פרגמנטים מאת גבריאל רעם

נוסטלגיה
-"נוסטלגיה הנה תקווה שנוסעת נגד כיוון הזמן"
-"נוסטלגיה הייתה כדור שלא הגיע לשמיים ועכשיו הוא נכנע לכוח המשיכה"
-"נוסטלגיה היא הנסיון האחרון להציל את רוח החיים מהחיים, לאחר שהמפגש עם המציאות הוחמץ"
-"נוסטלגיה היא ברירת המחדל של החיים פנימיים שלא התממשו (האופציה האחרת היא מוות פנימי)".
-"נוסטלגיה היא פנטסיה אודות החיים שהיו יכולים להיות לנו אילו…"
-"נוסטלגיה היא הפיכת השולי למרכזי, לאחר שכבר לא חשוב אם המרכזי הוא מרכזי"
-"נוסטלגיה היא עדות לחוסר יכולת הויתור של הנפש"
-"נוסטלגיה היא אמנם: 'מעט מדי, אישי מדי, שולי מדי ובעיקר מאוחר מדי', אמנם היא  מצבה לחיים           בדיעבד, חיים שהיו יכולים להיות – ועם זאת היא בכל זאת סימן שמשהו עדיין חי שם בפנים"
-"ההבדל בין נוסטלגיה לגעגוע הוא בכך שהגעגוע הוא אל מה שהיה, נוסטלגיה היא אל מה שלא הצליח להיות".
-"נוסטלגיה כבר לא משנה כלום לאף אחד, היא עניין פרטי ודימיוני, לגבי משהו שאף פעם לא היה ולעולם כבר לא יהיה  ועם זאת היא עדות ניצחת שאת החיים אפשר לפספס, אך הנפש יכולה להינצל"

– ולבסוף: "אם היינו יכולים לחיות את החיים מנקודת מבטה של הנפש והחיים הפנימיים, במקום מנקודת מבטה של החברה והמוסכמות החברתיות – הנוסטלגיה הייתה נותרת חסרת עבודה".

**

פרגמנטים על חשכה ואור
– החושך מפחיד אותנו, האור נוטע בנו תחושה של בטחון. אבל בחושך נוצרים דברים.
– באור מלבלבים דברים. אך רק במחשכים אפשרית אינקובציה, הריון.
– רק — בעיתות של שקיעה במצולות האדם יכול ליצור עצמו מחדש.
– החשכה והרטיבות הן מרבץ נוח לחיידקים, נבגים שפתאום מופיעים יש מאין. באור – מה שקיים צומח, ואז באותו האור – הוא קמל. אך כדי שמשהו יהיה קיים הוא זקוק תחילה לחושך.
– החושך הוא הסוף, אך הוא גם ההתחלה. החיים מתחילים בחושך ומסתיימים שם. האור הוא דרך ביניים, זמנית, בין חושך לחושך.
– יש חמלה בחושך שאין באור, האור קשה, אכזר, פולש מייבש. יש חמלה בחושך, עוטפת, מסתירה, מאפשרת מחבוא בעת צרה.
– האור מזוהה עם החיים, החשכה עם המוות. אך חיים מפציעים מן החושך והאור יכול להיות אכזר וחסר רחמים. חושף ללא רחמים.
– האור טוב לחזקים, החושך לחלשים.
– כל היוצרים יוצרים מתוך החושך, אך הקהל הבא לצרוך את יצירתם – עושה זאת באור.
– היקום חשוך, אלהים חי דרך חשכת היקום. הבריאה היא נקודות זעירות ומועטות של אור בחשכה העצומה והאינסופית של היקום.
– האור מפריע לשלווה האינסופית של החשכה. הוא פרי של חיכוך, של הפרעה. משהו נחסם, משהו נשבר תוך כדי זרימתו – ויש אור. האור הוא הפרעה בזרימה היקומית. החשכה נושאת עמה את נשימת היקום, האור הוא פרי של הפרעה בזרימה זו.
– רוב הדתות נאחזו באור – כדוקטרינה. רק הגנוסטיציזם היה מספיק אמיץ לאמץ את התיאולגיה האפילה כמצע.
– החשכה יכולה להפחיד את מי שלא התיידד עם מעמקיו ומחשכיו, מי שאימץ את הבמה החיצונית של החיים, את המסכות החברתיות כהגנה. נראה לו (בטעות) כי שם יש בטחון וכי החשכה הפנימית טומנת בחובה מפלצות. אך המפלצות שעל הבמה החברתית המוארת – הן פי כמה יותר מסוכנות וערמומיות ממה ששוכן במחשכים האפילים של התת תודעה האישית והאנושית.
– החושך מפחיד את מה שצמצם אישוניו בגלל אור מרובה מדי. כשהעיניים מתרגלות לחושך הן מגלות דברים אחרים, קווי מתאר רכים, צלליות שבהן המסתורין, הסוד והאמת יכולים לשכון ללא חשש.
המין האנושי בורח מן החושך. הבערות נחשבת חושך, וההיסטוריה הקדומה, ודעות קדומות – כל אלה הם חושך ואנו עתה בתקופת האור, תקופה נאורה. אך זו תקופה חסרת עומק ונשמה. וזה מה שיש בחושך: עומק, רב ממדיות ונשמה.
– ככל שמשהו יקר יותר כך הוא מחפש יותר את האפלה, שם הוא חי.
– האור הוא הבמה המסונוורת שבה משחקים החיים לפנינו את משחקם המתעתע. אך במחשכים, במעמקים – שם מסתתרים החיים האמיתיים. ואל לנו לקרוא להם לצאת, עלינו לצלול פנימה, אל תוך האפילה ולדבר עמם שם, בשפתם: שפת החושך.
**

