גבריאל רעם
תוכן העניינים
מבוא
חלק א’: רוחניות
עבודה רוחנית – מסגרת להבנה 3
עבודה מול רוחניות 5
דרך הזן והדרך הרביעית 6
יחסי חומר רוח 8
רמת הגוף 9
…ורמת הרוח 9
הרוחניות והחיים
על הלבה שמתחת לבזלת 10
האדם כמכונה: על מקוריות, מכניות וחופש בחירה 11
על חשבון הרוח 13
על רוחניות סינתטית ורוחניות אקזיסטנציאליסטית 14
צורך רוחני 14
החוקים והכללים במשעול אל ממלכת הרוח 16
אלוהים 16
נטישת פנטזיה דתית 18
רוחניות כרגשות בתחפושת
בורגנות מול רוחניות נוסח העידן החדש.
אאוטסיידריות ברוחניות
חלק ב’: האלכימיה של ההוויה 18
האלכימיה של העצמי: 18
טרנספורמציה וריקבון 21
שינוי מצב התודעה 22
העתקת מרכז הכובד של ה’אני’ הישן 29
קונדאליני
מין ונפש, סקס ופסיכה, הדרקון והנשר
המשחק הראשי 32
חלק ג’: המורה הרוחני
המורה הרוחני 33
חיים עם המתח הדיאלקטי 33
לשלוט באנשים אחרים זו אינפנטיליות 34
אדם גלעיני במפגש עם הסביבה 34
“תרנגול הודו קר” 34
המורה הרוחני כשומר סף.
כמה מורים רוחניים בעלי ערך
מבוא
לספר זה שלושה חלקים. רוחניות, אלכימיה והמורה הרוחני. רוחניות היא מצב תודעה, אלכימיה היא המהפך המניע ויוצר אותה, והמורה הרוחני הוא הרואה הרוחני המדריך את המחפש העיוור בדרך אל הרוח.
והאלכימיה היא המעבר מהיות המחפש רכב שטח, להיות מטוס. שהרי הרוחניות אינה על הקרקע, וכדי להגיע למחוזות שלה, צריך כלי טיס. התהליך האלכימי הוא מעין קפיצה קוואנטית, של המחפש אל הרוח.
חלק א’:
רוחניות
“מהי הרוח אם לא האלוהי מתארח בגוף האדם?”
פוסידוניוס
“אין ממשות מלבד הרוח ואין פילוסופיה אחרת מלבד הפילוסופיה הרוחנית”.
בנדטו קורצ’ה
“הכול הוא בחינת סמל של סמל, סמלו של מה? של הרוח”.
הנרי פרדריק אמיאל.
* * *
עבודה רוחנית – מסגרת להבנה
לעיתים שומעים צירוף של שתי מילים, שלכאורה אין ביניהן קשר: עבודה ורוחניות, אך למעשה הסינרגיה, כלומר הזיווג ביניהן מעניק משמעות לכל אחת מהן, כי עבודה בלבד היא התאמצות פיסית, ורוחניות בלבד היא התהלכות בספירות שמימיות. ניתוק בין השניים יוצר חוסר משמעות, רק ביחד הם בעלי משמעות. כל עבודה צריכה להיות מופרית על ידי הרוחניות וכל רוחניות צריכה להיות דינמית וצומחת על ידי עבודה. ומדוע? כל כל מערכת דיכוטומית יוצרת ניתוק בין השניים ואז הרוחני אינו מפרה את הפיזי ולהיפך והתוצאה היא שהרוחניות הופכת לריחוף, להינתקות מן המציאות, והעבודה הופכת למאמץ. כל דבר שהוא נכון על כדור הארץ – משלב את הנפש והגוף. העבודה הרוחנית צריכה לאפשר לגוף להיות כלי קיבול לרוחניות הקוסמית. זה היה אמור להיות מצבו הטבעי של האדם, אולם כיום הגוף מהווה מחסום לנפש. הרוחניות מנותקת מהאדם והגוף נותק ושקוע ביצריו. ומה שהיה אמור להיות לחם חוקה של האנושות (דהיינו הרוחניות) הופך למשהו אליטיסטי, מכיוון שרק אליטות הן המנסות לשמר את הקשר בין הגוף לרוח. מסורת האליטות, דהיינו, בתי הספר הרוחניים שהיו מאז ומתמיד סלקטיביים לגבי הלומדים בהם -התקיימה האז ומתמיד, בכל דור ובכל מקום, אך בדרך כלל הייתה שמורה למתי מעט והדרך הייתה קשה כדי שרק הנחושים והראויים יגיעו. אך מאז תחילת המאה, הידע הרוחני האמיתי -הפך במידה לא קטנה לנחלת הכלל, ועל כן איבד מהייחודיות שלו והפך מצרך שווה לכל נפש ועל כן הפך במידה רבה לרדוד, זול ומסחרי.
בפעולה פיסית אין כוונון מנטלי, אין הכנה נפשית לפני הפעולה עצמה, האדם נשאב לעשות דברים בגלל גירויים חיצוניים מבלי שיש לו הכנה מחשבתית מקדימה. הרגל פיסי הוא תבנית מקובעת , שהרוחניות התדלדלה ממנה, והיעדר הרוחניות מתבטא בפעולה נוקשה, אוטומטית וחסרת גמישות וספונטניות. בפעילות הרוחנית האמיתית -לעומת זאת – רואים ראשית (ולפעמים עוד לפני התרחשותו) את כל התהליך בעיני רוחנו, ורק אחר כך נעשית הפעולה הפיסית. המחשבה המקדימה היא כמו תכנית ארכיטקטונית לבנין. לדוגמא: אדם הרוצה לבחור ספר מספריה, חושב תחילה ומדמיין את כל התהליך ורק אחר כך בוחר.
רוחניות הי אנרגיה וכאנרגיה היא יכולה לחיות ברמות גבוהות ונמוכות. פעילות פיסית נזקקת לאנרגיה. לאדם הקם בבוקר אין אנרגיה והוא צריך לשאוב כוח כדי לקום מן המיטה, זהו מאמץ פיסי טהור, כי בשלב הזה הוא עדיין לא תיעל את האנרגיה שבו לביצוע הפעולה, אבל עם הביצוע המכני של הפעולות הקימה, הן נעשות יותר קלות כי כבר זורמת דרך פעולותיו האנרגיה של הלילה. אמנם קימת הבחנה בין הפיסי לרוחני, אולם על הרוחני להפעיל את הפיסי, היחסיות בין הפיסי לרוחני היא כמו היחסיות שבין זרם חשמל לקומקום חשמלי. כשהקומקום מחובר לרוחניות (החשמל המסופק על ידי חברת החשמל) ישנה פעולה: רתיחת המים.
אחת המשמעויות המוחשיות וחשובות בעבודה רוחנית זה עניין התחברות לעולם, להיפתח לעולם האובייקטיבי להתעורר, להתנתק מן הפנטסיות – ולהתחיל להיות ניזון מן העולם האובייקטיבי.
אך האדם הלא רוחני – בעצם ממחזר את הפסיכולוגיה של עצמו.
האדם אינו אמור להשתמש ביצרים כדלק לעבודה רוחנית. הדלק צריך לבוא מבחוץ, אך לשם כך אדם צריך לפתח מערך קליטה למציאות שנמצאת מחוצה לו.
האנרגיות של המערכת האנושית (רגש, מחשבה, ומין (יצר). נועדו לצרכי המערכת עצמה, לא עבורנו. אך כל עוד האדם אינו רוחני, הוא חי על חשבון האנרגיות של עצמו ומכלה את עצמו מבפנים. המאזן משתבש: הגוף נפגע, כי הוא אינו מקבל את מלוא האנרגיה הדרושה לו, את האנרגיה הפנימית שנועדה לתחזוקה שלו (כמו שמן סיכה).
אדם הרוצה להגשים עצמו ולנוע לכיוון של הגורל שלו בעזרת האנרגיות של גופו – לא יצליח בשום פנים ואופן להגשים את מטרתו, אלא אם כן הוא יגיע לחוסר איזון קיצוני בחייו, וגם אז הוא לא יגיע רחוק. לעומת זאת, אם אדם מצליח לאזן את שלושת האנרגיות ברמות של הפקיר הנזיר והיוגי (קונספט מתוך הדרך הרביעית), כי אז כל אנרגיה שתגיע אליו מבחוץ תיתרגם להישגיים. הוא לא יוכל שלא להגיע להישגים, כי האנרגיות האלה ירצו להיתרגם לעשייה.
הבעיה הגדולה של האדם בדרך של עבודה רוחנית היא – אי עשייה. אין לו מספיק אנרגיה כדי לעשות, אין לו די אנרגיה עבור שום דבר: לא לכתוב, לא לקרוא, ובעיקר – לא ליצור, כי הוא עובד על האנרגיות שבעצם אינן שייכות לו, אלא לגוף שלו.
המטרה בלהתעורר אל הרוח , היא לשנות את הסטאטוס שעליו עובדת המכונה. אנחנו לא אמורים להניע את עצמנו, אלא להיות מונעים. אבל זה מגוחך לדבר על “להיות מונע” בשעה שאינך נמצא ברמה הרוחנית, או רמת התודעה המאפשרת למשהו מבחוץ להתחבר אליך.
צמיחה רוחנית אינה צריכה לעמוד בסתירה לצמיחה בחיי היומיום, אלא – ששני הדברים צריכים ללכת יד ביד. כמו ב’פירמידת הצרכים’ של מסלאו: ההצלחה בחברה, ההצלחה החומרית, (שלב 4 בפרמידה)- היא פורמציה שמזינה ותומכת בדיאלוג הקוסמי (שלב חמש, הגשמה עצמית). .
משצמח האדם רוחנית והגיע לרמת תודעה גבוהה יותר, אינו יכול שלא להתקדם. הוא “מכור” להתקדמות. המערכת שלו עובדת על קידום, בשונה מאדם הפועל על הבטריות שלו עצמו. אדם כזה עובד על מנוחה, על הכפייה, ומשתוקק להגיע למשבר הבא שלו כדי לתת לעצמו להתפרק, כדי לשלוח את כולם לעזאזל, לשכוח מחובותיו ולנצח…
לאדם ממוצע חובות רבים ומטלות רבות במשך היום: עבודה, ילדים וכל זה, אבל בסוף היום, כאשר הוא מסיים את חובו לעבודה, לבית, כאשר הוא משתחרר מהחובות האלה ויש לו זמן פנוי בשביל עצמו – מה הוא עושה? האם הוא מתפרק? האם משתמש בזמן הזה כדי לעשות משהו בכיוון שאליו הוא שואף?
הרפיסות מרחיקה את האנשים השואפים לעשות משהו עם חייהם – מצמיחה. ואז הם בזים לעצמם, כי הם יודעים היטב שהם ממלאים את חובותיהם, אבל כאשר זה מגיע לחיים שלהם – אין בהם שארית של אנרגיה כדי לחיות אותם, וכל מה שנותר להם לעשות זה להתמוטט ולהתפרק.
זוהי תמונת המצב של אדם החי כדי לצרוך את החיים, והמצב הזה הוא בלתי נסבל. האדם הרוצה להגיע למצב של רוחניות – חייב להתקדם ולהגיע למצב כזה, שיוכל לעבור דרך חייו ב”גלישה”. כמו אותו גולש מיומן, המרחף על פני המים. כל כולו מכוון אל העתיד. במצב של ‘גלישה’ אינך יכול שלא להתקדם, מפני שהאנרגיות דוחפות אותך לעשות.
כדי להגיע להישגים יוצאי דופן – יש שתי דרכים: הראשונה והשכיחה ביותר היא: כאשר אינך באיזון עם חייך ועם האנרגיות שלך, חוסר האיזון האנרגטי יוצר הפרש פוטנציאל המאפשר התקדמות, אבל זוהי התקדמות המביאה בסופו של דבר לשחיקה ולקריסה פנימית, כי אתה משתמש במאגר האנרגיות המצומצם שלך עצמך.
הדרך האחרת היא: כאשר אתה מאוזן עם חייך, כאשר האנרגיות שלך נשמרות לטובת המערכת שלך, ואתה מתקדם ומונע קדימה – אך לא במחיר של שחיקה והתמוטטות.
בפירמידת הצרכים של מסלאו אפשר לראות את ההתקדמות האישית בצורה הדרגתית – החל ברמה הבסיסית ביותר של תחזוקה וביטחון, וכלה ברמה של ההצלחה הגדולה. אליבא דמסלאו, אין זה מתקבל על הדעת שאומן המגיע להישגים גדולים בתחומו יימצא במצב של רעב ללחם, חי בעליית גג מצחינה. בסופו של דבר, אם מצבו כזה אז או שיתאבד, או ימות משחפת, או…
זו המשמעות של צמיחה רוחנית: לאזן את האנרגיות, לנקות את הזבל בשלוש הרמות (יצר, רגש ומערכת מנטלית), ולאפשר התחברות למשהו גבוה יותר. אז, ורק אז, אפשר לדבר על דת, על אלוהים, על מציאות רוחנית. אבל עד אז – ישנה עבודה, עבודה רוחנית.
ראיית הפער גורמת לכאב, וממנו אפשר ליטול את המוטיבציה. אלא שאנחנו משקרים לעצמנו כל הזמן. כך, למשל, קיים פער גדול מאוד בין איך שאנו נראים באמת לבין איך שאנו חושבים שאנחנו נראים. זוהי בדיוק הסיבה לכך שאנשים רבי אינם מזהים את עצמם כשהם צופים בסרט וידאו שבו צולמו. כאשר אדם מביט כמראה, הוא אינו מופיע לפניה כפי שהוא, אלא – שלא באופן מודע – הוא זוקף את הגב, מישיר מבט, ואפילו מחייך קצת. בין זה לבין המציאות היומיומית שלו אין קשר, בדרך כלל. ולכן, אם אתה רוצה להגיע לרמת תודעה גבוהה – יש לחוש את כאב הפער. כמו בדיאטה: עד אשר לא תחדל להתחבא מאחורי הבגדים הרחבים, תביט במראה כשאתה במערומים, ותתחיל לקפץ ולראות את המשמנים שלך רוטטים – עד אז לא תעשה דבר.
עבור אנשים לא מעטים -החיים שלהם זה כמו חשבון הבנק שלהם, חיים לא במקומם הריאלי, לא איפה שה היו רוצים להיות, לא איפה שה צריכים להיות וגם את מה שיש להם קשה להם להחזיק. ולמי שנמצא בדרך של מודעות עצמית ורוחנית – נשאלת לגביו השאלה האם הוא מלא במאמץ רוחני, האם המאמץ הרוחני משמח אותו או שהוא נופל תחת המקום בו הוא נמצא. הדבר דומה לטבח שמקבל חתיכות עוף רטובות ומגעילות מלאות בדם והוא יכול להגיד לעצמו – אוי ואבוי אין לי ארוחת צהריים והאוכל הזה הוא נורא מגעיל ואני רוצה כבר להכין ארוחת צהריים שתהיה יפה ועסיסית וטעימה.
או שהוא יכול ללכת שבי אחרי החזון של העוף.ואז: להיות כל כולו בתוך העבודה והקטע של החזון של העוף הצלוי בדבש מאפיל בעצם על העובדה שהוא עוסק בנתחי בשר מלאי דם וזה עניין של איפה האדם ממוקם – האם חזון העוף גורף אותו או שהוא נופל תחת מה שאין לו.
חשוב שאנשים לא ייגשו למסע הרוחני, כזכיית לוטו אשר תפתור אותם מהמצב הקיומי בו הם שרויים, המסע הרוחני לא פותר בעיות בחיים הוא רק מסיט את מרכז הכובד למשהו שהחשיבות שלו מאפילה על הבעיות הקיימות.
* * *
“הרוח שורה בכל האנשים, אבל לא כולם מבחינים בכך”.
פתגם הודי
“האדם הפשוט, מן ההמון אינו מבין מהותה של הנאה רוחנית, ממש כשם שעיוור אינו תופס מהו צבע”.
הרמ”בם
“הטבע הריהו הרוחניות הנראית, ממש כפי שהרוח הוא הטבע הלא-נראה”.
גיתה
עבודה מול רוחניות
לעתים שומעים צירוף של 2 מילים, שלכאורה אין ביניהן קשר: עבודה ורוחניות.
אך למעשה הסינרגיה, כלומר המיזוג ביניהן, מעניק משמעות לכל אחת מהן. כי עבודה בלבד היא התאמצות פיסית, ורוחניות בלבד היא התהלכות בספירות שמימיות.
ניתוק בין השניים יוצר חוסר משמעות ורק ביחד הם בעלי משמעות. כל עבודה צריכה להיות מופרית על ידי הרוחניות, וכל רוחניות צריכה להיות דינמית וצומחת ע”י עבודה. ומדוע? כי כל מערכת דיכוטומית יוצרת ניתוק בין השניים, ואז הרוחני אינו מפרה את הפיזי ולהפך, והתוצאה היא שהרוחניות הופכת לריחוף והעבודה הופכת למאמץ. כל דבר שהוא נכון על כדור הארץ משלב את הנפש והגוף, העבודה הרוחנית צריכה לאפשר לגוף להיות כלי קיבול לרוחניות הקוסמית. זה היה אמור להיות מצבו הטבעי של האדם. אולם, כיום הגוף מהווה מחסום לנפש, הרוחניות מנותקת מהאדם והגוף נותר שקוע ביצריו. ומה שהיה אמור להיות לחם חוקה של האנושות (דהיינו, הרוחניות) הופך למשהו אליטיסטי, מכיוון שרק אליטות או כתות למיניהן הן המנסות לשמר את הקשר בין הגוף והרוח*.
בפעולה פיסית אין כיוונן מנטלי, אין הכנה נפשית לפני הפעולה עצמה. האדם הפיסי נשאב לעשות דברים בגלל גירויים חיצוניים מבלי שיש לו הכנה מחשבתית מקדימה. הרגל פיסי הוא תבנית מקובעת, שהרוחניות התדלדלה ממנה. והיעדר הרוחניות מתבטא בפעולה שהיא נוקשה, אוטומטית וחסרת גמישות וספונטניות.
בפעילות הרוחנית האמיתית, לעומת זאת, רואים ראשית ועוד לפני התרחשותו, את כל התהליך בעיני רוחנו ורק אחר כך נעשית הפעולה הפיסית. המחשבה המקדימה היא כמו תכנית ארכיטקטונית לבניין. לדוגמא, אדם הרוצה לבחור ספר מספריה, חושב תחילה ומדמיין את כל התהליך ורק אחר כך בוחר.
רוחניות היא אנרגיה וכאנרגיה היא יכולה לחיות ברמות גבוהות ונמוכות. פעילות פיסית נזקקת לאנרגיה, לאדם הקם בבוקר אין אנרגיה והוא צריך לשאוב כוח כדי לקום, זהו מאמץ פיסי טהור, כי בשלב הזה הוא עדיין לא תיעל את האנרגיה שבו לביצוע הפעולה, אבל עם הביצוע המכני של פעולות הקימה, הן נעשות יותר קלות, כי כבר זורמת דרך פעולותיו האנרגיה של הלילה.
אמנם קיימת הבחנה בין הפיסי לרוחני, אולם על הרוחני להפעיל את הפיסי.
היחסיות בין הפיסי לרוחני היא כמו היחסיות שבין זרם חשמל לקומקום חשמלי.
כשהקומקום מחובר לרוחניות (החשמל המסופק על ידי חברת החשמל) ישנה פעולה:
רתיחת המים.
————————————————————————————-
* מסורת האליטות, דהיינו, בתי הספר האזוטריים הסלקטיביים, התקיימה מאז ומתמיד. אך מאז תחילת המאה הידע הרוחני – אזוטרי הפך להיות נחלת הכלל ועל כן איבד מהייחודיות שלו והפך מצרך שווה לכל נפש ועל כן רדוד, זול ומסחרי).
* * *
“כמדומה, כי הדבר פשוט וברור. כל זה בא ללמדנו, כי מעתה צריך להיות האידיאל הראשי שלנו – העבודה. אנחנו לקינו בעבודה (אינני אומר: “חטאנו” – כי לא באשמתנו באנו לידי כך), ובעבודה נרפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל שאיפתנו, לייסד עליה את כל בנינו. אם רק נעשה את העבודה כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוי את האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל לאחות את הקרע שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל אנושי גדול, אידיאל של העתיד, -ואידיאל גדול הוא במובן זה שמש מרפא. אם אמנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה. ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבינו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו.
רוח חדשה נחוצה לנו לתחייתנו.”
א. ד. גורדון. מתוך עיקר העיקרים.
יחסי חומר רוח
“הרוח משולה לציפור, שאם מאמצים אותה היא נחנקת ואם מרפים ממנה היא בורחת”.
רבי ישראל מסלנט
הכל אמור להיגמר בגוף, הכל מתחיל ברובד הפיסי, אפוא שאין התחלה -אין גוף, ואפוא שאין סוף – אין גוף. גוף מדבר על סוף ועל התחלה, נשמה ורוח מדברים על העדר סוף והעדר התחלה, מדברים על המשכיות.
היכן שיש רק רוח, רק נשמה, יש המשכיות, אין התחלה, אין סוף. הגוף מתחיל והגוף מסתיים, הנשמה הולכת ונמשכת.
הגוף מתחיל בזרע, והזרע אמור להביא פרי כדי שהפרי יביא עוד זרע. חטא -ברמה של הגוף – זה להתחיל בזרע ולא להביא פרי. כל עוד אנחנו כאן, אנחנו משועבדים לגוף ולחוקי הגוף האומרים שעל הכל פה – חלים חוקי הגוף, וכל מה שנולד צריך למות, וכל דבר שאנחנו מולידים אותו -בין אם בנשמה, או ברוח -צריך להבשיל, צריך להתבגר.
האמיתות הגדולות של הקיום הן לא אמיתות הרוח. כולנו חיים כאילו שהרוח ניתנת לנו בלי גבולות וכאילו שאין לנו גוף, האמיתות הגדולות זה להבין את האחריות ששם עלינו החיים בגוף, או לפחות החיים תוך ציות למגבלות גופניות. למשל שאם התחלנו משהו במחשבה, זה חייב לקבל ביטוי גופני, זה חייב להגיע לפרי, כי מה שהתחלנו במחשבה הוא זרע, וכל מה שהתחיל אפוא שהוא צריך להסתיים בגוף, כי הגוף הוא ההתחלה של הכל והסוף של הכל, ואם אנו חיים זמן רב בפנטסיות, במחשבות, ולא מוציאים את זה מן הכוח אל הפועל, אנחנו בעצם לא מצייתים לחוקים של כאן ועכשיו, לחוקי הגוף, ומשחתים זרעינו לשווא. על כן האדם חייב ליצור, כי יצירה משמעה להביא דברים לסוף, להביא דברים לפרי, להביא דברים למשהו שהוא גופני. הטעות הגדולה היא לחשוב שאנחנו צריכים לקחת את הגוף, וכל מה שהוא רוחני – ולעגן אותו ברוח. לא, אנחנו צריכים לקחת את כל מה שברוח ולעגן אותו בגוף. זו המטרה שלנו כאן: להתחיל דברים ולסיים דברים.
הבעיה שלנו אינה שאיננו רוחניים מספיק, הבעיה היא שאיננו גופניים מספיק -עם הרוחניות שלנו. הבעיה היא שהגופניות שלנו היא ערטילאית, והרוחניות שלנו – לא מספיק גופנית. הבעיה היא שהגופניות שלנו משועבדת להנאות העולם הזה, אכילה שתייה, מין, נוחות וכו’ מעגנים אותה במצב נטול התמודדות עם הרוח. בעוד שהרוחניות שלנו נתונה בפנטסיות, בשאיפות, נתונה בחלומות בהקיץ, נתונה בחיים שלא נותנים התמודדות עם הגוף, מעגנים אותה במצב כאילו רוחני, נטול חיכוך, אנחנו מפנטזים אבל לא עושים עם זה משהו, לא מביאים את זה למקום כלשהו, לא מעגנים את זה במשהו קונקרטי.
אם כן, הבעיה זה לא להיות רוחני, לא חסרים אנשים שרוצים בכל מאודם להיות רוחניים, הבעיה היא איך להיות גופני עם הרוח.
והיוצר, זה מה שהוא עושה, הוא לוקח את הרוח ומעגן אותה בגוף.
כן, מה שבא מן האדמה, צריך לחזור לאדמה ומה שהתחיל עם הגוף -צריך לחזור אל הגוף, כמו שמה שהתחיל עם הרוח – צריך לחזור אל הרוח. אך כאן, על האדמה הזאת, כל התחלה צריכה להיות מלווה בסימפטום גופני: מחשבה צריכה להיות מלווה בסימפטום גופני, והסוף שלה חייב להיות משהו פיסי -ספר, שיר. קל לבוז לאנשי המעשה שכל הזמן עוסקים בעשייה. קל להגיד שהם לא רוחניים, האמת היא שהאתגר האמיתי הוא לשים רוחניות בתוך המעש, ולתת לרוחניות לציית לחוקי המעש, ולא לקיים מעש מנותק מרוחניות ולא לרחף ברוחניות נטולת מעש, כי האתגר הגדול ביותר של חיים פה – זה השילוב בין הניצוץ ובין הקליפות.
בשביל זה אנחנו פה, בשביל לברא אדם בצלם, כי זה החלק שלנו בעניין, כי מצד אחד קיים האלוהים ומצד שני היקום מלא בגושי סלעים ענקיים נטולי אטמוספירה (ירח למשל), בעוד שכאן, על האדמה הזאות, קיים השילוב, היחד שבין חומר לרוח, בדמות חיים אורגניים. כי זה השילוב בין שניהם הוא שיכול להביא דברים חדשים, המיזוג בין שניהם יכול לגרום לתהליך, ללבלוב, להתרחשות – רק המיזוג בין רוח לחומר, כל אחד כשלעצמו הם עקרים, הדבר הקשה ביותר לעשות זה לגרום לחיכוך הזה שבין רוח לחומר, חיכוך ממנו יבוא האור.
כל צד נוטה למרכז כובד משל עצמו: הרוח – לרחף, להתפזר. החומר – להתרכז, להתקבץ.
מה שקיים בכל יצירה אמנותית זה חומר שחי בתוכו רוח, ועל כן כל רוח צריכה להיות מעוגנת אותה באיזושהי יצירה, משהו שישמש לה משכן, לא יסגור אותה. אך מצד שני – שלא יתפרק בפני שפע הרוח שנמצא בתוכה. איזון נכון, איזון מפרגן, איזון מאפשר.
ועלינו לעגן כמה שיותר ניצוצות רוח – במעטה חומרי, ולגרום לכמה שיותר חיכוכים, לכמה שיותר השתלבויות, לכמה שיותר מפגשים, כי ברגע שחומר ורוח נפגשים יש צמיחה. המעטה הגופני מתעדן, נעשה צלול יותר, שקוף יותר, והרוח צוברת עוצמה, תאוצה, יכולה להגיע לאיזשהו מקום (בעזרת המרכבה של הגוף), וכשאנו משיאים אותם ביחד – אנחנו מאפשרים לרוח להמשיך ולהיות, להמשיך ולהגיע לאיזשהו מקום. אל לנו לעשות כמעשה כמרים ונזירים שמנסים לעזור לרוח להשתחרר מכבלי הגוף, כי זה בעצם להביא את המוות לתוך החיים.
עלינו -כבני אדם – להפגיש עוד ועוד ניצוצות עם עוד ועוד חומר, ועוד ועוד חומר, ולגרום לעוד סימביוזות, לעוד ועוד עידונים של חומר, לעוד ועוד צמיחה רוחנית.
אבל בינתיים בחברה האנושית – הקוטביות גדלה, אנשי הרוח מתבצרים להם בגלויות משלהם, (בכיתות, בדתות, באסכולות), מכריזים מלחמת חורמה על אנשי החומר. אנשי החומר בזים ל’מרחפים’, כפי שהם קוראים להם, ומתבצרים במסחר, בשיווק, בצרכנות, בהנדסה, בתיעוש. ועל כן, אין צמיחה רוחנית. אנחנו צריכים להביא זיווגים, להשיא מין בשאינו מינו, לעשות הרכבות. כל שיר הוא הרכבה, כל תמונה, כל ציור, כל שיחה שבה מכניסים מן ההוויה הפנימית – מן העוצמה והאינסופיות של הרוח – היא מלאכה שכזו. לא להתבצר בשוני, לא להתבצר בניגודים, אלא למרות הטינה ההדדית – להביא למפגש.
משקעי הדמונים (כל שהתחיל לחיות בנו ולא נתנו לו ביטוי) – בדם, ברגש ובחשיבה – הם בעצם סכרים, מחסומים וחומות – המפרידות בין הגוף ובין הנפש, בין החומר והרוח. מבצרים את הגוף בגוף, גורמים לו להיות קשה, אגרסיבי. וסוגרים את הרוח בגלות, מחוץ לתחום, שם היא נחלשת, שם היא לא מקבלת תזונה, שם היא לא יוצרת קשר, שם היא הופכת לרוח רפאים.
המחסומים של האגו, המחסומים של תחרותיות, המחסומים של יצרים, המחסומים של העלבות, כל שימת הגושפנקא האישית על החיים, כל הקשחת השריון האישי בגלל פגיעה, בגלל כאב, שמבצרים אותנו בעצמנו- כל אלה יוצרים מחסומים אישיים, אגואיסטיים, בין חומר הגוף ובין נשמת הרוח. אנחנו לא יכולים לעשות כלום רק להפשיר מחסומים! אי אפשר להכריח את המפגש בין רוח לגוף, אלא רק להסיר את מה שמפריע למפגש להתרחש, לעשות את זה בדרך הרכה, הרשאה על ידי אפשור, מיזוג על ידי נתינת מקום.
* * *
“מרובה בנו עצלות הרוח מעצלות הגוף”.
לה רושפוקו
“רק שני כוחות אדירים בעולם: הסיף והרוח, ובסופו של דבר הרוח הוא המנצח תמיד”
נפוליון בונפרט
רמת הגוף
האדם חי במכונה. מכונה המאפשרת לו לנוע, לאחוז בחפצים, לקלוט רשמים וויזואלים ואודיטורים, וכו’, למכונה צרכי תחזוקה: מזון מוצק, מזון נוזלי, וכו’. וכמו לכל מכונה יש לה גם צורך בפעילות. וגם מפעם לפעם לשבות מפעילות.
וככל שהמכונה האנושית פעילה יותר, כן עודפי הלחץ הפנימי-המצטבר- מנותבים ונצרכים ע”י הפעילות. וככל שהפעילות יורדת -כן עולה רמת הלחץ הפנימי הלא מנותב, למשל לחץ דם, מתח, עצבים, מועקה, וכו’
כלומר מנוחה עבור מכונה אנושית- היא במשורה, ורק במידה ובכמות מועטים, שתאפשרנה למכונה לתפקד בצורה בריאה ונורמלית.
במצב שבו חסר הפעילות רב על הפעילות – מתרחש מצב פרדוקסלי של דינמיקה הפוכה: מיתרבות שעות השינה, תשישות מורגשת.
וכללית- ככל שאדם עושה פחות, הוא ניזקק ליותר מנוחה ויותר קשה לו לפעול.
ועוד, -כדי לעבוד צריך לאכול (עוד דרך לטעון אנרגיה) והנה שוב פרדוכס: ככל שנאכל יותר (ונהיה פחות פעילים), כן נירצה לאכול יותר (ולהיות פעילים עוד פחות).
2 מצבים בסיסיים אלו- מנוחה ופעילות מתפקדים באורח נורמלי עד לגבול מסוים של פעילות, מעבר לו מתרחשת תופעה מוזרה: המנוחה או הפעילות -מתחילות להמריץ את עצמן. כלומר: עוד מביא עוד. (למשל פעילות רבה מאוד – מביאה לעוד פעילות, ומנוחה עודפת מביאה להגדלת הצורך בעוד מנוחה).
אד למרות שעד כאן גם המנוחה וגם הפעילות נוהגות אותו הדבר -במצבים של עודף, עדיין קיים הבדל אחד, בסיסי:
בפעילות -להבדיל ממנוחה – השלב האוטומטי (שבו האקט ממריץ את עצמו) הו מופיע מאוחר מאוד, כלומר צריך הרבה, הרבה פעילות כדי שהפעילות תמריץ את עצמה.
אך במנוחה השלב האוטמטי (של הפיכת המנוחה לבטלה כפייתית) מתרחש כבר לאחר זמן מועט יחסית של חסר עשיה.
העשיה, או הפעילות, הופכות לאוטומטיות רק לאחר זמן רב של עשיה, בעוד שהבטלה הופכת לאוטומטית כבר לאחר זמן קצר של בטלה, כלומר הבטלה או העצלות הן כמו מחלות מידבקות: לא צריך הרבה כדי שהתהליך יגיע לשיאו.
לא כן באשר לחריצות. החריצות נאספת טיפה טיפה, מאמץ למאמץ, פעולה לפעולה.
החריצות בנויה מאלפי מאמצים קטנים, בעוד שהבטלה הינה אש אוכלת בשדה קוצים, אוכלת כל חלקה טובה, הרשינו לה רק ניצוץ ופתאום הכל קרבן למאכולת אש.
