שלושה סיפורים על סיפורים.

סיפור א`: הצפרדע והפנינה
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו. המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: "צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך". "אך איני רוצה לפרוש", קרא הצפרדע, "להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה". "לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו", "אם כן" אמר הצפרדע "משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך". "בסדר" אמר המלך, "אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה". תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה. לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: "הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…" המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת. בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע. הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

ביאור:

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת… ר` נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה. את העקרון הזה של הטמנת המסר הגבוה בתוך סיפור, כדי שהסיפור יחליק את המסר פנימה, אנו מוצאים במקום אחר בצורה קצת אחרת. בסיפור החסידי; כאן זה מובא בצורה פחות בוטה, לא שבני האדם מתנגדים לאמת, אלא שהאמת הולכת ופוחתת ובסופו של דבר המקום היחידי שהיא מוצאת למשכן הוא הסיפור;

סיפור ב: הבעש`ט הקדוש והסיפור
`: כשהרגיש הבעש"ט שצרה עומדת לבוא על ישראל, והגיעה שעת חשבון- נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו, הולך ליער, ומדליק מדורה במקום סודי לרגלי עץ אלון עתיק, מתפלל- ותפילתו נענתה. דור אחד אחריו התבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש. לבש הגלימה השחורה, פנה לאותו יער, ומצא אותו אלון. אמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעש"ט, אך בכוחנו לומר אותה תפילה"- ותפילתו נענתה. ושוב עבר דור אחד, והתבקש רבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש. לבש את חלוק המשי החגיגי שלו, ופנה ליער. אמר: "אין בידנו להדליק את המדורה ההיא, ואין בכוחנו לזכור את כוונתה המיוחדת של התפילה ההיא, אך זוכרים אנו את מקום עץ האלון שם קרה הדבר"- זה הספיק והגזירה בוטלה. חלף עוד דור, ורבי ישראל מרוז`ין התבקש לפעול למניעת צרה גדולה, והבין שזו שעת חשבון הנפש. התיישב בכיסאו המצופה זהב בארמונו המפואר, ואמר: "אין בכוחנו ללכת לאותו יער, לא להדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו. ואפילו איננו יודעים היכן מקום האלון בו ארעו הדברים. אבל את הסיפור שארע שם עדיין יודעים אנו לספר." והנה הסיפור השלישי, כאן מתמעט כוחו של הסיפור עוד יותר, ועכשיו הוא עשוי קצת לעשות עוול למסר שבתוכו. קבלו אותו, את הסיפור המסחרי:

