על איך להתעורר בבקר

חלק א’: ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית, מתוך: “מסע אל הישות הפנימית”. גבריאל בן יהודה (רעם).

כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו בדרך כלל מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.

אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.

הכאב  כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.

השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה

לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית. 

החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס) ולשמור עליה

כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.

החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.

כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים  ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.

אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
=================

חלק ב’: כיצד לשמר את הישות של הלילה

כשמתבוננים במעברים בין מצבים שונים בטבע ניתן לראות שיש להם התרחשות מקדימה, התראה כל שהיא שבאה לציין סופו של תהליך ותחילתו של חדש והעדויות לכך הן רבות; לידה – ותשעת הירחים המקדימים לה, הלילה – והערב המבשר על בואו, הקיץ – שלפניו האביב, בגרות – שלפניה הנעורים, זיווג – שלפניו החיזור והבוקר שמגיע לאחר עלות השחר.

מעניין לראות שכאשר מתרחשים שינויים  שאינם באים בהתראה מוקדמת ותהליך הופעתם אינו מדורג הרי שאנו נוטים לכנותם בשמות קשים וקיצוניים שיציינו את מידת ההפתעה והתסכול שלנו מעצם המעבר המפתיע והשינוי החד שפקד אותנו. שמות כמו אסון טבע, שואה אקולוגית ומפגע סביבתי עולים בזמנים שכאלה.

אחד מהמעברים  שאנו חווים  בכל יממה הינו המעבר שבין שינה לערות. זהו מעבר שבין זמן של ניקוי, איזון והטענה (שמתרחשים בזמן השינה) לזמן של הכלה, עיבוד ויצירה (שאמורים להתרחש בזמן הערות).

כבר זמן רב ידוע (ע’פ בדיקות מעבדתיות) שבזמן השינה מתפקד המוח שלנו על גלי אלפא, שהם גלים ארוכים ובעלי קצב איטי כשבזמן הערות מתפקד המוח על גלי בטא, שהנם גלים קצרים ומהירים. כל מעבר מהיר וחד שבין גלי אלפא לגלי בטא משול למעבר מהיר  שבין מצבON  OFF ,ON  OFF במכשיר חשמלי, מה שיקצר את חיי המכשיר ועשוי קרוב לודאי לגרום לקצר בתוכו פנימה.. גם אצלנו במערכת האנושית חלקים שונים זקוקים לזמני התנעה שונים ומערכות שונות במידה ולא יינתן להן זמן חימום לפני ‘הנסיעה’ עשויות ע’פ עיצובם או להשתנק או שיגרם להם ‘קצר חשמלי’ – כזה שלאו דווקא יופיע מיד על פני השטח אלא קרוב לודאי שיודחק פנימה אל תוך הגוף, ויופיע בשלבים מאוחרים יותר כלחץ, מתח, מחלות, אלימות, חרדות, הפרעות שינה ועוד.

המערכת העדינה שלנו (המכלול האנושי) חייבת את הזמן שלה על מנת להקיץ ולהתעורר אל תוך היום, כל זירוז והאצה מוקדמים מידי רק ילחיצו אותה ויגרמו לה לתפקד בתפוקה קטנה יותר ממה שהיא באמת מסוגלת. 

כך מתפקד היום המין האנושי בחיי היום יום שלו מתוך מערכות סגורות שמכונסות בעצמן פנימה בשל השוק שנגרם להן בזמן ההתעוררות החדה והמהירה של הבוקר. 

במשך חיינו אנו מתעלמים ממצוקתה של המערכת – זו אשר מארחת אותנו בתוכה- ומאלצים אותה להמשיך ולתפקד עד אשר מודחק לו השוק פנימה אל תוך החלק של תת המודע שלנו שבגוף עצמו. כך פעם אחר פעם יתאספו להן השכמות מהירות וחדות בתוך הגוף המתייסר שלנו עד אשר תתרחש תופעת עומס היתר, מסה קריטית תיווצר והגוף שנשא את הכאב בשקט ולאורך זמן פשוט יקרוס.

ככל שנאפשר למערכת העדינה שלנו מעברים מדורגים ואיטיים יותר וככל שנאפשר את הפעלתה באופן שוטף וזורם ללא שוקים חדים ושינויים ישרי זווית כך גם נאפשר לה לפעול באופן כולי ועמוק יותר כאשר היא משתמשת בהרבה יותר מהפוטנציאל שלה. אם תצליח המערכת שלנו לתפקד לאורך זמן בהיותה תחת השפעת גלי אלפא נהפוך אנו ל’עגולים’ יותר מבפנים, רכים יותר ובעלי עומק ועוצמה גדולים בהרבה יותר ממה שניתן לשאר. מה שמזכיר את המלצתו של גיתה בעניין שימושו של הטבע כמורה לחיינו.

