פרוזה וספרות – במבט קצת אחר…

מבוא
מסה זו תנסה לגעת בפרה קדושה מאוד: פרוזה וסיפרות. ולגעת שלא בכפפות של משי.

בתחילה על סוג סיפרות שאינה מקודשת כלל: ספרות הפופ מיסטיקה. אך לאחר מכן על הפרוזה האיכותית, כאמור במבט אחר. ולבסוף על הפרוזה והמסה.

חלק א. על נבואת השקר של סיפרות הפופ המיסטית
ישנה היום `ספרות רוחנית איזוטרית` שהיא בעצם ספרות רוחנית-רומנטית, כמו: האלכימאי, ספרי קרלוס קאסטנדה, הנבואה השמיימית, המחסום האחרון, התקדשות של אליזבט הייך, ועוד… שמספרת לנו שישנו עולם מיסטי. שאם מגיעים אליו, או נוגעים בו הרי ששם, אם בן האדם רק ירצה אז חייו יכולים לגעת באלוהים… ספרות זו מתעלמת לחלוטין מהקטע הקיומי. מכך ש -90%- מהחיים זה האבסורד ואימה ובדידות וסתמיות והיא (הספרות הפופ מיסטית) מציגה את הדברים בצורה שגורמת להתרוממות נפש. כך שכל אדם ירגיש שבעצם החיים נפלאים ורוחניים ונשגבים, רק אם הוא יתן לעצמו את הצ`אנס ורק אם יעשה את הדברים הנכונים ואם הוא רק ירצה, ואם הוא רק יחשוב אחרת ואם הוא יאמין – אז כל החיים יכולים להיות כאלה (נפלאים ומרוממים). ובעצם זו אשליה, מעין הוליבוד ספרותי ויש להתייחס ביתר חומרה לספרי הניו אייג` מאשר לספר שפשוט בא ונותן תחושת רומנטיקה נטו. כי גם הספרות הזו הינה רומנטיקה אולם היא רומנטיקה מיסטית וכך אדם שאינו בקי בדברים האלה יכול לחשוב שזה הוא הדבר האמיתי.

הפנטזיה המיסטית תמכור את ההזיה של קשר ישיר עם אלוהים בעוד שהבגרות המפוכחת אומרת `אני אף פעם אולי לא אחווה את החוויה האלוהית אבל אני אוכל לשמש פונדק דרך ההוויה שלי למשהו שיעבור דרכי אבל אף פעם אני לא אהיה הכתובת`.

הגישה הקיומית הבוגרת והמפוכחת תבוא ותגיד: אנחנו פה לבד ואין שום דבר שרוצה מאיתנו משהו, לפחות לא מבחינת המצב המהותי שבו אנו נמצאים. אנו נמצאים במצב מנותק (כמו ילדים שנותקו – מסיבה זו או אחרת מבית ההורים החם והמגן) ויש לנו רק את עצמנו, אך אנחנו יכולים להתחבר למשהו בתוכנו שהוא משקף דברים יותר חזקים מאיתנו ואז מתוקף אותו דבר אנחנו נוכל להתעלות מעל איפה שאנחנו תקועים והוא המשדר או המקלט לכוחות הבריאה, אולם אף פעם לא באופן ישיר אלא דרך הוואקום של ההוויה הפנימית. אך ספרות הפופ האלטרנטיבית של הניו אייג` מנסה למכור בצבעים בוהקים ובפוטוגניות את הרוחניות, והכל זה מכירות, וההוויה כהוויה הולכת לאיבוד, נעלמת תחת הרעש המחריש של המסיונריות השיווקית הזו. כאשר שיווק הופך לעיקר מאבדים את ההוויה ואת המהות ונשארים ביד עם תוצר שמוכר את עצמו באופן מוצלח עד כדי כך שאי אפשר לוותר עליו.