סף הבעירה, או סף ההתלקחות של מנוחה הוא נמוך. וסף הבעירה של פעילות הוא גבוה.
-שניהם “יתפסו אש”, ויזינו עצמם כעבור זמן מה מאליהם. אך ההבדל בינהם מתבטא בכ”ז בכך שבעוד שבמנוחה זה קורה -מיד.
הרי שבפעילות -זה קורה מאוחר יותר.
…ורמת הרוח
הדברים נכונים לגבי פעילות גופנית, שהזנחתה עשויה להביא להחלשת המערכת החיצונית ולהתדרדרות וכליה של המערכת הגופנית. אך לנו גם מערכת רוחנית. ומה לגביה?
ובכן כלל זה יפה לנמוך (גוף) אך האם הוא יפה גם לגבוה? (מערכת רוחנית).
התשובה היא: בהחלט לא! מה שנכון לגוף חייב לא להיות נכון לרוח, כי שניהם נמצאים על רמות שונות.
ומה שנכון על רמה אחת לא נכוףן על רמה אחרת. למשל: בטלה גופנית מביאה כליה על המשכן, ואילו פתיחות ואיפשור ברמת הרוח, מביאים לחיבור לרוחניות.
וכדי לשמר את מצב ההוויה הפנימית, צריך לאפשר לרוח להתרחש.
למעשה אין דבר כזה הנקרא: עבודה רוחנית, כפי שאי אפשר לעבוד כדי שגלעין של חבצלת להפוך לחבצלת, כך אי אפשר לגרום לרוח להתרחש כתוצאה מעבודה, והפעלת מאמץ. אלא כמו באנלוגיה של פקעת החבצת – צריך לתת את התנאים, ולאפשר צמיחה, כך עם הרוח, היא צריכה מקום ותנאים וזמן.
כי באשר לרוח לא צריך ללמוד מה ואיך לעשות, כמו עם הגוף, אלא איך לא לעשות, ואיך אי העשיה הנכונה תגרום להתרחשות רוחנית. (בהקשר לכך ראה בספרו הנפלא של אויגן הרינגל ,זן באמנות הקשת’. הוצאת דביר. 1991).
הלידה היא לידה לתוך כלא, לתוך גלות.
אנו חיים בגלות, אך לא בגלות פיסית, המצויה במקום אחר ממאשר ביתינו העשוי מחומר ולבנים. אלא1במקום אחר מבחינת מצב הצבירה של ההוויה.
ומה עושים עם הגעגוע העמוק ואינסופי למשהו שכלל לא פגשנו?
מה עושה עיוור מלידה שכמה לראות את מה שלא ראה מעולם?
רק שעיוור יודע שיש אנשים שרואים, ואנחנו לא יודעים, ומתנהגים כאילו המקום הזה הוא ביתנו.
“אם נחדל להאמין בעוצמת הרוח ולעמו ד לימינה, נבטל את זכות קיומנו ואת יסוד קיומנו. לא יהיה לנו עוד ייעוד ולא יהיה לנו עתיד”.
מרטין בובר
“לעולם אין ליבו של אדם קשה כל כך כרוחו”.
אלפונס זה לאמארטין
הרוחניות והחיים
“הרוח היא העושה את האדם לאציל”.
סנקה
במהלך תהליך צמיחת ההוויה והעיצוב הרוחני, הרוחניות היא חלק מן היום יום, היא מוטמעת לתוך מהלך החיים הרגיל של האדם. זה ההבדל בין עיצוב רוחני אמיתי לבין חזרה בתשובה או הצטרפות לכת – בהם החיים הארציים נדחקים לקרן זווית. רוחניות אמיתית אינה באה במקום החיים, וזאת מכיוון שהרוחניות והחיים הם בשתי רמות שונות. כמו ספוג הספוג במים, כך החיים (הספוג), צריכים להיות ספוגים ברוחניות (המים). אבל לא יתכן שהמים יהיו במקום הספוג.
הבעיה היא שרוב הדתות הממוסדות יוצרות את הרושם, כאילו הדת צריכה לדחוק הצידה את החיים הארציים. אבל הליכה בדרך זו היא בדיוק כמו לומר, שהרוחניות היא דבר חומרי הנמצא על אותה רמה כמו החיים הארציים. כי רק דבר חומרי יכול לדחוק הצידה דבר חומרי אחר (רק ספוג יכול לדחוק ספוג).
המטרה העיקרית של לחיות חיים של רוחניות, אינה לזרוק הצידה את החיים האישיים -אלא, להזריק רוחניות לתוך חיי היום יום . שהכל יישאר אותו הדבר רק יהיה מלא יותר- ברוחניות. ברגע שמצליחים להכניס רמה רוחנית לחיים- עולים באוקטבה. הרוחניות אינה במקום חיי היום יום אלא פלוס מסוים שנוסף להם.
בהקשר זה -סיפור: בהודו היה מנזר שתקנים מפורסם בן למעלה מ3000- שנה, למנזר הזה אפשר היה להצטרף רק כשאחד מהנזירים שהיו בו, נפטר. יום אחד הגיע למנזר אדם מארה”ב וביקש להצטרף. בפגישתו עם ראש המנזר הוא ביקש שיאפשרו לו להצטרף למנזר. ראש המנזר, שנדר נדר שתיקה, הציג לאורח כוס מים מלאה על גדותיה, ובכך רמז לו שהמנזר מלא. האורח לקח את הכוס, יצא החוצה ושב כשעל המים מונח עלה של ורד ואף טיפה לא נשפכה, ובכך אמר: אני אבוא בצורה כזו שלא תכביד או תפריע. והוא התקבל.
כך גם אנו, אוהבי החיים הרוחניים – עלינו לגרום לכך שהרוחניות לא תבוא במקום החיים שלנו, אלא בנוסף להם. הכל יהיה בדיוק אותו דבר מבפנים, אבל משהו בכל זאת השתנה – עלה של ורד הצטרף… .
ומה מצב הרוחניות אצל מרבית בני האדם? ובכן אצל רובם היא נמצאת במצב רדום, לא אקטיבי. ומה לגבי אלו שהם מחפשים אלו שהם בדרך? ובכן הם נמצאים לא כאן ולא שם, הם בשטח ההפקר בין דרכך הישנה ובין הדרך הרוחנית, ובתווך הזה הם הולים לאיבוד. יש להם המון כוונות טובות בקשר לרוחניות אבל מי שמכריע בסוף זה כל אותם הרגלים מגונים, שהטמיעו בתוכם במשך השנים כדי להצליח בתרבות והרגלים אלו הם שדופקים להם את ההתקדמות הרוחנית. כך שאפילו כשהם רוצים להתקדם הם בסופו של דבר פועלים לפי תכתיבים חברתיים ופסיכולוגיים דפוקים ומוצאים עצמם נופלים על הפנים.
הבעיה בדתות שהן נכנעו לסחיטת האדם הקטן שאמר, תראו: הכל בסדר, אני רוצה להאמין, אבל רק תגידו לי מה אני צריך לעשות עם כל פרט קטן של חיי, תנו לי הוראות שימוש, תובילו אותי בדרך, תמנעו ממני את הספק, הפקפוק והעירפול, תנו לי חוקים. והשגיאה שהדתות עושות היא שהן אומרות: אין בעיה אנחנו נגיד לך בדיוק. ואותו אדם לומד חוקים שאומרים לו מה לעשות עם כל “גרעפס” שלו והופך לפקיד רוחני. הוא מחתים כרטיס כשהוא נכנס לממלכת הרוח וכשהוא יוצא ממנה בדרך הביתה. בדרך זו אין כל התכוונות רוחנית, זו בדיחה!
הבעיה היא כשאתה נזרק לחוסר ודאות, כשאתה נדרש לשחות במים, כשאין לך סנפירים ואתה צריך להצמיח סנפירים, תוך כדי זה שאתה כבר במים עמוקים ולפני שאתה שוקע. הדתות נותנות לך סנפירים שבירים מפלסטיק.
ברגע שאתה נמצא ברמת תודעה גבוהה אין לך בעיות, אתה באוקינוס רוחני ויש לך משוטים וטכנולוגיה שעוזרים לך לשחות. אתה לא בנירוונה אבל אתה מסונכרן עם הסביבה. הבעיה אינה של מי שהגיע, אלא של מי שמאס בחיים החומריים ורוצה להתחבר לרוחניות, אנשים אלה נמצאים במצב ביניים, הם מתפקדים ע”פ הנמוך ורוצים להתחבר לרוחניות, לגבוה. הם צריכים לעבוד עם אנרגיה שעדיין אין להם, אין מה לעשות. הבעיה היא שהשוחרים אלי-רוח נמצאים בשטח שהם לא מכירים, בעוד שמה שמוטמע בהם הוא זה שמחליט, והוא מחליט בדרך שאינה מתאימה לחיים הרוחניים אלא רק לחיים השקריים. ואז נוצר כפל זהות, וכמו שגוף דוחה שתל שהושתל בו, כך ההסטוריה של האדם דוחה את הדרך החדשה. הכלים הרוחניים אולי נקלטים באינטלקט אבל מבחינת הפסיכולוגיה שלו האדם אינו מצליח להטמיע אותו, ואז נוצר בתוכו קונפליקט אדיר ויש דחיה וההיסטוריה בד”כ מנצחת.
שינוי אמיתי ומזויף:
באחד מספריו של קרלוס קסטנדה, במשפט המסיים את הספר, במהלכו עבר קסטנדה חויות והתנסויות שונות, אומר דון חואן לתלמידו קסטנדה אגב חיוך: “בסך הכל לא השתנית”. כלומר, קיימת סכנה גדולה של הונאה עצמית. קסטנידה לא הצליח ליצור בתוכו שדה של לחץ פנימי שיהיה חזק יותר ומהודק יותר מן המחויבויות החיצוניות או התחזוקתיות שלו.
הסביבה תמיד תנסה לשכנע אותנו שלא כדאי להשתנות, אם כולם לא משתנים אז מדוע לך להשתנות. לא תמיד אתה יודע אם השתנית באמת, המבחן הוא פשוט: אם אתה חושב שהשתנית-סימן שלא השתנית, אם השתנית- אתה יודע שהשנית.
“רוח של אדם – מקום וזמן לא ישנוה. רוח האדם כשלעצמה היא מקום, ובעצמה היא עשויה להפוך תופת לעדן, עדן לתופת”.
ג’ון מילטון
האדם כמכונה: על מקוריות, מכניות וחופש בחירה
בפעם הראשונה שנתקלתי בצירוף המילים: “האדם הוא מכונה”, בסיפרו של אוספנסקי על גורדייף “החיפוש אחר המופלא”, זה גרם לי הלם.
כשרוצים להעליב מישהו אומרים שהוא מתנהג או פועל כמכונה, דהיינו, בלי לב, רגש או נשמה. אך בעולם האמיתי של הבריאה זו אמורה להיות מחמאה וזאת מכיוון שהכל בעולם צריך לפעול בדרך לתפוקה. תפישה זו מנוגדת לתפישות המקובלות כיום לפיהן הכל נעשה על מנת לספק את צרכיו של היחיד (ללקק את טיפות הדבש) ולא על מנת להגיע לתפוקה מבחינת היקום.
קשה לנו לקבל את הרעיון שאנחנו מכונות. אנו אמנם, יכולים לקבל את הרעיון שהחלק הנמוך של גופנו (התיפקוד הפיסי) פועל כמכונה, אך קשה לנו לקבל שחיי הרגש שלנו (החלק הגבוה) גם הם מכונה.
דוגמא טובה למכונה הפועלת בהרמוניה למען מטרה ונותנת תפוקה היא השושנה. כל דבר נברא למען תפקוד מסויים כלשהי ורק כשיעבוד במכונה מתוקנת הוא יממש את התכלית הקיומית שלו. אם לא נבין שהאדם הוא מכונה שהתקלקלה לא נבין את עצמנו. כל החופש המדומה שלנו כאילו ביכולתנו לתפוס את “טיפות הדבש” ולספק את צרכינו האנוכיים, הוא חופש לכאורי בלבד, וגם הוא קיים רק במקום בו המכונה לא עובדת (כתוצאה מסטיית תקן הסטורית). אם היינו כמו ש”שושנה היא שושנה”, לא היה לנו חופש בחירה, במובן החברתי המקובל, כי מכונה מתפקדת כראוי היא חסרת חופש בחירה. עלינו דווקא לנסות ולהיות פחות בעלי חופש בחירה ולא להיפך.
כשהמכונה תשתקם המודעות תיפסק. המודעות היא רק תחליף לתפקוד הטבעי, מאחר והטבע נעדר מחיינו עלינו להיות מנהיג זמני של עצמנו, מנהיגות זמנית זו היא המודעות. ברגע שהמכונה תתוקן, הרי היא תעבוד מעצמה ומה שיפעיל אותה יהיה כח הבריאה של הטבע. הנשמה שלנו היא בטריה המפעילה אותנו, על מנת שנעבוד עלינו לטעון את הבטריה הזו באנרגיות מן היקום, שאם לא כן לא יהא ביכולתנו לעבוד ‘נכון’ ואנו נוותר מרוקנים (ודוגמאות לאנשים מרוקנים לא חסרות). אבל עד שנעבוד נכון צריך להתעורר ולשאול שאלות מהותיות שיובילו לקראת הפעולה הנכונה. לשאול: כיצד הדברים צריכים להיות מבחינת הטבע והבריאה? ולא להתמקד בחופש לשם חופש או באדם כמרכז היקום.
כאשר נתפקד כמו שצריך מבחינת הבריאה, לא יהיה לנו ‘אני’ אישי. אבל אל לנו לתפוס זאת כאבידה או כויתור. יש להבין שהאגו אינו דבר נתון או דבר נצחי, אם נתבונן פנימה, ניווכח גם אנחנו בכך, שיש לנו אלפי “אניים” קטנים השונים זה מזה ומושכים כל אחד לכיוון אחר ומבלבלים אותנו, אין לנו ‘אני’ מוצק אחד כפי שמקובל לחשוב, להיפך, האגו הוא פשוט תחליף שמעניק לנו זהות (ותהיה רעועה כאשר תהיה) לאחר סטיית התקן ההיסטורית. דווקא בתיפקוד נכון תחושת הזהות שלנו תתלווה להכרה שבהיותנו חלק ממשהו, ואז המכונה שלנו תתקן את עצמה ואפילו יהיו לה כוחות ריפוי משלה.
להיות מקוריים משמעו לחזור למקור. בטבע אנו רואים פריחה אחרי הגשם, זוהי לא מקוריות אלא מכאניות, אם לא היה את החלק המכאני לא היתה פריחה. אם ברצוננו להיות ספונטניים עלינו להיות מסודרים מבפנים, אם לא נהיה מסודרים מבפנים לא נהיה ספונטנים, אלא סתם מחוסרי כובד פנימי העפים לכל כיוון שהרוח סוחפת אליו.
על המחשבה לשלוט ברגש, מאחר ובלעדי שליטתה הרגש יתפרע. בחינוך הקולקטיבי קיים דיכוי רב של חיי הרגש. אם נשווה את הרגש לאדם הרי השלטון החינוכי הרודני תוחם אותו ולא נותן לו לזוז וע”י כך הופכו לשלולית מעופשת. אם נתעל את רגשותינו בצורה הנכונה ולא ניתן לשתלטנים לדכאם, המכונה שלנו תתפקד בהתאם לקוד הגבוה יותר שהיא מחוברת אליו. אם לא נהיה מחוברים למשהו גבוה
יותר, במקרה הרע נתפקד בהתאם להוראות ולהשפעות הסביבה, ובמקרה הטוב בהתאם לרמת המודעות העכשווית שלנו, אולם לא יותר מזה.
הצד הרוחני בגופנו לא נחקר והוא תעלומה, אבל אם לא נתייחס לאספקטים הפחות מוחשיים והפחות מדידים שבנו לא נבין את המכונה שלנו כמות שהיא ולא נבין גם את המציאות בה אנו חיים, כפי שהיא באמת. זה בדיוק כמו לנהוג במכונית מבלי להתייחס לכך שהמכונית עובדת על דלק ובלעדיו היא תעצור, ומבלי להתייחס לכך שיש כל מיני סוגי אוקטן דלק, שחלקם ישחקו את המערכת של המכונית וחלקם לא.
כיום אנו משתשים בגופנו מבלי להכיר אותו וחושבים שאנו מתקדמים, בחיי היום יום אנו לוקחים את המכונה כמובן מאליו ואנו מתעסקים איתה רק כשמשהו לא מתפקד ואז זה, בדרך-כלל, מאוחר מדי. במקום לטפל בסימפטומים ובסיבות אנו מתנגשים לבסוף רק עם התוצאות והמשברים ואז הטיפול המאוחר הינו עבודת פרך מיותרת, ולעיתים מאוחרת מדי.
אם נתייחס לחווית ה”זה” בספרו של אויגן הריגל “זן באמנות הקשת” (הוצאת דביר), כאל הפעלתנו ע”י כח חיצון, אזי אחד הכלים לחווית ה”זה” הם הרגשות.
אולם ה”זה” אינו משתנה ובמצבנו העכשווי איננו יכולים לפגוש אותו. על מנת שנוכל לפגוש אותו עלינו להתכוונן אליו. במידה ולא נשתנה, ה”זה” לא יוכל לעבור דרכינו. רק כש”זה” יעבור דרכנו נוכל להיות חלק ממנו ולתפקד קרובים יותר למה שהיינו אמורים להיות.
“לצפות לבלתי צפוי – בכך סימנה של רוח מפותחת ביותר”.
אוסקר ויילד
על חשבון הרוח
מה שהמדע המודרני עושה – למשל, הכלאות בין ירקות, בין פירות, השבחה של זן, הנדסה גנטית, פיתוח זן של עגבניה שמבשילה כמה פעמים בשנה, או שאורך חיי המדף שלה ארוך בשבועיים מעגבניה רגילה – כל אלה שמים את המדען במקום האלוהים, משחקים את תפקידו. אך כל זאת רק ברמה המכאנית.
כמו ילד שיכול לשחק את תפקיד ההורה או המורה, אך רק במסגרת ידיעותיו וכישריו.
וכך הופך המדען למכונאי וטכנאי, שמתנהג כמו ובמקום מהנדס וארכיטקט. נעדר חזון, נעדר את התמונה הכוללת, את ההשלכות ההוליסטיות.
משתילים לב, מחליפים צינורות דם, קוטלים מחלות דלקתיות, וכל זאת בשעה שסיבה הפסיכוסומטית שגרמה בכלל לעורק הפגום וללב החולה – נותרת מחוץ לעין המכאנית והטכנית של המדען והרופא.
הכל הופך לזמין, קל ואפשרי. והכל על חשבון האיכות, על חשבון מה שמחוץ למודעות המידית. על חשבון המרכיב הפנימי, על חשבון הנפש, על חשבון הרוח.
על רוחניות סינתטית ורוחניות אקזיסטנציאליסטית
עוד אחד מן הסימפטומים של רוחניות סינתטית, רוחניות של מסכה, רוחניות שמולבשת מחוץ ולא צומחת מבפנים היא החיפוש אחר תוצאות ולא משוקעות ואהבה לתהליך של צמיחה מבפנים. הם לא יתנו את הזמן לדברים להתרחש אלא תמיד ינסו למצוא סימנים לכך שהם כבר הגיעו ויש תוצאות ואפשר כבר להתחיל. בזמן שהגישה הנכונה לכך צריכה להיות, שלא חוגגים על התוצאות ולהיות שלווים עם התהליך ובעצם להיות עם העבודה זה לא דבר שאמור לגרום להם פיצוצים.
מצב של רוחניות סינתטית קיים ברוחניות מסחרית ובדתות הממוסדות. שם יש להם אינטרס (כסף במ….ת וכוח ושליטה בדתות הממוסדות) לעודד תחושה של הגענו. וא הנטיה תהיה למצוא כיוון מחשבה להתקדמות, לברוח טרם זמן מהמצב הקאוטי, שהוא כן חיוני לכל תהליך של צמיחה. בתיהלוך אמיתי של צמיחה רוחנית על האדם להתכונן תמיד שהפיצוץ הבא, הפאשלה שלה והמעורבות הרגשית הבאים יהיו תמיד יותר גרועים מהפיצוץ הקודם, במיוחד עם הגיע השלב בו השרשור של האמוציות עושה את עצמו כאילו הוא ישן. על האדם שרוצה להגיע לרוח לזכור שחייבים להתמודד עם המוסטנג, עם השרשור של הרגש, ובעיקר לזכור ולא לשכוח שהאנטיתיזה תמיד תהיה חזקה יותר ברגע שהוא חושב שהתגבר עליה (ראה – הסלע של חמיד בספר המחסום האחרון, עמ’ 86). וככל שדברים נראים טוב יותר צריך יותר להזהר וככל שנראה ‘שעברנו’ יותר כדי להיות משוקע דווקא בתהליך.
במשך הזמן, תוך כדי תהליך, ניתן לראות שנוצרת אצל המתבגר עמדה מנטלית לגבי החיים, אשר בעצם תהיה עמדה ביקורתית, עמדת לוחם אשר בתוך עצמו הוא מרגיש חזק ומשוחרר וחופשי אולם הגישה שלו כלפי העולם הינה גישה של מלחמה.
זה חולם וזה חולם. בזמן שהמצב אצל החולם הממוצע, מהעידן החדש, הוא הפוך. כלפי חוץ הוא יהיה מלא שלום ואהבה ויראה את הצד החיובי ויחפש תוצאות טובות יותר, המשיח יבוא, אולם בפנים הם מלאים ניגודים ומלחמה פנימית ופה זה מצב הפוך לחלוטין – הלוחם מוכן לגרוע מכל ורואה את הגרוע מכל, אבל בא מתוך העין שקטה של סערה הקיימת בתוך תוכו. הוא יהיה חיוני, מלא אנרגיה ויחד עם זה לא יהיה לחוץ. וזה בדיוק ההיפך מאותם חולמים אשר לוקחים עניין כמו אסטרולוגיה או הילינג וטוענים שחיי היום יום אינם חשובים וישנו קיום אחר ברמה גבוהה יותר, שאליו צריך לשאוף ולהגיע. בזמן שמדובר על הרמה של הקיום היום יומי בזוית ראייה אקזיסטנציאלית וזה חיוניות אחרת וזה שמחת חיים אחרת.
אנשים מתעלים ומרחפים מעל המציאות ברגעי אינספרציה וההשראה שלהם, במקום שהמציאות תזריק להם חיוניות והם יהפכו לחיוניים יותר ואמיתיים יותר ואז הם יתעלו באמת, מה שיכול בהחלט לשתף את הגוף הפיזי.
צורך רוחני
בכל מיני חוגים וסדנאות ניתן לשמוע את המונח: “עבדתי על עצמי”, “לעבוד על עצמך”. הכוונה היא לא לפיתוח דבר פיזי (שרירים) אלא לפיתוח הצד הנפשי/רוחני. אך, כדי לעשות עבודה רוחנית צריך שלאדם יהיה צורך רוחני, וכדי שלאדם יהיה צורך רוחני, הוא צריך להיות ברמה רוחנית ונוצר כאן מעגל סגור שכמעט ואין ממנו מוצא. ולמעשה רוב ההתכוונויות לעבודה עצמית ושיפור עצמי בתחום הנפשי/רוחני, לא יוצאות לפועל מחמת חוסר בצורך רוחני אמיתי.
אמנם, אנו פוגשים אנשים העושים עבודה רוחנית ונראים כאילו הם מלאים בצורך רוחני, אבל בדיעבד מתברר שזהו “פסבדו-צורך-רוחני”, שלמעשה המדובר בצורך רגשי המחופש לצורך רוחני. מאחר זה מחובר בסופו של דבר רק לצרכים הרגשיים שלו. למה הדבר משול? לאדם שהולך ללמוד שחיה מקצוענית אך למעשה מה שמניע אותו לכך זה לא הצורך האמיתי להצטיין בספורט זה, אלא פחד פסיכולוגי מפני חסר השתייכות לחוג כמו חוג השחיה.
ובחזרה לרוחניות: לכל אדם יש מחוז רוחני. הבעיה היא שבשביל להתחבר למחוז הרוחני הזה צריך הרבה משמעת עצמית, האדם צריך להיות מסוגל לעשות עבודה קשה, כשכל מה ש’מחזיק’ אותו זו המשמעת העצמית. לעבוד על ריק, עד שיווצר הניצוץ שיצית
את הצורך הרוחני. אך מאוד קשה לעבוד על ‘ריק’ כשמה שבעצם ‘מלא’ בך זה רק הצרכים הריגשיים האינפנטיליים כי ברגע שאתה נופל למעורבות רגשית, אותה מעורבות מובילה
להורדת המתח הרוחני. כי הלחץ הברומטרי הבא מעולם הרגש הבלתי מסופק מתעל אליו את כל האנרגיות שהתחילו להבנות בעולם הרוח – והאדם מוצא עצמו שוב מרוקן ממוטיווציה רוחנית.
סיכום: כלומר הבעיה בכל התכוונות שמעל לגשמי (יצר) והפסיכולוגי (אגו) טמונה בכך שבעצם אין צורך רוחני אמיתי, רק צורך של האגו או היצר מחופש לצורך רוחני. הבעיה היא איך ליצור צורך במקום שאין צורך? התשובה לעבוד בלי חשק רק מתוך משמעת עצמית, עד שיווצר באופן מלאכותי שדה מגנטי שישאב ניצוץ רוחני שיתחיל צורך אמיתי. כלומר, מתוך שלא לישמה יבוא לישמה. נכול שבדרך כלל צריך ליזרוק אבן למיים כדי שיווצרו מעגלים. אך כשאין אבן (צורך) צריך לעשות מעגלים (משמעת עצמית) שבסופו של דבר ישאבו את האבן…. או לדוגמא: אפילו אדם שאינו אוהב מוזיקה, אם ישב מספיק זמן ויתאמן וילמד את חוקי המוזיקה, בסופו של דבר יתאהב בה ויווצר קליק.
אך לב העניין הוא ליצור צורך אמיתי, אש יוקדת בעניין, אם זה לא יקרה כל המאמצים בעצם מזינים את אש האגו והיצר המחופשים לצורך הרוחני.
“העניות ברוח יותר קשה לאדם בעל נפש מהעניות בחומר”.
אד. גורדון
החוקים והכללים במשעול אל ממלכת הרוח
החוק הראשון והחשוב ביותר בגישתו של אדם החפץ להשעין את חייו על בסיס רוחני הוא להבין שחוקי המשחק שעל פיהם הוא עבד עד כה חייבים להשתנות. בדיוק כמו אדם שכל ימיו חי ביבשה, ועכשיו הוא מגיע לים וכאן כל מה שהוא יודע קודם לא שווה כלום.
על המלח הרוחני המתחיל להבין שהוא אבוד, הוא לא יודע לעזאזל מה צריך לעשות.
להבין שהמישור הרוחני הוא מישור שבו אתה לא עובד על פי מה שיש לך, אלא על פי מה שאין לך, אתה צולל לתוך התהום ואחר כך אתה חכם, לא כמו באוניברסיטה, שם, (כדי להתקבל) ראשית אתה נדרש להיות חכם ורק אחר כך אתה צולל אל התהום (משמע מקבלים אותך לפקולטה יוקרתית).
הדת שונה בגישתה מן הרוחניות האמיתית, ושוני זה מתגבר ככל שהיא יותר מדורדרת, ממוסדת ומגורשת מהמטרה האמיתית שלה (שהיא מסע רוחני של היחיד לקראת האלוהים, לקראת הבריאה ובין היחיד לבריאה). הדת נותנת תכתיבים: אתה קם בבוקר תאמר ברכה מסויימת, אח”כ תיטול ידיים וכו’. זו אינה הרוחניות אלא שטות של ההלכה, שמארגנת כל פסיק של החיים, וזוהי אותה טעות בדיוק שעושה החוקר שלוקח תרנגורלת הורג אותה ואז לומד אותה. הוא חושב שהוא לומד מהי תרנגולת, למעשה הוא לומד מהי חיה מתה. כך הדת היא הורגת את הדבר היקר ביותר לשוחר הרוחני, את חוסר הודאות שלו, את המצוקה שבחוסר הידיעה, שהם חמרי הגלם שמתוכם הוא בונה את החיים הרוחניים שלו. חיפוש, אי-ודאות, העובדה שכל מה שיש לו לא מתאים לקראת מה שהוא רוצה להיות, העובדה כי אין לו כלים כי הוא לא הטמיע אותם, העובדה כי מה שיש לו מתאים לדרך שקרית, חברתית, שיש בה טובות הנאה אך הרבה חליים. כשאתה מגיע לדרך הרוחנית מה שאתה צריך לא נמצא
“רוח גדולה עושה את המעשה היותר קטן והיותר גשמי למעשה גדול”.
אד גורדון
“הדבר היחיד שאדם יכול להיות הוא מתווך ללא רבב. האדם הוא לא השחקן במשחק השח הקוסמי הזה; הוא פשוט פיון על לוח המשחק. מה שמכריע הכל זהו כוח בלתי אישי מודע שהמכשפים קוראים לו התכוונות או רוח”.
קרלוס קסטנדה (מתוך ראיון לדניאל טרוג’ילו ריוואס,1997)
“מבחינת דון חואן מאטוס, שאמאן פרגמטי ומפוכח להפליא, רוחניות היא מושג ריק מתוכן, הגדרה משוללת יסוד, שאנו נוטים לייחס לה יופי, משום שמשובצים בה מושגים ספרותיים ובטויים פואטיים. אבל מעבר לכך אין בה דבר. שמאנים כמו דון חואן הם מעשיים במהותם. בשבילם יש רק יקום טורף שבו האינטליגנציה והמודעות הן תוצר של אתגרי חיים ומוות. הוא ראה את עצמו כנווט של האינסוף ואמר שכדי לנווט אל הבלתי ידוע, כפי שעושה השאמאן, יש צורך בפרגמטיות בלתי מוגבלת, במפוכחות אינסופית וב’ביצי ברזל’. לאור כל זה האמין דון חואן שרוחניות היא פשוט תיאור של משהו שלא ניתן להשיגו בתוך התבניות של חיי היום יום ושאין היא דרך פעולה אמיתית”.
שם
אלוהים
די נדיר וכמעט לא קיימת גישה בכתבים רוחניים שאינה מצדדת מיד וכמובן מאליו באמונה באלהים. מוזר למצוא את השילוב הזה בין גישה רוחנית ובין חוסר התיחסות ברורה ומובנית מאליה לאלהים. ועם זאת, ולמרות זאת אלהים הוא יותר המצאה וצורך אנושי ילדותי מאשר משהו שהוא חלק מחיינו (ועדיין אין זה אומר שאין לחיות חיים רוחניים מלאים, או לפחות לשאוף אליהם). כי, לחיות זה להתיחס למה שישנו או למה שיכול להיות, ואלהים לא יכול להיות שייך לאף אחת משתי הקטגוריות הללו.
סך הכל כל דבר שיגידו על אלוהים גובל בהיפותיזה ואמונה, כלומר אלוהים לא שייך לעולם הזה. מה שאדם אותנטי כן יכול לעשות זה להתייחס לדברים שמסמלים ומיצגים משהו שהוא יותר מהשכיח, מהמוגבל, מהחומרי ואל הדברים האלה גם כן הוא יכול להתייחס אליהם בתחום היש. והם מתגלים בנשמה שלו ובנפש שלו שיש בה זיק שהוא יותר גדול ממה שמתכלה ומהישנו. ואני יכול לדבר על ההתגלות. אך האדם האותנטי לא יכול לדבר על אלוהים. הוא יכול לדבר על דברים שזורמים דרכו, שיכול להיות שאפילו אינו יודע מה הם, לא יודע מאיפה הם באים, לא יודע מה הם רוצים רק יכול להיות נאמן למה שעובר דרכי.
אין לו דבר מלבד הכאן ועכשיו. והוא חושב שכל ההמצאה של אלוהים היא המצאה שנובעת בגלל המצב התקוע של האדם. כלומר, קודם כל יש חיים וברגע שיש אלוהים זה אומר פוס לחיים, יש משהו אחר וזה מה שחשוב. וכל מה שאנחנו בעצם יודעים על אלוהים זה מה שהמצאנו עליו.
האדם האמיתי (או האותנטי, מבלעדי מילה מתאימה יותר) לא מעוניין בהמצאות. הוא מעוניין במה שיש לו. ומה שיש לו זה גוף ו70- שנה ובתור כאלה הם מסוגלים להיות כלי להתגלות כלשהי, אחרת כל הענין הוא די מיגע ומיותר.
ולבלות את שבעים השנה בנסיונות להתקרב לאלהים זה די בזבוז זמן, כי הדבר הקרוב ביותר שאנחנו יכולים להתקרב אליו ביחס לאלוהים זה – האין. וכל הקטע הזה שמתעסקים עם אלוהים זה קודם כל בגלל אנשים שאין להם את החיים שלהם והחיים צריכים להיות פרוזדור למשהו שיתרחש דרכם, ובהעדר התרחשות זו, בהעדר גשר שכזה, האנשים בעצם עוסקים באלוהים, מה שמאפשר להם לשכוח את עצמם ומאפשר להם לעשות הטלה לכיוון של משהו שנמצא מחוצה להם.