פרגמנטים על הנאה והנעה
חלק א':
מי שנהנה לא נע, ומי שנע לא נהנה. 
או שאתה נע, או שאתה נהנה, בשני המקרים זה מאפשר לך להמשיך ולתפקד.
רב האנושים נעים כדי להנות, מיעוטם נהנים כדי לנוע. כלומר ההנאה היא הגזר לפני אפו של החמור, שגורם לו לנוע קדימה; החמור לא נע כי הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, או כי יש חשיבות לתנועתו, אלא כי הוא רוצה להנות, הוא היה מעדיף להנות מבלי לזוז מן המקום בו הוא שרוי, אך היות וההנאה מתרחקת ממנו הוא נאלץ לנוע…
ההנאה באה מן הצדדים, מושכת אחורה, תנועה באה מבפנים ודוחפת קדימה.
הנאה היא מתוך רצון לרוות נחת, תנועה משתמשת באי הנחת כדי להשיג משהו.
תנועה היא לקראת פרי, הנאה היא הצריכה של הפרי לאחר שהוא כבר קיים.
הנאה משתמשת במה שישנו לצרכים אנוכיים, הנעה יוצרת את מה שאיננו, מתוך דחף שהוא חזק מן האדם.
רק משהו שהוא חזק ממך יכול להניע אותך.
תנועה היא אקט יצירתי, הנאה היא אקט צרכני.
תנועה באה מן הכלום ומובילה  אל הממשי. הנאה באה מן הממשי ומובילה אל הכלום.
תנועה יוצרת מן האין יש חדש, הנאה לוקחת יש ועל ידי צריכתו זורקת אותו אל האין.
תנועה היא כדי להגיע, הנאה כדי לנוח.
תנועה טוענת, (אנרגיה) הנאה מפרקת את הטעינה הקיימת.
הנאה היא פריקה של מתח, הנעה היא שימוש במתח הקיים כדי להתקדם.
עבור הנהנה – הצורך בתנועה מביא מתח, עבור הנע קדימה הצורך בהנאה מביא תיסכול.
התנועה היא תמיד בריחה מכלא, ההנאה היא חיפוש אחר הבצלים, השומים וסיר הבשר – בתוך הכלא.
תנועה מתוך הנעה היא אקט נואש, הנאה היא אקט של זחיחות.
ההנאה היא פיצוי על עוולות, אכזבה ואי נחת. ההנעה מקבלת אחריות דינמית על מה המצב.
הנע מייצר את עצמו על ידי הגשמת מטרות, הנהנה מכלה עצמו על ידי צריכה של הנאות החיים.
בסופו של דבר מי שלא נע מת. ומי שלא נע ובמקום זה נהנה – מת מהר יותר.
הטבע מחזיק בחיים, ותומך בכל מי ששותף לדינמיקה שלו.
הפירות וההנאות בטבע אינן לשם פינוק, אלא כדי לספק צרכים בסיסים שיאפשרו לבעל החי שצריך אותם – לנוע.
הטבע היא מערכת אקונומית, שמעדיפה רזון ומאמץ על פני שומן ונינוחות. היא מייצרת מחלות אצל השניים ומחזקת את המערכת החיסונית של הראשונים.
בני אדם נעים יותר מבעלי חיים, אך זו טעות אופטית, כי זו הנעה מתוך הנאה, ולא מתוך מוטיבציה פנימית. כך שמה שמניע את האדם זו ההנאה, וכל תנועה שבאה מתוך רצון להנות יותר, רק יוצרת ברמת ההוויה אדם יותר סטאטי ומקובע.
האדם נע כדי להנות ולא נהנה כדי לנוע.
בהנאה האימפולס בא מבחוץ, בהנעה – במפנים.
מוטיבציה היא תמיד תגובה לניצוץ פנימי, בעוד שבהנאה זה תמיד ביחס לאטרקטיביות של הפיתוי.
ההנאה מסתנוורת על ידי הפיתוי, ההנעה רואה דרך בגדי המלך החדשים של הפיתוי את ערוותו הישותית ומייצרת מתוכה את כוח הדחף לנוע מן המדוחים הללו אל מחוזות אחרים.
הנהנה – מחפש אושר, הנע מחפש סיפוק.
חלק ב':
הטבע מתוכנת על מוטיבציה והיצורים העליונים בטבע הם יצורים שנמצאים בתנועה, היצורים היותר נמוכים נמצאים בקטע של צרכנות והישרדות.
אפשר להגיד שהטבע מציע ליצורים העליונים תנועה ולנמוכים הנאה.
בטבע המערכות הנמוכות הן שמניעות את המערכות התחתונות. כמו שבגוף זה הראש שמניע את הרגליים.
ככל שאורגניזם גבוה יותר, כך הוא מבוסס יותר על תנועה מתוך הנעה (מוטיבציה) ולא מתוך חיפוש אחר הנאה וסיפוק מיידי. 
בטבע הכל שואף לנוע, המוטיבציה לתנועה באה מן המערכות העליונות, ככל שיצור יותר מפותח כך הוא יהיה מכוונן יותר כלפי תנועה, תהיה בו מוטיבציה, לנוע כלפי מטרות.
אחד מסימני ההתנוונות של המערכת העליונה, המערכת התודעתית, החושבת הקוגניטיבית, שהיא עובדת למען הנאה, ולא כי היא מפיקה מתוך העבודה שלה קידום של פרויקט או משהו. כלומר כשהאדם מפעיל את המח כדי לקבל גירוי והנאה – זה סימן לזה שהמערכת שלו לא מתפקדת  ברמות היותר גבוהות שלה.
במפגש בין יצור נהנה ליצור נע הנע משתמש במה שמספק להם הנאה, כדי לנוע וכך גוזל מםה את ההנאה.
במפגש בין יצור נע ויצור נהנה, שניהם יוצאים מתוסכלים, הראשון בגלל שמה שיכול להניע אותו מתורגם להנאה והשני בדיוק בגלל אותה סיבה רק הפוך.
בעל התודעה הגבוה משבית הנאות לבעל התודעה הישנונית, ובעל התודעה הישנונית מפריע לבעל התודעה הגבוה לנוע.