בתוך כל זה השפעת המעברים החדים תהיה חזקה ועמוקה ביותר אצל ילדים שהם בין היתר הפרמטר העדין ביותר לשינויים מכל סוג ותהליך החשיפה אצלם חייב להיות רך והדרגתי בשל העדינות האקוטית של המערכות הפנימיות שלהם.

על מנת לאפשר להם וכמובן גם לנו יקיצה אשר תעביר ממתיקותו של הלילה אל תוך קושיו של היום ובכך לאפשר תפקוד קולח ובריא יותר אל תוך מתלותיו של זה, מומלץ בחום להאט לאחר ההשכמה את כל התהליכים שלנו בבקר כמה שרק ניתן וככל שנצליח להאט ולהאריך בהם כך גם נעמיק פנימה אל תוך היום החדש.

למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת. 

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר – התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלגן. 

אז מה קורה למרבית בני האדם בבקר, חלקם קופץ מן המיטה כנשוך נחש ומסתער על היום, אחרים בוהים בתקרה מקללים את השעה, יש כאלה שעוצמים עיניים ומדמים שזה לא קורה להם. ויש כאלה שקמים כסהרורים, נחבטים בקירות, מתלבשים ויוצאים איכשהו מן הבית.

כדאי  להימנע מרוב הדברים הללו. ומן הטעם הבא.

ההתחלה של משהו היא החלק הכי חשוב שלו. זה נכון לגבי מפגש בין בני אדם בו הרושם הראשוני מכריע בהשפעתו, זה נכון לגבי האופן בו מתחילים עבודה חדשה וכדומה. כל התחלה מהווה התנייה לגבי ההמשך ואיך שמתחילים כך ההמשך.

אין התחלה בעלת התנייה חזקה יותר על ההמשך מאשר ההתעוררות. מסתבר כי בשעת ההתעוררות המוח האחורי והבלתי מודע שלנו, זה שעסוק בלילה בחלומות, ער לגמרי, והשער לאגם השליו שבפנים פעור לחלוטין. כל אוצרות תת המודע שלנו – שם וברגעי ההתעוררות האלה טרם נכנסו לפעולה המודע, המסכה החברתית והלחץ המקפיאים את היצירתיות ומסכלים כל שקט נפשי. לכן זה הזמן לשאוב מן הבלתי מודע הפעור- קצת שקט נפשי ואנרגיה יצירתית שתטעין אותנו לקראת היום המפציע תוך כדי הרפיה עמוקה.

בכל אפשרות שבה נבחר לעגן את חיינו מספיק זמן ומספיק עמוק הם יתעצמו להם ויתגבשו בהתאם, זה יקרה אם נעשה זאת בפן הזכרי והלחוץ של החיים וזה יקרה גם אם נהיה שרויים בפן הנקבי והנינוח שלהם.

כאשר אנו  ממוקמים בפן הזכרי של עצמנו (כמו רובנו) מדובר בחיים לחוצים ומתוחים שבסופם עשויים להתרחש התקפי לב, קרישי דם, לחץ דם גבוה וכו’. מנגד חיים המעוגנים בפן הנקבי יכולים לאפשר לנו להיות, יכולים לאפשר לנו להכיל ולקלוט ממעמקים פנימיים שהמציאות הרגילה אינה מכירה בהם.

חשוב לראות שבשני המקרים המדוברים ישנה התעצמות לאחר זמן מה אולם חיים בפן הזכרי לאחר שיתגבשו  עשויים לקבע את ההידרדרות מטה של המערכת כולה באופן שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. חיים אשר מושתתים על הפן הזכרי שלנו יהיו חיים חמים, מהירים ולחוצים מאוד שישפיעו על האדם בחוסר שקט תמידי, חוסר שקט שישאף תמיד להתפרץ החוצה באופן של פעולה ועשייה. חיים אלו ישפיעו על מערכת הדם שלנו ויהיו קשורים בתוכה למערכת העורקית, (זאת המביאה חמצן ונדחפת קדימה ע”י הלחץ שנוצר מפעילות הלב), מערכת זו תהיה לחוצה, צפופה, חמה ואדומה. 

לעומתה המערכת הנקבית יותר, המערכת הוורידית שקשורה יותר לניקוי הגוף מרעליו הנה מערכת דלילה וקרירה יותר שצבעה נוטה לכחול. מעניין לראות שכשהצליחו אנשים בעבר לעגן את חייהם ‘בפן הכחול’ של חייהם הם נקראו כפי שכבר נכתב אצילים, אנשים בעלי דם כחול..