ושני אלה, (השכחה העצמית וההטלה אל מחוץ לעצמך) הם בזבוז זמן ואשליה עצמית כי א. אתה זה כל מה שיש לך. ו-ב. הטלה או השלכה אל משהו ארטילאי היא בזבוז זמן כי כל מה שיש לנו זה הגשמיות.
כך שהנקודה היא לא איך להתרחק מהגשמיות כדי להגיע לארטילאיות נשגבת אלא איך לקחת את הגשמיות הזו כדי שתהפוך בעצם לאיזה שהוא מבוא, לאיזה שהוא טרנספורמטור, שדרכו יעבור כוח החיים (הרוחניות) וזה האתגר הגדול ביותר.
והדת? הדת שימשה ומשמשת תחליף לאותו פרוזדור שנקרא חיים וזה היה תפקידה מאז ומתמיד, לשרת את המימסד השלטוני והפוליטי והמסחרי של אותה תקופה, ולחסום את הריקנות הקיומית בחייו של האיש, ולשחק את התחליף לדבר האמיתי שהיה אמור למלא חייו של האדם -חייו.
הרוחניות האמיתית היא זו המתגלמת בחומר. והנקודה היא שהאדם הפך למעצור בפני הרוחניות הזאת ולא לשרת המאפשר אותה. ואז בהעדר התרחשות טרנסדנטית ואונטולוגית בחייו של האדם באה , “ההתעסקות” עם אלוהים ומאפשרת לו להמשיך ולהיות מעצור בזה שאו שהוא מכלכל בתוכו כל מיני תקוות לגבי איזה שהיא הצלה, גאולה, משיח והכל, או שהוא מנסה ל’לעבוד על עצמו’, להביא לעצמו תיקון. ושני הדברים האלה בעצם נותנים לו פסק זמן מלהיות. הנקודה היא שהדבר היחידי שבעצם הוא מצב אמיתי הוא מצב של שגריר, כלומר, אתה לא יכול לפגוש שום דבר שהוא מעבר לעצמך אלא רק על ידי שגרירים. וכל מה שחי בנו זה סדרה של שגרירים והשאלה היא, אם אנחנו יוצרים קשר עם השגרירים האלה – בתוכנו -ואם השגרירים האלה ממלאים את התפקיד שלהם שהוא ליצור קשר עם שגרירים שמחוצה להם -ואלה השאלות היחידות. האדם יכול לחוות אלוהים בתוך חייו והוא חייב לחוות אלוהים בתוך חייו, כלומר, החיים חייבים להיות אבוקה אחת גדולה של רוחניות. אבל בשביל זה הוא צריך להתעסק עם שני דברים, אחד עם עצמו, והשני עם אלוהים. אך אנשים נוטשים את עצמם כדי להגיע לאלהים וזה כמו אדם שעוזב מטוס כדי להגיע לניו יורק.
ומה שיש היום, בין בידור מן הקופסא (פה לפחות אין יומרה) או דת ממוסדת – שני אלה הם בעצם תירוץ משוכלל, לא להתעסק עם הדבר האמיתי והדבר האמיתי הוא האם החיים שלך כרגע מלאים בהוויה? האם ההוויה שלך מלאה ברוחניות? והאם הנשמה שלך בוערת? וזו השאלה היחידה. ואם הנשמה שלך לא בוערת חבל על הזמן ואם היא בוערת אתה לא צריך את אלוהים כי הנשמה שלך כבר מתקשרת עם אלוהים לבד. כלומר, הנקודה היא שהאדם לא יכול לתקשר עם שום דבר שנמצא מעליו ורק משהו בו יכול והוא רק יכול לקלוט את זה ככלי שני.
האדם יכול תמיד להיות הנמוך יותר והרצון להתעסק עם אלוהים הוא להיות גבוה, כאילו זה אומר “אלוהים, אתה ואני סחבקים, אנחנו מדברים את אותה שפה. אתה אלוהים ואני בן-אדם. מה הקטע?! -אל תהיה סנוב, תכיר בי צור עימי קשר”… אך אין לנו יכולת לתקשר עימו, אך יש בנו מכשור שהוא בנוי לתהלך אלוהים אם תרצו. אנחנו לא יכולים להכיר שום דבר אחר חוץ מהמכשור הזה (הנשמה שלנו, ההוויה הפנימית) ואנחנו צריכים לתת לו לעשות את העבודה שלו ואז נהיה מלאים במשהו שיעבור דרכנו, אבל לא נצטרך להתעסק איתו. וכל הקטע של להתעסק עם משהו הוא בא במקום להיות משהו. והגוף שלנו מסוגל להיות, אנחנו מסוגלים להתעסק וכל הקטע של אלוהים זה להתעסק עם משהו אבל לא להיות.
והדת היא לא דרך להתעסק עם אלוהים אלא זה המימסד שבעצם מתפרנס מכל העניין הזה וכל הקטע של אלוהים הוא בגדי המלך החדשים. כלומר, אין דבר כזה. זה מן עולם שלם שהמציא מישהו, שאתה לא יכול להוכיח שהוא קיים וכולם מוציאים המון המון כסף עבור משהו שאתה לא יכול להוכיח אותו אבל כולם מאמינים שהוא קיים וזה פשוט טירוף. וכל החיים מדברים על פרקטיות והאנשים הכי פרקטיים עוסקים בדבר שבעצם הוא הכי לא פרקטי ומתפללים לדבר שבעצם הם לא יודעים שהוא קיים ורק נותנים לו קיום בעצם האמונה שלהם וכל הקטע של אבסטרקטיות ואמונה זה דברים שבעצם אין להם מקום בעולם הזה. והאבסורד גדל בזה, שהדבר הכי פרקטי שזה הקיום והגוף שלהם ננטשים עבור משהו לא פרקטי כלל, ואז הגוף והחיים כספינה נטושה נסחפים לשום מקום.
אנשים חיים בכך שהם מבלים את רוב החיים שלהם סביב משהו שהוא גם מופשט וגם ניזון מכוח האמונה שלהם.
ובעצם כל מה שהאדם יכול לעשות זה לזוז הצידה ולאפשר למה שיכול ליצור קשר בתוכו להיות, ולקוות שזה באמת יקרה אם לא יהיה בתוכו יותר מדי חרא שיסתום את הגלגלים.
עכשיו, ברור שאנחנו מתקיימים פה בתוקף איזה שהוא כוח, איזו שהיא גושפנקה. אבל האדם בא לפה לחיות ולא לשים את החיים שלו בצד ולהגיד גושפנקה, גושפנקה!
ובעצם זה שאתה אומר גושפנקה, גושפנקה אתה מופסק מלהיות ובשם זה שאתה מופסק אתה עוסק בכל אותם דברים שהם תחליף וכל הקטע של דת והכל זה הכל תחליף. והדבר היחידי הוא, האם רוח הקודש עוברת בך עכשיו – כן או לא?!
וזה כל הקטע של “החוויה הדתית לסוגיה”. באיזה שהוא קטע אותו קדוש שויליאם ג’ימס כתב עליו בספר הפך לצינור. וזה מה שאפשר או אי אפשר להגיד על אדם בסופו של דבר: אתה בוער או לא בוער, וכדי לבעור אתה צריך לעבור מהפך קוואנטי.
“אם אתה מאמין באור, זה בגלל חוסר בהירות,
אם אתה מאמין באושר, זה בגלל אומללות,
אם אתה מאמין באלוהים, אז אתה חייב להאמין בשטן”.
האב אקס.
הכנסייה האקסורסיסטית של צפון נוטרדם. פריס.
)
נטישת פנטזיה דתית
אשמה, בגידה, נטישה זה סוג ההרגשות ששוטף את המוח לכל הדתיים שרוצים לחזור בשאלה. הם רוצים לעזוב אך נשארים -הם חוששים מכך שהאחרים יראו בכך נטישה ובגידה .
עכשיו לבוא ולומר לאותם אנשים שיש משהו בחוץ טוב יותר לא ניתן, מפני שמי שהולך לנטוש את הפנטזיה יפגוש חיים הרבה יותר גרועים והולך להיות בודד וזה הולך להיות זיפת.
זה כמו שזיקנה היא יותר חרא מאשר צעיר שמפנטז שהוא יהיה צעיר לנצח ומוות זה חרא ומחלות זה חרא.
כלומר, אין פה עניין של לנטוש את הפנטזיה מכיון שהמציאות האמיתית תיתן לך זריקת אנרגיה וכו’, לא.
אתה נוטש את הפנטזיה כי היא פנטזיה! ואין לך משהו יותר טוב ממנה, כי המציאות היא יותר גרועה מהפנטזיה.
אנשים בדרך כלל לא מתחוור להם איזו עוצמה אפקטיבית יש לפנטזיה עליהם. הם מתחמקים מהמפגש של העוצמה של הפנטזיה בזה שהם מסרבים להודות שזו פנטזיה. הפנטזיה שאומרת: שיש “משהו” שם יותר מהם, שאם הם ינטשו אותו הם יהפכו לבוגדים מפני שהם קטנים ויש דברים שהם לא יודעים. אולם אלה שנשארים ולוקחים חלק בזה לפחות בחלקם הם טובים ויודעים על האור ועם כל החולשות שלהם לפחות הם שייכים ואילו אתה מפנה גב למשהו כל כך טוב – בוגד.
עכשיו, זה בעצם תחושות שמתוכנתות היטב, שמשאירות את האנשים בפנים וככה הדתיים מסתכלים על אלה שעוזבים את הדת וזה מה שהם שמים עליהם. ועם זאת אנשים דתיים יכולים לא ללכת לבית כנסת חודשים על גבי חודשים – אולם להפנות עורף נפשי זה לא, מפני שהם לא יוותרו על האפשרות שהמקום מספק להם: ישועה. הם לא יוותרו על הפנטזיה מפני שהם יודעים –בחוש – שאם הם יוותרו על הפנטזיה החיים שלהם יהיו הרבה יותר קרים וקשים.
“מצבות הזכרון של הרוח מאריכות ימים יותר ממצבות הזיכרון של הכוח”.
פראנסיס בייקון
רוחניות, תאוה ושלטון
מאז ומתמיד, הציגו נציגי הממסד הרוחני, את התאוה כנוגדת את הרוחניות. שכל מי שדרכו אל הרוח חייב להתגבר על היצר ועל התאוה, כי התאוה היא מן השטן והתגברות על היצר היא הדרך של האיש הרוחני. אך בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, זו אינה המסקנה החד משמעית של אנשים רוחניים בתכלית, אלא של הכת השילטונית שהבינה שהתאוה מסכנת יותר את השלטון מאשר את הרוחניות.
ויותר מזה, מאז ומתמיד, הייתה ברית לא קדושה בין הדת הממוסדת – מצד אחד, ובין השלטון והממסד – מצד שני; הדת הטיפה כנגד השלטון והשלטון – כנגד הדת, אך בעצם שניהם היו נגד התאוה, וזאת בגלל שכוחה גדול מכוחו של השלטון. ומה לגבי כוחה של הרוחניות? ובכן כוחה של זו אף פעם לא היה גדול, רב רובה של האנושות עסקה או בשלטון או בתאוה, או בתכניות לגבי הראשון ופנטסיות לגבי השני. הרוחניות היתה מאז ומתמיד מפלטם של החלשים והמעטים. וזה היה האינטרס של אלה שבשלטון – להגביר כוחם של הרוחניים, כי זה קיזז בכח התאוה שתמיד סיכנה את השלטון.
השלטון תמיד היה מסתיר תחתיו את התאוה, או שהוא היה רק ציון דרך בדרך להשגת התאוה.
הרוחניות הושארה לחלשים, כעצם שאותה יכרסמו, ויותירו לחזקים את התאוה, כדי שאלה יוכלו להנות מפירותיה – ללא הפרעה. וככל שישנם יותר אנשים העוסקים ברוחניות – כך השלטון יכול לנעוץ שיניים ללא הפרעה בבשר התאוה.
רוחניות או דת שאינן רודפות אחר התאווה והחשק – מסכנות את השלטון, כי אז לרוחניות יש כח אמיתי, כי התאוה מחזקת ולכן הממסד הרוחני והממסד השלטוני תמיד ניסו לעקר את הרוחניות מכל שאריות התאוה.
כך שמדובר בשילוש לא קדוש: בין התאוה, הממסד הדתי והממסד החילוני. שני הממסדים רצו את התאוה, כי היא והמנוע וספק האנרגיה. את החלשים פיתו באשליות על רוחניות, על חיבור בין היחיד ובין אלוהיו, שאם יתרחש – כוחו של היחיד יהא עצום וגדול מהכח שמעניקה התאוה (ראה סיפורים על כוחם של צדיקים וקדושים). אך האמת היא שהניתוק מן התאוה רק החליש את כוחו של היחיד, וכך נותר החלש הרוחני בחולשתו וכמיהותיו, והחזק הממסדי בכוחניותו ובהגשמת תאוותיו.
אמנם לאורך ההיסטוריה – הממסד הדתי וחילוני רבו כל הזמן, אך אלה היו מריבות תוך כדי ‘חלוקת השלל’ ונועדו בעיקר כדי לסבר את העיין והאוזן.
כח אפקטיבי בא תמיד למלטה, מהחלציים, מן התאווה והיצר. הארה ומודעות באים מלמעלה, מן הראש. כח ללא תודעה גבוהה הוא טרוריזם ברברי וכוחני. מודעות ללא כח היצר – היא תלישות וריחוף בנוסחאות פנטסיוניות ריקות מממשות.
רק החיבור בין התאוה והמודעות מעניק אותנטיות אקזיסטנציאלית של האדם הממומש, המלא נוכחות עוצמה ומודעות.
מתחילי דרך רוחנית כלשהי בדרך כלל היו דווקא מחוברים לתאוות של עצמם, רק מי שבא בעקותיהם ניסה רטרואקטיבית לצנזר זאת, ולהציגם כאנשים נטולי יצרים. אלה הם הכהנים של הממסד הדתי שעיקרו את המיניות מן הרוחניות. הם ערכו מחדש את הכתבים של הקדושים שהחלו את הדרך הרוחנית והותירו בהם רק טקסטים נעדרי מיניות. למשל ישו; הוא קרב אליו זונה, מרים המגדלית. וכששאלו אותו מה יעשה באישה מנאפת, ענה: “מי שלא חטא מימיו – שיזרוק את האבן ראשון”, אחריו באו אבות הכנסיה, כהני הממסד: הרונימוס, אגוסטוס, ופאולוס – שעשו הכל כדי לעקר את המין והיצר, כי הם ידעו בחוש כי לא יוכלו לשלוט על אנשים שיש בהם יצרים. דהיינו, ‘הוצא מההמון את היצר, את המין – והם שלך. ואז, עשה עימם מה שתחפוץ’.
ולא רק את היצר ניסו ממסדים שלטוניים לעקר, הם עיקרו כל דבר שסיכן את השלטון, והדבר השני שסיכן את השלטון היה המוות. ומדוע המוות ? ובכן המוות, הממשמש ובא נותן לבני האדם את התחושה שממילא אין ממה לחשוש. ואם מילא כולנו נמות אז זו הרשאה לעשות מה שאתה רוצה, דהיינו: שגול, והיתאווה ותן ליצר שלך דרור, כי ממילא זמנך מוגבל. ומה לגבי המין. מדוע רצו לעקר אותו? כי מי שיש לו מין, יש לו אנרגיה, חיוניות. המין מעניק כוח רב.
לסיכום:חסר פחד מן המוות, מצד אחד, ומיניות משוחררת, מצד שני היו מאז ומתמיד אויבי מימסדים שילטוניים, בין אם דתיים ובין אם חילוניים, כך שדיכוי המין והעלמת המוות – חסמו את הדרך של האינדווידואל האנושי מלמצוא את דרכו היחודית לאלוהיו האישיים. וזאת בגלל שיקולים זרים. (כלומר, ושוב; בין הממסד הדתי לחילוני קיימת אל יריבות, כפי ניתן בטעות להבין ממה שהם רוצים שנחשוב, אלא ברית, ברית של כח, שמקרבת אותם הרבה יותר האחד לשני מאשר את כל אחד מהם אל המגזר הרוחני-דתי, המחפש, החוזר בתשובה וכו’.
הרוחניות, כרגשות בתחפושת
רוב בני האדם גדלים כרונולוגית ומתבגרים גופנית, אך לא ריגשית. רבים נותרים באותה רמת התפתחות רגשית כשל ילד בן חמש. ולא זו בלבד אלא שהרגשות גדלים ותופחים, ובגיל יותר בוגר הם יכולים להיות יותר חזקים מן האדם עצמו. הוא נראה בוגר ושכלי אך בתוכו שוכנים הרגשות כמו שרשור ענקי שבעצם ממלא את כל חלל החיים.
והדבר הנורא מכל הוא שזה אומר שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה רבה – בעצם מאוכלס ע”י השרשור הפרה-היסטורי הזה של האמוציות, וזה נורא.
עד שלא נפטרים, או מתעלים, את השרשור, את הדמון הזה, המפלצת הילדותית הזו – אי אפשר לדעת כלום על הפוטנציאל הנפשי והרוחני של האדם.
האדם יכול לחשוב כי זה המימד הרוחני שבו – שאוהב שירה, הגות, סיפרות או מיסטיקה – אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…
ורק כאשר מצליחים להוציא את הרודנות האינפנטילית של האמוציות אל מחוץ לתמונה, רק אז אפשר למדוד את עוצמת ומהות הפוטנציאל הנפשי והרוחני.
עם זאת מן הראוי להגיד כי אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה, בנפשיות, ברוחניות ובדברים דתיים – נעים לשם מתוך משהו אמיתי, מתוך דחף רוחני אותנטי – כנראה.
אך עדיין השאלה היא עד כמה הדחף הרוחני הזה מכיל בתוכו ‘חומרים זרים’, דהיינו, חומרי רגש שמתחפשים לחומרים דתיים או רוחניים.
הבעיה היא שהערבוב הזה של הרוחניות והשאריות האמוציונלית מתקופת הילדות יוצר בלבול: איזה אחוז מן הדחף הרוחני או היצירתי הוא בגלל פוטנציאל רוחני או יצירתי אמיתי, ואיזה אחוז בגלל רגשות שמחפשים מוצא וזה המוצא שמצאו?
אז אחד מן הדברים שאדם שמצוי בדרך להגשמה עצמית רוחנית, או מימוש הפוטנציאל היצירתי הרוחני שבו – צריך ואמור לעשות, הוא להפריד בין הבעיות הרגשיות (שרשור הרגש האינפנטילי) ובין הפוטנציאל הנפשי והרוחני האמיתי. הבה ונניח, ברמה התיאורטית, שהוא מצליח לעשות זאת, כמה פסולת רגשית הוא ‘יוציא החוצה’ וכמה רוחניות נטו תישאר לו? ובכן ניתן אולי למצוא – כי לאחר שמפרידים החוצה את הסיגים והפסולת הרגשיים – מוצאים שהם היוו כ- 95% מהכל והאדם נשאר רק 5% של רוח ונפש.
וכך לאחר ששמים את הצרכים הרגשיים בפרופורציה – מגלים שבסך הכל, כל שאותו אדם רצה, היה להיות (ויכול היה להיות) זה מנהל בניה או פוליטיקאי ושהוא בכלל לא רוצה רוחניות ובמקום הבלבול הרגשי (שהתחלף לפנטזיה רוחנית) מגלים רוב המחפשים הרוחניים כי כל שבעצם רצו באמת זה לנהל חיים של זעיר בורגני…
דהיינו, לאחר תום הסערה הרגשית של הנעורים המבולבלים (שיכולים להימשך עד גיל שלושים, שלושים וחמש) אנו עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף הרוחני הבוסרי של הנעורים וזה לא זוהר כל כך כפי שזה היה נראה מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.
אך מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך והאחר להגשים את עצמך. אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך זה להיות סנדלר וזה הפוטנציאל שלך אז מה העניין בלהיות רוחני, זה יכול להיות איזה שהוא רעיון שמישהו שתל בך שמפרנס פנטזיה אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי איתך, הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו.
אדם יכול באמת רק לרצות להגשים את מה שחי בו באמת (פוטנציאלית), ואין הוא אמור לרצות שום דבר אחר כי זה לא יהיה אמיתי. כלומר: משאית לא יכולה לרצות להיות אבוקדו, או אפילו לא מכונית פרטית, קודם כל היא צריכה לדעת שהיא משאית, ואז פשוט להיות את מה שהיא יודעת שהיא.
הפרדת רמת הרגש מן הרמה הרוחנית היא אחד מן הצעדים הראשונים שיש לעשות בדרך רוחנית כלשהי. תהליך זה הוא תהליך אלכימי. שם (באלכימיה) מדברים על כך שכדי להגיע למצב של זהב טהור (רוחניות צרופה) יש להפריד את המתכות הפשוטות (רגש אינפנטילי) מן הזהב (רוחניות צרופה).
זה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות ומה שעושה מתכת פשוטה לכזו, זה כל הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה.
מדובר על כך שהרגשות ישוחררו מן ההילה המזויפת, הכביכול אצילה שהסתפחה להם ואז הם יכולים להיות הם עצמם. עד כמה שזה נראה לא מעודן. מה שמשחרר את הרוחניות שנותרה להתמסר להגשמת עצמה. אך צריך להתכונן לכך שכל שנותר מבחינה רוחנית זה 0.5% בעוד שהרגשות הבסיסיים שנותרו, שזה: הצורך לאהוב, הצורך למצוא ביטחון רגשי, כעס, חרדה, וכו’ הם הרוב המוחץ. רבים מעדיפים, באופן תת הכרתי לחשוב שרוב האנרגיות שלהם הם רוחניות ולא מוכנים לבדק בית רגשי שיגלה שבעצם בתוך תוכם אינם שונים מן האנשים ‘הפחות רוחניים’ שנמצאים סביבם.
אך לאחר שגילו זאת והשלימו עם כך שברמת הבסיס הם פחות ברמה של מלאך ממה שפינטזו, הם יכולים לקחת את האחוז הרוחני הנותר ולהצמיח אותו להיכן שהוא באמת יכול להגיע. דבר שלא יכלו לעשות כל עוד פינטזו שהם יותר רוחניים ממה שהם, ושהם כבר שם (בגלל העוצמה הרגשית שנכנסה לעניין) בשעה שאלה היו סך הכל הרגשות שנתנו את ההרגשה של רוחניות גאולה ומפותחת.
בורגנות מול רוחניות נוסח העידן החדש.
התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות. וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו?
בקרב הבורגנים ההדחקה וההתחזות אינם מפותחים כמו אצל הרוחניים המסחריים.
בקרב ‘רוחני’ העידן החדש – רבים הם אלה המכריזים על עצמם כרוחניים, מבלי שבהכרח יש לזה גיבוי ברמת המהות.
רוב הרוחניות שאנו מכירים, אינה רוחניות שהיא באמת אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של ‘הזע ועבוד, אכול ושתה – כי זה החיים’.
מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו’, ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו’ -נמצא מצב נפש ותודעה של זעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו’.
זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. , במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובונות שגורסות שצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו’. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר.
אלה, גם אלה – מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל’קנות’ ו’למכור’ תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם; מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.
גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ’כוחות האופל הפנימיים’, לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.
הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית ( כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות.
וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.
מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית – (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.
האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו לעוד תורה ממסדית.
או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.
מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, ‘לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה’.
אך אם בודקים ם את המסרים של כמה יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז’אן ז’נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר של איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסרטקטי וסוביקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.
האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו’ – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.
לסיכום:
בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו’ – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזרי לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.
לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.
וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג’לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני.
ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. וכו’. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זה עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו’. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.
הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: “ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”. ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.
ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.
אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.
וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, היא לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפר אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.
אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.
—
אאוטסיידריות – ברוחניות
התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים כי יש פה דבר כזה, מי שמכריז על עצמו כחומרני – מן הסתם הוא כזה, אך לא כל מי שמכריז על עצמו כרוחני הוא באמת כזה, ברמת המהות.
רוב הרוחניות שאנו מכירים, אינה רוחניות שהיא אנטיתיזה לחמרנות של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי המרכז, כי המהות היא לא בשם בעיסוק החיצוני, אלא במצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם על מה שקורה. כי ברמה זו של התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו’, ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה וכו’ -נמצא מצב נפש ותודעה של זעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו’.
זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. , במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. שכנוע עצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק – ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות.
כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין צועדי ‘אמצע הדרך’, כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל’קנות’ ו’למכור’ תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, כי מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ’כוחות האופל הפנימיים’, לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפילקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. ובזאת אין הבדל ביניהם, שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב לקונוונציה ומי נחשב כזה שקורא עלי תיגר. זה הכל.
אין כאן שום הבדל; המתודה השתכללה אמנם אך מתחת למאמץ ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרו בעינןת
הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, אוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית ( כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר אל מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות.
וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.
מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית – מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו האנטיתיזה, והדרך למציאות האמיתית, מצויה דווקא בתוך התרבות הקיימת, מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן המרד טהור, אך מחפשים אותו לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות. מקומות נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממנים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, ‘לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה’. אך עם מלכדים את המסרים של כמה
יצירות אמנות, כמו של קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז’אן ז’נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר אך שלמדנו להתיחס לאמנות; כמשהו אבסרטקטי וסויבקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.
כלומר, האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו’ – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.
בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית טכניקות – אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם חוזר לחברי השוליים או המרחז להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.
לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה – מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים.
וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג’לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת.
שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – בוערים הדמונים – תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.
הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה.
הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: “ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”. ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
מה זו רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו בתוכנו, צריך לחפור אותה עמוק מתחת.
וכך, אם הרוחניות אמורה למרוד בחיי החומרנות, אנו רואים מן הכתוב לעיל כי צריך למצוא דרך שתמרוד גם ברוחניות הקיימת ותחפור את הרוחניות האמיתית.
וזו פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל,
הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בבנבואות זעם.
אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.
וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, היא לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), אלא שבתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.
אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.
חלק ב’
האלכימיה של ההוויה
האלכימיה של ההוויה
“משימתו הגדולה ביותר של אדם בחייו היא ללדת את עצמו”.
אריך פרום
“He who is not busy being born – is busy dying“.
Bob dilen
“מתתי כמחצב כדי להפוך לצמח, מתי כצמח כדי להפוך לחיה, מתי כחיה כדי להיעשות אדם. אמות כאדם ואתעלה בלבוש מלאכי”…
מוולאנה ג’לאלודין רומי.
“מי שאינו מסוגל להיוולד מחדש לידה רוחנית – נוח לו שלא נולד”.
נחום סוקולוב.
“וזוהי חובתנו ומחויבותנו, מעצם היוולדנו, להפוך לשנאים (טרנספורמטורים) מודעים”.
חאמיד, מתוך: המחסום האחרון. עמ’ 54
* * *
מבוא
אנו נאספים לנו יחדיו אל תוך ‘תוכנית אב’ – ידועה מראש. במשך תשעת חודשי ההריון – מתגבשת לה התכנית עד אשר מתרחשת הלידה ואז פורצים החוצה, נידחפים מכור ההיתוך, מעולם דחוס-צפיפות וקטן -בו מתהווה החומר- אל עולם חדש, גדול יותר בו עשויה להתרחש ההתגבשות השנייה שלנו – התגבשות ההוויה.
אולם בעיה. אנו אמורים ‘לעשות’, זאת אמורים לעשות זאת, לאפשר לזה להתרחש בתוך עולם רחב וגדול שאינו מייצג התנגדות נראית לעין. ושם, כולם נופלים.
בעצם אנו אמורים – או על ידי מורה, או על ידי היותנו מורה לעצמנו – ליצור תנאים של לחץ, צפיפות ודחיסות, כלומר ליצור מן כור היתוך שכזה, כור היתוך שיאפשר את ההתגבשות השניה.
דבר זה ותנאים אלו -יכולים להתאפשר רק פנימה, במתווי הרחם של ההויה הפנימית, המרחב הפנימי, אותו עולם עצום וגדול שקיים ביני לבין עצמי.
שינוי של העצמי:
מוטו: אדם לא ישתנה אלא אם יהרוג את האני הישן ויצמיח מתוכו את האני החדש.
הסבר: האני הישן הוא כמו שיני חלב, החייבים לפנות מקומם לשיניים האמיתיות, רוב בני האדם – אלא אם כן יעברו תהליך של לידה חדשה, יחיו עם ‘שיני החלב’ כל ימיהם, כלומר הם לא התבגרו ברמת ההויה, כלומר בעצם, לא התרחשו. כדי שהאדם יתרחש, יקרה, יהיה – הוא חייב לעבור תהליך של טרנספורמציה, דהיינו, על האני הישן להישמד באש. האש האנושית (באנלוגיה לאש האל כימית והמיתולוגית) היא תוצר
של חיכוך וזה נוצר כתוצאה ממאבקו של האדם בשני כוחות גדולים הפועלים עליו- מתוכו ומלברו: ההשתוקקות הפנימית מחד-גיסא, והמציאות החיצונית מאידך-גיסא.
המאבק יוצר דחיסה וחיכוך. הדחיסה יוצרת אינטנסיביות פנימית (פחם נדחס ליהלום), והחיכוך יוצר חום (רכיכה מתחככת בגרגר של לכלוך -ונוצרת פנינה). והחיכוך מצית את הבעירה הפנימית, את האש המאכלת האוצרת בתוכה את החום האדיר המסוגל לאכל את האני הישן, (שהוא למעשה סך כל ההתגבשות של תדפיסים חברתיים מעוותים). מתוך הברזל- זהב ומתוך האפר – צומחת נוכחות חדשה, בדומה לפניקס המיתולוגי הצומח מתוך האפר של עצמו, (באופן דומה נוצרת הפנינה מרכיכה, והיהלום מפחם ופרפר מגולם ולהבה מפתיל. נוצרת עצמיות חדשה, פרי אותנטי מחובר לעץ החיים.
אזרח היקום המשוחח עימו בשפתו – שפת ההוויה.
אפשר להיות רכיכה או גולם ולהתנהג כמו פנינה או פרפר, אך רכיכה היא רכיכה, וגולם הוא גולם ורק הפנינה היא פנינה והפרפר הוא פרפר.
ספר זה עוסק במה שאפשר לקרוא לו – האלכימיה של הההוויה, או האלכימיה של הישות. האלכימאים הקדומים האמינו כי ניתן לשנות את מצב ההוויה (המתבטא ברמת תודעה) ולהביאה לרמות גבוהות יותר . לרמת התודעה היום-יומית הם קראו -עופרת, ולרמה אליה אפשר להגיע רק רק לאחר עבודה המובילה לטרנספורמציה- הם קראו זהב. עופרת וזהב במקרה זה הם סמלים למצבים שונים של תודעה.
“תן לזה להיות עבורך מיסתורין גדול וגבוה – לאור הבריאה- כי דבר כלשהו יכול לאבד ולהעצים את צורתו רק כדי לצוץ מאוחר יותר מתוך הכלום ולהפוך למשהו שהעוצמה והמצוינות שלו הם אצילים יותר מאשר היה בהתחלה. שום דבר לא נוצר בתחילה כ-‘אולטימא מאטריה’ -בשלב הסופי שלו, הכל נברא בתחילה כ’פרימה מאטריה’ – החומר המקורי. ואז בא וולקן (או האש הטראנספורמטיבית) ועל ידי אמנות האלכימיה – מפתח אותו לתוכנו הסופי… מכיון שמשמעותה של האלכימיה היא: להביא לשיא משהו שעדיין לא הושלם, להשיג את העופרת מתוך חומר הגלם ולהתמיר אותו לתוך מה שהוא יועד לו. בהתאם לזאת ובאותו האופן – עליך להבין כי אלכימיה זה לא שום דבר מלבד האמנות שעושה את הבלתי טהור – לטהור, דרך אש… היא יכולהלהפריד את המועיל מהלא מועיל, להתמיר אותו אל מצבו הסופי ולמהות האולטימטיבית שלו”.
עד כאן קטע מדהים של פרסלסוס מהונהיים שגם נקרא: “הרמס השוויצרי”, או תיאופרסטוס פרסלסוס. במילותיו הוא (תרגום שלי). פרסלסוס נולד ב- 1493 והיה כנראה האלכימאי-הרופא הדגול ביותר בימי הביניים. שם הקטע המתורגם הוא: “אמנות הטרנספורמציה”, ומעתה פיתוח שלי, של רעיונותיו של פרסלסוס: פרסלסוס עובר לדבר על טרנסמוטציה, וההבדל בין טרנספורמציה וטרנסמוטציה הוא טרנססובלימציה: טרנספורמציה היא שינוי, בטבע הכל משתנה, או כלפי צמיחה או כלפי ניוון. טרנסובלימציה היא התמרה, שינוי של חומר גס לחומר עדין (סובליים, משהו שמיימי). ההתמרה שאנו מכירים בתרבותנו היא האמנות, שלוקחת את הסבל הקיומי של האמן ומתמירה אותו ליצירה אמנותית. ואילו טרנסמוטציה היא התמרה שגורמת לשינוי מוחלט, (מוטציה), ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר, מברזל לזהב, מזחל לפרפר.
