Pessimism or optimism, in the face of death.

” הסימן הראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות. חיים אלו נראים בלתי נסבלים, אחרים בלתי מושגים. שוב אינך מתבייש ברצון למות.

אתה מבקש לעבור מן התא הישן, השנוא עליך, לחדש שעוד תלמד לשנאו. ומצטרף לכך שריד של אמונה, כי תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון, יביט באסיר ויאמר: “את זה אל תחזירו לכלא. הוא יבוא אלי”

פרנץ קפקא: מחברות האוקטבו

——————————————————————————–

חלק גדול מן המאמצים של האנשים הסובבים אותנו מופנה כלפי נסיון לשכנע אותנו כי יש לאמץ גישה אופטימית כלפי החיים. ולא זו בלבד, אלא מי שאומר בגלוי כי גישתו לחייו בפרט וכלפי החיים בכלל – פסימית, זוכה ליחס נוזף וקפדני שמיד מנסה להחזירו בתשובה.

‘אנשי המציאות’ בחברה שלנו- חייבים תמיד לצאת מן הבית עם ארגזים מלאים באופטימיות מוחצנת, במיוחד אם הם רוצים להיות מקובלים ו/או לטפס במעלה סולם ההיררכיה החברתית. הגישה הרווחת טוענת כי לאדם חופש בחירה, ועליו לבחור כמובן בגישה האופטימית, להאמין שיהיה טוב, לא להיכנע לצד האפל.

פסימיות, אם כן נתפסת כחולשה, כירידה במורל, אצל אדם שלא יכול להביט במציאות הקשה ולהתעלות מעליה. כך נתפסים הדברים דרך הפריזמה החברתית, אך ברמת המציאות – אין לנו חופש בחירה, הדברים עצמם מחייבים אותנו להיות פסימיים או אופטימיים, בהתאם למשמעותם לגבינו. אנחנו יכולים להאמין

במה שאנו רוצים לגבי המציאות, אך בסופו של דבר, המציאות היא מה שהיא ולא יעזור לנו כלום. אנו מנסים להגיד שאין מציאות וכי הכל או לפחות חלק ניכר ממנה מצוי בראש שלנו. ואמנם יש צדק בטענה כי הדרך בה אנו חושבים על המציאות משפיעה על הדרך בה אנו קולטים אותה, אבל אין היא משנה אותה. ובסופו של דבר היא כפי שהיא. וזה מה שבסופו של דבר מה שבאמת משפיע עלינו: איך היא באמת. המציאות כפי שהיא, ולא איך אנו מנסים לקלוט או לעצב אותה במוחנו.

הפער הזה שבין המציאות כמות שהיא ובין הדרך האופטימית בה אנו ‘בוחרים’ להתייחס אליה – באה לביטוי מוצק ביחסנו לרעיון המוות. נושא זה הינו אחד מן הנושאים המרכזיים אותם אנו מנסים לעצב –ובאופן פנאטי- כדי שלא יקלקלו את גישתנו האופטימית. חלילה לנו מלהיתפס בהתבטאות שלילית או מיואשת לגביו, מיד יזדרז מאן דהו להשתיקנו, או להטיף לנו, מוסר. כך הגישה האופטימית, אך המציאות – אחרת, למציאות של המוות משמעות אחת והיא נוראה. מה שמחייב אותנו בעמדה פסימית כלפיו. המוות הוא עובדה אשר חייבת להימצא בתוך גבולות ההתייחסות שלנו, עובדה שאנו חייבים לנקוט עמדה ברורה לגביה, אחרת אנו

מדחיקים את האמת עד שנפגוש בה ואז כמובן זה יהיה מאוחר מדי. אך האמת היא שסך הכל קשה מאוד להיות אופטימיים ביחס למוות, כי המוות, בהיותו עובדה נוראה כל כך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים כלפיו, אז בלית ברירה כל שנותר לנו הוא להימנע מלהתייחס אליו. ורק אז אנו יכולים להמשיך בתנוחתנו  האופטימית כלפי החיים. כי עצם ההתייחסות אליו מיד הופכת אותנו לפסימיים, מיד ובאופן שלם וחסר תקנה. אנשים ירשו לעצמם להיות פסימים לגבי מדיניות הממשלה, לגבי הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים, אך המוות הוא עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. לנוכח המוות – כל שבב של אופטימיות נראה כרומנטיקה גמורה, כי מול העובדה שכולנו עתידים להישמד ולא מתוך רצוננו – איך אפשר בכלל להיות אופטימיים?