מכיוון שהמערכת הזכרית האדומה הנה חמה ומאיימת להתפרץ בכל רגע הרי שאי אפשר לדבר על איכויות קרות, עדינות ורוחניות שיכולות לשכון בה, איכויות אשר חייבות בסיס כחול איתן. מה שבעצם נאמר פה הוא שרוחניות לא יכולה להתקיים במקום שהוא אדום וזכרי ושזה יהיה חם ולחוץ מדי עבורה לשהות שם, המערכת היחידה שיכולה להכיל ולשמר רמות עדינות יותר של קיום, של רוחניות ושל צמיחה פנימית הנה המערכת הנקבית בנו, המערכת הכחולה. מה שבהחלט מעורר סמני שאלה לגבי ההתנהלות הדתית היום ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי, התנהלות שמחד טענה לחיבור עם אלוהים ומאידך רדפה את אלו שאמונתם שונה. 

כאשר אנו באים מתוך חיינו החמים והזכריים ומתדפקים בשעריה של הממלכה הנקבית הכחולה, מבקשים שתכניס אותנו פנימה אל הרוחניות שבה, אנו בעצם מגיעים עם כל מה שאנחנו מכירים, עם כל מה שאנחנו יודעים ושעליו גדלנו – מה שבעצם מאוד מאיים על הפן הנשי הכחול שבתוכנו והא עשוי להירתע ולסגת לו פנימה (וכנ”ל בקשרי גברים נשים). 

כך חשוב מאוד שנאפשר סוג של אקולוגיה (כחולה), כזו שתהיה תומכת ומקשרת בננו ובין הממד החדש, על מנת שנוכל לאט לאט לספוג לתוכנו את הרשמים החדשים של מציאות שאינה מתוחה ולחוצה אלה רפויה, מציאות שהנה קולטת יותר מאשר פולטת, מופנמת יותר מאשר מוחצנת, שקטה יותר וכזו שחיה ומתהווה במחשכים ועיקרה בתהליכים של הדברים לעומת הממד שחי באור המוחצן ובתוצאה.

העומקים שישנם, החופש שאפשרי והערנות שנמצאת בפן הנקבי הנם מציאות מדומה ומדע בדיוני עבור הפן הזכרי והלחוץ של החיים שלנו.

הזמן הטוב ביותר לאפשר לאקולוגיה המדוברת למעלה להיות ולהתממש הוא בבוקר, הזמן בו אנו נקיים ופתוחים ביותר ורכים בתוכנו. זהו זמן ביניים, זמן של תפר בין היום והלילה שם הכול פתוח, עדין ורגיש יותר מזמנים אחרים. 

אופן ההתעוררות שלנו בבקר הנו מכריע לגבי המשכו של היום ולעיתים שיחת טלפון אחת מוקדם מדי יכולה להרוס לנו את כל היום כולו מפני שהיא עשויה להלחיץ ולגרש אותנו מגן העדן הכחול אל הפן הזכרי. רצוי ומומלץ בבקר לאפשר לעצמנו הקשבה עמוקה והתבוננות פנימה כאשר אנו דוחים ככל האפשר כל סוג של פעילות אל המשכו של היום. הכוונה היא שתתאפשר אקולוגיה בה יוכל האדם לשהות זמן עם חייו ולצפות בהתרחשות הפנימית שלהם, וכדבריי הפילוסוף ג. רעם על מנת לאפשר לרכות ולמתיקות של הלילה לחלחל אל תוך המציאות הקשה של היום.

המעבר מחיים זכריים ורדודים לחיים בעלי אופי נקבי ועמוק אינו מעבר שיכול להתרחש בין לילה או לצורך ענייננו בין בוקר. קצבם של החיים הכחולים הנו איטי מאוד ומתאפשר מתוך שקט פנימי עמוק שיכול  לאפשר חיבור רך  ועדין של האדם עם חייו, חיבור זה הנו שברירי ועדין  וקרוב 

לודאי שיינגף בכל פעם שיעלה כוחה של המציאות וחוזקם של דפוסי העבר המוטבעים עמוק בדם שלנו.

זמן התפר, שהוא רק זמן ביניים במעבר שבין מצב אחד לשני, עשוי לארוך זמן רב עד שיתגבש באדם מרכז כובד נקבי כחול שממנו יפגוש את החיים ובכלל נראה שכאשר אנו באים מן הפן הזכרי האדום אנו גם באים אל החיים בזמן שמהפן הנקבי הכחול החיים באים אלנו.

——–

 גבריאל רעם