(מענין לציין, כי פרנץ קפקא גם דיבר על אלכימיה בסיפורו הגאוני על אדם ההופך לשרץ. רק שכאן יש לנו הליך הפוך בתכלית, קפקא מדבר בדיוק על אותו המרחק, הוא רק מסתכל עליו מן הקצה השני של המשקפת, כאומר כי האדם היה פעם נכון וכי הוא עבר תהליך אלכימי של דמוניזציה והפך לשרץ, דומה ליוג’ין יונסקו שאמר שהאדם המודרני הופך לקרנף {הנאצים כמטאפורה לאדם היומיומי}. שניהם מדברים על אלכימיה הפוכה, מה שנאמר כאן הוא שכדי להפוך משרץ או קרנף לאדם נורמלי צריך להיוולד מחדש, זה בעצם אותו המסר).
גורדייף מדבר על כך כי בין בני האדם יכול להיות פער יותר גדול מאשר בין אדם לחיה. על מה כולם (נידלמן, יונסקו, קפקא וגורדייף) מדברים? הם מדברים על כך שלא מספיק להיות חי, יש גם רמות חיים, כמו שאנרגיה יכולה לחיות במוצק (פחם) נוזל (נפט) אויר (גז) או חשמל (אנרגיה אלקטרומגנטית) – כך גם האדם, יכול לחיות ברמות שונות של הוויה. הדרך בה ההוויה עובדת עם המציאות זו התודעה, שינוי ברמת ההויה יביא לשינוי ברמת התודעה. ההוויה מתבגרת התודעה מתפתחת.
לדבר על מצב תודעה, ובעיקר על שינוי במצב תודעה- זה דבר שקשה להסבירו למי שנאחז בתפישה שלא קיים מצב תודעה גבוה מזה שיש לנו. (למה הדבר דומה? לזחל המסרב להאמין שישנם פרפרים).
האלכימיה אולי עסקה פעם באמת בניסיונות מעבדה להפיכת עופרת לזהב, אך האלכימיה האמיתית הייתה תמיד זו של התודעה. אלכימיה זו, אומר פרופסור לפילוסופיה יעקב נידלמן מאוניברסיטת סן פרנסיסקו -היא שיטה ואורח חיים, דרך. היא הייתה קיימת בימי הביניים ומעט אחריהם והיא נוגעת , בצורתה האותנטית, בשינוי שעובר אדם ממצב הרחוק מאוד מן הפוטנציאל שלו, שבו הוא יצור הישן שנת ישרים, מפוזר, בלתי מודע, מלא אשליות ואגו – למצב של עירות, מודעות, חיבור לאמת הפנימית ומיצוי של הפוטנציאל. לזה התכוונו האלכימאים הקדומים כשהשתמשו במילה “עופרת”, העופרת ההופכת לזהב היא כאדם לא בוגר ברמת ההוויה – ההופך לאדם מלא יכולת אנושית, אדם בעל מודעות, אור, הבנה וחוכמה. כל המנגנון, כל שפת האלכימיה היא צופן, הקשור בהשתנות פנימית. השתנות זו היא למעשה התעוררות של יכולות התפישה והתודעה.
אחד מן הביטויים השלמים של ההבדל בין מצב ה”עופרת” ומצב ה”זהב” – מצוי במשל המערה הנפלא של אפלטון:
“ולאחר מכן” אמרתי, “צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתו טבעית, אשר לחינוך וחוסר- חינוך. תאר לך בני אדם שוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי- כניסה ארוך פתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך שלאורכה צייר לך – נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל – הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם”.
“רואה אני”, אמר.
“ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעל חים העשויים אבן ועץ וחומרים מחמרים שונים, וכדרכו של עולם -חלק מנושאי- הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם -ישתוקו”.
“משונה”, אמר, “תמונתך, ומשונים אסיריך”.
“הם דומים לנו”, אמרתי אני; “שכן הגע עצמך; שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה שלמולם, מחמת האש (שמאחוריהם)?”
“וכי כיצד יראו יותר מזה”, אמר, “כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?”
“ומשל הדברים הנישאים (ובולטים מעל החומה?) כלום ירא יותר מצלליהם?”
“מובן שלא”.
“ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שירא, שאלה הם הדברים עצמם?”
“בהכרח”.
“ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?”
“חי זיוס! לדעתי, לא!” אמר.
“ומכל הבחינות אפוא”, אמרתי אני, “יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין בילתה?”
“הכרח גמור”, אמר.
“התבונן-נא אפוא”, אמרתי אני, “בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתיסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם, -מהו, לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מי שהוא יבוא ויגיד לו, שאז ראה הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיון שנתקרב כל שהוא אל היש, והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם, אם יצביע על כל דבר מהדברים העוברים לפניהם, ויכריחו להשיב על שאלתו: מה הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי במבוכה, ויאמן שמה שראה אז – היה אמיתי יותר ממה שהראים לו עכשיו?”
,הרבה יותר”, אמר.
“ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלה בהבחנת הצללים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל עיניו. ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין, – כלום לא יהא לצחוןף ויאמרו עליות שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הנסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על, – לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?”
“בוודאי”, אמר.
,והנה”, אמרתי אני, “את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על כל פרטיו למה שנאמר קודם, המשל את המדור המתגלה לראייה – למשכן שבכלא, ואת אור האש שכוח השמש: ואם תשווה את העלייה למעלה ואת החזות הדברים של מעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום המושכל, תפרש אל- נכון את תקות נפשי, והרי זאת ביקשה לשמוע. ואלוהים יודע אם תקוה של אמת היא; אולם מה שנראה לי, כך הוא נראה. לאחרונה ובדי – עמל תתגלה בתחום המושכל דמות הטוב: וואילו לאחר שתיראה, יבוא רואה לידי מסקנה, שהיא היא לעולם כולה עילת כל מה שהואא נכון ונאה, באשר היא מולידה בנראה את האור ואדוני האור, ודרומת במושכל, ששם היא עצמה הגבירה, לאמת ולשכל ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד לפעול בתבונה, ברשות היחדי או ברשות הציבור,”
“כמוך”, אמר, ,הריני מוחזק בזה גם אני, ככל שיד משגת”.
“הבה, אפוא”, אמרתי אני, “וגם בכך היה-נא מחוזק כמוני, ואל תתמה על הללו שהגיעו עד כאן, משום מה הם מסרבים לעסוק בענייניהם של בני האדם, ותמיד נדחפות נשמותיהם אל על, ושהותשם, שהרי הדעת נותנת שכך הוא, אם אמנם דומה הדבר למשל שהבאנו,.
“ודאי שהיא נותנת”, אמר.
“וכי מה. כלום בכך יש, לפי דעתך, משום תימה”, אמרתי אני, “אם מי שילך מחזיונות אלוהיים לעינייני אנוש, יהא פגום בהליכותיו וייראה מגוחך עד מאוד, אם בעוד מוכה סנוורי, ובטרם יסכין די הצורך לאפילה שם, יהא עליו להתנצח בבתי דין או בכל מקום אחר על צללי הצדק או צללי פסליו של הצדק, ולריב על דך לפי כל דרך בה מצטיירים עניינים אלו בלב בני אדם שמימיהם לא ראו את הצדקה עצמה?”
“שום תימה לא יהיה בכך”, אמר.
מתוך אפלטון, “פוליסיאה”, ספר ז’ עמ’ 421-425. כתבי אפלטון בתרגום י’ ליבס.
מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי שנולדים וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים צלליהם של החפצים שמאחורינו. מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה האש) והיא נמצא מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.
אפלטון אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו – הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם הההכרה שהוא חי בשקר, באשליה. חזונו של סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.
גם ההוגה ההודי פטנג’לי מביע רעיון דומה ב’יוגה סוטרה’ שלו: “אין אנו פוגשים לעולם מציאות אוביקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות”.
השאלה הנשאלת היא, האם אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר’ עקיבא).
פרופ’ יעקב נידלמן אומר, שהטבע כולו הוא השתנות אחת נמשכת. הכל בטבע נמצא בתהליך של שינוי. ההשתנות הפנימית שאנו מדברים עליה היא תהליך השינוי שעובר אדם, ממצב של פיזור וריבוי ואשליות למצב של הוויה מגובשת שלמה אחת, בעלת איכות אחרת. ממצב של חוסר מודעות למצב של עוצמה פסיכולוגית, אנרגטית, ותודעתית. תהליך כזה מתרחש באמצעות חוקים לא ידועים. אפשר רק לומר, שהשתנותו של אדם מתרחשת כאשר הוא מרשה את פעולתו של כוח בתוכו, שיפעל עליו כפי שהינו. כל הדרך, כל התורה הרוחנית משמעותה הוא לעשות עצמך זמין ופתוח למשהו למגיע אליך מבפנים, מתוך עצמך ומהיקום. כל דרך פילוסופית או רוחנית- אותנטית היא תורה של פתיחות, של הרשאה. גם כשהיא חזקה מאוד, מחמירה מאוד, לכאורה קשה מאוד, מטרתה להפוך אותנו לחדירים יותר, רכים ופתוחים יותר בתוכנ ובעצם רקמות גופנו ומוחנו. כפי שכתב לאו טסה:
When man is born, he is tender and weak“
At death, he is stiff and hard.
All things, the grass as well as trees,
are tender and supple while alive.
When dead, they are withered and dried.
Therefore the stiff and hard are companions of death.
The tender and the weak are companions of life.
Lao-Tzu (fl. B.C. 600)
V
טרנספורמציה וריקבון
“ניוון הוא תחילתה של כל לידה… הוא משנה צורה ומהות, את כוחותיו וסגולותיו של הטבע. ניוון הוא המיילד של דברים גדולים מאוד, הוא גורם לדברים רבים להירקב, כדי שפרי אציל יוכל להיוולד, שכן הוא ההיפוך, -הוא מותה וחורבנה של מהות הדברים הטבעיים. הוא מביא עימו את הלידה והלידה מחדש של צורות משופרות פי אלף. ואלו המסתורין הגבוהים והגדולים ביותר של האלוהים, הרז והנס העמוקים ביותר שגילה לבן תמותה”.
מתוך: “דה נאוטרה ררום” מאת תיאופראסטוס פארסלסוס.
פרסלסוס מדבר כאן על הדוגמא הקלאסית של מוטאציה של זרע לפרי, ואומר דבר מענין מאוד, הוא אומר כי הסוכן שגורם לטרנסמוטציה הזו מזרע לפרי הוא הריקבון… כאן אני משליך את הדוגמא של פרסלסוס על מצבו הפנימי של האדם: כדי שההוויה הפנימית של האדם תבשיל (תגיע למצב של פרי) – על האגו (מצב של זרע) שקדם לה -להרקב ולהעלם. וזה המיסתורין הגדול, אומר פרסלסוס, הריקבון הוא ההתחלה של כל לידה, הריקבון משנה את הכל, כפי שהריקבון של מזון בקיבה משנה אותו והופכו לסם חיים עבור הגוף. ריקבון הוא המיילדת, וזה -לפי פרסלסוס – המיסתורין הגדול של החיים. ושוב, אני ממשיך את פרסלסוס, האנאלוגיה של פרסלסוס -לגבי מצבו הנפשי והקיומי של האדם, היא שהאגו צריך להרקב ולמות. האגו הוא הנפש של הילד, שכמו הזרע צריך -בדרך אל הבגרות- להרקב כדי שמתוכו יצמח פרי ההויה של האדם הבוגר. אך האגו לא רוצה למות, והוא ממשיך להיפגע ולהעלב, הוא מתפרץ ונכנס למאבקי כוח, ונכנס ללחץ ורוצה שיאהבו אותו. זהו מצב של ילד, שעדיין לא מעוצב, מצב של יצרים ורגשות היוליים, לא ממוגנטים עדיין על ידי משהו גדול יותר.
כפי שהמזון בזרע הוא התשתית להתפתחות ועיצוב הפרי, כך היצרים והכוחנות והפנטסיה באגו של הילד הם מזון לצמיחתה של הוויה בוגרת מגובשת (מרכז כובד קבוע ובלתי משתנה. מרכז מגנטי, כפי שקורא לזה גורדייף). לילד יש אגו, לבוגר אמורה להיות הוויה קבועה ובשלה. לילד יש ‘אני’ לבוגר אמורה להיות ‘עצמיות’. הילד משחק ומשקר -כדי להעצים את האגו שלו, (שרידות). והבוגר אמור ליצור ולשמור על אותנטיות- כדי להיות בקשר אינטימי עם העצמיות שלו, (יצירתיות).
ואיך נהרס האגו? ובכן, מה שהורס את המירקם של הזרע וגורם לו להירקב הם מים. מה שהורס את המרקם של חומר אורגני, חלב, בשר, לחם – הוא אויר (לכן אריזות ואקום בסופרמרקטים). ומה הורס את האגו? אמפטיה וחום אנושי… כן, בתרבות האנושית, למדנו לבודד את האגו מזרם החיים: לובשים מסכות ושיריונים, והאגו שורד, אך הוא צריך להירקב על ידי הזרמה של תחושות, יצרים וחום אנושי, כל אלה הם לאגו כמו מים לזרע, או אויר לחומר אורגני. אנו חיים בחברה קרה, תחרותית, לא אישית. מצב זה משמר את האגו כזרע עקשן, שבמקום להיות המבוא לקראת העיקר, הוא הופך לש. ג. שבמקום לכוון מבקרים אל מפקד המחנה, הוא משחק כאילו הוא מפקד המחנה וחוסם אותם מלהגיע אליו.
“שפיות אמיתית כוללת –בצורה זו או אחרת – את התמוססותו של האגו הנורמלי, העצמיות המזויפת הזו המתאימה עצמה למציאות החברתית המנוכרת שלנו: (כך שמתוכו- (ג. ב. י.) יצמח מתווך פנימי ארכיטיפי של העוצמה הקדושה, ודרך המוות והלידה מחדש הזו ודרך מיסוד מחדש של אגו-מתפקד מסוג חדש, האגו הוא עכשיו משרת של הקדושה ולא עוד הבוגד בה”.
ר. ד. ליינג
שינוי מצב התודעה
פליסיטאס גודמן, פרופסור לאנתרופולוגיה תוהה מה בדיוק קורה כשאנו משנים את מצב התודעה שלנו. ובכן, אנו כנראה נוכחים במציאות אחרת. אך אז מתעוררת השאלה: מה זאת מציאות? אלפיים שנה ניסו פילוסופים אירופיים לענות על שאלה זו ומעולם לא הגיעו לכלל הסכמה.
המיסטיקן טוען, שישנה מציאות שאין אנו יודעים מה היא – אבל אנו יודעים שיש לה פנים רבות ורמות שונות. ישנה המציאות היומיומית וישנה המציאות האמיתית, לתוכה אנחנו נכנסים במצב תודעה גבוה. המחשה יפהפיה לכפילות של המציאות באה לביטוי בפסלון מקסיקאי מקסים, בשם הטלסיטילקו, שההוא בן 3,500 שנה. זו דמות אנוש קטנה של אשה בעלת פרצוף כפול. בפרצוף אחד היא מביטה במציאות אחת, ובפרצוף השני היא מביטה במציאות האחרת. חלק מתפקידו של השאמן בתרבויות שיבטיות היה להגיע אל המציאות האחרת כדי לתקן שם את מה שהתקלקל במציאות היום-יומית.
השאמאן או המורה הרוחני האותנטי -הם אנשים המחוברים להוויה האותנטית שלהם ופתוחים לכוחות גבוהים יותר. יש בידם לגרום למה שנראה כנס, אך למעשה לא קיימים ניסים במובן של הפרת חוקים, קיימים רק חוקים גבוהים. הכל כפוף לחוק, אפילו אלוהים.
אפשר להבין תורה רוחנית כמעין איסטרטגיה, מערכה כנגד האשליה של האגו, האסטרטגיה המובילה את האדם אל השינוי. האיסטרטגיה הזאת יכולה ללבוש צורות שונות, יש דרכים רבות: הסופים, הזן בודהיסטים, ההוגים הנוצרים, ואפילו חז”ל עסקו בזה:
“עשית רצונך כרצונך –
לא עשית רצונך כרצונו.
עשית רצונך שלא כרצונך-
עשית רצונך כרצונו.
רצונך שתמות –
מות עד שלא תמות.
רצונך שתחיה-
אל תחיה עד שתחיה”.
ר’ יהודה נשיא, אבות דרבי נתן, נוסח ב’.
אך למרות ריבוי העוסקים בכך, רעיון השינוי של מצב התודעה – לא היה מעולם פופולארי. מיסטיקנים והוגים אמיצים ויחודיים כמייסטר ארקהאט או גרגורי פאלאמוס מדברים באופן חזק וברור על הקשר שבין רוחניות לבין ההוויה הפנימית של האדם. ארקהרט מדבר על היכנסות פנימה, עמוק פנימה, שם ניתן למצוא את המקור של הבריאה, את האלהים שבפנים.
גם בימינו מגיעים מלומדים מן האקדמיה לרעיון המיזוג הזה. הזכרתי את פרופסור נידלמן מסן פרנסיסקו. (*Needlman Jacob,The New Religion,N.Y., Pocket Books, 1972) , וגם דנה זוהר מאוניברסיטת אוקספורד מזכירה את אותה היכנסות פנימה של ארקהראט. זוהר אומרת, כי אחת הבעיות העיקריות של הדתות הממוסדות במערב (בעיקר של הנצרות), היא התפישה המבוססת על אמונה בגואל שמגיע לעולם מבחוץ ומביא עימו מסר מבחוץ. אלוהים של הדתות הממוסדות הוא ישות הבאה מבחוץ ונכפית על האדם מבחוץ.
אולם לא רק בדת הממוסדת אנו מוצאים את הגישה הזו. למעשה כל הרוח המערבית למן המאה ה17-, נסבה סביב הפנייה מבחוץ: גישה זו התעצמה עם פיתוח המודל הניוטוני, בו הופרדה התודעה מהעולם הפיסי. העצמי, שאנשים החלו מתרכזים בו- נעשה מוגבל יותר ויותר. מהו העצמי הזה? האם אין לו שום קשר לטבע? אין לו שום קשר לעולם הפיסי? העצמי נעשה דבר קטן, מבודד, זעיר וחסר חשיבות, ועם זאת, אנחנו משליכים עליו את כל יהבנו כמקור לאמת כולה.
* * *
” אם פעם אחת טעמת את המעוף, לעולם תדרוך על האדמה עם עיניך נשואות השמיימה, מכיוון ששם היית, ולשם תרצה תמיד לחזור”.
ליאונרדו דה וינצ’י
מהפכת תיאורית הקוואנטים:
אחת המהפכות המעניינות ביותר בתפישת המציאות התרחשה במאה הזאת, עם גילוי פיסיקת הקוואנטים. כותב על כך פריופ קאפרה בספרו “הטאו של הפיזיקה” (הוצ’ רמות, 1996, עמ’ 70) :
…” משאנו חודרים אל החומר, הטבע אינו מגלה לנו אבני בניין בסיסיות’ נפרדות, אלא מופיע כמארג מורכב של יחסים בין חלקים שונים של השלמות. יחסים אלה בכל מקרה כולללים את הצופה. הצופה האנושי הוא החוליה האחרונה בשרשרת של תהליך התצפית, ותכונותיו של עצם אטומי כלשהו ניתנות להבנה רק במונחים של יחסי גומלין בין העצם לבין הצופה. משמעות הדבר היא שהאידיאל הקלסי של תיאור אובייקטבי של הטבע אינו תקף עוד.” כלומר מה שמלהיב בדגם הקוואנטי החדש הוא שהוא מסיר את החיץ שבין האדם הסוביקטיבי ובין העולם וטוען שלא ניתן ללמוד את העולם בלי להתיחס למי שלומד אותו וכי שיעור הקליטה ואופן הקליטה של העולם עומד ביחס ישיר למי הוא הקולט.
קאפרה מוסיף ומסביר כי התפיסה הקוואנטית גם מצמצת את הפער ומנסה למחוק את הנתק בין הגוף לנפש, בין החומר לרוח: “בפיזיקה מודרנית נחווה אפוא העולם כשלמות דינמית בלתי נחלקת הכוללת תמיד ובהכרח את הצופה. בחוויה זו המושגים המסורתיים של מרחב וזמן, של עצמים בדידים ושל סיבה ותוצאה, מאבדים את משמעותם. חוויה כזו, מכל מקום, דומה מאוד לזו של המיסטיקנים מן המזרח. הדמיון הופך משכנע בתורת היחסות ותורת הקוונטים, ומתעצם עוד יותר במודלים ה’קוונטום-יחסותיים’ של הפיזיקה התת-אטומית מקום שבו מתאחדות תיאוריות אלו ויוצרות את ההקבלות המדהימות ביותר למיסטיקה של המזרח.” (שם, עמ’ 82)
המדע הקונווציונלי מתייחס בזילזול לתורות נפש ורוח קדומות. כמי שרואה עצמו כנושא את נס הקידמה והנאורות- ראה המדע את רעיונותיהם של תורות הנפש הקדומות כפרימיטביים וילדותיים עד שבאה תורת היחסות ובעקבותיה פיזיקת הקוואנטים וסדקו סדק רחב בנחרצות הזו.
רעיונות ישנים כמו הגנוסטיקה או הקבלה יהודית, שבהן שוב המסע הוא מסע של גילוי עצמי- לא נראים מופרכים לחלוטין דרך המהפכה של תורת הקוואנטים.
המקובלים אומרים שהכרת העצמי היא הכרת האלוהים וכל הבריאה שברא. כך גם ההינדים, למשל בקטע הבא הלקוח מן האופנישדים:
“הוא אשר משכנו בכול הדברים
ועם זאת שונה הוא מכולם,
הדברים אינם יודעים אותו,
גופו הוא הדברים עצמם,
הוא המנחה את כל הדברים מתוכם-
הוא נשמתך, המנחה הפנימי,
הנצחי”. (BRIHAD-ARANYAKA UPANISHAD 3.7.15- ).
הבנה זו שונה לחלוטין מזו העולה מתוך הדגם הקרטזיאני-ניוטוני, המדבר על עצמי קטן ומבודד.
כל זה נובע מיישום הפיסיקה הקוואנטית על התודעה, זו הליכה אחורה, או אולי בעצם לפנים, לעבר פרשנות מחודשת של המיסטיקנים הקדומים, אלה שדיברו על אפשרות של מצב תודעה שונה, מצב הוויה שונה – מזה הרווח.
אך המצב השורר, זה של המדע הקיים, של הפיזיקה של ניוטון, של התרבות החמרית בה אנו חיים: מבוסס בעיקר על מוטיבציה של צרכנות: אנו מכורים לצרכנות, כל הזמן צורכים כדי לקבור את הריקנות של ההויה בפנים. כל חטיבת הצריכה של האדם הפכה למרכז הכובד הקיומי שלו, ,ככל שמה שאדם צורך הוא גס ואלים יותר – הוא צריך ממנו יותר, וככל שהוא צריך ממנו יותר – כן יהא החומר גס ואלים יותר. – דבר זה מודגם בתחום האוכל: בצריכת מאכלים שהם דלים בערך התזונתי אולם מלאים בגירויים למיניהם, למשל המבורגר וצ’יפס, זה מזון גס מהיר ומעורר תגובה מהירה וחזקה, ואדם צורך אותם לעתים קרובות יותר ויותר והוא צריך הרבה מזה וכל הזמן עליו לעלות את כמות הגירוי כדי שיהיה שקט בקיבה. -כך ברמת המזון המוצק וכך גם ברמת המזון הנפשי, ברמת הרשמים שאנו צורכים מבחינת תחושה רגש ומחשבה: אנו צורכים מוצרי תרבות כגון: ספרים, סרטים, מוסיקה וכו’ – שהמכנה המשותף שלהם הוא מידיות, זמינות, גירוי, וכו’ -וכל זאת כדי שיהיה שקט בתת תודעה, כדי שלא יעלו משם קולות של ספק, פחד, חוסר וודאות ואימה.
ברמה זו, ברמה של העופרת, או של הפיזיקה הישנה – הצד הגברי מקבל הדגש, הצד הנשי, נדחק למילוי תפקידי דקורציה ותמיכה. לאחר הקפיצה הקוונטית, או המטמורפוזה האלכימית, הצד הנשי נגאל מן הקיפוח, ובמקום האדרה של יוזמה ופעילות – מה שבא לפוקוס זו יצירה , לידה וצמיחה, השייכות לאתוס הנשי.
ובניגוד להמולת השוק של האתוס הגברי, המרחבים הקוונטיים מלאים בשלווה, המיקוד הוא בחלל הפנימי ולא בעשיה חיצונית.
אישה שהיא אישה במובן העמוק, הפנימי, והמהותי של המילה , יש בה אצילות טבעית. ולאצילים – נהוג לקרוא: אלה עם הדם הכחול, וזה מענין, כי כחול הוא שלוה, כחול מרגיע, בעוד שאדום הוא מלהיט, אגרסיבי, וחם.
התרבות שלנו היא גברית, חמה והיות שהיא גם דומיננטית (תכונה של הדם ה’אדום’…) היא לא נותנת לנשיות לצנן אותו, אלא להיפך מלהיטה גם את מה שאמור היה להיות ‘שקט נשי’, זה של קבלה והקשבה פנימה.
ולהיות במצב של שלוה פנימית – של דם שקט ולא סוער -זה בעצם להיות כמו מגנט.
במצב של דם רוגש וסוער- זה כמו פיסת ברזל או מתכת שבה כל החלקיקים פונים לכיוונים שונים – בעוד שבמגנט כל האטומים פונים לאותו הכיוון, זה המשמעות של מגנט, כל האטומים ‘זורמים’ לאותו המקום,לאותה המטרה…
כל הענין של להשקיט את הדם זה לעבור ממצב של מתכת למצב של מגנט, זו האלכימיה של הדם -דרקון, שהיא מחצית מכלל האלכימיה של התודעה. (המחצית השניה היא האלכימיה של הרגש-מוסטנג.).
ההשוואה של הדם השקט למגנט היא מעניינת מפני שלמגנט ישנם שני קטבים ואם מרכז הכובד עובר
לקוטב הגברי , לYang- החם, זה מפיל את כל המערכת לרמה הפיזית כלומר הנפילה מהמגנטי לרמה הפיזית היא תמיד לתוך הרמה החמה, דרך הפלוס. העלייה מהרמה הפיזית למגנוט היא תמיד דרך שיכוך החום והלחץ, והעצמת הקוטביות הנשית -יינג- הנגטיבית, דרך המינוס. ודרך הקוטביות הנשית, יכול היקום להיכנס ולצאת. מערכת פתוחה היא מערכת שהקוטב הנשי, הקולט, זה הנגטיבי- הוא הקוטב החזק. בעולם שלנו בגלל שהקוטב הנשי הוא הקוטב המדוכא והגברים הם אלה שהם פעילים , הקוטב הנשי נאנס על ידי הקוטב הגברי, כך ביחסי גברים נשים וכך בעולם בו אנו חיים, כל שרך ועדין ומופנם ואוצר בחובו תהליכי הריון יצירה ולידה – נרמס על ידי מה שבוטה מוחצן וכוחני.
לכאורה, אחת הדרכים לנסות ולהתמודד על הדומיננטיות הזו של הקוטב היאנגי, הגברי, היא הרוחניות, המיסטיקה, העידן החדש, כאילו שחיים בעולם של אהבה, ורכות וכו’ יהוו אנטי תיזה ושיכוך לעולם הגברי, הקשה והאגרסיבי. אך זו אשליה, כי שם קל ליפול למצב של רומנטיקה -מיסטית. כלומר במקום שהנשיות תבשיל ותצא במלוא עוצמתה אל העולם, היא נסוגה פנימה אל עולם של פנטסיות וחלומות רומנטיים, שזו הבריחה הקלה מהתמודדות עם העולם החומרי הקשה שבו אנו חיים, וכל זאת במקום לפגוש בפנים את המהות הנשית האמיתית, לשחרר את כוחה ועם זה לצאת החוצה ולהיות.
כך שהריחוף הזה אינו עליה לרמה מעל הרמה של העופרת, היא התבססות באותה הרמה תוך עטית לבוש של קדושה ורוחניות, הריחוף הטוב והאוהב הזה הוא המצאה של פנטזיונר נואש הכבול בממלכה החמה והיאנגית (גברית). ומפרנס בתוך עצמו את האשליה על רוחניות. אך ברוחניות אמיתית – הבסיס הוא תמיד המהות הפנימית, ממנה יוצאים כדי לפגוש את המציאות כמות שהיא, קוהלת וחנוך לוין -בהתגלמותם, ולא רק שזה לא מפריע לרוחניות -זה נותן לה דלק. (ראה מסה על ‘אש החיים’).
ישנם אנשים שחושבים שהם מיסטיים, אזוטריים ורוחניים או מאמינים שהם בדרך לזה, והחיים במין בועה רומנטית ובעצם מדחיקים את המציאות של הדמונים הפנימיים שלהם.
אדם שחי בתוך הפסבדו-רוחניות הזו מתנהג כאילו שכבר נגאל, (או שהוא בדרך), ואז יש את הבעיה הזו של כביכול – קדושה, וצדקנות ואהבה לכל יצור חי – בשעה שהאדם הרוחני האמיתי שחי באצילות קרירה -יכול להיות אדם אכזרי למדי , כי הוא פשוט לא צריך להתיפייף ולהתנהג באופן רומנטי, הוא רוחני מבפנים, כי הוא פגש את המהות שלו ונגאל מבפנים.
קל לטעות באדם כזה ולחשוב שהוא חלש – מפני שהוא נראה פשוט אדם שהולך בשקט וכו’, אולם זו תהא טעות חמורה, ומדובר פה בעצם באדם, שמזכיר במראה האפור והשקט שלו את הפרש הבודד מן המערב הפרוע, רוכב על איזו פרדה וכובע רחב שמוט על העיניים, לא מגולח ונראה שעוד מעט הוא פגר – אולם מי שמתייחס אליו שכזה, זאת אומרת שמתייחס לאדם שעוצמתו בהוויתו הפנימית, ולא בשטיקים חיצוניים והמתייחס אליו כעובר בטל – עושה טעות חמורה ואולי את טעותו האחרונה; מפני שלאדם שחי באינטמיות עם המהות הפנימית שלו – אין בעצם מרווח מהרגע בו נמנם על הפרדה שלו עד לרגע שבו אקדחיו נמצאים אצלו בידיים, הוא כל הזמן ערני לחלוטין בשקט שבו בפנים וזה רק החלק הפיזי שלו שישן על מנת לא להפריע לערנות של הוויה הפנימית- להבזיק החוצה. אפשר לראות את זה אצל יוצרים גדולים, למשל, דויד גרוסמן, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, יהודה עמיחי, פנחס שדה, ש”י עגנון, ועוד, הם אינם משתדלים כלל להשקיע בוווליום שבינם לבין איש שיחם, כי הם מושקעים במרווח שבין הוויתים הפנימית לתודעה שלהם.
אך זו בעיה עם אנשי מהות, מפני שכשהם מגיבים הכוח הוא הרבה יותר גדול ממה שיכול אדם שממוקם במסכות או במשחקי תפקידים, או בפנטסיה – להפיק, מפני שזה כוח אשר הולך ממהות למהות (מן המהות של אדם אותנטי – למהות של אדם לא אותנטי), ובאיזה שהוא מקום זו פצצת עומק: האיש של ההויה הפנימית פשוט שומט אותה דרך המים של התודעה של הזולת, אל תוך תת תודעתו, שומע נקישה קלה – אולם ההרס הוא עצום.
במצב של שלוה נפשית שזה מצב בו מרכז הכובד של האדם מצוי בצד הנשי של חייו -של חיבור למהות הפנימית – אדם מודע למה שקורה, הוא מודע לתהליכים פנימיים, ער לחצי מודע שבו. לעומת זאת במצב בו מרכז הכובד מצוי מחוץ לאדם, בצד הגברי, הלחוץ והמתאמץ -האדם מודע לתוצאות סופיות בלבד, לא לא יודע מה קורה אצלו בחצי המודע.
האדם של ההויה מצוי במטבח של עצמו, עסוק בתהליכי בישול והכנת אוכל. ואילו האדם המצוי בגלות של הקליפות החיצונית של חייו (רמת תודעה נמוכה) מצוי בחדר האוכל והוא אינו מבין איך החלק הפנימי שבו טורף לו את הקלפים ומביא לו קישוא מפוחם במקום דליקטס וגורמה. וזה קורה מפני שהחלק שבשעה שהאדם ממוקם בפרסונה, בצד המציג ושוחר הבידור – הצד היותר אותנטי שלו מתנהג כמו ילד מפונק ודורש את אונקית הבשר שלו, בשעה שאני המתורבת חולם אודות חזית אחת – בחדר האוכל, בא הילד האגואיסטי – והופך את המטבח לזירת שעשועים אחת גדולה. ואז האני המודע ( כביכול) מקבל שוק.