ובכלל, אי אפשר למצוא דבר מה אופטימי בחיי אדם נוכח פני המות: ניצוץ של אלוהים ההולך ודועך, הולך ומאבד עוצמה ובסופו של דבר הוא נכחד ונעלם. אין פה שום דבר אופטימי. לנוכח תמונת מצב זו, הפסימיות היא פכחון. ובכן, הבה ונעצור כאן. לאן כל זה מוביל, ישאל הקורא המפוכח? לניהליזם? להתאבדות? ובכן, בהתחשב בעובדה שמרגע לידתנו אנו נתונים בתא הנידונים למוות, החכמה היא להיות פסימיים לגבי העיסקה הכוללת ואופטימיים לגבי הסיכוי שלנו ליצירה ולהגשמה עצמית – למרות עובדת הישמדותנו הוודאית. לקבל את החיים כאבסורד, לחיות אותם ככאלה ואם זאת ולמרות זאת לנקוט בעמדה של מרדנות וקריאת תגר מתמדת. וזאת על ידי היצירה וההגשמה העצמית.

לעולם לעולם לא לשקר לעצמנו לגבי הוודאות או הנוראות של המוות, אלא להיפך – להסתכל באופן שקט בתהום הפעורה בסוף החיים – ועם זאת להילחם כדי לצמוח וליצור. ומתוך נקודת מוצא זו, לעשות ולהיות. נכון, זה אבסורד, זה פרדוכס – אבל זו גבורה אמיתית. כמו הזקן מתוך ‘הזקן והים’ של ארנסט המינגווי –

להיות מורד לא בגלל ששיכנענו את עצמנו שהכל ורוד -או לא כל כך שחור, אלא דווקא בגלל שאנו כה יודעים מה בדיוק יהיה הסוף ועם זאת – לא לוותר. באבסורד הנורא הזה טמון איזשהו הוד, איזשהו, כבוד עצמי, וזה כל מה שנותר, וזה המון. מסופר על בטהובן, שגסס בחוסר הכרה במשך כמה ימים, ואז לפתע פקח עיניו, התרומם מן הכר, נופף באגרוף קמוץ כנגד הכל כנראה ומת. הסוף נורא, אבל בפנים יש ניצוץ של חיים, כח בפנים, שרוצה להיות, למרות ועל אף הפסימיזם, מה שעושה את הבעירה לממשית, כי אפשר לבעור רק בתוך החושך, רק נגד הסיכויים. ואכן איזה סיכוי יש לנר כנגד כל החושך שמסביב, שעוד כמה דקות יבלע אותו,

ולא נודע כי פעם היה בכלל? ועם זאת הוא בוער, לא בגלל, אלא למרות, בלי סיכוי בלי תקווה, כך, כי זה גורלו. ולסיכום: הצמיחה של גדולה אמיתית באדם, ההתגבשות של עצמיות אמיתית בו, אף פעם לא מתרחשת מתוך אמונה, שכנוע עצמי או דבקות עיוורת באידאולוגיה סובייקטיבית – אלא ננגד כל הסיכויים,

למרות חוסר תקווה מוחלט. להיות ראוי לגורלך ולחיות אותו מתוך כבוד עצמי ואותנטיות שלמה, לא בגלל שקיוות כי בגלל מאמציך העתיד יהיה טוב יותר, אלא למרות שידעת ואתה יודע את הסוף. כאן צמח אדם אמיתי. הטרגדיה כערש לנצחון הרוח שבאדם.

מסופר על שבט בסרי לנקה, שפעם בשנה היו רוקדים ריקוד שנמשך  שנים עשרה שעות ברציפות, הריקוד הוקדש לשטן, והמסורת מספרת כי הוא היה אמור לגרום לשטן להתגשם במלוא שטניותו, מיד בסוף הריקוד, במרכז הרחבה בכפר, והנה שניה לפני שהשטן הופיע הפכו לפתע גברי הכבר את גבם כלפי רחבת הריקוד ופסעו במהירות הרחק ממנה וכך )ממשיכה לטוות המסורת( קיבלו גברי הכפר לתוכם את עוצמת השטן, בשעה שהוא נותר מסורב נחיתה וללא חלק נכבד מעוצמתו מחוץ לחיי הכפר.