אך הגלעיניות והמהות הנפשית אינן מוכרות את עצמן, אינן אמורות להיות טובות בתקשורת ואפשר לראות אותן עמומות מבחוץ מבחינה תקשורתית, מה שעושה אותן לפחות אטרקטיביות. את הרוחניות אין צורך ואי אפשר למכור מי שעושה זאת מוכר פנטסיה, ואם לשפוט לפי יכולת הולכת השולל העצמית של המין האנושי – יש לנו רצון מאד עז לקנות את הפנטסיה.

עד כאן, מן הסתם, יהיו אנשים רבים שיסכימו עם כל מילה. (חוץ מצרכני ספרות העידן החדש כמובן). וקל לחשוב כי הכתוב מעלה נכון לגבי ספרות פופ מיסטית, אך יש סיפורת רצינית איכותית שלגביה לא יכולה להיות ביקורת.

האמנם?

חלק ב. אקספוזיציה:
עבור אנשים לא מעטים האקט של לקיחת ספר טוב לידיים, הינה חוויה מרגשת, אחד מפסגות החיים;

אדם שמושפע עמוק מספרות, הוא אדם שעדיין מחפש, שעדיין נותן מקום למשהו יותר גדול מהטרוייה הקיומיות לחיות בו. אדם אשר מושפע באופן עמוק מספרות – הרי שקיימים בו מיצבורים של עוצמות רוחניות ונפשיות וככל שהוא מושפע חזק יותר מן הפרוזה, כך זה מראה על העוצמה אשר חבויה בתוך תוכו המתחברת עם עוצמת הספר.

אז לוקחים ספר טוב ו… הטריפ מתחיל. כאן האדם מוצא את אשר הוא מחפש כל ימיו, את אותה תחושה של: `עכשיו זה קורה ובגדול`. את זה הוא מוצא בספרים; בפרוזה, שירה ובסיפורים.

עד כאן זה נכון, וזה גם מה שמקובל לחשוב אודות ספרות וספרים, (בעיקר בקרב אוהבי ספר, אך לא רק). ויש להודות כי הסיפרות והפרוזה היא אחד ההיכלות הרוחניים האחורנים, שבהם אנשים עם שאר נפש יכולים למצוא אמיתות שחיי היום יום לא נותנים להם ביטוי. הפרוזה, והכוונה לפרוזה טובה, נחשבת לפרה קדושה מאוד. יש שאוהבים אותה, יש שמשתעממים, אך אף אחד לא יעז להגיד משהו בגנותה, כז`אנר. האם ניתן בכלל לעשות זאת? אולי. אפשר לנסות. כי אולי, באמת ישנה עוד דרך להביט על הפרוזה האיכותית.

המשל:

פעם היה נער, שרצה מאוד, בכל מאודו להתאהב, לחוות בעוצמה את סערת הרגשות, את ההתמכרות העצומה את המיקוד העמוק הזה כלפי אדם אחר, את המתיקות הזו, את הביחד הנהדר הזה – שצובע את הכל בצבעים של שקיעה וזריחה גם יחד.

וכך הלך שנים, עם הדבר הענקי הזה בתוכו, כניצוץ שהלך ותפס חום לקראת התלקחות.

כגלעין שהלך והתגבש לקראת צמיחה.

כקפיץ שהלך ונדרך לקראת השחרור הגדול.

ואז ביום מן הימים (והוא בן 17 לערך) פגש ידיד, וראה שפניו להבים, עניו יוקדות ונראה נסער ונלהב. לשאלתו ענה הידיד: "זה הספר הזה, אבל אי אפשר לספר, צריך לקרוא".

הספר היה אודות אהבה, אהבה נואשת ומופלאה, ספר הכתוב בצורה שמביאה את החוויה פנימה, ממחישה אמיתות ומצבים של אהבה אמיתית.