במצב של חיים אשלייתיים, במצב של הימצאות בעטיפה החיצונית של העצמי והחיים – ישנם שני קטבים של הולכת שולל עצמית, הקוטב האחד הוא הקוטב הרומנטי הקוטב הרומנטי הוא הקוטב בו דובר עד כה, כאמור – זה הקוטב של צרכני המיסטיקה בגרוש, קריסטלים, אסטרולוגיה ביום שישי בעיתון.
והקוטב השני הוא הקוטב של ה’בן זונה’, והקוטב של הב. ז. הוא הקוטב של ‘אנשי המכירות’, כאן יש את להנדס ולהיות מנהיג, לדפוק את החיים ולגרום לאנשים לעשות דברים שהם לא היו עושים ללא הדומיננטיות שלך – אדם מביא עצמו למצב הזה ובזה קובר את החיים הפנימיים שלו ללא כל צל של ספק – בדיוק כמו שלהיות רומנטיקן זה אומר לקבור את החיים הפנימיים, כי בשני המקרים מגיעים למצב שהכל שם עבור האדם, והאגו, כן האגו הוא הכל. וגם כך וגם כך – אונסים, רק שכך אונסים את המערכות הנפשיות על מנת שיתנהגו במצב פסאודו רוחני, שזו רוחניות רומנטית, וכך – אונסים את המציאות על מנת שתיתן לאדם את מה שיש בתוכה. במצב הראשון אונסים את הפנים, במצב השני אונסים את החוץ, כך או כך זה אונס. שלמה שוהם קורא לקוטב הרומנטי – קוטב מאחד ולקוטב הדומיננטי – קוטב מפריד, האחד בורח על ידי רצון להתאחד עם העולם ובכך להעלם ולישון, הקוטב השני – המפריד – בורח מן המהות של החיים על ידי בליעה של האחרים, וכך הוא לא חש את המציאות בנפרד ממנו, ממהות אינדווידואלית אחת לאחרת. כך שאיש המכירות האונס את המציאות כדי לדלות מתוכה את התכשיטים אינו בכלל אדם חזק. הוא סך הכל פוחח ופרחח קטן, הוא יכול לחשוב שהוא בן אדם רע או קשה, אבל באמת הוא לא מסוגל להגיע למצב של נקמה אן אכזריות, כלומר איש המכירות המגעיל ביותר הוא בן אדם בינוני, ללא עוצמה; כמו הרומנטיקן, כך איש המכירות, שניהם קטבים לאותו מטבע, שניהם אנשים קטנים שמשחקים אותה בגדול אבל שניהם כלומניקים.
ועם זאת בשניהם ישנו גלעין פנימי של אמת, שכוסה בשומן.
הרומנטיקן, המאחד,- צופן בחובו את הניצוץ של אהבה לעולם מלא במסתורין והרמוניה קוסמית.
ואיש המכירות, המפריד -צופן בחובו את האכזריות, כן האכזריות.
שניהם מחוברים למהות שלהם , רק שזה עדיין ברמה אינפנטילית.
מי שחי בנפרד מן המהות שלו לגמרי – זה הזעיר בורגני, האזרח הקטן מחוק הפרצוף, שמכר את הרומנטיות ואת האכזריות בעבור נזיד העדשים של השאננות, האירגון והבטחון של חיים מסודרים.
קרלוס קסטניידה בספרו “כוח השקט” מקדיש לעניין זה מספר עמודים ומדגיש מדוע זה חשוב להיות אכזרי ולשחרר את האכזריות מתוכך.
כלומר, לבוא לאנשים במוסך ולדפוק אותם במכירות וכו’ זה בינוניות, אבל להיות מסוגל להתמודדות אמיתית, שייך לעולם של ההוויה, כי אריה מסוגל לקרוע חיה לגזרים, או נמר אולם הם לא עושים את זה על-ידי כך שהם ‘בני זונות’, הם פשוט עושים את זה על-ידי כך שהם הולכים עד סוף העולם עם הטבע. וברגע שאדם מגיע למצב של חיבור להוויה הוא לא עובד על פי פרק זה או אחר בפירקי אבות, או היד החזקה של הרמבם. אולי זה מה שניטשה התכוון בלהיות מעל לטוב או לרע, האדם במצב כזה הוא פשוט עושה מה שצריך.
סך הכל ‘הינדוס’ או מניפולציה, זה דבר נורא, אבל יחסית קל יותר להגיע לזה מאשר להעביר את זה תהליך אלכימי ולהיות מה שצריך אפילו עם זה אומר לשחרר מבפנים כוחות קשים ולא מתפשרים.
קל להיות רומנטי, קל לעשות מניפולציות, קל מאוד להיות אזרח שעושה מה שהקונווציה החברתית מכתיבה, אך הכי קשה להיות אותנטי, ואותנטי בוגר, לא אותנטי ילדותי. להיות אותנטי בוגר אומר: לתת לאנשים את האמת של עצמך ולהביא אותם למצב שבו הם יהיו ראויים לאמת של עצמך, אבל לעשות ‘הינדוס’ זה פשוט סרסרות, כלומר לעבוד במקום אחד ולגרום לדברים בעל כורחם להיות דברים אחרים, זה שיא הדרדור האנושי וכל רמות השיווק, המכירות, הפרסום ויחסי ציבור סובבים את הוקטור הזה וכל מי שעובד בזה עובד על הוקטור של ההינדוס, כל הפרסום הוא הינדוס, כל איש מכירות טוב הוא ‘בן זונה’ והוא לא יכול להיות כזה אם הוא לא ‘בן זונה’.
עכשיו אנחנו כמובן מחונכים -באופן לא פורמלי – כי אדם- על מנת ‘להסתדר’ בעולם בכל הרמות- צריך לעבור את הקטע של איש המכירות, אבל סך הכל זה דבר מתועב.
ואם אדם מצליח להגיע לעוצמה פנימית, הוא אינו זקוק לדברים הללו, אם צריך הוא יכול להיות אסרטיבי במידה שלא תאומן, ומה שמענין הוא שכשאדם של ההויה חושף את העוצמה האסרטיבית ההטמונה בו – האנשים שסופגים את זה לעולם לא יסלחו לו – וזה מוזר, מפני שאנשים באיזה שהוא מקום התרגלו לקבל הינדוס, ותמיד ישנם אנשים חזקים מהם המאכילים אותם חרא והם יסלחו להם על כך, ישנם סרסורים שמורידים אנשים לזנות נפשית – ואנשים סולחים להם על כך מפני שזה מקובל. .
אבל יבוא אדם אחד מפוקח וער שבא מן המהות הפנימית ולא מן הקליפות, וידחוף לתוך הגרון שלהם את השטויות והחרא של עצמם לא כי הוא ‘בן זונה’ אלא פשוט מפני שהוא אכזרי במובן הטהור של המלה, מפני שהוא אינו סובל עיוות וחוסר צדק ואותם אנשים לא יסלחו לו כל ימות חייהם.
אכזריות נוגעת במהות של האדם, בעוד שהינדוס, מניפולציה, שיווק – נוגעים במשחקי האישיות. האכזריות היא לא משחק- היא אמת, ‘המהנדס הבן זונה’ פשוט משחק ברגשות של בני אדם.
* * *
“במצבם הלא מושלם – חשבו בני האדם שהם ערים בשעה שבאמת הם נעו במצב של שינה היפנוטית.הם חשבו שיש להם כוח רצון, אבל לא היה להם כוח רצון. הם חשבו שהם חופשיים, אך באמת הם היו עבדים. הם חשבו שיש להם ‘אני’, אך לא היה להם ‘אני’ אמיתי, רק ריבוי של של עצמיויות קטנוניות, בעלות תשוקות שונות, ומטרות שונות.
במצב זה -של “ערנות מתוך שינה”- מסעם של בני האדם, מלידה למוות, הוא על גבי ספינה של שוטים. הקברניט היה ישן, ההגאים שתויים, והנווט שכח את מטרת הנסיעה. כל שוטה על הספינה היה יכול לדחוף את את ההגאי הצידה ולנסות לנתב את הספינה. גם מדינות גדולות היו נתונות לחסדם של השוטים כפי שהיו אינדווידואלים, גברים ונשים. הטיטניק הטכנולוגית, שהיא החברה המודרנית, שעטה במלוא המהירות קדימה לתוך הערפל, אך אף אחד לא נמצא בשליטה. במצב זה, זה לא מפתיע אם הספינה תפגע בסלע, או בקרחון. הדבר המפתיע הוא שהיא בכלל ממשיכה לצוף”
רוברט דה רופ מתוך: SELF COMPLETION
(דה רופ היה תלמיד של גורדייף וכאן הוא מביא כמה רעיונות חשובים של גורדייף, כולם משרטטים את מצבו האמיתי של האדם המודרני, ללא הקפיצה הקוואנטית, או המטמורפוזה האלכימית, מצב שסביבו טווים קברניטי החברה תפאורה כל שהי, אך במהות – זו האמת הנוראה על מצבו המהותי של האדם המודרני).
. האלכימאים הקדומים האמינו כי ניתן לשנות את מצב התודעה (הרמה הרוחנית) של האדם למצב תודעה גבוה יותר (רוחני יותר). למצב התודעה השגור והקיים הם קראו -עופרת, בעוד שלגבוה, זה שאפשר להגיע אליו רק לאחר עבודה – שלאחריה טרנספורמציה- זהב.
עופרת וזהב – במקרה זה -מהווים סימבולים למצבים של התודעה, למצב הוויתו של האדם.
לדבר על מצב תודעה, ובעיקר על שינוי במצב תודעה- זה דבר שקשה להסבירו למי שאינו שם, או שדוגל בקונספציה שמצב התודעה הנוכחי של הרוב הוא מצב התודעה היחידי, ולשם הסבר יש צורך במשל, באנאלוגיה, בסימבול.
מאז ומתמיד חיות היוו סמלים שאיפיינו מצבים נפשיים ותודעתיים. האריה סימל מלוכה, גבורה ואומץ לב. הנחש -ערמומיות, חמקנות, חוסר יושר. השועל – פקחות וזריזות. היונה – תמימות ונייטרליות. העורב – רוע. הינשוף – חוכמה. הכלב – נאמנות.
ומבין כל הסמלים הללו, ישנם מספר סמלים שהם כבר סמלים ארכיטיפיים-מיתולוגים, כמו למשל חרמש הסהר שמופיע על בחלק גדול של הסמלים של המזרח. או החתול, הקוף, הברווז, והעיט -המופיעים בצייורי מצריים העתיקה. ואכן במיוחד במצריים העתיקה ובתרבויות פאגניות שלפני הספירה ישנו מקום רב לחיות כמסמלות תכונות אנוש ומצבי קיום ותודעה).
ספר זה עוסק ב3- חיות: דרקון, מוסטנג (סוס פרא), והנשר. שלושתם מיצגים את מצב התודעה הנמוך. וכדי להסביר למה אני מתכוון בכתבי: ,מצב תודעה נמוך’ אני נזקק למודל של גורדייף: (* חיפוש אחר המופלא. פ. ד. אוספנסקי. שוקן. 1979. עמ’ (154 -155. במודל זה 4 מצבי תודעה. שלושת החיות מיצגות את מצב התודעה השני, שהוא מצב העירנות הרגילה (המתקיים באדם רגיל מרגע שהוא מקיץ משנתו ועד שהוא הולך לישון). שני מצבי התודעה שמעל למצב העירנות הרגילה אפשריים רק לאחר עבודה על כל אחת מן החיות (כפי שיפורט בהמשך הספר). והנה ההסבר כפי שהם כתובים בספרו זה של אוספנסקי, בעמ’ הנ”ל: “ישנם בסך הכל ארבעה מצבי תודעה אפשריים לאדם. אך האדם הרגיל… חי רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר. שני מצבי הודעה הגבוהים הם מעבר להישג ידו, ואף כי אפשר ליהיו לו נצנוצים של מצבי תודעה אלה, אין בכוחו להבינם, והוא דן עליהם מנקודת מבטם של אותם מצבי התודעה שבהם הוא שרוי בדרך כלל. שני מצב התודעה הרגילים, כלומר: הנמוכי, הם ,ראשית, השינה, במלים אחרות: מצב סביל שבו מבלה האדם שליש ולעילים קרובות מאוד מחצית מחייו; ושנית, המצב שבומבלים בני-אדם את מחלק האחר של חייהם, שבו הם משוטטים ברחובות, כולבים ספרים, משוחחים על נושאים נשגבים, נוטלים חלק בפוליטיקה, הורגים זה את זה, מצב הנחשב בעיניהם לפעיל”… “מצב התודעה השלישי של האדם בור דכירה של עצמו, או תודעה של עצמו, תודעת הוויתו. מקובל לחשוב שמצב תודעה זה שלנו הוא, או שאפשר שיהיה שלנו אם נרצה בכך. המדע והפילוסופיה שלנו הלעלמו הן העובדה שמצב תודעה זה אינו ברשותנו ושאין בידנו ליצור אותו בתוכנו על ידי תושקה או החלטה בלבד.
מצב התודעה הרביעי מכונה מצב התודעה האוביקטיבית. במצב זה בידי האדם לראות דברים כמות שהם”… “הדרך הנכונה היחידה אל התודעה האוביקטיבית היא באמצעות פיתוחה של תודעת עצמנו”.
עד כאן גורדייף על שני מצבי התודעה הנמוכים והשניים הגבוהים. בשניים הנמוכים היצר הרגש והמחשבה עובדים על הפאזה הנמוכה, הם יכולים לעבוד על הפאזה הגבוהה ואז הגוף היצרי (הדרקון ימות) יהפוך לגוף אסטרלי. הגוף הריגשי (המוסטנג היפוך לסוס מאולף רתום למושכות) יהפוך לגוף ריגשי גבוה, והגוף המחשבתי (הנשר במקום לעוט על גויות ימריא לשמיים) יהפוך לגוף מחשבתי גבוה, לפי גורדייף – הגופים האסטרלי, הריגשי הגבוה והמחשבתי הגבוה -שייכים רק לאדם הנמצא באחד משני מצבי התודעה הגבוהים (שלוש וארבע).
ספר זה מציג גישה האומרת ששלוש החיות הללו צריכות לעבור תהליך כלשהו ואז האדם יעבור למצב תודעה גבוה יותר. הדרקון המיצג את חיי היצר – את הדחפים והתשוקות הבסיסיות היותר ארציות. הגישה הרוחנית אומרת שיש להלחם והככניע את הדרקון ולא לתת לו להרים ראש, אחרת יטרוף את האביר בדרך אל בת המלך-הנסיכה (ראה בהמשך סיפורו של ר’ נחמן מברסלב: ” מעשה באבדת בת מלך”). המיקום הוא באזור החלציים ובבטן, שם נטושה המלחמה הראשונה.
השלב הבא – המוסטנג, סוס הפרא, המייצג את הרגשות, שכסוסי פרא -משתוללים עם כל גירוי, בלי מטרה, כיוון או תכלית. את המוסטנג יש לרסן, לאלף, ואז לרכב עליו כדי להגיע למחוזות הרוח. המיקום בגוף האדם הוא באזור החזה והצואר.
השלב האחרון הוא הנשר הממייצג את חיי המחשבה החזון והאינטליגנציה – שכולם בפוטנציה עד שהנשר יפסיק להיות ניזון מפגרי ההויה הפצועה של האדם, חלקים בנו הנפצעים ונהרגים מתאונות בתחומי הדחפים והמאווים של האדם שהם ללא גבול, ללא רסן ולוקחים אותו למקומות קשים ומסוכנים לנפש. ואז יהא אפשר להמריא איתו אל עללזוית שרואה את הדברים מנקודת על גבוהה ורחבה יותר. המיקים בגוף הוא אזור הראש.
לאדם המערבי – המודדני זה אולי נשמע מוזר כי התרחשויות נפשיות יש להן מיקום פיסי בגוף. אך לא כן בתרבויות קדומות יותר שאצלן גוף ונפש היתה התרחשות אחת, אין דרך לדבר על צמיחה רוחנית מבלי להתיחס לקשר הדואלי ההדוק שבין הגוף לנפש. הגוף והנפש -חד הם. הגוף משקף את הנפש והנפש את הגוף. וכמו בגוף – כך בנפש. למשל אחת הדרכים להבריא את הגוף ממחלה, היא לארגן מחדש את מנהגי האכילה, המדובר כאן על בקרה של הכמות והאיכות. הבעיה באכילה היא הנטיה לאכול אוכל גס, מגרה, שנותן תענוג ליצר ולדחף לזלול. אותו הדבר לגבי הנפש, אם הנפש לוקה בהתמכרות לרשמים זמינים, גסים ופרובוקטביים זה ישפיע על מצבו הנפשי הכללי של האדם. ויש מעין דיאטה של הנפש… דיאטה שמתחילה תמיד מלמטה, מהדיוטה התחתונה: סקס , דחפים, יצרים, תאוות, ואח”כ עבודה על הרגלים, אימפולסיביות- חוסר יכולת לדחות סיפוק ועוד. רמה זו היא רמת היצר,
וכאן -כמו בקיבה- צריך קודם כל מודעות ואח”כ משמעת וקונטרול ואח”כ להשתית הרגלים נכונים.
הדיוטה, או הרמה הבאה היא רמת הרגש, וכאן צריך לעשות מעבר מן הרגשות האינפנטיליים הסובבים סביב האגו, אל רגשות יותר בוגרים ומרוסנים.
מרגשות כגון רחמים עצמיים, עלבון, קינאה וכו’ -מעבר אל רגשות בוגרים יותר- אשר מדברים על רגש מעודן, יצירתיות ויכולת הכלה ברמה עמוקה. אנו יכולים לראות שמרכז הכובד בצמיחה רוחנית חייב להשתנות כל הזמן מהנמוך לגבוה.
במחקר שנעשה על ידי הפסיכולוג אברהם מאסלאו נבדקו אנשים אשר הגשימו את עצמם בחייהם, וממחקרו עולה שכל אותם האנשים בנו את חייהם על פי פירמידה מסוימת ורק לאחר שהצליחו לארגן ולאזן את הרמות התחתונות – הצליחו להגיע אל הרמה הגבוה שהיא הגשמה עצמית.
קל לראות שהמין האנושי היום נשאב אל הרמה התחתונה, רמת הדחפים והיצרים והמין – שם נמצא מרכז הכובד של חייהם.
החלקים התחתונים בחיי אדם הם צרכניים, צרכני תענוג והנאה, מבחינה זו זה מקביל לשלב של הילדות בחיינו, כשהילד בעיקר מחפש תענוג והנאה. החלקים העליונים הם יצירתיים, וגם זה מקביל לשלב הבוגר בחיינו.
פרסומות שונות של משקפיים, תחתונים ומכוניות יוצגו כמקדם מכירות כאשר לצידם בחורה עירומה, ומוצרי מזון שונים יסודרו ברשתות השיווק הגדולות בדרך אשר יוכלו להילקח בקלות יתרה ע”י הקונה. זו היא חברה אשר קונה, מוכרת ומתקיימת על פי האופי הצרכני של הקונה, ללא עיכול אמיתי ובוודאי ללא יצירה.
שני הדחפים הללו – של צרכנות ויצר – אשר שולטים היום במין האנושי בעצם שודדים כל פיסת אנרגיה אפשרית משאר החלקים בחיינו ובנפשנו. אדם יכול להצהיר על עצמו -ולהאמין בכך בכל לב – כי הוא מעוניין ברוחניות או בחיים דתיים או בהקדשת חייו בעזרה לזולת, אך בסופו של דבר מה שיכריע לגבי יכולתו לממש כוונה והצהרה זו – באופן המשכי, סדיר ויציב – זה עד כמה הכוחות מלמטה – יניחו אותו בשקט, כי מספיק שמישהו יקרא תגר על מעמדו או יגרום לגאוותו להצטמק קמעה – ואז כל קומת היצר, בעזרת כוח הדרקון – תמוטט אליה את הכוונות הנאצלות והנעלות.
כל זה אודות רמת התאווה ויצר. אך ישנו גם המוסטנג, הלא הוא הרגש המשתולל- רוב רובו של המין האנושי אינו חושב כלל ו/או מקיים חיי רגש נקיים – מעורבות ריגשת שולטת בכל. אם קיים מצב בו אנשים מסוימים מצליחים להגיע לרמות מעודנות יותר של דחפים יצרים מיניות ורגשות – הרי שזה בא על חשבון הרמות הגבוהות יותר בחיי האדם, ולפירמידת מסלו המפורסמת נגרם זעזוע רציני בשלב זה או אחר, אותם אנשים בעצם יפסחו על סעיפים אלו על מנת להיות מסוגלים להגיב וליצור אך ללא יכולת להיות באמת אחראים לחייהם.
ילדים למשל מלאים בדחפים ויצרים והכול אכן סובב סביב האגו. אך בגיל הבר מצווה אמור להתחולל מהפך כלשהו. בגיל 12-13 התחרותיות והרצון לשליטה וכוחנות אמורים לפנות מקומם למשהו איכותי ומאוזן ומפוכח יותר. אך המהפך או המעבר הזה לא קורה, ורוב האנשים נותרים אכן ילדים בפנים. אנו מוצאים אנשים בגיל 40,30 ו50- אשר ממשיכים עם כוחנות, תחרותיות וכו’.
העבודה בצמיחה רוחנית צריכה להתחיל קודם כל מניקוי ועשית סדר ברמה התחתונה – על מנת שתתאפשר בריחה מהחלק הנמוך והאימפולסיבי.
עד לאותו רגע אין בעצם מה לדבר על האני – אי אפשר לדרוש מאותו אדם דבר כי אין בו עדין דבר – האני שלו אינו קיים ואין לו המשכיות – זהו מצב אומלל בו צריך האדם בעצם לתרץ לעצמו את חייו כל הזמן. לאדם המנסה ללכת בדרך של צמיחה רוחנית – והנמצא בתקופת הביניים של עבודה רוחנית – מצפה תקופה קשה ביותר אשר בה אין לו עדיין מרכז כובד כל שהוא, תקופה של חולשה ותלישות תקופה בה החלקים הנמוכים בו יעלו ויצופו בכל רגע אפשרי ובעצם תמיד ידפקו אותו וישתמשו בו כמנה עיקרית לארוחת בוקר. זוהי בעצם תקופה קשה ביותר, של זמנים של עליות קלות ונפילות גדולות . אך לאחר שזה הושלם – אדם אשר הצליח לכבוש את חלקו הנמוך – יצריו ורגשותיו כבר לא הורסים אותו, והוא הופך מאוזן ויציב יותר.
בפירמידה שלושה שלבים, וברמה האינפנטילית זה מראה כך:
שלב תחתון: רמת הדרקון – יצר, מין, תוקפנות, כוחנות, שאפתנות, רכושנות תאווה, שררה, דומיננטיות בעיקר חוסר יכולת לדחות סיפוק מיידי. (שתי הרמות התחתונות בפירמידת הצרכים של מסלאו)..
שלב שני: רמת המוסטנג – רגשות, רגשנות, התרגשות, רגשות אשמה, מאווים, תשוקות, עלבון, תסביך נחיתות, רחמים עצמיים, חרדה, קינאה, חמדנות, ובעיקר מעורבות ריגשת הנגרמת כמעט על כל דבר ועניין שלא מחמיא לתפיסה הרגשית העצמית של האדם. (רמות שלוש וארבע בפירמידת הצרכים של מסלאו).
השלב השלישי: רמת הנשר – חשיבה אסוציאטיבית, חשיבה ליניארית , חסרת יצירתיות, חסר עומק ומרחב, חשיבה של האונה השמאלית, גלי ביתא רעיונות, דעות, תפיסת עולם, שעמום, דעתנות, עומק מחשבתי, צלילות מחשבתית. חשיבה לחוצה, שטחית. ובעיקר חוסר מודעות למרקמים פנמיים ותהליכים של חשיבה.
הדרך הסופית של האסלאם מדברת על שלושת הרמות הללו בעבודה רוחנית, כפי שמסופר בספרו של רשאד פילד “המחסום האחרון”, (הוצאת פראג, 1995, עמ’ 51): “עליך ללמוד לאזן את שלושת העולמות – עולם המחשבה, עולם הרגש והעולם הגופני. הלימוד איננו – איך אתה קורא לזה? ‘טריפ של הראש’. אם תלמד רק באמצעות הראש, תגיע בסופו של דבר למושגים של האמת. אם תלמד רק באמצעות עולם הרגש, תוכל להסתובב אז במצב של הללויה מתמדת, מרגיש הכול אבל ללא כיוון, אם אתה עושה רק תרגילים גופניים כדי לאמן את הגוף, אתה עלול להפוך להיות ארצי עד כדי כך, שלעולם לא תשאף די גובה, זאת שאלה של איזון”.
אכן של איזון, ועל כך עומד גורדייף, בדברו על שלושת הדרכים לעבודה עצמית: דרך הפקיר, דרך הנזיר, ודרך היוגי: “הדרך הראשונה היא דרכו של הפאקיר.זו היא דרך ארוכה, קשה ובלתי בטוחה, הפאקיר עובד על הגוף הפיסי, על ההתגברות על הכאב הגופני, כאן הגוף מעורב,עבודה מסוימת עם הגוף, התגברות על ההתנגדות הפנימית של הגוף, ופתיחתו למשהו.
הדרך השנייה היא דרכו של הנזיר, דרך זו קצרה יותר, בטוחה ומוגדרת יותר, דרושים לה תנאים מסוימים, אך מעל לכל היא מחיבת אמונה, משום שאם אין אמונה, אי אפשר שאדם יהיה נזיר אמיתי, דרכו של הנזיר מתחילה בפיתוח איכות ריגשת מסוימת, של אמונה, של טיהור הטבע הרגשי של האדם.
הדרך השלישית היא דרכו של היוגי, דרך הידע והתודעה, החשיבה והמנטאליות ((NIND.
(* “הדרך הרביעית”. מאת פ. ד. אוספנסקי. הוצאת זמורה ביתן. 1993. עמ’ 131-132).
דרך הפקיר זו דרך הדרקון. דרך הנזיר היא דרך המוסטנג, ודרך היוגי היא דרך הנשר. אך קיימת גם דרך רביעית: “אבל קיימת ‘דרך רביעית’ שהיא דרך מיוחדת, ולא צירוף של שלוש הדרכים האחרות. היא שונה מן האחרות, ראשית
כל בכך שאין שום ויתור חיצוני על דברים, משום שכל העבודה היא פנימית, על האדם להתחיל לעובד בדיוק באותם תנאים שבהם הוא מוצא עצמו כאשר הוא נפגש בה, מכיוון שהתנאים הללו הם הטובים ביותר לגביו. אם יתחיל לעבוד וללמוד בתנאים האלה -בכוחו להשיג דבר מה, ומאוחר יותר, אם יהיה צורך בכך, יהיה ביכולתו לשנות את התנאים, אבל לא לפני שהוא עצמו רואה את הצורך בכך”. (* שם. עמ’ 132). הדרך הרביעית נבדלת משלוש האחרות בכך שהיא משלבת את האדם בחיים, כפי שאנו חיים אותם מידי יום ביומו, והיא עושה זאת דרך של פיתוח כל החלקים: הגוף (הדרקון). הרגש (המוסטנג). והשכל (הנשר). פיתוח של כולם ביחסם זה לזה – בתוככי החים הרגילים שלנו.
דוגמא אחרת של גורדייף לשלושת הרמות היא במשל המרכבה. ( *חיפוש אחר המופלא, אוספנסקי. שוקן. 1979. עמ’ 50. 103. .320.) המרכבה היא משל למצבו של האדם מבחינה רוחנית. הגוף והצרכים הגופניים זה כמו מרכבה מוזנחת וחלודה שהכול מתפרק בה ונמצא במצב תחזוקתי גרוע. הסוסים – משל למצב הרגש, הם מתפרעים, מושכים לכל כיוון, בלי קשר לרכב. והרכב הוא הבקרה השכלית, הכיוון הרעיוני. והרכב האמור להנהיג את הסוסים – אוכל סנדוויץ”, או קורא עיתון או מתחרה עם רכב אחר. והנוסע? ובכן הנוסע המשול למרכז הכובד האישי של האדם, או העצמי שלו – חסר, לפי גורדייף שם אין כלום. כי במצב אינפנטילי -מרכז הכובד נמצא בשניים התחתונים. בעוד שבמצב בוגר – לאחר אירגון וייצוב שלושת הרמות (ובעיקר שתי התחתונות) – מרכז הכובד עובר לרמת השלישית – רמת הנשר (מוח וחשיבה) ואז הנשר יכול להמריא.
במצב זה הדרקון (רמת הדם) והמוסטנג (רמת האמוציות) שקטים, רגועים וצלולים כאגם, ורק מה שמתחולל בראש שולח תשדורות עדינות היוצרות מעגלים המהדהדים באגמי הרגש והיצר.
כל עוד האדם לא העביר את השליטה לראש – הוא יכול לשאוף לדברים גבוהים אך מה שלמטה תמיד משיג אותו ומפיל אותו, שוב ושוב; תאוות זלילה, תאוות ממון, תאוות שררה -וכשזה לא עולה בידו, כשהדרקון לא מנצח במערכה – המוסטנג – סוסי הרגש הפראיים מתחילים להשתולל במצב שיכול להיקרא: “מעורבות ריגשית”. דהיינו חוסר שליטה רגשית ויצרית. זו החיה שבאדם שמפילה את האדם שבאדם אל הבור נטול התחתית של חוסר מודעות וחשיכה תודעתית או במילים אחרות: מפילה אותו לשינה. אנשים ישנים וכשהם מנסים להתעורר – הם חולמים שהם מתעוררים.
“אנו החומר שממנו חלומות קרוצים; וחיינו הקטנים מוקפים הם בשינה” -ויליאם שקספיר.
.הדומיננטיות של החטיבה התחתונה מפילה שינה על המודעות והערנות שרק אפשריים כשמרכז הכובד נמצא בחלק העליון, בנשר.
והנשר תמיד נכון, תמיד מוכן, כל הזמן בכוננות, כי אם לא נמצאים כל הזמן במוכנות לקראת מה שעשוי לקרות, עלול לקרא הגרוע מכל, כפי שאומר חאמיד לראשיד, ב”המחסום האחרון”: “תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך”.
ר’ נחמן מברסלב, בספורו: “מעשה באבידת בת מלך” (*יהודית קוק רבי נחמן מברסלב עיונים בספוריו.הוצאת מוסד י. ל. גירשט. תשל”ז) מספר על בת מלך -המשולה לנשמה – שיום אחד המלך -המשול לאלהים – כעס עליה, ואמר: “הלואי והלא טוב” – שהוא החלק הנמוך הארצי, הלא רוחני באדם – “יקח אותך”. וכשזה קרה יצא המשנה למלך (השני למלכות) -שהוא האדם בעל כוח הבחירה בין החומר והרוח- לחפש אותה.
הטירה אצל ה”לא טוב” מיצגת את הרמה התחתונה. אומרת יהודית קוק (*שם עמ’ 72): “הנשמה שהושמה בגוף האדם, ירדה כביכול מגדולתה הרוחנית, ונכלאה בחומר, ותפקיד האדם להעלותה שוב לדרגתה העליונה לדבק בה’ והתורתו, כל אדם חייב לחפש את בת המלך השוביה שלו, וזככה עלידי תורה ומצוות ולקשרה עם הבורא.”
האח, “השני למלכות”, יוצא להצילה אבל כל הזמן הוא נופל לשינה -לאחר שהוא נכנע לפיתויים של מאכל – תפוח, ומשקה – יין. (שאלה שתי הנפילות הראשונות של האדם: אדם (התפוח) ונוח (היין). התפוח מדבר על תאוות גשמיות, פיתויי הדרקון – רמת היצר. בעוד שהיין מדבר על פיתויי המוסטנג – רמת הרגש.
שבעים שנה היה המשנה למלך שקוע בשנתו, שבעים שנה החמיץ הזדמנויות והנמשל ברור: מיטב שנותיו של האדם נתונות ברדיפה מתמדת אחר ההבל, בלי שימת לב לנפש ודרישותיה. אומר ר’ נחמן: “יש בני אדם הישנים כל ימיהם, ואף שהבריות סבורים שהם עובדים את ה’ ועוסקים בתורה ובתפילה, אין לה’ כל נחת מהם“. ואומרת יהודית קוק (שם עמ’ 75) “אם אין אדם חי המתח רוחני בלתי פוסק – הוא נופל. וכל נפילה גורמת להתרחקות והעלמה נוספת” ענין השינה הוא חשוב כאן ביותר, השינה היא סימן לנפילת המתח הרוחני הקיים כל עוך האדם חי בבתכוונות כלפי מה למעלה ממנו.