**
פרגמנטים; על זרימה ותודעה

# מה שזורם – לא מודע
מה שמודע – לא זורם.
# מודעות משקללת פוטנציאל לעומת מטרות
זרימה היא חגיגה דינמית של הרגע.
#מודעות היא החלק העליון והמוביל של כל מערכת
זרימה היא החיוניות הויטאלית שלה.
# בגוף האדם מערכת הדם והעצבים היא הזרימה
הראש אמור להיות… משכן המודעות.
# הזרימה  היא כאוס תלוי מקריות
התודעה היא גשטאלט פרי אירגון.
# חיים ברמה נמוכה הם זרימה
חיים ברמה גבוהה – הם מודעות.
# זרימה היא תמיד חלק ממשהו
תודעה תמיד בודדה ומרוחקת.
# הזרימה תמיד עיוורת
המודעות תמיד פוקחת שבע עיניים.
# הזרימה מתרחשת בו זמנית
את המודעות יש ליצור כל פעם מחדש.
# מה שמודע – לא יכול לזרום
מה שזורם לא יכול להיות מודע.
# מערכת ללא מודעות – תתרסק, בסופו של דבר, בתאונה
מערכת ללא זרימה – לא תגיע לשום מקום.
# בכל מערכת הירראכית הגבוה – מודע, הנמוך – זורם.
# המודע מפקח על הזרימה,
הזרימה אמורה(…) להישמע למודעות.
# אלהים הוא מודעות
הבריאה והיקום – הם זרימה.
# אנשים שזורמים – הכל קורה להם (לטוב ולרע)
אנשים מודעים – כלום לא קורה להם (לטוב ולרע).
# מי שמודע – רואה
מי שזורם – חווה.
# מודעות אף פעם לא זורמת, היא יודעת
זרימה אף פעם לא יודעת, היא מתרחשת.
# רוב בני האדם – זורמים
מיעוטם הקטן – מודע.
# מי שמודע – יודע
מי שזורם – חי.
מי שזורם ומודע – יודע שהוא חי וחי את שהוא יודע.
# בגרות אמורה להיות(…) הפצעה של מודעות והחלשות של הזרימה
ילדות היא זרימה שתחלש למען אפשרות(…) של הפצעת המודעות.
# הבגרות אמורה להחליף זרימה במודעות
כשזה לא קורה, האדם מת לפני שהוא מת.
# החלשותה (ובסופו של דבר) של הזרימה – היא המוות הראשון
הפצעתה של המודעות היא לידה מחדש.
# המודעות היא הגביש שנותר לאחר שהזרימה שכחה.
# הזרימה היא לשד העץ,
המודעות היא פיריו.
# לזרום בלי להיות מודע – היא חגיגה לחושים
להיות מודע בלא לזרום – היא חגיגה לתודעה.
# זרימה היא מרכז כובד תחתון
מודעות היא מרכז כובד עליון.
# זרימה באן מן היקום, עוברת דרך היחיד ונבלעת בו,
מודעות יוצאת מן היחיד ומקיפה עולם ומלואו.
# כיוון הזרימה – מן העולם ליחיד,
כיוון המודעות – מן היחיד לעולם.
# אלהים הוא מודעות
הבריאה היא זרימה.
# התודעה אינה זורמת – היא משקיפה מראשו של הר,
החיוניות היצרית והרגשית  לא מודעת – היא הולכת לאיבוד בגעש החיים.
# זרימה היא חלק מכלל
מודעות תמיד מבודדת.
# זרימה היא ביחד
מודעות היא תמיד לחוד.
# זרימה שוכנת במחנה קיץ ובו אוהלים רבים,
מודעות שוכנת מחוץ למחנה, בדרך כלל במגדל שן.