הנער לא יכול היה להתאפק יותר, חיפש בכמה חנויות, לא מצא, עד שלבסוף היה צריך להזמין את הספר. כל יום הגיע לחנות וכעבור שלושה ימים הספר הגיע, והוא החל לקרוא בו כבר תוך כדי הליכה, אחוז מעין אמוק, סחוף עד קצה חושיו, נפעם מן הדקויות, מן האבחנות הפסיכולוגיות שכה הטיבו לחדור לנישמתו ולחשוף את רגשותיו המוצנעים ביותר…

וככל שהתקדם בספר – נראה היה לו כי כל פיסקה מכוונת אליו אישית, וכי הסופר הכיר את חביונות נפשו יותר משהכיר את עצמו, וכשהגיע לעצם מערכת היחסים בינו לבינה, הרגיש בכל על-חושיו ותת-חושיו, שזו הדיוק האהבה לה התכוון ולה ייחל כל ימיו הקצרים, עלה במעלותיה גלש במדרונותיה, סב עם כל הגלישה והתעלה עם כל עליה, עד שבסוף הספר היה נטול נשימה ממש.

שנים נשא את הספר בליבו, בוער ויוקד, הוא כבר מתחילת שנות העשרים והוא פוגש נערות נפלאות, אך הן בברור לא האחת והיחידה של ה הוא מייחל, ואז הוא מתאהב, אבל באמת. וזה אכן נפלא ומרגש וסוחף והכל, אך אז החלו דברים, דברים קטנים, שבכל פעם הוציאו אויר מן הבלון; ריח נשימתה בבוקר, פיזור הנפש שלה, גסות הרוח שהגינה כלפי עובדים בחנויות, מנהגי האכילה… וכל דבר כזה גרם לבלון אהבתו להתדלדל עוד ועוד, עד שיום אחד נותרה בידו פיסת פלסטיק ממורטטת, מקומטת ורטובה, בכלל לא כמו שחלם, כמו שהיה בהתחלה; התבונן בה ולא ידע מה בכלל מצא בה…

והספר נותר בליבו כחותמת אש, כמזכרת נפלאה שלה תמיד ישמור אמונים, גם בפרשיות הבאות שגם הן כמובן תתגלנה תמיד במלוא עליבותן לבסוף.

שהרי ליבו ונפשו,נתונים תמיד לאהבה הראשונה, זו שלה הקדיש את הניצוץ, את הגלעין, את הקפיץ של אהבת נעוריו. שכן את אהבתו הראשונה חווה בין דפי הספר, להם הקדיש את חומר הגלם של אהבתו העזה. ומאז, הניצוץ עומם, הגלעין לא פורה, והקפיץ חסר את המתח הפנימי.

כי מי יכול להתחרות עם הפסקאות המופלאות של מעשה המרקחה האומנותי?

המציאות נראתה נוראה בהשוואה למה שקרא בספר, והרי מה שקרא שם הוא שקטף את ליבו ואת משאבי אהבתו הטהורה.

כמו לחוש רעב אדיר ואז לפגוש את שיא הג`אנק פוד, מתועש, מתובלן, עם צבעים מרהיבים (כימיקלים) וריחות ניחוח (תמציות מזון).

ואז, לאחר שטעמנו מן הג`אנק פוד, בפעם הבאה שנחוש רעב כזה ונמצא ירקות טריים/ פירות טריים/ גבינה טריה – לא יהיה בנו עוד ניצוץ, גלעין וקפיץ – עבורן, כי האוכל הממוסחר של הג`אנק פוד היה שם קודם ו`גנב` את ההצגה.

ואז, כדי להגיע לאותה עוצמה של חוויה קולינרית – עלינו לחפש אוכל לא פחות עתיר בגירויים ותחושות-סף. ולאוכל האיכותי – אין סיכוי.

