שאלת רוע הוא הינה אחת השאלות מרכזיות בחיים. שבין לאדם.
וזו אחת השאלות שתנך מלא בהם.{ שאלת הרע האנושי}.
אך לא היה מופע יותר מזוקק לרע האנושי מאשר מחנות הריכוז. אך אני רואה זאת כעוד מדרגה כלפי מטה כלפי עוד רוע, ועוד רוע. שבדרך.
הרוע שאנו חווים זהו אך קצף הגלים
מעל התהומות של מצוקים יש בנו עוד רוע.
אחת הדוגמות לך הם חרם שמוטל על ילד אחר. רוע קולקטיבי כלפי יצור חסר ישע, וכשהוא גדל הרע עוטה מסכות של מבוגרים אך הוא זהו אותו רוע קולקטיב שמטיל חרם על אלה שהם לא כמותם. רוצים שיהיו כמותם כמו הרוב. ותמיד תחת מעטה של מהוגנות של אמצע הדרך.
בתנך כתוב למחות את זכר של עמלק.
אם לא נצא למלחמת חורמה כנגד עמלק של הרוע, אזי הוא זה הוא יכריע, כי כוחו של השלילי וההרסני יהיה תמיד הכוחני והחזק יותר.
כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של להיטיב.
כוחה של שנאה הוא בלהאפיל על הכוחות העדינים של נפש. כשכוח של רוע פוגש את הכוח הנפשי, אין לכוח הנפשי מספיק תעצומות להתמודד…
{מתחת מה שעשו ליהודים יש עוד טונות רשע רוע בלי מנוקז.}
יש ספר של ויליאם גולדינג, בשם בעל זבוב:
מטרתו של גולדינג הייתה לעורר מחשבה על טבעו האמתי של האדם שמתגלה לעיתים קרובות כרחוק מאוטופי ואף יצרי ואכזרי. בשאלת טיבו של יצר האדם: האם האדם הוא טוב מיסודו והמוסדות הם אלו המשחיתים אותו או שמא האדם רע מעצם טבעו, נוטה גולדינג יותר לאפשרות השנייה. בכך נוקט גולדינג עמדה בשאלה שנידונה גם בדיונים פילוסופים שונים וגם בוויכוח בין הזרם הליברלי לזרם הריאליסטי ביחסים הבינלאומיים. את הספר יש גם להבין על רקע מלחמת העולם השנייה שהספר נכתב בסופה. גולדינג מנסה לענות במידה רבה בספרו על השאלה כיצד אידאולוגיות קיצוניות כנאציזם ופשיזם הצליחו לשבות את לבם של המונים ולתפוס את השלטון. {ויקיפדיה}.
הרוע ירד לעולם ואתה הוא החלק האפל של העולם והנפש האנושית.
יש כאן שני קטבים: הרגישים ועל כן חשים חלשים ובלתי מוגנים. והכוחנות שרוצה גם את כבשת הרש של הרגישים ופגיעים יותר,
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%91%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%A9
עבור נציגי הרוע כל מי שמגלה סימני חולשה וחוסר ישע – הוא קרבן מועד.
למדנו איך להסוות את כוונותינו הלא כנות. אך מה שמוליך שולל שזה שלמדנו ללבוש על בגד הרוע את הסרבל של הנורמליות השפיות .
אין דרך אחרת. חייבים לצאת לקרב . לענות על חרב בחרב.
הכוח הרוע מבין רק שפת הכח.
הרוע הוא התמצית של מה מקולל האנושות ובני אדם.
מה עושים עם הרוע ההולך ומצבר?
המהות של הרוע הוא להשמיד את כל מה שרגיש, עדין שמהווים מעטפת הראשונה של הנפש.
אין דרך אחרת חייבים לצאת לקרב . לענות על חרב בחרב.
לכוחות הנפש עוצמות נסתרות, הכח שלה הוא קוונטי.
אך ראשית לכל עליו להתחבר אל מחצבי הנפש ומשם לצאת לקרב.
https://en.wikipedia.org/wiki/We_shall_fight_on_the_beaches
ברוע נלחמים אין דרך אחרת. לא עושים משא ומתן עם הרוע.