אחת התפילות שחיבר ר’ נחמן עוסקת ברעיונות מקבילים, מבנה התפילה דומה למבנה הספור: השינה, העכובים וההפרעות לעבודת ה’ בצורת אכילה ושתיה, החשש בפני היאוש, ובסוף געוגעי הנפש וכיסופיה לקב”ה. (*שם, עמ’ 68)
“רבונו של עולם, אל גדול ונורה, רחם נא עלינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים והעצמים, ותעוררנו משנתנו, כי בעוונותינו הרבים גברה עלינו השינה בהתגברות גדול באד, עד אשר ימים ושנים רבות אשר עוסקים עמנו הצדיקים האמתיים לעוררנו ולהקיצנו משנתנו ותרדמתנו,… והאר לנו פני התורה הקדושה והלבש לנו פני התורה הקדושה בכמה וכמה פנים, בדרושי תורה ובספורי מעשיות… דברים העמדים ברום רומו של עולם, דברים הנמשכים באתך באמת, דברים שיש בהם כח לעורר ולהקיץ כל בני העולם כלם משנתם הגדולה כגדול כקטן.
אנא ה’ אשר אין שנה ותנומה לפניך כמו שכתוב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואתה מעורר ישנים ומקיץ נרדמים, מחיה מתים ורופא חולים, פוקח עורים וזוקף כפופים, משיח אלמים ומתיר אסורים, אנא ברחמיך הרבים עוררני נא, הקיצני נא, הקימני נא ברחמיך הרבים, פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, צרות לבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני. ראה עניי ועמלי, ושא לכל חטאתי. ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני. שמרה נפשי והצילני אל אבוש כי חסיתי בך. עזרני וחנני מעתב שאזכה לבתעורר משנתי הגדולה אשר גברה עלי על ידי מעשי הרעים, וגם על ידי תאות אכילה ושתיה
, עזרני להתעורר בהתעוררות גדולה ולשוב אליך באמת לאמתו, והיה עמדי תמיד ושמרני והצילני מפגם תאות אכילה ושתיה, ואזכה שתהיה אכילתי בקדשה והטהרה גדולה בלי שום תאות הגוף כלל. ותהיה אכילתי ושתיתי תמיד מאכל שנתברר למאכל אדם, ותגן בעדי ותשמרני ותצילני שלא יבוא לתוך פי שום מאכל ומשקה שלא נתברר עדין למאכל אדם, אשר יכולים לאבד ח”ו את הפנים דקדשה ע”י מאכלים שללו ולפל לתוך שנה ח”ו, רק אזכה לאכל בקדשה גדולה מאכלים שנתבררו מאכלים שהם בקדשת לחם הפנים, שאזכה על ידם ללב טוב ללב שמח ולפנים דקדשה ותצילני ממאכלים המביאים רע ללב.”
וכפי שהמשנה למלך בסיפור כן אנו בחיינו – האינפנטלי והאגואיסטי שולטים בחיינו. הפועל ולא המנהל.
* * *
” האם הייתי אותה הילדה כאשר קמתי הבוקר? רגע, אנסה להיזכר. אני כמעט משוכנעת שהרגשתי
את עצמי קצת שונה כשהתעוררתי. אבל אם אני באמת לא אותה ילדה, אז השאלה היא -מי אני כן?”
“זמן מה התבוננו הזחל ועליסה זה בזו בדממה. לבסוף הוציא הזחל את הנרגילה מפיו פנה אליה בקול חלוש ומנומנם.
“מי את?”שאל אותה. לא היתה זאת פתיחה מעוררת לשיחה.
עליסה ענתה נבוכה: “א- אני לא כל כך ידעת, אדוני. בשעה זאת אני יודעת מי הייתי כשקמתי בוקר, אך אני חושבת שהשתניתי מאז מספר פעמים”.
“למה את מתכוונת?”העיר הזחל בנוקשות. “הסבירי את עצמך!”
“אני חושבת, אדוני,, שאינני יכולה להסביר את עצמ”, השיבה עליסה, “מפני שאני אינני עצמי…”
“עליסה בארץ הפלאות” -לואיס קרול
העתקת מרכז הכובד של ה’אני’ הישן
תהליך אלכימי הינו תהליך של העתקת מרכז הכובד של ה’אני’, מן ה’אני’ הישן -אל ה’אני’ החדש.
תהליך דומה, (אם כי שם זהו תהליך אוטומטי ומקובע, ולא כמו אצלנו, כאן זה עדיין בגדר אופציה ופוטנציה) מתרחש בעולם הצומח, שם עובר מרכז הכובד מן השורשים אל הפרח. לאחר המעבר (לאחר פתיחת והבשלת הפרח) הופך הפרח למרכז הפעילות והשורשים נותרים בגדר מערכת תחזוקה ותמיכה אוטומטיים – ל’אני’ החדש.
כפי שהשורשים מצוים באפילה, באדמה הקשה, יונקים ומתפרצים – כך ה’אני’ הישן, מתפרץ אל עולם פיסי, ייצרי וריגשי. עולם קשה, בו חיים אנשים אחרים שכבר מבוססים בעולם, הוא עדיין קטינא, עדיין לא התמקם, עוד לא על המפה, עדיין צריך לינוק מזון, תשומת לב, התחשבות, וחיזוקים. ועל כן עליו להיות חוצפן, חמוד, ‘לא דופק חשבון’, לא מתחשב במסגרות ומוסכמות. ‘אני’ ישן זה נקרא: אגו. והוא מרכז הכובד היחידי של ילדים, כפי ששורשים הם מרכז הכובד היחידי בצמח צעיר, מיד לאחר שבקע מן האדמה.
ה’אני’ החדש הוא פסגה של צמיחה, אך עם זאת זו אשליה לחשוב שהוא המשך ישיר לגבעול, הוא בעצם קומבינציה וסינתזה בין ‘הבית’ של הצמח (התאית) ןבין ‘האורחים’ של השמש והאויר. הוא בעת ובעונה אחת הפסגה של כל מה שהצמח יכול להוציא מעצמו, ועם זאת הוא משהו אחר, הוא גם הסימבול האמיתי ביותר של הצמח עצמו ועם זאת הוא גם שגריר של מקום אחר, שונה, מסמל מימד אחר של קיום. הפרח -מבחינה זו- לא רק צומח מתוך הגבעול הוא גם…’נוחת’ עליו בעת ובעונה אחת.
ה’אני’ החדש הוא בעצם הופעה של משהו שנוצר על גבי החיים עד כה. תוצר של המפגש עם העולם, והוא נמל הבית של האדם, המעבד חוויות ורשמים מן העולם כדי להטמיעם ולהעבירם דרכו – אל מחשכי התת תודעה (אדמה) אליה הוא מחובר בפנימיותו.
ה’אני’ החדש, או ה’אני’ הבוגר הזה, נמצא בדיאלוג תמידי עם עולמות האור והאויר, (תובנה ומשמעות), בשעה שה’אני’ הילדותי נמצא בדיאלוג תמידי עם עולמות החושך והמים (יצרים ואיפולסיביות ריגשית).
הפרח חי בחלל הפתוח והריק. השורשים -לעומת זאת- ספונים עמוק באדמה הקשה הדחוסה והסגורה. כך גם האגו, מפלס דרכו בעולם הקשה והדחוס של מאווים יצריים וריגשיים. והוא עושה זאת על ידי הבקעה והפעלה של כוח, האגו כדי להיות -חייב לעשות והוא עושה כדי לינוק, כדי לצרוך, הפסגה שלו היא הצריכה, הוא חי כדי לצרוך.
לעומתו – ה’אני’ החדש פשוט ישנו, פשוט קיים, קולט אל קירבו את הווית העולם שסביבו, בלי לעשות כלום, הוא קיים כי הוא קיים, ואז (כי הוא קיים) העולם שמסביבו ומעליו מתרחש דרכו ובתוכו. הוא לא רוצה כלום מן העולם, רק להיות, מנהל דיאלוג עם שמים וכוכבים, משדר את מהותו והוויתו דרך ריחות וצבעים, נע עם הרוחות ומגיב לחום ולקור ולברד ולגשם – באותו האופן.
ה’אני’ החדש הוא השיא הנשי של תהליך הבקעה גברי, השורשים והגבעול עבדו קשה כדי להבקיע ולפרוץ אל העולם. וכל זאת, כדי שהפרח ואחיותיה -העלים יוכלו לקיים פוטוסינתיזה ודיאלוג – עם האור.
כש’האני’ החדש נולד (אירוע נדיר כשלעצמו), ה’אני’ הישן לא מת, הוא פשוט זז הצידה. כאותו שחקן שהכין את הבמה לבואה של הדמות המרכזית ואז הוא לא נעלם אל מאחורי הקלעים, הוא פשוט נסוג לרקע, ושם הוא ממשיך לתמוך, לתת רפליקות, להיכנס ולצאת, אבל הוא כבר לא במרכז הבמה.
האגו דחף ודחף, ועכשיו, עם לידת ה’אני’ החדש הוא שוקט, ונותן לדברים להיות. וזה הדבר היחיד שירגיע את האגו, לידה של ‘אני’ חדש, כל עוד זה לא קורה הוא הבוס ועוד איך, שתלטן, משהו…
אם אין מרכז כובד חדש, הוא נשאר במרכז הענינים גם לאחר גיל הנעורים, ואז הוא הופך מחיל חלוץ שפרץ קדימה אל ארץ חדשה, (כדי לתקוע בה טריז), למטרד דומיננטי שימשיך לפרוץ קדימה למרות שמלחמה כבר נגמרה.
לאחר גיל הנעורים עליו להפסיק להיות חיל חלוץ ולהתחיל להפוך לחיל מצב, לעסוק בגו’בניקיות: אפסנאות, מטבח, הבאת אספקה, להתחיל להקים מבנים של קבע. אבל לא, האגו מסרב לאבד שליטה.
ומתחת למסוה החברתי הבוגר, השקול, הענייני – האגו ממשיך להילחם, ממשיך לפרוץ, ממשיך להיות דומיננטי, ממשיך לצרוך כמויות עצומות של תשומת לב, מתקשה לדחות סיפוקים, נכנס כל פעם לעלבון וכעס -ברגע שלא עונים על כל צרכיו, הריגשיים, ייצרים, וגופניים.
מה שאומר שלא התרחש אצל אדם מבוגר זה שום שינוי של פאזה, ממצב ילדותי של שורשים וחיל קומנדו- למצב בוגר של פרח וחיל מצב. מרכז הכובד נותר למטה (שורשים), ובחוץ (חילות קרביים). במקום למעלה (פרח), ובפנים (חילות מצב).
בחייו של ‘האני’ הישן, האגו מולך, בפעילות, ברעש, במצוד אחרים גירויים והתרחשויות מעניינות.
בחייו של ‘האני’ החדש מולכת השלוה, השקט, הקבלה, הקליטה, ההטמעה וקשב רב לתהליכים
פנימיים.
את ה’אני’ החדש לא מעניין העולם שבחוץ -כשדה גירויים – לשאוב ממנו הנאה, הוא מתעניין במה
שהעולם מבחוץ גרם לתהליכים התת הכרתיים שבו, למה ששט בגבעול ומגיע לעלים.
ה’אני’ החדש נולד אל העולם תוך כדי החיים, והוא מודע שנולד, אסיר תודה להזדמנות הנוספת
-להיות, זוכר המוגבלות והאינפנטיליות של ה’אני’ הקודם, מנסה לדבר עם האגו של אנשים
מסביב, אך הם לא מבינים אותו, הוא מצטייר מרוחק, אולי מתנשא, קר, לא מראה רגשות, כאילו
שהוא מעל לכל זה.
והוא מאזין ללהגם, לפיטפוטיהם, ולא מבין על מה הם מדברים, על מה כל ההמולה? יודע היטב
שככל שהיא רבה יותר, כן היא פורשת מסך כבד יותר על הקיום האמיתי, על ההויה.
והוא יודע שהוא לא מרוחק, לא קר. הוא אוהב את האניגמה, הדרמה, הטרגדיה והפוטנציאל
האנושי, אבל קשה לו לדבר עם יצורי ה’אני’ הישן – בשפה שכבר שכח -שפת השורשים, הוא רק
יודע עכשיו את שפת הפרח -שפה אחרת.
בודד, הוא מתנדנד לו על קצהו של גבעול דק ושביר. כל רוח מכופפת אותו, כל ברד מכה בו, כל
חמסין מיבש אותו, כל ילד חולף – מסכן אותו. והוא שם, כבד ובשל בקצה הגבעול הדק.
לבד, הוא חווה את הרוח, האור, החושך, הגשם, ואת השתיקה ההולכת ונמשכת של האדמה,
השמיים והכוכבים. לבד.
“הישתנות
ה”אני” שתפגוש
הוא ה”אני” שגיבשת,
ה”אני” שהצמחת
דרך ייסורים וכאב.
ניצן בודד,
צף במים, נושם את השמש.
ניצן שביר,
מנגן מנגינה רחוקה, מנגינה
שחולצה מתוך הפגזת תותחים כבדים.
כן, ה”אני” שתפגוש
הוא ה”אני” שגיבשת,
ה”אני” שהצמחת מתוך ה”אתה” הנושן,
ה”אתה” המופגז, המותש.
ה”אתה” שלעולם יותר לא תפגוש.
“אתה” – שהוא עתה שורש.
(שורש שביר עדיין, אך שורש),
החודר אל לב אדמת תתהכרתך,
שורש המזין את ה”אני” שאת בבואתו
תפגוש -באחרים, עת ישקפו אותך
בחזרה לעצמך, לאחר שיריחו
את ריחך הנדיר,
אתה. הפרח”.
- רעם. מתוך ספר שיריו: “רק לא אשת לוט”
להעתיק את מרכז הכובד אל רמת התודעה
כולנו חיים את חיינו בתחושה שאלה החיים. אך זו רק הרמה בה מצאנו עצמנו. ניתן להגיע לרמה יותר גבוהה. למה הדבר משול? לאדם שחי במרתף אך מעליו גורד שחקים. והוא כל הזמן מדבר עם אנשים שגרים במרתפים כמוהו. והוא כמעט לא פוגש אנשים שמדברים על הקומות שמעל.
רוב בני האדם לכודים ברמת הפסיכולוגית. כשהדיקטטור הוא הרגש. אנו רוצים להרגיש טוב ולא להרגיש לא טוב. זה מה שמשפיע על ההחלטות שלנו. כל עבודה של מודעות והעלאת רמת התודעה, היא בלהעתיק את מרכז הכובד מהרגשות לתודעה. התודעה מחליטה אם אדם יחצין רגש שלילי או לא, עד עכשיו הרגש החליט, ועל פי מה הוא החליט? על פי קריטריון מאוד פשוט. נעים לי לא נעים לי. למעשה, מה מותר האדם בעל התודעה מהיצור נטול התודעה? להתגבר על האימפולס שבא מעולם הרגש. תולעת שמתקדמת לכיוון מסוים, תפסיק לעשות זאת, עם תידקר מספיק פעמים, כעבור כמה זמן היא לא תתקדם לאותו כיוון אלא תיבחר כיוון אחר; הרפלקס של פאבלוב. לנו בעזרת התודעה יש יכולת להתגבר על הרפלקס של פבלוב. אם אדם רוצה להתחזק מבפנים הוא חייב ללכת נגד הרפלקס הזה. הדוגמא הטובה ביותר, היא חדר כושר; הרפלקס הטיבעי ירחיק אותנו ממכונות שיש בהם מישקולת של עשרים קילו שאותה אנחנו צריכים להרים. זה עושה לנו לא טוב. עכשיו, אדם בעל תודעה גופנית בא למכון ואומר אני דווקא אאמץ את השרירים, ככל שאני הולך נגד משהו שהוא יותר כבד ממני אני מחזק את עצמי יותר. זאת אותה אנלוגיה, אם אני רק הולך על הקטע של תחושות אני לעולם לא אכנס למכון כושר. מה שמכניס אדם למכון כושר זאת התודעה. מה שמשמר אותו שם, זאת התודעה, עד שזה הופך לאוטומטי. זה הופך לאוטומטי ברגע שהמח מפריש אנדרופינים. כלומר באיזה שהו שלב המח קולט שזה מה מה שהוא רוצה. ואז מה שהיה חיצוני הפך לפנימי, הקושי החיצוני הצליח להיכנס פנימה. ברגע הזה מוצאים את המכורים לכושר. ואז הם נהנים מעצם המאמץ.
כך אמור ויכול להיות, ברמת התודעה.
היכולת להכיל מתח בינקוטבי
כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב ‘קוטב הטוב’. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. כוו’. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד בסוף יתפרקו.
בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכל לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו מה קרה, אז הוא עונה אני חייב כסף למנהל הבנק. היא צלצלה באמצע הלילה למנהל הבנק ואמרה לו הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, הוא אמר לה מה עשית, היא ענתה לו פתרתי את הבעיה עכשיו זה בעיה שלו הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק. הנקודה היא ברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו. ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו – מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם, והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה פסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא יעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.
זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות את זה. אדם אחר לא יכול לחיות את זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריעה לך.
עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.
הם ריקים. אחת הסיבות למה אדם מתרוקן זה בגלל שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולות להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה, אלה החיים המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מיטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מיטען חשמלי הוא מיטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמא הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום שאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית ממספר הניגודים, ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טיבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור
כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותן לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.
כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.
רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי.
ואי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני דברים קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא רמה שבהגיעו אליה, יש לו יכולת להפרות את עצמו.
קונדאליני
התעוררות הקונדאליני היא בריאה של הוויה חדשה
מרגע שמתעוררת אנרגיית הקונדאליני
בתוככי הגוף הזה, נוכל לחוות חופש מוחלט.
גורומאי צ’יטוילאסאננדה
הפרקים אודות האלכימיה לא יהיו שלמים ללא איזכור ברור ומובלט של ה’קונדליני’. הקונדליני הוא מונח הודי המתייחס לאנרגיה סלילית (קונדליני בהודית משמעו: “סליל”), המונח בתחתית עמוד השדרה כנחש המגולל סביב עצמו כקפיץ. נחש זה הוא אנרגיה יצירתית פוטנציאלית אדירה שלא יצאה עדיין מן הכח אל הפועל. הגישה אל הקונדליני רווחת בשיטות היוגה השונות, וישנה יוגה בשם יוגה קונדליני המאמינה כי בעזרת תרגילים ניתן לשחרר את האנרגיה הזו, ואז כשהיא מגיעה לראש, נוצרת הארה, או בעצם לידה חדשה אל תוך הרוח, אם תרצו, לידה אל רמת תודעה חדשה. ביוגה דוגלים בשחרור מבוקר ולא מלא, אך יש אנשים שזה קורה להם באופן ספונטני ומלא. שחרור ספונטני זה מנקודת מבט אלכימית, הוא הקפיצה הקוואנטית של ההויה, או התודעה היא בעצם שחרור של אנרגית קונדליני והגעתה אל הראש.
מי שחווה זאת בעצמו והקים למעשה את תנועת הקונדליני, כשהיא משוחררת מן היוגה, היה אדם בשם גופי קירשנה שחי בקשמיר בין 1904 ו- 1984.
אצל גופי קרישנה ההתעוררות הספונטאנית של קונדליני ארעה לאחר שנים של מדיטציות יומיות. בתחילה, הכח ששוחרר לגופו הלא מוכן היה כה חזק, עד שהוא נע בין מצב של אקסטאזה לזה של חסר שפיות (דכאון).
כשלמד גופי קרישנה לעבוד עם הקונדליני הוא החל לחוות רמת תודעה גבוהה. הוא למעשה השתנה לחלוטין, מאדם לא משכיל – לגאון יצירתי, משורר, סופר ומרצה. הוא גם הפך למיסטיקן.
גופי קרישנה למד מניסיונו כי קונדליני, פעם, הסוד השמור של ההיסטוריה, הוא המפתח האלכימי, ונקודת השינוי הקוונטית.
התעוררות דרך חווית קונדליני
זה קורה גם לאנשים כחוויה של פריצת אנרגית קונדליני;
ראשית מה זה קונדליני? ובכן הקונדליני זו אנרגיה הנאגרת בבסיס עמוד השדרה, וכאשר היא עולה למעלה ומגיעה לראש, נוצר מצב של הארה. דהיינו, קונדליני הינה אנרגיה צפונה, האצורה במצב פוטנציאלי ובלתי פעיל.
אך כשהיא מתעוררת, היא עולה מעלה ואז היא מתלכדת עם האנרגיה שבראש, ואז נוצר מצב תודעה ער או מואר, או דלוק האיחוד הזה בין שתי אנרגיות, זו של המלכה הלבנה, או השאקטי, בהודית, ובין המלך האדם שבראש. השקטי שוכנת בתחתית עמוד השדרה, זו אנרגיה נשית שמתעוררות ועולה מעלה כדי לפגוש את האנרגיה הגברית, המלך האדום, או שיווה, בהודית, שמצויה בראש. וכששניהם נפגשים, נולד האדם מחדש, או מתעורר למצב תודעה חדש. השאקטי מיוצגת לרוב על ידי להבה או נחש, המפותל סביב עמוד השדרה האנושי. האנרגיה החבויה ממתינה להתעורר. העדויות הקדומות ביותר באשר לידע על קונדליני הוא משנת 3,500 לפני הספירה, חפצים מעידים על כך שבטקסי יוגע עתיקים התייחסו כבר אז לכוח המסתורי של הטרנספורמציה האישית. לפי כתבים אלה, אנרגית הקונדליני, כשהיא מתעוררת במלאה, היא עולה דרך הנימים בעמוד השדרה, עוברת דרך הצ’אקרות, שהן מרכזי אנרגיה המחוברים למערכת העצבים, ומגיעה כאמור, לצ’אקרה העליונה שבראש.
בהתבטאותה החזקה ביותר היא משנה את ההכרה של האדם, משחררת את נפשו מן הדחפים התחתונים הכלואים בגוף ומעניקה ידע של רמת תודעה גבוהה.
עדויות עתיקות: מסופר על מוחמד כי בלילה מסוים הוא התעורר כתוצאה מאור מאוד חזק שפתח את העין השלישית שלו ואז החל בעצם הקוראן להתגלות בפניו. ובכלל, החוויה של אור חזק היא דבר שקורה לאנשים שחוו התעוררות, למשל פאולוס, ממש התעורר לשלושה ימים כתוצאה מאור חזק שהאיר מן השמיים. תרזה הקדושה מאווילה חשה לעתים קרובות חום חזק מאוד, תחושה של זרימת אנרגיה, כאב. ואברי הגוף שלה החלו לפתע לבצע תנועות משונות; כל אלה הם סימפטומים שונים להתעוררות של קונדליני. עדיויות נוספות קיימות בספרות הסופית, הטאואיסטית, והשאמנית. בהינדואיזם ובזן. בלימודים האזוטריים של מצריים העתיגה, הסינים והאינדיינים. בכתבי הבונים החפשיים, באלכימיה. ואצל הרוזקרוצינים וגם בפילוסופיה של אפלטון.
עדויות מודרניות לכך ניתן למצוא אצל אינדווידואלים ממקומות שונים ועיסוקים שונים.
למשל לגופי קרישנה זה קרה בשנת 1937 והוא היא בן שלושים וארבע, בדצמבר, קרוב ליום הולדתו השלושים וחמש. (Gopi Krishna, Kundalini, The Evolutionary Energy in Man , Boston: Shabhala, 1967, 1970).
אצל ג’ידו קרישנמורטי זה קרה ב3.8.1029, שלושים וארבע שנים אחרי הולדתו ב12.5.1895. אמנים התהליך התחיל אצלו חמש וחצי שנים קודם לכם, אך הבשיל והגיע לשיא, בתאריך זה, שאז הודיע שהוא עוזב את האגודה התיאוסופית בראשות אני ביזנט ויותר הוא לא רואה עצמו כגורו, ובכלל יצא כנגד כל אמונה ודוגמא דתית שהיא. (Krishnamurti: The years of Awakening, עמ’ 202).
זה קרה ליפני ד”ר הירושי מוטויאמה,
Hiroshi Motoyama ‘Theories of the Chackras: Bridges to Higher Consciousness, (Wheaton,IL: Theosophical Publishing House, 1981
הוא מספר כי כשזה קרה לו הוא חש שהאנרגיה עולה מן האגן אל הראש, ויברציות עדינות החלו פושטות בכל גופו, כמו הוא חווה אורגזמה רכה הולכת ונמשכת, הוא חש את עיניו כמו נדלקו בשלהבת גדולה. בוערות כמו לפידים. למעשה ד”ר מוטויאמה נכנס לתוך מה שניתן לקרוא לו ‘הממד הגבוה של התודעה’, הוא החל להיתמלא במה שרק ניתן לקרוא לו בשם ‘שלוה אלוהית’. ויחד עם זאת הוא חווה העמקה והרחבה של המודעות, (הוא קורה לה גם בשם: ‘סופרמודעות’. הוא חש כי לפתע הוא יכול להבין דברים במהות שלהם.
אנשים פתאום מתהפכים, זה לא שעולמם מתהפך, הם מתהפכים, או מעצם משהו בתוכם מתהפך, ואז הם ממש לא אותו הדבר. ממש לא. מבחוץ אולי הם נראים אותו הדבר, שקטים אולי קצת יותר. אבל משהו בפנים השתנה, משהו התעורר, למען האמת. בדרך כלל זה קורה מיד לאחר ארוע משפחתי, שיכול להיות ארוע שיגרתי לחלוטין, למשל האדם בו זה קורה מתחתן, או נולד לו בן או בת ראשונים. ובבוקר מתעורר אדם אחר. אנשים אלה מספרים כי עד למהפך הזה היא חייהם לוקים בחוסר איזון פסיכולוגי, ובאנוכיות. ואז לפתע, מהיום למחר, הם מתחילים לחוות השראה פנימית חזקה, דחף יצירתי אדיר וצורך פנימי בשקט ומדיטציה.
וגם במישור הדתי-רוחני הם חווים שינוי. ובדרך השינוי הוא פחות בכיוון של אמונה דתית פנאטית ויותר בכיוון של רוחניות המבוססת על הומניות. וחוץ מזה נראה שמאז הם מחוייבים יותר לאמת. (מה שמביא בדרך כלל לאיבוד חברים מסיבי).
האני הקודם הוא כמו קליפות של ביצה שמתוכן צמח משהו רענן, חדש. או יותר נכון צמח שצמח מתוך צמח.
לא אצל כולם זה קורה בצורה הרמונית, תוך תהליך של דגירה וצמיחה מאוזן ואיטי. אצל חלקם, במיוחד אלה שזה קורה אצלם כתוצאה ממניפולציה, טכניקה, תפילה, מדיטיציה וכו’, זה יכול להיות מלווה בכאבים, צמרמורת ואף תופעות מנטליות ודיווחים על הלוצינציות, שיכולים במקרים מסויימים להביא אף לאישפוז.
ומה בעצם קרה להם? ובכן זה כמו ‘קפסולת זמן’ שהייתה טמונה בהם שלושים וחמש שנה ויום אחד, יחד עם תיזמון מופלא (של נישואין לאחר תקופה ארוכה של חוסר בקשר זוגי אינטימי, או לידה – לאחר תקופה ארוכה של ערירות, או משהו אחר) ‘קפסולת הזמן’ הזו פשוט התפוצצה מבפנים. האדם קם בבקר שלאחר לידת הילד, או ליל הכלולות והוא חש אחר, חש תחושה אחרת, גם נפשית וגם ובעיקר גופנית. כאילו משהו נוקשה נמס.
האדם קם בבקר שלאחר לידת הילד, או ליל הכלולות והוא חש אחר, חש תחושה אחרת, שהיא גם נפשית וגם מאוד פיסית, כאילו משהו נוקשה – נמס. הוויתו הפכה רכה וזורמת יותר, הוא חש תחושה פיזית של זרימה, מן המרכז (הבטן) לצדדים – לקצות הגפיים. ומן התחתית (האגן) כלפי מעלה, לכיוון הראש. יש לו תחושה חזקה של מעין טבעת זוהרת סביב העיניים. והכל כאילו שמבפנים זרע שהיה מונח בפנים כל הזמן התחיל פתאום להתעורר לחיים ולצמוח. ולמלא את האדם מבפנים. שזה בעצם כמויות אדירת של אנרגיה, שמתחילות למלא את הגוף. והחוויה העיקרית היא של רכות, רכות עצומה, כמו אלפי נוצות עפות מבפנים וממלאות את חלל הגוף . וביחד עם הרכות ישנה גם תחושה של אינטימיות עם עצמו. אינטימיות המלווה בתחושה של שבירות גדולה; האדם חש שבגלל אותו הצמח העדין שהתחיל ללבלב מבפנים, הוא נעשה מאוד שביר, מאוד חדיר, ממש כמו אותו צמח עדין ורך שנחשף בבת אחת לאור חזק של שמש, או לזרם חזק של מים.
וכך, בחייו של האיש, בתקופה הראשונה שלאחר שינוי מצב התודעה, האדם חש שכל צלצול טלפון וכל הרמת קול וכל יציאה לחוץ – מתוך החדר המוגן – היא כמו השלכה של חופן חצץ על שתיל רך; הרעש הקטן ביותר מזעזע את כל כולו, כמו רעם היכה בו. כך שזו תחושה של עדינות, פגיעות ושבירות. למעשה זה יותר דומה למעין נשיאה פנימית של תינוק שכל רושם של גסות וולגריות, בוטות או אגרסיביות – יכול לגרום לו לפגיעה ואז כל המערכת שלו נכנסת למיגננה, נהפכת לעיר מקלט; כל הדלתות והחלונות נסגרו בבת אחת. ואז אמנם הצמח אכן מוגן, אך האיש (שמסביב לו) נעשה מנותק ממנו, מפנימיותו, מן הנסיכה המופלאה שהחל לקרון מבפנים ובגלל מטח אחד של בוטות היא הפכה לאסירה והוא למאהב מנותק מן השפע הרך והזוהר שבפנימיותו.
החוויה הזו קשורה עמוקות להתעוררות, להתעוררות משינה. כל התחושות הינן אקוטיות וחזקות ביותר סמוך להתעוררות מן השינה הפיסית בבקר. אז האדם מחובר ביותר לצמח הקונדליני שבתוכו, לישות הרכה הזו ששולחת גלים של מתיקות ואור מבפנים לכל רחבי גופו, מפוגגים וממסים אותו ואז עם ההתעוררות ישנה האינטימיות הרבה ביותר בין האדם שחווה את ההתעוררות ובין אותה ישות נדירה שמתחילה ללבלב מתוכו. ויש רצון לשמר את אותה אינטימיות, את אותה האזנה פנימית למתיקות הפועמת הזו, עוד ועוד. מצד אחד הדבר דומה ליחס בין אדם לעובר לחי בתוכה (רק שבמקרה זה זה לא עובר, גם לא וולד אלא ישות רכה, ילד שצומח וגדל כשהאקולוגיה שלו זה לא העולם, אלא החיים הפנימיים של האדם שבתוכו הוא נולד…), או ליחס שבין אוהב שמאוהב באהובה שהנצה בתוכו. זו גם תחושה עזה של רוחניות המפעפעת מבפנים וממיסה את הגשמיות כמי גשם המחלחלים בעדינות וממיסים ברכות את קירות הסיד שמסביב.
כלומר מנקודת מבט זו, זה לא האדם שהקיץ, אלא משהו בתוכו. משהו שנתון לחסדיו של זה שהוא הקיץ בתוכו. וזה בתורו נתון לחסדים של קצב החיים הבוטה שמסביבו.
במצב זה של היקיצה הרכה והאזנה לדיאלוג עם פנימיותו הרכה – האדם שואף למצב זה ימשך עוד ועוד, וכל עוד הוא נמשך – האדם נתון במצב של מדיטציה עמוקה, מאזין למחשבות שחולפות במוחו כעננים בשמים, לובשים צורה, ממשיכים זמן מה ואז נמוגים ולובשים צורה אחרת. במשך זמן זה האדם חווה הבנות ותובנות עמוקות ומרחיקות לכת, כמו רואה את החיים מנקודת מבט רחוקה וגבוהה. והדברים נעשים ברורים מאוד.
מבחוץ הוא נראה ישנוני, רדום לגמרי, איטי והזוי, אך מבפנים הוא ערני להדהים, אך הוא זקוק לשקט ולחזות החיצונית המחוקה כדי לאפשר לפנימיותו להגיב ולהיות. לשם כך המתווך של רגשותיו גם הוא צריך להיות שקט לחלוטין; שקט, שקוף וצלול כמו אגם. והיה ויתן לרגש חזק, או קיצוני אך במעט, (כמו כעס, עלבון וכו’) להקציף ולרגש את חלקת פני האגם השקטה – מיד משטח האגם ‘ישבר’ והזרימה הרכה מן המעין שבתחתית עמוד השדרה ועד השמים שבמוחו – תיפסק באחת.
ההבדל בינו ובין אדם שמתרגל מדיטציה הוא בכך שאצלו ה’BE’ מוביל ל’DO’, כלומר הישנות שלו, ההוויה שלו, מובילים לעשיה, בעוד שבתירגול של מדיטציה- השלוה ומצב התודעה הגבוה מושג באמצעות עשיה. אצלו – זה לא תוצר של טכניקה אלא חלק ממצב התודעה שבו הוא שרוי.