הנמשל:

וכך חיינו: יש בנו זעקה אמיתית להתממשות ולהגשמה עצמית, לפגוש את החיים עם כל מה שחי בנו בפנים, זה אמנם מוסתר עמוק בפנים, אך הוא מלא רצון להיות. אך לפני שזה קורה, אנו פוגשים את נביאי האומנות והיצירה, המדברים אל הדימיון והאמוציות הגולמיות שבתוכנו בשפת האשליה והפנטסיה – ושובים אותנו כליל. והבעיה היא שקל לנו להאמין שזה באמת, שאלו החיים האמיתיים, שאם רק נרצה ונאמין… כמו באגדות ממש.

והפרוזה כתובה כך, שדרך הצעיפים והמסכות אנו חשים ומזהים – גרעיני אמת גדולה, שבבי מציאות נסתרת אמיתית. כלומר: ש-א) החיים נפלאים ויפים (צעיפי האשליה הדקורטבים. ו-ב) שהאמת אכן שם (רסיסי האמת הפזורים מתחת לצעיפים).

כך שמעשי היצירה האמנותיים תמיד דוברים אמת, אך זו אמת שאנו צורכים במקום לחיות אותה. זו אמת שמישהו רקח ובישל כך שיהיה לנו מעניין לקרוא את זה. שהיה שיא וקתרזיס. זו אמת שעברה בית חרושת. והבעיה היא שהכרתית אנו יודעים את זה, אך התת תודעה שלנו מתרגמת את זה כאילו שזה החיים עצמם; אנו מתרגשים, נסחפים וכו`. וזה תמיד עשיר ומהמם יותר מהחיים עצמם.

וקל להתמכר לזה. כי זה לא משמעם וריקני כהחיים עצמם. והרבה אנרגיות נפשית מופנות לכיוון היצירה במקום לכיוון החיים. כמו פר שמרביע שקית מפלסטיק ולא את הפרה האמיתית. ולאחר זמן – זה מרוקן אותנו ממתח נפשי מטעינה פנימית וממשאבים נפשיים ויצירתיים אמיתיים.

כי כשפוגשים את האמת האמנותית אין צורך להתאמץ, הכל נרקח עבורנו, אנחנו צריכים רק לצרוך. וכך אנו נמצאים מוותרים על המאמץ הפנימי, על החיכוך בפנים, על רמת הלחץ הפנימי – שלפני המפגש האמנותי – היה יותר חזק מלחצי הסביבה והחברה, אך עתה אפשר סוף להתרוקן בפנים , שוב לצנוח, לתת לזה לקרות, ליפול שוב לשינה.

התרגלנו לצרוך את החיים במקום ליצור אותם כל יום ורגע -מחדש.

ואז, כשתגיע המציאות האמיתית, כשנפגוש את חומרי הגלם של החיים כפי שהם באמת נהיה מרוקנים, חסרי מתח ותשוקה פנימית – חסרי מוטיביציה. כי אלילי האמנות של האמת גנבו מאיתנו את גלעיני- ניצוצות- וקפיצי- החיים.

ומעתה – המציאות לעולם כבר לא תגרום לנו אותו הריגוש, ולנו כבר אין את האש הפנימית.

כך באמנות הטובה, בספרות במיטבה.

אך קל וחומר שזה קורה בספרות שמכונה: ספרות רוחנית, או מיסטית.

מה שקרוי היום ספרות העידן החדש;

אז אם כל סוגי הפרוזה נקטלו כאן, אז מה נשאר? האם ישנו ז`אנר שלא מוכר את הנשמה בזול? וממסחר את ההחויה של החיים בנזיד עדשים ספרותי?

התשובה היא: המסה.