לפעמים אין ברירה והרוע ניצב מולך. דוד מול גוליית, זו עת לקרב.
כי הכוח מבין רק שפה אחת– כח.
הגיע הזמן לא התנצל, לא יכול להיות שנהייה קורבנות לכוחות הכוחניים וגסי הרוח של שכל מטרתם להשתלט על החלק גדול של הרגיש, והפגיע.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%A2
***
פסיכולוגיה של הרוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-20 נערכו מספר ניסויים פסיכולוגיים אשר הראו כי בכל אדם ישנה ככל הנראה מידה כלשהי של רוע ובתנאים נתונים הוא יכול להפוך לרשע. הניסוי של מילגרם אשר החל בשנת 1961 הראה כי רוב בני האדם יהיו מוכנים לגרום סבל לאדם אחר מבלי להניד עפעף בתואנה של ציות עיוור לסמכות, וניתן להשיג רמת צייתנות גבוהה ביותר במידה והחמרת המעשים הדרגתית. פיליפ זימברדו, אשר נחשב היום לחוקר הפסיכולוגיה של הרוע המוביל העולם, הראה במסגרת ניסוי שערך בקבוצת סטודנטים בסטנפורד ללא עבר פלילי שניתן לדרדר אנשים מן השורה לבצע מעשים נוראיים בחבריהם תוך חלוקתם לקבוצה של סוהרים ואסיריהם.
המסקנה משני הניסויים הייתה שקיים מדרון חלקלק של התדרדרות מוסרית עד למעשים שפלים ביותר אשר נעשים תוך ניצול יצר הצייתנות הטבוע באדם, כאשר הדרך להימנע מכך היא בחינה מתמדת של המעשים:
הדבר הכי חשוב הוא פיקוח. אם יש פיקוח חיצוני חזק ואמיתי על מעשיך, תעשה הרבה פחות רע. יש צורך גם בפיקוח פנימי רנדומלי, שעושה ביקורות פתע ומעניש את האשמים, וגם בביקורת חיצונית קבועה. בלי פיקוח, אין גבול למה שיעשו בני אדם לבני אדם אחרים.
***
חד הסיפורים הנוראים ממסכת גיטין. סיפור של בגידה והשפלה. שפל הדרגה הנמוך ביותר שאפשר להתדרדר אליו. זה סיפור של רשע תהומי.
סיפור שמופיע במסכת ‘גיטין’ הוא סיפור על משולש רומנטי טראגי . מעשה בנגר שהיה לו שוליה , השוליה נתן את עיניו באשת הנגר. חשק בה. לימים היה הנגר זקוק להלוואה והשוליה הציע לו להלוות לו, וביקש שישלח את אשתו וילווה לה. הנגר שלח את האשה. היא שהתה שלשה ימים עם השוליה . כשבא הבעל לחפש אותה אמר לו השוליה שהוא שלח אותה מייד אבל שמע שהיא נאנסה על ידי צעירים בדרך. הבעל המבוהל לא ידע מה לעשות והשוליה הציע לו לגרש את אשתו. הבעל אמר שאין לו כסף לכתובתה והשוליה הציע להלוות לו שוב . כך היה. הבעל לווה את הכסף , גירש את האשה והשוליה נישא לה. לימים לא היה לבעל כסף להחזיר את ההלוואה והשוליה הציע לו לעבוד אצלו תמורת הכסף. בתמונה האחרונה של הסיפור יושבים השוליה, אשתו שהיתה קודם אשת הנגר אוכלים ושותים כאשר הנגר ממלא את כוסותיהם ודמעותיו נופלות אל תוך היין. על אותה שעה אומרת הגמרא נחתם גזר הדין. זהו סיפור על שוליה שקרן וחמדן, ועל בעל שנותן לאשתו ללכת לשלשה ימים ומגרש אותה אחרי שנאנסה, ועל אשה שיכולה לשתות ולאכול כאשר בעלה לשעבר בוכה. משולש של חוסר אנושיות. של אטימות.
Gabriel