במצב זה של קשב פנימה – האדם רגוע ורפוי לגמרי, הנשימה שקטה, קצובה ועמוקה. הוא יכול לשבת באותה תנוחה במשך שעות, חושש להזיז רגל שמא המצב המדיטטיבי המופלא הזה ישבר לפתע. הכל כה שביר.
האדם מנותק מן העולם, מטלפונים, מעבודה, מהכביש והמכוניות – כל כולו ממוקד בזרימה הזו מבפנים. וזהו מצב פיסי לגמרי, כפי שהוא גם מצב נפשי ורוחני; יש כאן תחושות פיסיות ברורות של: מתיקות, רוגע, שלווה – האדם חש כמו חזר סוף סוף הבייתה. אך זהו בית מזכוכית דקה, דקה ומאוד שבירה, אך בכל זאת – בית.
והוא לא צריך להרפות גופו כדי לחוש זאת, זו התחושה של הפעפוע הפנימי הזה שגורמת להרפיה ולרוגע.
כל דבר הכי קטן יוכל לגרום לכאוס ולטרוף את הפסטורליה הפנימית; העיניים יכולות לנוח לרגע על פרצוף מעוות, או הרדיו משמיע מוזיקה קולנית, עצבנית וקשה, הכסא זז ומשמיע כל חריקה – כל אלה יכולים לקרוע את קצות עצביו החשופים, כמו מקצפה חשמלית שפוגעת בקורי עכביש. וכך הוא נתון לחסדם של גירויים חיצוניים, כשכל גרוי שהוא מעט פחות עדין – יכול להיתפס במסך הרגישות הקיצוני שלו – כקטסטרופה. ובמיוחד הוא רגיש לאורות חזקים ולסינוור, להבטה על אור חזק, אז הוא חש כאילו הוא ממש נפצע בפנימו, זה יכול להיות האור החזק מן המנורה או השמש, כל אלה יכולים לפצוע את הנסיכה העדינה. זה יכול ממה להיות טרואמטי. ואז משזה מצליח לחדור פנימה, ממש ברגע שקורי העכביש מתחילים להיקרע, הוא נסגר בבת אחת. ואז הוא מתנתק מן הנסיכה הפנימית.
במצב זה המבט שלו מופנה לנקודה אחת רחוקה, המבט שואף להמשך אל האינסוף. קשה לו בשטח סגור, או במבטים קצרי מועד. הוא שואף להביט על משהו לא נגמר, כמו שמים; המבט שלוח לאזור אחד, סופג וסופג ריקנות. האדם גם יכול להתבונן בחפץ אחד שעות ולגלות בו, באיטיות ובשקט, פרטים על פרטים, כאילו ראה חפץ זה בפעם הראשונה. אך הפעם, כמו ראה זאת באמת. הפעם הוא רואה לא רק את התוית, כלומר רואה שזה החפץ ומרגיש שהוא כבר מכיר אותו, אלא הפעם הוא צולל לתוכו ולא הולך בו לאיבוד אלא מגלה בו דברים על דברים. הוא לא נעצר בחיצוניות הבולמת אלא הפעם הוא נושם מזה עמוק פנימה, נוסע לכל חלקיק במושא ההתבוננות שלו. כמו משהו בתוכו מגלה עניין עמוק דווקא בחיים הקטנים; בכל מה שעמוק וקטן וזעיר, לשם שינוי, ולא במה שהוא גדול ושטחי, מרובה ומתחלף. הוא יכול במשך שעות לבהות בעלה של צמח ולגלות בו עוד ועוד, נימים, גבשושיות וכו’ וכל גבשושית היא עולם קסום. כך דרך עדשת ההתבוננות של הנפש, שעכשיו שום דבר לא מפריע לה ליצור קשר ישיר עם מה שהאדם מתבונן בו.
אדם, עם ההתעוררות הפנימית הזו – חושש מבני אדם, ממכשירים חשמליים, המקום שהוא הכי אוהב להיות, כשהוא במצב של קשב פנימי וקשר עם הנסיכה שבפנימיותו, הוא כמובן בטבע; פרחים, ציפורים, דשא, מים זורמים – כל אלה ממלאים אותו בתחושה של אושר ושייכות.
הזמן כמו קיבל איכות אחרת לגמרי; הוא יכול לקרוא פיסקה אחת או שניים מספר ולנסוע כמה למשך זמן רב, הפסיקה הופכת לכלי רכב חללי שלוקח אותו למסע בתוכו. ושם מתגלה עולם עשיר של תובנות ותחושות, כשכל גירוי הכי קטן מפתח גל של התרחשויות.
הזמן החיצוני קפא והזמן הפנימי התחיל לנבוע. (שהרי הזמן החיצוני מתקתק, בעוד שהזמן הפנימי – נובע).
במצב זה האדם יכול להיות שעות, עד שמשהו מפריע את השלווה. הפנימיות שלו הפכה לתיאטרון שמתרחשים בו דברים רבים כל כך.
מבחינה פיזית הבטן והאגן הם אזורים שמהם מתפשטת הנביעה; מהבטן כמו בגלים לפאתי הגוף, ומן האגן מעלה כלפי הראש.
ושוב, מבחוץ הוא נראה ישן לגמרי, אך ער לחלוטין במפנים, עד לאזור הזעיר ביותר, מודע לכל ניע וזיע בתוכו. רק שהכל שקט, במה וזירה שקטה שבה הכל יכול להתרחש.
והזמן שבו ניתן לחוש את כל אלה בצורה האקוטית ביותר, הוא כאמור בבקר, מיד לאחר היקיצה. וכך מדי בוקר מנסים לשמר את הקסם של הנסיכה שבפנים. בלילה היינו בקשר עמה, וכשאנו במצב תודעה ערני ניתן עדיין לחוש אותה ולהיות בקשר עמה, עד שהאותות הבוטים של היום האגרסיבי שולחים אותה לבידוד מנותק. אדם במצב תודעה ישנה, מתעורר בבת אחת, עובר באחת משינה חסרת הכרה לערות בעלת הכרה חושפנית ומוחצת. אין דמדומים. האדם בעל התודעה הערה רוצה אותם, כי דרכם הוא חש את הנסיכה שבתוכו. שהרי בלילה הוא לא בהכרה וכך היא אמנם ערה אך הוא לא בהכרה, ורק בעת הדמדומים שגלי הביתא של מוחו עוד לא צרבו את תודעתו והכניסו אור יום מסנוור. אז עדיין הוא חש בה. רוצה להאריך את המשך של הקשר עמה כי ייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.
הכאב כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה
לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.
החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס) ולשמור עליה
כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.
החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.
כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.
אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
יוגה וקונדליני:
לפי היוגה, לאורך השושמנה (עמוד השדרה) רובץ נחש התודעה ששמו קונדליני כשהוא כרוך סביב בסיסו של עמוד השדרה, אזור עצם הזנב. כדי להגיע למצב ההארה עליו לטפס במעלה השושומנה, המקבילה לדורה, שהיא צינור מלא ריק בעמוד השדרה, עד שהוא מסוגל לפרוץ החוצה מהקדקוד, והאדם שבו התרחשה התופעה – מואר.
הבעיה שבה נתקל אותו נחש קונדליני היא התחנות לאורך עמוד השדרה של המרכזים האנרגטיים, הנקראים צ’קרות או גלגלי אנרגיה. אם הם סגורים, הם חוסמים בפני הנחש את הדרך לעלות, ואת ההארה להתרחש. ההארה מותנית, אם כן, בעמוד שדרה גמיש.
כדי לתעל את הקונדליני במעלה השושומנה, נעזרים בהגמשה של עמוד השדרה, ובשליטה על אותה אנרגיה הפועלת על המרכזים. האנרגיה הזו מכונה פראנה, או כוח החיים או תמצית החיוניות, וניתן להקביל אותה ליסוד הצ’י הסיני, או ליסוד האתר, ולכל יסוד בלתי נראה, מקביל בכל שפה. הפיסיקה רתמה לצורך כך את המושג אנרגיה.
על-פי היוגה, מצויה הפראנה בכל מקום, ואם רוצים לראות אותה, אפשר להביט בשמים תכולים. הריצודים הקטנים שניצן להבחין בהם הם הפראנה הנראית. הדרכים להגביר את הפראנה רבות. לוחמי המזרח, טאי-צ’י, לדוגמא, משתמשים באגירה וחישול של הפראנה, שהוא כחו כל יכול, פוטנציאל טהור, לחישול: אימונים חמורים ומשמעת של ריכוז הדעת כדי להפוך את הפראנה, או במקרה שלהם את הצ’י, כאמור, לאנרגיה מפוצצת, צעד קטנטן לפני ההתגשמות החומרית – ככלי נשק ההולם ביריב, או למגן בלתי חדיר, לפי הצורך. ביוגה משתמשים בטכניקות שונות של נשימה כדי להעלות את רמת הפראנה בגוף בכלל, באיבר מסויים וכו’. דרך נוספת של היוגה לפתיחת הצ’קרות היא ריכוז באזור המקביל לגוף בסמלים או בצלילים.
לדוגמה, הצ’קרה העליונה בגוף, האחראית על הראיה הפנימית, ההבנה והINSIGHT , נקראת סהררה, וסימנה האיצטרובל – פרח אלף עלי הכותרת, והיא מצויה במקביל למיקומה של בלוטת האיצטרובל. אפשר להתרכז בצורתה ולפתח אותה עוד יותר בעזרת המיקוד. שיטות נוספות שאולי צמחו מתוך היוגה, מלמדות שימוש אחר במיקוד המחשבה. הזן מדיטציה למשל מלמד צפיה דוממת בנעשה במחשבה ב”רעש הפנימי”, ובשיח המתקיים ללא הרף בתוך ההכרה, תוך יצירת רצף של “עד דומם”, שיטה המזכירה אולי את חלוקת הקשב של גורדייף לצורך יצירת מרכז כובד קבוע של הרצון.
והנה ציטוט ישיר מכמה מקורות מהימנים, מה זה קונדליני?
Bonnie Greenwell’s “Energies of Transformation: A Guide to the
Kundalini Process“.
“It appears that when people pray, meditate or turn inward with great intensity to find “God”
what they may ultimately experience is the sat-chit-ananda of the ancient Indian scriptures.
. Direct intuition of them becomes possible following the
eruption of Kundalini energy, which is latent in each of us. When this primal, intense energy
awakens it seems to move with intentionality through body and psyche and is believed by
eastern mystics to have the power to transform a person at the cellular level. When one feels
the first intense waves of this energy/consciousness, and is tossed into the physical,
psychological and spiritual chaos that follow, it is called Kundalini awakening.
If you have awakened this energy, whether through discipline and spiritual practice, as a
consequence of breathwork or other intense therapies, following a near-death experience or
other traumatic event, or inexplicably, for no reason at all that you can understand, you are
connecting with evolutionary energetic and psychic forces. These energies carry
consciousness with them just as waves in the air can carry radio signals, and in some people
cause the equivalent of a psychic Armageddon, where the boundaries that have contained
self-identity are pushed open and new possibilities emerge”.
In “Kundalini, Evolution and Enlightenment“, John White states:
“What exactly is Kundalini? The answer has many levels, on which various difficulties and
controversies will be encountered… In general, the question can be answered briefly like this.
Kundalini is the personal aspect of the universal life force named prana by the yogic tradition.
This primal cosmic energy is akin, if not identical, to ch’i (Chinese), ki (Japanese), the Holy
Spirit, and various other terms from cultures that identify a life force that is the source of all
vital activity”.
From “Kundalini – energy of the depths” by Lilian Silburn
Kundalini, the upright axis at the innermost center of a person and of the universe, is the very
source of man’s might, drawing and unfolding all his energies…this mysterious energy
manifests with a violence beyond belief and cannot be manipulated without incurring certain
risks.
From “Spiritual Emergency“, edited by Stanislov Grof, M.D. and Christina Grof.
Kundalini is seen as an “energy” that usually resides “asleep” at the base of the spine. When
this energy is “awakened” it rises slowly up the spinal canal to the top of the head. This may
mark the beginning of a process of enlightenment.
In its rise, Kundalini causes the central nervous system to throw off stress. The stress points
will usually cause pain during meditation. When Kundalini encounters these stress points or
blocks, it begins to act “on its own volition,” engaging in a self-directed, self-limited process
of spreading out through the entire physiopsychological system to remove these blocks.
Once a block is removed, Kundalini flows freely through that point and continues its upward
journey untill the next stress area is encountered. Further, the Kundalini energy diffuses in
this journey, so that it may be operating on several levels at once, removing several different
blocks. When the course is completed, the energy all becomes focused again at the top of the
head.
The difference between this final state and the initial state is not simply that Kundalini is
focused in a different place, but that in the meantime it has passed through every part of the
organism, removing blocks and awakening consciousness there. Thus, the entire process of
Kundalini action can be seen as one of purification or balancing.
—
THE MASTER GAME
המשחק הראשי
“מעל לכל חפש משחק שכדאי לשחק. כזו היתה העצה מן האורקל אל האדם המודרני. משמצאת את המשחק, שחק אותו באינטנסיביות. שחק אותו כמו חייך ושפיותך תלויים בכך, ולמעשה אכן הם תלויים בכך. לך בעקבות האקזיסטנציאליסטים הצרפתים ומחק את המילה: ‘התעסקות’. למרות ששום דבר אינו אומר כלום ועל כל הדרכים כתוב -‘יציאה’. נוע, כאילו לכל תנועותיך ישנה מטרה, כי הרי חייב להיות ברור, אפילו לאלה המעורפלים כל ידי האינטלקט – כי כל משחק שהוא, עדיף על פני חוסר משחק.
למרות שזה בטוח לשחק את המשחק הראשי, זה לא עזר לעשות את המשחק הזה למשחק פופולרי. ועדיין הוא נותר המשחק הקשה והתובעני מכל המשחקים. בחברה שלנו מעטים הם המשחקים אותו. לאדם המודרני, המהופנט על ידי הזוהר והברק של של הכלים והמכשירים שלו – יש מעט מגע עם הממלכות הפנימיות שלו והוא מעסיק ומטריד עצמו עם החלל החיצוני ולא החלל הפנימי. אך המשחק הראשי משוחק כל כולו בעולם הפנימי. עולם שהוא טרירטריה רחבה ומורכבת- עליה יודע האדם מעט מאוד.
המטרה של המשחק הראשי הוא התעוררות אמיתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר- מצבו הרגיל של האדם , שהוא כביכול מצב של ערנות, אינו מצב התודעה הגבוה שאליו הוא מסוגל להגיע. למען האמת, מצב התודעה הרגיל הוא כה רחוק מערנות אמיתית, עד כי ניתן לקרוא לו: ערנות מתוך שינה.* משהגיע אדם למסקנה זו, הוא כבר לא מסוגל לישון בנוחיות, תאבון חדש מתפתח בקירבו. הוא מגיע למסקנה כי הרעב או ההתעוררות האמתית שהוא נוכח שהוא רואה, שומע ויודע – הם רק חלקיק זעיר של מה שהוא מסוגל ויכול לשמוע, לראות ולדעת. הוא חי בעוני ובדלות של חייו הפנימיים. אך הוא יכול להכנס לחדרים אחרים יפים ונהדרים, שחלונותיהם משקיפים אל הנצח. כאן זה מספיק להגיד שאת המשחק הראשי אף פעם אי אפשר להפוך למשחק קל. הוא דורש את כל המשאבים של האדם, הפיסיים והרוחניים. ואם אתה מנסה לשחק אותו בחצי ממך, או מנסה לקבל תוצאות בדרכים לא דרכים, אתה מסתכן בלהרוס את הפוטנציאל שלך, מסיבה זו מוטב לא להתחיל לשחק בכלל מאשר לעשות חצי מאמץ או לצאת ידי חובה, או רק את האקט החיצוני. בימינו אנו חיים בחברה המנוגדת לחלוטין למטרות של המשחק הראשי. חברה המתיחסת לאלה המשחקים את המשחק הראשי כמשונים או קצת משוגעים. כך שאדם המנסה לשחק משחק זה פוגש התנגדות עזה שתנסה לעצור את המשחק שלו. אך שחקני המשחק הראשי חייבים לזכור כי בלעדי ההתנגדות גם לא יהיה שום משחק.”
*מונחים אלו, כמו גם מונחים אחרים מן הטקסט הזה לקוחים ממשנתו של גורדייף, שם מדובר על 4 רמות של תודעה ( אני מזכיר זאת במקום אחר בספר זה).
את הטקסט הזה מצאתי באינטרנט. באתר של זוג בשם קרייג ואוטה, אתר מוזר, הוא מלא בתמונות שלהם מטיולים במקומות שונים בעולם, ובסוף התמונות מופיע הטקסט הזה, עם הכותרת הזו.
ועתה, איך הגעתי לאתר הזה בכלל? ובכן לפני שנים קראתי את סיפרו של רוברט דה רופ THE MASTER GAME . ספר שמזה שנים אזל מן השוק, ניסיתי למוצאו, גם בארץ, גם בחו”ל, אך לשווא. אך לא אמרתי נואש, ומשהקלדתי במנוע החיפוש באינטרנט את המילים: THE MASTER GAME- בין היתר קיבלתי את כתובת האתר הזה, וזה כל שהיה שם. ועכשיו כמה מילים שלי בנידון: בטקסט מדובר על דרך לשחק את המשחק רק בצורה חיצונית או לא עם כל הלב, (מה שמסכן את הפוטנציאל הוויתי של האדם). ברצוני להוסיף לכך, כי אחת הדרכים הנפוצות ביותר לגרום לכך שאדם ישחק את המשחק, אך ישחקו רק מן השפה ולחוץ, רק כריטואל ולא מבפנים – הוא על ידי הצטרפות לחברה או קבוצה שחרטה על דיגלה את עקרונות המשחק הראשי. ולמה באמת דווקא שם רבה הסכנה? כי קיום המשחק במסגרת של קבוצה, נוגד את עצם המהות הפנימית של המשחק. זהו משחק שניתן לשחק אותו רק לבד, ורק בינך לבין עצמך. ברגע שזה בין אדם לאחרים, או ברגע שיש בכלל אחרים בזה, צצה ההשוואה, ואז הכל מקבל את אותו עיוות הקיים בחברה ובתרבות הממוסדים כגון: במקומות עבודה, בתי ספר, כלכלה, משפט, פוליטקה וכו’. אין דבר ההורס יותר את המשחק הזה מאשר לשחק אותו עם אחרים. כי אז נכנסים קינאה, תחרותיות, אגו, עלבון, ומעורבות ריגשית – אותם הדברים שהרסו אותנו בחברה הגדולה הממוסדת. אז אדם שמצטרף לקבוצה דתית או רוחנית העוסקת בדברים הללו, בעצם מחקה את קולו של יעקוב עך הידיים ידי עשיו. הפרווה היא של כבשה אך הזאב עוד פעם חדר פנימה. המראה הוא של הסבתא, אך הזאב הוא ששוב מדבר מגרונה של סבתת-המשחק הראשי.
וזה המכשול הראשי לקיום המשחק: כולנו הותננו להתאמץ, ולנוע, ולחוש מוטיבציה רק ביחס לאחרים, ומה שקשור לבינינו לבין עצמנו – חסר חיים ושומם. ואם אנו באים לעשות משהו בפנים, מיד אנו נופלים ארצה ללא כוח, כי כל הכוח הלך ליחסים שבין היחיד למכלול ולאחרים. שם האקשן, שם הכוח, שם המוטיבציה. אך אם הוא נע לשם, אכן הוא מתמלא בכוח וחיוניות אך הוא גם מכניס אל מקדש המעט של הוויתו הפנימית את הדמונים של כוחנות, רגשי נחיתות וכו’ (שהם הישויות החיות באדם כתוצאה מן האינטראקציות החברתיות) – וכך הוא מזהם והורס את הניצוץ הפנימי באופן קשה, אם לא כרוני.
כך שזה אכן מילכוד: בלי חברה אין כוח, עם חברה אין הוויה. איך שלא יהיה, את המשחק הזה אפשר לשחק רק לבד, ואחרי שיש תוצאות, על סמך התוצאות, אפשר לפגוש אחרים, אבל בשום בפנים לא לשחק את המשחק עימם, כי המשחק הראשי הוא אינטימי, אישי ופרטי, ורק כך יש סיכוי כלשהו להצלחה במשחק.
————– —————- ————————
פרטים נוספים על נושא האלכימיה:
http://www.levity.com/alchemy/index.html
חלק ג’:
המורה הרוחני
חלק ג’: המורה הרוחני
מבוא
To find a teacher appropriate for his needs, the student needs much discernment. Even a genuine teacher (as opposed to a fool or a fraud) has limitations imposed on him by his type which are difficult or impossible for him to transcend. Thus, a man who is an adequate teacher for one person may be unsuitable for another. The main function of the teacher, besides instructing in physiological and psychological techniques, is to hold up for the pupil a mirror, helping him thereby to look objectively and impartially at the selves in his own makeup, without trying to hide from the unpleasant manifestations or overemphasize the pleasant ones. To do this, a teacher needs profound insight into types and the limitations which type imposes. It is hard for him, unless he has reached a very high level in his own development, to understand types very different from his own. Much of the difficulty encountered by members of the psychoanalytical cult (it is really more of a religion than a branch of medicine) results from too great a difference in type between patient and analyst. An encounter, for instance, between a highly somatatonic analyst and a highly cerebrotonic patient is likely to produce nothing but a series of misunderstandings…
… A wise teacher will encourage his pupil to step carefully in this area. The selves have to be accepted in all their variety. Nothing is gained by repression or inner tyranny. The curse of the Judeo-Christian tradition has been its excessive preoccupation with sin and its unwillingness to accept the Dionysian aspects of the self. By ceaselessly harping on the “lusts of the flesh,” “mortifications of the flesh,” and kindred topics, it increases men’s bondage to the very forces from which it exhorts men to escape. Indeed, this “struggle with the flesh” became so malignant a force that, for several centuries, it reduced the population of large areas of Europe to a condition verging on mass insanity.
מתוך The master game
פרק חמישי
מאת רוברט דה רופ.
חיים עם המתח הדיאלקטי
יש לעתים כאשר קבוצה של אנשים פוגשת מורה רוחני חזק ועם כוח, במצב זה אין לה עניין במה שהוא מייצג אלא הם בעמדה של מאבקי כוח, שעשוע ופורקן ובעצם מדובר באנשים שלא פגשו דברים אמיתיים, כוחות אמיתיים זה עבורם הכל משחקים. וודאי שאם היה להם עניין אמיתי והם היו פוחדים להפסיד את ה”מורה” הם היו בולעים את ההתנגדות שלהם בפני הכוח של המורה. אולם הנקודה היא שהיות ולא הייתה להם מוטיבציה אמיתית מלכתחילה, כל מה שעושה הכוח של המורה, היות והם לא קולטים את הרוחניות ולא רוצים לקלוט, זה למעשה יזניק מתוכם את הכוחנות שהם באו איתה. הם לא התפרקו, לא היה להם כיף ורוחניות לא עניינה אותם ובעצם זה רשם אצלם שמשהו בא ותקף אותם ולכן תצא מהם תוקפנות.
כך שחלק גדול מהבעיה במקרים שכאלה זה חוסר המוטיבציה של האנשים. זה דרך אגב לא סותר את העובדה שהמורה אמור להגיע לפגישות עם אנשים מהפן הרך והאנושי שבו.
דבר זה אכן מסבך את התמונה אולם לא משנה את הטיעון העקרוני, שאומר שצריך להיות מתח דיאלקטי בין הומניות לבין עוצמה פנימית ואסרטיביות.
עכשיו המתח הדיאלקטי מתרחש בגלל שהמורה מחובר להוויה. כלומר, כל מי שמחובר לאיזה שהוא גרעין נייטרלי מסוגל להתעסק עם הקצוות וברגע שבן אדם בא מריקנות קיומית, הרי שאחת מהקצוות תחטוף אותו. זה כמו בפצצת אטום, הקטבים מתנגשים כשאין כוח יותר גבוה שמפשר ביניהם. כלומר, האיחוד בין הקטבים רק נובע ממשהו יותר גבוה שעושה דבק.
כך שאין שום אפשרות להתחבר למתח דיאלקטי אלא אם הבן-אדם (המורה) עבר קפיצה קוונטית, התחבר להוויה ובא עם משהו פנימי. ועד אז, עד ה”קפיצה” יהיה האדם במצב מאד מאד לא סימפטי, שהוא לא שם ועדיין לא שם ושיש לו תבונות ששייכות למשהו אחר שעדיין אין לו את הגיבוי ההוויתי.
לשלוט באנשים אחרים זו אינפנטיליות
ישנם מורים רוחניים רבים שמשתמשים בעמדתם כדי לשלוט באנשים אחרים.
האנשים סביבם משחקים את המשחק יחד איתם, הם צריכים פנטזיה של אדם מיוחד וכל זה כדי לא לחיות עם השממון של החיים שלהם וה”גורו” משחק את המשחק מפני שהוא רוצה להרגיש על הכיפאק.
זהו בעצם שלטון האגו ואנשים אינם יוצרים מערכות יחסים אמיתיות ושיוויוניות מפני שהם אף פעם לא מספיק כנים עם עצמם ולא מקבלים את מה שבאמת חי ואוטנטי בהם, שהוא האגו.
ואם מדובר באמת מוסר גבוהה יותר אמור ה”גורו” לדעת שזה מה שחי בו ולתת דווקא לצד השני לתפוס יותר את הבמה ולדבר עם האנשים עליהם.
חשוב להגיד, שאדם שיש בו ייחוד, מהסוג שהאגו אינו מנהל יותר את חייו והוא אינו קורבן שלו יותר צריך לקבל מקום וסביבה תומכת להיות בו. לאדם כזה, אשר לא יעשה דבר על מנת ליצור תנאים שכאלו, אורבת סכנה שהוא יהפוך למן צל סביב משהו, שיקבל הרבה יותר מקום ממנו.
במקום באמת שהרגשות יעברו תהליך של התפתחות – אז בעצם מדכאים אותם. והדיכוי הזה יוצר מסכה ויוצר קונפורמיות ויוצר פורמליות. והפורמליות בעצם זה לא לאפשר לחיים להיות באופן טבעי מכיון שמפחדים שאם יאפשרו להם להיות באופן טבעי הם יעשו משהו לא בסדר. והנקודה היא שבמקום להעביר את החיים תהליך של התבגרות מעבירים אותם תהליך של מישטור כך שהם נותרים עדיין אינפנתיליים או כוחניים ופרוצים מבפנים, רק שאין להם חופש ביטוי.
כלומר, הפורמליות הזאת בעצם מטילה צנזורה על חופש הביטוי, והורים רבים למשל ממשטרים את הילדים שלהם במקום לתת להם להתבגר.
יחד עם זאת, ישנם אלו שיש להם פשוט כוח חיים כל כך עז ופרוע או שבאיזה שהוא מקום בדרך שלהם קרה משהו והם לא התבייתו, אולם הם לא התבייתו מבחוץ ולא מבפנים.
אדם גלעיני במפגש עם הסביבה
גישה בין מורה אשר מיצג ערכים אקזיסטנציאליסטיים ובין אנשים שרמת הטעינה שלהם נמוכה תמיד תייצג בעיתיות במפגש.
וכמורה האדם תלוי לחלוטין במה שהתלמידים מאפשרים והמקום שהם נותנים לו. כאשר הם לא נותנים לו את האפשרות ומצב הטעינה שלהם נמוך מה שיקרה זה שבגלל המצב התובעני שלהם הם ירצו להתרוקן ובכך יהפכו למרכז המפגש והקטע העיקרי עם המסר שלשמו התאספה הפגישה ישאר מיותם. וזה מפני שמה שחי באותם אנשים הרבה פעמים יגנוב את המפגש – אנשים רוצים להתרוקן ולא להתמלא במסרים.
מצבם התודעתי הוא לח והם מלאים בעצמם ואין להם אהבה אמיתית של החומר ואת כל זה יפגוש המורה תמיד כאשר יעלה המסר הגלעין הקשה והאמיתי של המפגש – ובעניין הזה אין מה לעשות מפני שזהו מצב ההוויה שלהם – הוא מוצף.
תפקידו של המורה תמיד ובמצב זה בפרט הוא לא להוריד את מסריו לזנות.
הם יש להם יכולת הכלה לבידור, לגירויים קיצרי טווח ועשירים בכולסטרול, אולם ברגע שהם צריכים לקחת חומר גלעיני הם לא שם ולא משנים התארים האוניברסיטאיים שלהם.
בתרבות העידן החדש ישנה תופעה נוספת והיא שאנשים רוצים לברוח ממילים. יש כאילו הסכמה קולקטיבית שמה שצריך זו התנסות, חוויה, וישנה אמירה של “מספיק עם מילים”, כאילו שזה משהו טכני דפוק ומרגישים שהם כבר לא צריכים את זה וגם מול זה ניצב המורה. ואולי לפעמים מילים זה בעסה, אבל אין לנו דרך אחרת מאשר להעביר את האמת הגלעינית אלא דרך מילים. והנקודה היא שאני חושב שייבשו לאנשים את השכל מרוב מילים והם כבר לא יכולים להבדיל בין מילים ובין מילים ואז זה הופך לפילוסופי מדי
עבורם.
“תרנגול הודו קר”
הדרך בה אדם מוער חי את חייו ובקשריו עם אנשים אחרים אמורה לא לתת להם את ההזדמנות לחמוס את הטעינה ממנו עם עולם הרגש הפעיל שלהם.
אז נוצר מצב קשה מאד לאותם אנשים מפני שיש להם בתוכם אוצר מאד מאד גדול שהגיע מהאדם המואר אולם הוא לא מאפשר להם לתרגם את האוצר הזה לתוך החיים האמוציונליים שלהם, מה שקורה בכתות רבות, אז אנשים מידלדלים מבחינת האש הפנימית שלהם מפני שהם השתמשו בה כדי לזיין, הם השתמשו בה כדי להתפאר, שזה שימוש לרעה בעוצמה.
כאשר אנשים אינם משתמשים באוצר שבתוכם הם נותרים “עניים” ובשיממון אדיר והמורה אומר להם כל הזמן, תשקיעו את מה שיש לכם בבנק ויום אחד זה יביא … במקום לחיות בתחושה מתמדת של לחלוב את הרגע ולהיות בהיי גבוה.
המורה בעצם מכניס את האנשים למן דיאטה של מעט מאד “שומן” ומעט מאד “סוכר” ובעצם אומר שכל העושר הנהדר הזה הוא לא עבורך אלא עבור משהו שנמצא בתוכך ושלך אין חלק בו וזהו שבר בפסיכולוגיה האישית של האנשים, שמלכתחילה מגיעים לרוחניות רק בגלל שהם לגמרי אגוצנטריים. וברגע שאתה אומר להם שהרוחניות האמיתית היא לא עבורם והם רק עדים אז יש להם נפילה בפסיכולוגיה שלהם, מפני שכל הסיבה של למה הם באו מלכתחילה זה בשביל עצמם.
כך שאם הם מצליחים לזוז הצידה ולתת לתת-מודע שבהם ליצור קשר ישיר הם יכולים לשנות את הפסיכולוגיה האישית שבהם. ופה רוב האנשים נשברים, מפני שזה אומר לעבור דרך תקופה קשה ביותר, שהיא ממש תהליך גמילה של “תרנגול הודו קר” ומי שמצליח ראוי אכן לכל הכבוד, מפני שמאדם שרגיל היה לקבל ריגושים שגרמו לו לחוש היי ותראו מי אני וכו’ לפתע הופך ללא כלום אולם יש לו בתוכו “חשבון בנק”.
וכל הרעיון בעצם הוא הרעיון של – פיקדון – אנחנו יכולים לשאת עמנו פיקדון ויש לנו את הפריבילגיה והזכות לשאת אותו, אולם אנו לעולם לא יכולים להשתמש בו. וכל העניין של צרכנות טבוע בקטע של, אתה צורך אתה נהנה והעניין הזה של להיות שומר הגחלים הוא הפוך לזה. יש לך את הזכות לנצור את זה אבל זה לא עבורך.
וזה כמו עם פרח שמקבל אנרגיה מאנשים שמתפעלים ממנו אולם האנרגיה אינה עבורו אלא עבור האדמה, הוא רק שם על מנת לשמש צינור שמתעל את האנרגיה הזו אל הלא מודע, אל האדמה.
ואנחנו בעצם רק עדים בתהליך בו החלק הנשי בנו מקבל זרע ומוציא אותו החוצה כאשר הוא פרי. תפקידנו הוא להיות משגיחים וזה הדבר הכי קשה לאנשים וזה הכבוד הכי גדול לאדם.
והקושי הגדול ביותר שיש לאנשים עם אדם מואר שמעביר אותם דיאטה שכזו זה שמצרכנים אינפנטילים הופכים אותם ל”משגיחים” עם כבוד עצמי. זו תקופה קשה ביותר בה עליהם להיגמל מהסמים של האגו ולהיות עם השיממון שקיים בהם.
מה שנותן נקודת מבט שונה לגבי דפרסיה במצב שכזה בו על האדם לפגוש את הרמה האמיתית נטולת האנרגיות הגבוהות שהוא חי בהם, אולם כל יום בו האדם בדפרסיה מסוג זה חשבון הבנק שלו גדל וזה במידה והקשר עם האדם המואר נשמר, מפני שהמורה מצליח בעצם לעבור דרך הדפרסיה ולטעון את חשבון הבנק של התלמיד.