חלק ג . סיפור ומסה – שתי דרכים להעביר מסר רעיוני
בבסיס כל יצירה פרי רוחו של יוצר – טמון רעיון, קונספט, תפיסת עולם. בכתיבה מילולית ישנם ז`אנרים שונים, בעיקר: מסה, שירה, פרוזה (כלומר סיפור). מבין שלושתם הז`אנר של הסיפור הוא הפופולרי ביותר והסיבה היא: האמוציות. אנשים צריכים סיפור מפני שהם עדיין ילדים בפנים שהולכים שבי אחר פנטסיות ובעצם זה לא הם שהולכים שבי אלא האמוציות שלהם. בזמן שהאדם הבוגר אינו צריך שיספרו לו סיפורים, הסיפור בעצם עוקף את כל מנגנוני ההגנה של האדם ונכנס פנימה בעקיפין דרך ההזיה של הסיפור. האדם נסחף עם הסיפור והסיפור לוקח איתו את הרעיון והקונספט כמו ויטמנים במיץ תפוזים. כך שלאדם שהוא לא בוגר נפשית, אלא אמוציונלי, הסיפור בהיות עטוף במעטה אמוציונלי יפגוש את האדם ברמות בהן הוא חי ולא ברמות שבהן האדם טוען שהוא רוצה לחיות, ולכן יהיה הסיפור נגיש יותר עבורו. כך שהכותב בעצם עושה שרות עבור הקורא – על מנת שזה יוכל לספוג טוב יותר תכנים גלעניים שכתיבתם היתה יוצרת קשיים בעיכול.

הדבר הטוב ביותר בסיפור מבחינה בוגרת הוא שהוא מאפשר לרעיונות המרכזיים להגיע ליותר אנשים וכל עוד לא אבדה הגלעיניות הרי שישנו רווח אמיתי. מעבר לזה הסיפור מאפשר לשבץ רעיונות לאו דווקא באופן דידקטי ומובנה בצורה של מודל כי אם יותר כמו בריקוד, מילה פה, מילה שם ומארג הרבה יותר גדול נפרש.

כך הסיפור, מעביר מסרים ואמיתות דרך מעשה ההסוואה של העלילה ויחסי הדמויות. אך המסה היא אחרת, המסה היא כלי תקשורת בוגר, קשה גלעיני, המדבר אל התובנה והאינטליגנציה והיא כלי מצוין להעברת רעיונות והשקפות עולם, בעוד שהסיפור הוא כלי לפורקן ובידור – המטפח פנטסיות ומקיים מציאות בידיונית – בשעה שהמסה האמיתית באה לפורר את הבדיה ולחשוף מתוכה את המציאות הקשה.

ושוב, לא שהסיפור לא מעביר רעיונות והשקפות עולם אבל זה נעשה במחתרת, לא בגלוי, כאילו כדי לעשות רווח מישני בלבד.

אך סך הכל הסיפורים באים והולכים אך האמת הגלעינית על הקיום והחיים נשארים וצריך אומץ ונחרצות להגיד את זה בגלוי ואת זה עושה המסה.

——————————————————————————–

" כל אימת שמלנכוליה לא מולכת בסיפרות, הסיבה היחידה לכך היא חולשה"

ג`איקומו ליאופרדי (1798-1837)

…"בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית בלא ליאות דורות על דורות, נדחס בגולגלתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם.

ואני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכול אין ואפס, הכול בן חלוף, אשלייה, תעתועים, חזיון שווא. כל כמה שתגדל גאוותכן, כל כמה שתרבינה חכמתכם ותפארתכם, הרי המוות ימחה אתכם מעל פני האדמה. כמוכם כעכברים שבמחילות העפר, וצאצאיכם, וההיסטוריה כולה, ואלמוות גאוני הרוח שלכם, כל אלה יקפאו או יישפרו יחד עם כדור הארץ.

דעכם נטרפה ואתם הולכים בדרך לא דרך. את השקר אתם חושבים לאמת ואת הכיעור ליופי. הייתם משתוממים אילו מכוח נסיבות כלשהן היו עצי ההדר והתפוח מצמיחים פתאום לטאות וצפרדעים, או אילו החלו הוורדםי להדיף ריח זיעת סוסים; כך גם אני משתומם עליכם, שהחלפתם את השמיים בארץ. איני רוצה להבין אתכם".

מתוך: "ההתערבות" מאת אנטון צ`כוב

——————————————————————————–

גבריאל רעם