הנפש ולא את הבערה של התודעה. זו דווקא מתלקחת ביתר שאת. כל שהוא צריך לדאוג לו זה לא לתת לקשיים להפוך לפקפוק עצמי ומעורבות ריגשית. ואז הקשיים רק יגרמו לו לטפס מעלה מעלה, במעלה סולם התודעה.