כל העניין בעצם הוא שהתלמיד לא יכול לבוא ולהגיד, נהדר, אני מגדל חשבון בנק אדיר מפני שהוא בעצם בתקופה זו אומלל ביותר. אולם ברגע שמצליחים לצאת מהדפרסיה אז חשים את הכבוד העצמי שמואצל על האדם מהחשבון האישי שלו, מואצל עליו מעצם תפקידו כמשגיח של משהו מיוחד.
אולם עד אז זה תהליך של חישול כמעט בלתי אפשרי מאדם שאינו יציב מבחינה פסיכולוגית ועם בעיות נפשיות ואגו ודומיננטיות. צריך לעבור תהליך של חישול בלתי רגיל, כאשר רוב הזמן עליו להיות בצד הלא סמפטי של חייו בגלל שהוא משלם מס על התהליך שההוויה שלו עוברת. ותהליך דפרסיה עמוק שלא מוותרים בו על מנת לצאת ממנו בדרכים של רמאות עצמית הופך להיות סימן טוב ל”חשבון הבנק” הפנימי והתעצמותה של ההוויה.
בעצם מדובר על מצב בו עובר התלמיד חורף שהוא שיעור אמיתי של ענווה ובאביב הבא שלו, בפעם הבאה שיפרח זה יהיה מבפנים, שורשיו ישאו איתם כוח חיים, לעומת מצב קודם בו התלמיד התעקש לצייר על ענפיו כל מיני דברים שלא היו אמיתיים ובשל תהליך הגמילה של “תרנגול ההודו הקר” בעצם החלו שורשיו לקבל את כוח החיים.
בתוך התהליך הקשה והמחשל הזה ובדרך כלל ארוך מאד חשוב שהתלמיד יזכור שבעצם אין לו את כל הזמן שבעולם – למרות שהוא יכול לחוות את מוגבלותו של הזמן רק במידה ויקיץ. ובעצם להתעורר זה להיות מודע לעובדה שאין לך זמן, מפני שכשאתה ישן יש לך את כל הזמן שבעולם.
בזמן שהער עשוי למות הישן “חי” לנצח.
המורה הרוחני – כנביא זעם ושומר סף
קלף מס. חמש בטארו, המורה הרוחני.
כיום, רבים מגדירים עצמם כמחפשים רוחניים. וחיפוש רוחני (על כל שלל ההטיות, ההקשרים והכותרות תחתן הוא שוכן) כמעט תמיד הולך עם צמד המלים: מורה רוחני, אדם שמשמש כמורה דרך לצועד בשבילי ונתיבי הרוח. מונח זה קיים במובנו הרחב יותר, כמעט בכל התרבויות, המסורות והאסכולות. אם זה זקן השבט, חכם הכפר, מאסטר בבודהיזם יפני, דלאי לאמה בבודהיזם טיבטי, גורו בהודו, שייך באסלם וסופיזם, צדיק בחסידות, מקובל בקבלה. כוחו והשפעתו של זה עצומים. אין להשוותם לאלה של מורה או מדריך מכל תחום אחר, בין אם באוניברסיטה, אל כל קורס אחר. ברגע שזה מגיע להוראה או הדרכה בתחום הרוחניות, המרחב שאותו מורה מקבל הוא עצום. ואנשים מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. ולעתים לכל החיים.
איך בכלל אדם מגיע בכלל להיות מורה רוחני? ובכן ישנם שני דרכים, במסורת הסופיות ואחרות הוא ממונה על ידי השייך שאצלו הוא למד. ויש כאלה שממנים עצמם והתלמידים שלהם מחליטים אם לנהות אחריהם או לא (גורדייף, ישו, רודולף שטיינר וכו’).
אך במסה זו אין רצוני כלל לעסוק בפשר כוחו והשפעתו, או בהבדלים שבין האסכולות שאליהם הם שייכים (זן, חסידות, קבלה, סופיזם וכו’), וגם לא בדרכי המינוי שלהם וגם לא בפשר הפופולאריות הגואה שלהם – מאז שהביטלס גילו את המאהרישי מאש יוגי והמדיטציה הטרנסנדנטלית שלו בשנות השישים.
אין ספק כי ניתן לחלק אותם על פי כל מיני מודלים. וניתן לעשות אינספור פיצולים ולמצוא כל מיני סוגים. אך כאן החלוקה הנה בפירוש רדיקלית. והקריטריון לה היא מידת הניחומים או הזעם שהמורים הרוחניים מפנים כלפי הבאים אליהם.
לפי זה כל המורים הרוחניים מתחלקים ל ‘מורי נחמה’ ו’מורי זעם’, על משקל הנביאים בתנ”ך. נביאי הנחמה הם מורי הרוחניות של אמצע הדרך, הם לא באים לערער את עולמו של המחפש אלא לחזק אותו בהיכן שהוא נמצא ולעודד אותו. הם אומרים כי הרוחניות לא נמצאת כל כך רחוק, וכי כל שצריך הוא אמונה ועבודה עצמית. הם מדברים על היכולת לשנות עצמך, ועל הצורך לא לאפשר חרדה או ספק עצמי. ועל כך שהאדם סך הכול כולו טוב, עליו רק לשנות את הדרך שהוא רואה עצמו וכו’. מורה הנחמה מדבר על מציאות רוחנית טהורה שאם המחפש יתחבר אליה חייו יהיו מאושרים ושלווים. הם מציגים את הרוחניות כמוצר צריכה ואת שוחר הרוחניות כפועל שצריך לעבוד קשה כדי להרוויח את לחם הרוחניות.
מורי האסכולה השנייה, באים בגישה הפוכה בתכלית, הם דווקא באים לערער את האמונה של שוחר הרוחניות בעצמו. הם לא מדברים על עבודה עצמית. (אלא על קבלה עצמית). הם לא מטיפים נגד החומרנות כמו ‘מורי הנחמה’, (הם אף אומרים כי דווקא הנמוך והחומרי עשוי להוליך אל המציאות של הנפש השבויה). מורה הזעם לא מנסה לומר לשוחר הרוחניות שעליו לשאוף למציאות רוחנית חלופית המצויה מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא שעליו דווקא להתמקד במציאות של היום יום ובה לחפש את שאמיתי.
ההשפעה של משנה רוחנית זו של מורה הזעם על המחפש, שלרוב מגיע אליו, בתקווה למצוא נבואות נחמה – היא קשה ביותר; שהרי הוא רגיל לחשוב על עצמו במונחים של מחפש תועה ועל המורה הרוחני כעל בעל-בית שמזמין אותו לקורת ביתו ושכאן הגיעו חיפושיו לקיצם. אך במקום זה הוא מוצא מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו ממנו הוא בא, במקום תשובות – מציג לו שאלות, במקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת לרגליים – הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל בא למצוא יבשה והנה לחרדתו הוא חש שמטילים אותו חזרה למים הסוערים, והוא כבר אין לו כוח, אין לו כוח להמשיך ולהתמודד עם חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. (שהרי עבור רוב המורדים – הרוחניות היא מפלט מאימי האתמול, ההיום והמחר, נתיב בו השמיים יתבהרו, והם יצודו שתי צפרים באבן אחת, גם ינתקו מחיי השגרה והחומרנות וגם ימצאו פתרון למבוי הסתום של חייהם).
מורה הנחמה שכיח ומצוי הרבה יותר ממורה הזעם. ובניגוד למורה הזעם שממתין שיגלו אתו – במורה הנחמה קיימת יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות. מורי הנחמה מראים למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן, ישנן תשובות של אמת, כאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. והנה, (כשהמדובר במורה הזעם הרוחני) הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. הוא מנסה קודם כל לשכנע אותם לוותר, לחזור לשגרה, לבדוק אם בכלל החיפוש בוער בהם מספיק חזק. כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות וליהנות מן החיים או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה הוא אומר להם שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין ספק כי מפגש זה הוא מבלבל, מטריד, ועושה דמורליזציה.
למעשה תפקידו כמורה זעם רוחני, דומה פחות לזה של אב רחום וחנון. ויותר לתפקיד המראיין; הוא לא בא לשכנע את המרואיין להצטרף למקום העבודה, אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי בכלל להצטרף לקבוצה ייחודית זו. כך שלמעשה מורה הזעם הרוחני הוא בכלל שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים, כדי לבדוק אותם ולא כדי למכור להם ‘סחורה’ רוחנית שיש לו עניין למכור. להיפך, התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג לאיכות של המחפש שצועד על שביל המודעות הגבוהה.
אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמאטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בספרו של אויגן הרינגל: “זן באומנות הקשת”, שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות-המכוונות-למטרה, (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה.
מנקודת מבטו של המחפש -זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. אך בדיוק ההפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. למעשה הוא מוגבל, הוא יותר מוגבל מן המחפש, הוא לא יכול לעשות כלום. אין לו כוח נגיש אותו יוכל להפעיל על שוחר הרוחניות. הוא רק מייצג. וזה העניין, כמובן שעם זאת הוא בעל עוצמה רוחנית רבה, אך זו עוצמה גולמית, ואין הוא יכול להשתמש בה, זו עוצמה של אגם שקט, יותר מאשר עוצמה של נהר שוצף. הוא יכול להשתמש בזה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד משהו מתקדם, במידה ומצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים היחידים שיש לאל ידו לעשות; להקרין את כוחו ולהשתמש בו למניעה.
אין ספק שעניין המניעה והבלימה לא עושה אותו לפופולארי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמיים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולארי.
הוא ‘משתדל’ למנוע יותר מאשר לאפשר. וזה לא בא מתוך ‘אנטי’ כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח והתודעה. מה, שכאמור, לא ממש עוזר לו במפלס הפופולאריות שלו בקרב תלמידיו ובקרב אלה המתלבטים באם להיות כאלה.
והטרגדיה האישית שלו, היא בדידותו הגדולה.
והוא בודד כי נביאי זעם הם בודדים וכאמור לא פופולאריים (כדרכם של נביאי זעם), הם לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולאריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם.
נביאי הזעם תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופולארית.
ועם זאת, ולמרות זאת, מתחת למעטה הזעם קיימת בתורתם נחמה גדולה. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקווה שיש: ‘הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד’. אך מה התגובה השגורה? ‘לא תודה’, המחפשים מעדיפים בדרך כלל תעודת ביטוח המוענקת על ידי ממסד כלשהו. ממסד שיפתור אותם מהעונש של התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי. ועל כן מורה הנחמה בדרך כלל שייך לממסד, או מקים ממסד סביבו, בעוד שמורה הזעם הנו תמיד לבד, רק הוא. בלי ארגון, או גוף גדול יותר אליו הוא שייך, או אותו הוא מייצג.
שומר הסף גם מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד ששוחרי הרוח המצויים מעדיפים מורים רוחניים שמדברים במונחים לא מוחלטים, למשל שלכל אדם יש את האמת שלו, ואילו הוא מדבר על אמת אחת. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל. כי לו יש קריטריון קבוע, ומן הקריטריון שלו הכול מחלק עצמו באופן חד, לבעד (הקריטריון) או נגדו. כל דבר במחפש – או מקדם אותו כלפי הקריטריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות.
אך בעוד שומר הסף מכריח את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן; את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו’, הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן גם יחד, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתזה. חייו והגותו הם פרדוקס מהדהד. אך זהו פרדוקס סינרגטי…
יש להבין כי הדרך המקובלת היא להפריד בין הקטבים. הרע מופרד, ונשאר רק הטוב. הלבן מצוי אצלם, והשחור אצל אלה שלא הולכים בדרכם. החומרניים וכו’.
הם גורסים כי אצלם הגאולה ובעולם היומיומי מצוי החטא. הם בעד התעלות רוחנית ואילו אנשים שלא נמצאים בדרך רוחנית נותנים פורקן ליצר ושוקעים במדוחי והבלי העולם הזה.
אך שומר הסף חי מתוך סינרגיה תפקודית: הוא מנסה לגרום למחפשים להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטאניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – ‘וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ’. – וזה ההסבר למה שמורה הזעם מנסה לעשות, איחוד הניגודים. וזה מה שקיים בתוכו, דבר שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת.
משנתו מלאה באיחוד ניגודים: רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך.
הדתות הממוסדות מחולקות לכאלה שיש בהם אלהים נוקם (נוסח היהדות), וכאלה שהאלוהים שלהם סולח (נוסח הנצרות). אצלו הם חיים ביחד.
ובכלל, אנשים לא יודעים לאכול ניגודים משלימים- ניגודים ביחד, הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני.
כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה (כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה כתוצאה ממצב של ניגודים שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה.
למורה הזעם יכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, יכולת לקבל בעצמו את החלש והחזק. את הלא מסוגל ואת המסוגל.
וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורה הרוחני, שומר הסף – היא דרך התיידדות עם מה שדפוק בך. דרך כריתת ברית עם המפלצות הפנימיות הדמונים שבפנים, עם החולשה, עם הפחד, עם החרדה. שלמה גיורא שוהם וז’אן ז’נה קוראים לזה: ‘גאולה דרך הביבים’. גאולה דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה’קוטב הטוב’.
מורה הזעם מפנה את המחפש חזרה אל מה שדפוק בו כדי שיקבל אותו כחלק לגיטימי של עצמו. ומשם ורק משם לבוא אל מה שמוצלח בו. רק דרך מה שחלש ולא מסוגל. כי אם המחפש לא מסוגל לקבל את מה שלא מסוגל בו, לא רק כחלק לגיטימי שלו, אלא כחלק היותר אמיתי שלו ורק אחר כך להגיע אל החלקים המוצלחים – אין מה לדבר על דרך רוחנית כלשהי. כך גישתו של מורה הזעם.
למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב.
בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם, על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האטום ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית.
אנו מעולם לא עושים אינטגרציה של הרע עם מה שחיובי בנו. מורה הזעם גורס כי רק אם קודם כל מקבלים את השלילי, ניתן להתאחד עם החיובי (ואיחוד זה יוליד את התינוק הרוחני).
שומר הסף קודם כל מראה למישהו מסוים את ‘השחור’ שלו, דהיינו מוציא את ה’שחור’ מגלות ההדחקה שבתת תודעה ומפגיש אותה עם הלבן, שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו’) לא קיים בכלל.
והוא עושה זאת (מפגיש את הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה) לא כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמי של האיש (או האישה) אלא להיפך: להתיך את תחושת ה’אני לא בסדר’ עם האח הגולה – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה’עצמי’ – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה.
ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.
אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים, ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע – לבן, לבן – זוהר. הם רוצים מורה רוחני צבעוני, מדהים, מלא אפקטים. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם, (מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן.
קשה להם מאוד לקבל כי אולי מה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה. ורק איחוד של השחור עם הלבן יביא את המחפש לפגוש – רטרואקטיבית – את קרן האור, דרך מפגש עם כל צבעי הקשת ולא על ידי הכחשה של חלק מן הספקטרום וזאת כדי להעצים את החלק של הצבעים הזוהרים והיפים על חשבון הצבעים הקודרים והכהים.
שומר הסף
שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי.
הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.
אך הוא עצמו שגריר של ממלכת ההתודעה.
ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון.
למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית.
לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.
אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתינו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו.
אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל הרמה שעליה היו אמורים להשגיח.
ומאז, מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ”ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד, להיות אפור.
וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו.
אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו.
הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.
הערה לסיום:
כל דרך שהיא, נשענת על שני עמודים; עמוד אחד עמוד החסד (נחמה), ועמוד שני עמוד הדין (זעם). אין האחד יכול לבוא במקום השני.
השאלה היא שאלה של קדימות והדגש.
בתהליך של צמיחה (ילדים), או אימון (רוחני או אחר), עמוד הדין צריך להיות מוצק דיו כדי לאפשר את הצטרפות העמוד השני.
הבעיה הגדולה היום בחינוך ילדים היא התפוררות הסמכות ההורית, קיימת בעיה רצינית בלשים גבולות,* (חסר קוטב הזעם), וכך גם ברמת האימון לרוחניות.
עולמנו הוא עולם שיש בו עירוב של הוליווד ועבודה סוציאלית. כשאין ערכים אין גם את הזכות המוסרית והערכית לתבוע סטנדרטים ראויים. (מורה הזעם), ואז הילדים צומחים פרא, ובשדה הרוחניות: כנ”ל.
——————–
בהקשר זה מומלץ לקרא את הספר החדש: ‘הורים טובים מדי’, מאת אורלי פוקס שבתאי ושולמית בלנק. (הוצאת כתר או מודן). שם הן כותבות בדיוק על אותו העדר שעליו אני כותב, רק הן כותבות על כך בשדה החינוך ואני בשדה האימון לרוחניות.
כמה מורים רוחניים בעלי ערך:
RICHARD ROSE
Without a doubt, Richard Rose is an enlightened man. He devoted his life to giving people the tools to find their Real Self. I studied his system for several years and even spent a couple of years on his rural retreat in West Virginia. At times, Rose literally exuded profundity. I imagine it was akin to what many felt when they sat with Ramana Maharshi. Only with Rose, I wasn’t blissed out. I felt like my mind was teetering on the edge of an abyss. Drawn to this abyss and scared to death of it, I was sure that in it lay the answer to who I really was. I never made the leap, though. Perhaps I would have in time, but Rose fell victim to the ravages of Alzheimer’s disease and I eventually left.
Richard Rose’s spiritual system is called the Albigen System and contains much practical advice for the spiritual seeker. He felt the spiritual search was the greatest undertaking of one’s life and so would take all the energy we had. One had to focus the broad spectrum of their life’s energy into a laser beam directed at finding the Truth. I think a hallmark of his system is the advice to back away from untruth rather than postulate truth and set out to prove it. In this way, one does not find what they want to find: they find what Is. He gave advice on first steps to take in the spiritual search, developing the intuition and reason, ways to meditate, and methods to conserve and direct one’s energy. He even delved into the mechanics of mental phenomena such as magic, hypnosis, and ESP.
Rose lives on in his books and tapes and the people who knew him. If nothing else, you should read his poem “Three Books of the Absolute” that is in The Albigen Papers. He wrote it shortly after his enlightenment experience and it is a striking example of the beauty and power of spiritual poetry. I also recommend listening to an audiotape to get a feel for the man and his message. Books, tapes, and other information about Richard Rose are available at the TAT Foundation website:
http://www.tatfoundation.org/index.htm
Jean Klein
Jean Klein’s teaching springs from a profound insight into the nature of being and existence. He is regarded as one of the greatest teachers of Advaita in the twentieth century and certainly the greatest in the Western hemisphere. His capacity to transmit in Western terms the truths of Advaita, is unparalleled. All who met him were struck by the quiet gentleness and radiance of his presence. His complete openness and unconditional love touched all who met him.
Jean Klein studied music and medicine in Vienna and Berlin, where he explored the relation between thought and feeling on muscle function. He became familiar with the philosophies of Gandhi, Lao Tze, Chuang Tzu, Tagore, Coomaraswamy, Aurobindo, and later became acquainted with the writings of Rene Guenon on cosmology and Tradition. What struck him about Guenon’s views was the distinction he made between traditional and Tradition – the principle transmitted from teacher to disciple through initiation. “This awoke in me the feeling that it was actually humanly possible to become fully integrated and awake in the whole.”
Jean Klein left Germany in 1933 and spent World War II in France secretly helping thousands escape from Germany. After the war, he left Europe for India seeking an environment that would welcome self-inquiry. There he met a Pandit, a professor of Sanskrit in Bangalore who became his teacher and who initiated him into the wisdom of Advaita. After living intensely with this understanding, one day the teaching became a lively reality, a bright and integrated truth.
For forty years, Dr. Klein responded to invitations from all over the world to share his knowledge. He lived in Europe and the United States and died in February 1998 in Santa Barbara, California. He is the author of several books in English and other languages.
About the teaching
The teaching is “direct,” completely cutting through all experiences, states and stages, interpretations, and paths of purification and elimination, which belong to progressive teachings. What we are fundamentally is not a name or state and cannot be attained by going through stages. ‘The progressive way may bring many delightful experiences but all these are candy for the ego which is thus kept alive in a more and more subtle way. In the end we are bound by habit to the object, to “experience.”
The direct approach says that our real nature cannot be known or experienced as an object. When this is clearly understood there is a letting go, a giving up of trying to achieve, become, find, understand. This letting go is the beginning of real maturity and openness to our true nature.
After his Awakening Dr. Klein spent several months with the great teacher Atmananda Krishna Menon “for the joy of being with a beautiful human being and because he was highly able in vidya vritti – the formulation of what cannot be formulated.” Jean Klein also deepened his life- long study of Yoga by spending several months with Krishnamacharya. But despite the fact that Jean Klein was very accomplished in the Asanas (Yoga postures), he was not attracted to Yoga from the gymnastic point of view. “I wanted the body to become more subtle, more energized, more expanded. It was for the love of feeling the body elastic and receptive. And he (Krishnamacharya) was a lovely man to meet.” Jean Klein’s profound understanding of the nature of reality and that what we are is not the conditioned body led him to explore the subtleties of the energy body in great depth.
His education was complete when he met a Pandit from Kashmir who confirmed and expanded Jean Klein’s intuition and experience that the real body is energy and light and not the bone- muscle structure we take for granted. Dr. Klein always gave the energy body priority in his teaching of the Yoga and stressed that all postures could be done independently of the physical body.
About the Jean Klein Foundation
Jean Klein created the non-profit Jean Klein Foundation in 1989 to help in the process of disseminating his teaching. Based in Santa Barbara, the Foundation holds meetings which are open to the public, and continues to publish newsletters, Jean Klein’s journal Listening, and plans to publish several books which Dr. Klein began before he died, as well as collections of unpublished dialogues. For information on becoming a member of the Jean Klein Foundation, please see Membership Information.
קן וילבר
Ken Wilber is the author of over a dozen books, including Sex, Ecology, Spirituality; The Spectrum of Consciousness; Up from Eden; and Grace and Grit. The Spectrum of Consciousness, written when he was twenty-three years old, established him as perhaps the most comprehensive philosophical thinker of our times. Credited with developing a unified field theory of consciousness—a synthesis and interpretation of the world’s great psychological, philosophical, and spiritual traditions—Ken Wilber is the most cogent and penetrating voice in the recent emergence of a uniquely American wisdom.
ג’ידו קרישנמורטי
| You are the world, the neighbour, the friend, the so-called enemy. If you would understand, you must first understand yourself, for in you is the root of all understanding. In you is the beginning and the end.” “If you are very clear, if you are inwardly light unto yourself, you will never follow anyone” — J. Krishnamurti |
Jiddu Krishnamurti was born on 11 May 1895 in an orthodox Brahmin family of Madanapalle town in Andhra Pradesh. He was adopted in his youth by Dr. Annie Besant, the president of the Theosophical Society, which had its international headquarters at Madras. Mrs. Besant and others proclaimed that Krishnamurti was to be the vehicle of the World Teacher, whose coming the Theosophists had predicted. The World Teacher, according to various scriptures, takes a human form from time to time to bring salvation to mankind. To prepare the world for His coming, an organization called the Order of the Star in the East was formed in 1911 with the young Krishnamurti as its head. In the same year, he was taken to England to be privately educated and trained for his future mission.
In 1922, Krishnamurti underwent certain mystical experiences in Ojai, California, which altered his vision of life. A few years later, he renounced the role that had been thrust on him, dissolved the Order with its huge following and gave up all the money and property collected for this work. In a historic speech in 1929, he explained why religious organizations cannot lead man to Truth. He declared: I maintain that Truth is a pathless land, and you cannot approach it by any path whatsoever, by any religion, by any sect.. Truth being limitless, unconditioned, unapproachable by any path whatsoever, cannot be organized; nor should any organization be formed to lead or coerce people along any particular path… My only concern is to set man absolutely, unconditionally free.
Then, for more than fifty-five years, until his passing away on 17 February 1986, he travelled all over the world giving public talks and private interviews, speaking, writing and holding dialogues, not as a guru, but as a lover of truth. These have been compiled into several books, translated into more than fifty languages and recorded on audio and videotapes.
Long recognized as one of the world’s foremost religious teachers, Krishnamurti dedicated his life to awakening man to his own sorrow and the possibility of freedom. Staying nowhere for more than a few months at a time, he considered himself as not belonging to any country or religion. Over the years, his annual gatherings at Ojai in California, Saanen in Switzerland, Brockwood Park in England, and several cities in India attracted thousands of people of different nationalities, occupations and outlooks. He urged his listeners to examine the workings of their own minds and asked enduring questions about the source of all problems, the nature of the human mind, and the significance of Creation itself. The four Krishnamurti Foundations, in the USA, England, India and Latin America, came into being to arrange Krishnamurti’s travel and organize his public talks. Today, they continue to run the schools, study centres and retreats and to preserve and publish his teachings for posterity.
For more details on J. Krishnamurti, reference may be made to:
- Mary Lutyens,” Krishnamurti – The Years of Awakening” (John Murray: London, 1975)
- Mary Lutyens,” Krishnamurti – The Years of Fulfilment” (John Murray: London, 1983)
- Mary Lutyens,” Krishnamurti – The Open Door” (John Murray: London, 1987)
- Pupul Jayakar, ” J. Krishnamurti: A Biography” (Harper and Row Inc., USA 1986)
- Stuart Holroyd, ” Krishnamurti – The Man, the Mystery and the Message” (Element: ,1991)
פול ברונטון
Paul Brunton
Paul Brunton died in 1981, so I never met the man, but there was a period of time in which I read a number of his books, and found them inspiring. Like the works of Ouspensky, however, I did not continue to find what I needed. I recommend reading a book or two, but don’t expect a complete philosophy. Look at Brunton as a fellow researcher sharing his experiences. He had tremendous knowledge gained from years of travelling the globe and meeting spiritual teachers, yet he never found a final answer.
Of particular interest are Paul Brunton’s notebooks which were published after his death. Brunton spent the years from 1952 until his death, writing some 7000 pages of notes in paragraph form. These his students compiled and released as the 16 volume Notebooks of Paul Brunton. Volume One, Perspectives, gives an overview of the 28 different categories which Brunton envisioned for the notebooks.
Here are two quotes from Perspectives:
We must withdraw every thing and thought from the mind except this single thought of trying to achieve the absence of what is not the Absolute. This is called Gnana Yoga: “Neti, Neti” (It is not this), as Sankara called it. And he must go on with this negative elimination until he reaches the stage where a great Void envelops him. If he can succeed in holding resolutely to this Void in sustained concentration — and he will discover it is one of the hardest things in the world to do so — he will abruptly find that it is not a mere mental abstraction but something real, not a dream but the most concrete thing in his experience. Then and then only can he declare positively, “It is This.” For he has found the Overself.
It is not the objects of conscious attention which are to be allowed to trap the mind forever and divert the man from his higher duty. It is the consciousness itself which ought to engage his interest and hold his deepest concentration.
Before beginning work on his notebooks, Brunton wrote 11 books. Of these, I found The Wisdom of the Overself the most profound. On the flip side of the coin, there is a book called My Father’s Guru by Jeffrey Moussaieff Masson. Written by the son of a former disciple, this highly critical look at Brunton portrays him as a well-meaning spiritual imposter. Masson, however, clearly has an axe to grind with the entire field of spirituality, and a great deal of psychological baggage he is trying to unload. I found it impossible to tell how much of Masson’s writing was truth, and how much was projection.
For more information on Paul Brunton, visit: http://www.paulbrunton.org
משנתו של דון חואן מאטוס (כפי שנכתבה על ידי קרלוס קאסטנדה:
…this is not a work of fiction. What I am describing is alien to us; therefore, it seems unreal.
CARLOS CASTANEDA
(From The Eagle’s Gift; prologue)
קרלוס קאסטנדה
Nothing in the world is a gift. Whatever there is to learn has to be learned the hard way.
Turn my concepts into a viable way of life by a process of repetition. Everything new in our lives, such as the sorcerers’ concepts I am teaching you, must be repeated to us to the point of exhaustion before we open ourselves to it.
DON JUAN
לינק לכתביו:
http://www.prismagems.com/castaneda/
אוספנסקי, הדרך הרביעית
P.D. OUSPENSKYI still remember the excitement of reading P.D. Ouspensky’s Psychology of Man’s Possible Evolution for the first time. It was my first spiritual book and every page was packed with insihts into my psychology. Our studies must begin with our selves and not with the heavens. Ouspensky drove home the idea that in our present state we are machines, that we are a conglomeration of voices rather than a unified whole, that we react rather than do, and that we must observe our machines in order to change. According to Ouspensky:
Our aim is to become one, to have one permanent “I”. But in the beginning work means to become more and more divided. You must realize how far you are from being one, and only when you know all these fractions of yourself can work begin on one or some principal “I”s around which unity can be built. It would be wrong understanding to unify all the things you find in yourself now. The new “I” is something you do not know at present; it grows from something you can trust. At first, in separating false personality from you, try to divide yourself into what you can call reliable and what you find unreliable.
It is in Ouspensky’s aim that his system falls short. While there is talk of becoming a unified whole, a man number 5,6, or 7, there is no evidence that even Ouspensky attained the goal. Ouspensky even said that a school must have two levels: where man number 1,2, and 3 learns to become man number 4 and where man number 4 learns to become man number 5. By that definition, his organization was not really a school, he said. I think Ouspensky is a good beginning, but not a complete system. He lays the foundation for studying our psychology and getting our lives in order, but doesn’t venture into the true nature of the mind.
However, the teaching of Ouspensky and Gurdjieff was reportedly by word of mouth. I have only read the books and not studied with a school of this tradition, so I may be missing much data. Objective information on schools is scarce. Even the Gurdjieff Foundation states that t here are many spurious groups and declines to provide any contact information. Remember to be wary of those demanding money. Anyone who really knew the Truth would laugh at the idea of charging for it. Try:
http://http://www.kheper.net/topics/Gurdjieff/links.htm
http://members.aol.com/Way4th An outdated site, but has some links I’ve seen nowhere else.
אלן וואטס
Alan Watts (1915-1973) who held both a master’s degree in theology and a doctorate of divinity, is best known as an interpreter of Zen Buddhism in particular, and Indian and Chinese philosophy in general. He authored more than 20 excellent books on the philosophy and psychology of religion, and lectured extensively, leaving behind a vast audio archive. With characteristic lucidity and humor Watts unravels the most obscure ontological and epistemological knots with the greatest of ease
(לכריכה האחורית):
על הספר:
הספר עוסק באפשרות שהמין האנושי היה עסוק במימושה לכל אורך ההיסטוריה, בין אם המדובר, בשאמאנים, נביאים, גורואים, מנהיגים דתיים, הוגים גדולים – כולם ניסו להראות איזשהי דרך להיגאל ממצב הקיום הלא מושלם שבו נתון האדם והמין האנושי, מצב שבו שוררות מלחמות, והרג, ואלימות, ובדידות. שלא לדבר על הזדקנות ומוות .
רבים ניסו לעסוק בשינוי מצב הצבירה האנושי, בין אם על ידי חינוך, פוליטיקה, פסיכולוגיה, פרוזה או הגות. אך נראה לי כי המעיזים הגדולים היו המיסטיקנים, ובראשם האלכימאים.
בספר זה מציג המחבר גישה רעננה ועדכנית לרעיון האלכימיה, שכמובן לא עסקה בהתמרה של אבנים או מתכות, אלא בהתמרה של מצב ההוויה של בני אדם.
הספר לא מכביד על הקורא מבחינה עיונית, הוא כתוב בשפה שיחתית ושוטפת, אך מציג אתגר לחשיבה מקובעת ושבלונית, ובכך מביא גישה שונה, חתרנית משהו, לגשת עמה לנושאים בוערים וקרובים ללב השואל, התוהה, והמחפש הטמון בלב כולנו.
הסופר משתמש ביריעה רחבה של מקורות עימם הוא מתכתב. וישנם אסמכתאות רבות מהם הוא שואב. הספר מלא וגדוש ציטטות ומבואות עשירים, כמעט מכל זרם כתיבה אפשרי.
על המחבר:
גבריאל רעם.
כותב מסות ודברי הגות אקזיסטנציאלית-רוחנית.
בעל תארים בפילוסופיה ומדעי ההתנהגות.
מחבר הספרים: “מסע אל הישות הפנימית” (תחת שם העט: גבריאל בן יהודה).
“החיים המציאות ומה שנסתר” (תחת שם העט גבריאל בן יהודה).
“אמנות השיחה”, בהוצאת ידיעות אחרונות.
ספרו: :”מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים”, יצא אף הוא בהוצאת ידיעות אחרונת, במהלך שנת 2005.
לפרנסתו עוסק גבריאל בלימוד, פרשנות וניתוח של שפת הגוף. התרשמות מאמנות הניתוח ניתן לקבל באתר שמוקדש לניתוח צילומי משפחה ומפורסמים, על פי פרמטרים לא מילוליים:
Gabriel
Gabriel Raam