[מסקנה? אולי שמה שאנו מסרבים מתכחשים לו – מזמין עצמו לבסוף אלינו. מה שאנו מזמינים אלינו מקווים ומיחלים לו – תמיד יעקוף אותנו. ורק זה שאנו מזמינים אותו אך יש בנו את הכוח לא להיכנע לו – ישאיל לנו מכוחו]…

——————————————————————————–

“ואף על פי כן, נוע תנוע”

גלילאו גליליי

.

“מעטים האנשים היודעים מה זה מות: אין הוא נסבל בדרך-כלל

בכח החלטה, אלא בתוך סכלות ועל-ידי הרגל, ורב הבריות מת משום

שאין להמנע מלמות.”

לה-רושפוקו. אמרה מס. 23

I reflected how soon in the cup of desire

The pearl of the soul may be melted away

How quickly, alas, the pure sparkle of fire

We inherit from heaven, may be quenched in the

.clay

Thomas Moore 1779-1852

Neither can I believe that the individual survives the

death

of his body, although feeble souls harbor such

thoughts

through fear or ridiculous egotism.

Einstein 1879-1955

‘When the wind of death blows out our

birthday candles, only the wish remains.’

Stephen Levine

——————————————————————————–

חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

האם כבר אמרו לך “תתעודד – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע”, “חייך – תסתכל על חצי הכוס המלאה!”, “תפסיק להתלונן – זה לא רע עד כדי כך”? הלחץ המופעל עלינו ל”חשיבה חיובית” מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע”י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים אופטימיים “מדופלמים” שפשוט אין להם כוח לשמוע עלינו ועל צרותינו יותר ועוד.

הפסיכולוגיה הממוסדת תומכת גם היא במסרים אלה. הבסיס לתמיכה זו נעוץ בטיפול הקוגניטיבי נגד דיכאון. טיפול זה, שהבולט בפיתוחו הוא הפסיכולוג אהרון בק, יוצא מנקודת הנחה ש”חשיבה שלילית” היא לא רק אחד ממאפייני הדיכאון, אלא אף גורמת לו ומעודדת אותו. לכן, הטיפול מיועד לשנות את דפוסי החשיבה של האדם הדכאוני ולהפכו, בעצם, מאדם פסימי לאדם אופטימי, או לפחות על פי התפיסה הטיפולית הזו, מאדם פסימי לאדם מציאותי.

וכאן אנו מגיעים לשאלה כמעט פילוסופית: מי יותר מציאותי ממי? הפסימיסט או האופטימיסט. מעניין, אגב, לשים לב לעובדה שהשכנוע, גם שהוא נעשה מחוץ למסגרת של הטיפול הקוגניטיבי או של טיפול בכלל, נעשה רק בכיוון אחד: חברי מחנה האופטימיסטיים תמיד ינסו לשכנע את עמיתיהם הפסימיסטים להיות אופטימיים, אך ההפך כמעט ולא קורה – פסימיסטים אינם רואים כל צורך לעשות נפשות למחנה שלהם ולשכנע אנשים אופטימיים להיות פסימיים.

 ריאליזם דכאוני?!?! יש חיה כזו!!

והנה, מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מעניין שהוא נערך ע”י אותה קבוצת חוקרים, חבריו של אהרון בק, ידידנו, פסיכולוגים קוגניטיביים שסברו שפסימיות אינה רק ממאפייני הדיכאון, אלא מסיבותיו, מצאו שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים ושאנשים חדי-תפיסה נוטים יותר להיות פסימיים ודכאוניים, משום שיש להם תמונה מדויקת יותר של החיים ותלאותיהם. החוקרים אלוי, אלברייט, אברבסון ודיקמן (שלושה מהם שותפיו של בק לפיתוח סולמות למדידת חוסר תקווה, חוסר אונים והמקבילות האחרות לפסימיזם הנתפס כגורם לדיכאון) טבעו מושג חדש: “ריאליזם דכאוני”.

פרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: “ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דכאוניות” והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.

האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי? או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?

מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?

דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום (רובם, אגב, מגדירים עצמם כפסימיסטים בעצמם אך גאים על כך) שניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים בעלי תפיסת עולם פסימיסטית להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הלד ספרון הנושא את השם הפאראדוכסלי-לכאורה: Stop Smiling – Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו מחוף אל חוף בארה”ב וברשתות טלוויזיה רבות, מופיע סימן הסמיילי המוכר לכולנו, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל “עצור!”.

המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה”ב כ”ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות”.

להקדים תרופה לאכזבה – בואו ננמיך ציפיות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ’ גו’לי נורם ממכללת ולסלי שבארה”ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג “פסימיזם הגנתי”. המונח “פסימיזם הגנתי” הושרש באמצע שנות השמונים ע”י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרית.

הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכול: הוא לוקח בחשבון ואף רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא – וזה מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו – הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו כדי למנעם וכך הוא גם מצליח למנעם!!!

אז מי צודק – האופטימיסט או הפסימיסט?

תלוי. תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה “אופטימיסטים אסטרטגיים”. מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה. כלומר, מבחינה מעשית, הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות המתבקשים מבחינה רציונאלית, אך הם אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.

ומה עם כל היתר?

כמו בכל מחקר פסיכולוגי אין שחור ולבן, טוב ורע, כאלה וכאלה, אלא המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים (ראו כתבתי: “רק עוד רגע, אימא, רק עוד רגע קט”), שמכשילים את עצמם ע”י דחיית משימות כמעט עד אין קץ, אלה שמשתכרים לשוכרה במסיבות לפני משימות חשובות, אלה שאינם מתאמנים לקראת מטלה חשובה ועוד. כלומר, הקריטריון אינו אופטימיות לעומת פסימיות, אלא הכנה לעומת אי-הכנה.

לגייס את החרדה לשיפור הביצועים

המשימה בטיפול אינה סתם הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים, כפי שנרמז בכל מדריכי החשיבה החיובית והסדנאות השונות לחשיבה חיובית המערבים אלמנטים מיסטיים ומאגיים (“תחשוב חיובי!”, “הנבואה המגשימה את עצמה”), אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון ע”י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם – ולא ע”י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!

כוחה החיובי של החשיבה השלילית

במקום להמיר את החשיבה השלילית של הפסימיסט לחשיבה חיובית, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי הקונבנציונאלי בדיכאון (שלא לדבר על כל האלמנטים האי-רציונאליים שבסדנאות ובמדריכים המונחות והנכתבים ע”י שרלטנים ומיסטיקנים למיניהם), המשימה בטיפול באנשים פסימיים וחרדים, היא להוות משקל-נגד ללחץ החברתי העצום לחשיבה חיובית.

הפסימיסט נתון ללחץ כפול: מצד אחד, הוא לוחץ על עצמו בכך שהוא מצפה לגרוע מכל, בטוח שהוא יקרה וחרד מכך; מצד שני, אסור לו לבטא את חרדותיו בגלל הלחץ העצום לחשיבה חיובית, כך שהוא נמצא, בעצם, במצב של בידוד חברתי: אם יבטא את דאגנותו יאיים על חבריו האופטימיסטים המושבעים, שבמקרה הטוב ישכנעו אותו לאמץ גישה אופטימית בכל מחיר ובאופן בלתי-תלוי במבנה אישיותו, ובמקרה הגרוע יותר, ינדו אותו כ”נודניק” שאין להם כוח לשמוע את תלונותיו.

וכשהוא מגיע לטיפול, שוד ושבר: גם המטפל מנסה להתווכח איתו ולשכנע אותו להיות אופטימי. דרך ללא מוצא. מעטים המטפלים המסוגלים להכיל מבחינה רגשית את הפסימיות ובמקום לומר למטופל: “ראה, עד כה הצלחת – אז אין סיבה לדאגה” יאמרו לו: “עד כה הצלחת, כי דאגת להתכונן – ראה כמה החרדה משרתת את טובתך”.

חשיבה שלילית, חברים, אינה בהכרח גרועה מחשיבה חיובית, אם משכילים לגייס אותה לטובתנו. ובעיקר, אם איננו מנסים, בטיפול או שלא בטיפול, ללכת נגד עצמנו אלא עם עצמנו, בין כאופטימיסטים ובין אם כפסימיסטים בלי לשכנע אף אחד להיות מה שהוא לא.