# בני אדם שזרמו – תמיד התקבלו מיד אך נשכחו מהר,
בני אדם שהיו מודעים – תמיד נודו, היו אאוטסיידרים, אך בדרך כלל הטביעו חותם שנותר.
# בעלי חיים הם זרימה
בני האדם הם מודעות.
# העובד זורם
המנכ"ל מודע.
# היצר, המיניות והרגשות – זורמים
התודעה – מודעת.
ההוויה – ישנה.
# אנשים לא אוהבים אנשים מודעים, כי הם מפריעים להם לזרום,
אנשים מודעים בזים לזורמים כי לדעתם הם חוגגים את הרגע ושוכחים את הנצח.
# זרימה הנה התרחשות שמתכלה
מודעות היא תבנית שנותרת.
# החוקים הם מודעות, החיים הם זרימה;
חיים ללא חוקים הם כאוס, מודעות ללא זרימה – זה מוזיאון.
# אנשים מודעים ואנשים זורמים – מתרחקים זה מזה
מחפשים חברת הדומים להם.
אך רק כששניהם נפגשים ומצליחים להתאחד – נברא יקום אמיתי ובר קיימא.
אכן כך הוא בין שני בני אדם, וכך הוא בתוך האדם עצמו.
# זרימה ניתנת חינם מן הטבע (וגם נלקחת [או מואטת] על ידו
מודעות היא מה שניתן להפיק מן החיים. ואותה אי אפשר לקחת.
# דינמיקה היא נשמת הזרימה,
כפי שחוכמה היא נשמת המודעות.
# כדי לזרום צריך פעילות ומלאות
כדי להיות מודע צריך שקט וחלל ריק.
# מה קשה יותר?
לדעת מבלי לזרום את שאתה יודע?
או לזרום מבלי לדעת שאתה זורם?
# זרימה עבור החוויה
היא מה שמודעות היא עבור החוכמה.
# זרימה היא עם מה שיש
מודעות היא תמיד עם וכנגד מה שאין.
# מי שזורם – חי
מי שמודע – מפיק משהו מחייו.
# המודעות חוגגת הבנה ומשמעות
הזרימה חוגגת אהבה ויחסים.
# האדם המודע אוהב להבין
האדם הזורם אוהב לחוש.
# הפילוסוף מודע
האמן זורם.
# דת הזרימה היא החוויה
דת המודעות היא ההבנה והמשמעות.
# שיא השיאים היא מודעות זורמת, או זרימה מודעת.

**

פרגמנטים; על האושר

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.
* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.
* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.
* המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.
* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.
בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.
באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.

·        רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם  יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.
* אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות.
·       
החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם  את מי האפסיים של  הבינוניות.
·         רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות הבינוניים.