סיפור ג: הנער המאוהב:
פעם היה נער, שרצה מאוד, בכל מאודו להתאהב, לחוות בעוצמה את סערת הרגשות, את ההתמכרות העצומה את המיקוד העמוק הזה כלפי אדם אחר, את המתיקות הזו, את הביחד הנהדר הזה – שצובע את הכל בצבעים של שקיעה וזריחה גם יחד. וכך הלך שנים, עם הניצוץ אודות הבערה שהלך ותפס חום לקראת התלקחות. כגלעין שהלך והתגבש לקראת צמיחה. כקפיץ שהלך ונדרך לקראת ההקפצה, השחרור הגדול. ואז ביום מן הימים (והוא בן 17 לערך) פגש ידיד, וראה שפניו להבים, עניו יוקדות ונראה נסער ונלהב. לשאלתו ענה הידיד: "זה הספר הזה, אבל אי אפשר לספר, צריך לקרוא". הספר היה אודות אהבה, אהבה נואשת ומופלאה, ספר הכתוב בצורה שמביאה את החוויה פנימה, ממחישה אמיתות ומצבים של אהבה אמיתית. הנער לא יכול היה להתאפק יותר, חיפש בכמה חנויות, לא מצא, עד שלבסוף היה צריך להזמין את הספר. כל יום הגיע לחנות וכעבור שלושה ימים הספר הגיע, והוא החל לקרוא בו כבר תוך כדי הליכה, אחוז מעין אמוק, סחוף עד קצה חושיו, נפעם מן הדקויות, מן האבחנות הפסיכולוגיות שכה הטיבו לחדור לנישמתו ולחשוף את רגשותיו המוצנעים ביותר… וככל שהתקדם בספר – נראה היה לו כי כל פיסקה מכוונת אליו אישית, וכי הסופר הכיר את חביונות נפשו יותר משהכיר את עצמו, וכשהגיע לעצם מערכת היחסים בינו לבינה, הרגיש בכל על-חושיו ותת-חושיו, שזו הדיוק האהבה לה התכוון ולה ייחל כל ימיו הקצרים, עלה במעלותיה גלש במדרונותיה, סב עם כל הגלישה והתעלה עם כל עליה, עד שבסוף הספר היה נטול נשימה ממש. שנים נשא את הספר בליבו, בוער ויוקד, הוא כבר מתחילת שנות העשרים והוא פוגש נערות נפלאות, אך הן בברור לא האחת והיחידה של ה הוא מיחל, ואז הוא מתאהב, אבל באמת. וזה אכן נפלא ומרגש וסוחף והכל, אך אז החלו דברים, דברים קטנים, שבכל פעם הוציאו אויר מן הבלון; ריח נשימתה בבוקר, פיזור הנפש שלה, גסות הרוח שהגינה כלפי עובדים בחנויות, מנהגי האכילה… וכל דבר כזה גרם לבלון אהבתו להתדלדל עוד ועוד, עד שיום אחד נותרה בידו פיסת פלסטיק ממורטטת, מקומטת ורטובה, בכלל לא כמו שחלם, כמו שהיה בהתחלה; התבונן בה ולא ידע מה בכלל מצא בה… והספר נותר בליבו כחותמת אש, כמזכרת נפלאה שלה תמיד ישמור אמונים, גם בפרשיות הבאות שגם הן כמובן תתגלנה תמיד במלוא עליבותון לבסוף. שהרי ליבו ונפשו,נתונים תמיד לאהבה הראשונה, זו שלה הקדיש את הניצוץ, את הגלעין, את הקפיץ של אהבת נעוריו. שכן את אהבתו הראשונה חווה בין דפי הספר, להם הקדיש את חומר הגלם של אהבתו העזה. ומאז, הניצוץ עומם, הגלעין לא פורה, והקפיץ חסר את המתח הפנימי. ביאור: מי יכול התחרות עם הפסקאות המופלאות של מעשה המרקחה האומנותי? המציאות נראתה נוראה בהשוואה למה שקרא בספר, והרי מה שקרא שם הוא שקטף את ליבו ואת משאבי אהבתו הטהורה. כמו לחוש רעב אדיר ואז לפגוש את שיא הג`אנק פוד, מתועש, מתובלן, עם צבעים מרהיבים (כימיקלים) וריחות ניחוח (תמציות מזון). בפעם הבאה שנחוש רעב כזה ונמצא ירקות טריים/ פירות טריים/ גבינה טריה – לא יהיה בנו עוד ניצוץ – גלעין וקפיץ הרעב עבורן, כי האוכל הממוסחר של הג`אנק פוד גבר ו`גנב` את ההצגה. ואז, כדי להגיע לאותה עוצמה של חוויה קולינרית – עלינו לחפש אוכל לא פחות עתיר בגירויים ותחושות-סף. וכך חיינו: יש בנו זעקה אמיתית להתממשות ולהגשמה עצמית, לפגוש את החיים עם כל מה שחי בנו בפנים, עמוק אבל מלא רצון להיות. אך לפני שזה קורה, אנו פוגשים את נביאי האומנות והיצירה, המדברים אל הדימיון והאמוציות האינפנטיליות בשפת האשליה והפנטסיה – ושובים אותנו כליל. והבעיה היא שכה קל לנו להאמין שזה באמת, שאלו החיים האמיתיים, שאם רק נרצה ונאמין… כמו באגדות ממש. וזה תמיד עשוי כך שדרך הצעיפים והמסכות אנו חשים ומזהים – גרעיני אמת גדולה, שבבי מציאות נסתרת אמיתית. כלומר: ש-א) החיים נפלאים ויפים (צעיפי האשליה הדקורטבים. ו-ב) שהאמת אכן שם (רסיסי האמת הפזורים מתחת לצעיפים). כך שנביאי השקר תמיד דוברים אמת, אך עוטפים אותה בעטיפות יפות וצבעוניות המראות עד כמה החיים יכולים להיות יפים אם רק נרצה, אם רק נאמין, אם רק… וזה הג`אנק פוד של החיים: וזה בספרים וזה בתקליטים וזה בסרטים וזה בכתות וזה בדתות וזה בסמים. והסכנה היא שכשנתמכר לזה ונאמין שעכשיו הגענו לחיים באמת – זה מרוקן אותנו ממתח נפשי מטעינה פנימית וממשאבים נפשיים ויצריתיים אמיתיים. כי כשפוגשים את האמת הממוסחרת אין צורך להתאמץ, הכל נרקח עבורנו, אנחנו צריכים רק לצרוך. וכך אנו נמצאים מוותרים על המאמץ הפנימי, על החיכוך בפנים, על רמת הלחץ הפנימי – שלפני המפגש הממוסחר – היה יותר חזק מלחצי הסביבה והחברה, אך עתה אפשר סוף להתרוקן בפנים , שוב לצנוח, לתת לזה לקרות, ליפול שוב לשינה. התרגלנו לצרוך את החיים במקום ליצור אותם כל יום ורגע -מחדש. ואז, כשתגיע המציאות האמיתית, כשנפגוש את חומרי הגלם של החיים כפי שהם באמת נהיה מרוקנים, חסרי מתח ותשוקה פנימית – חסרי מוטיביציה. כי אלילי הפופ של האמת גנבו מאיתנו את גלעיני- ניצוצות- וקפיצי- החיים. ומעתה – המציאות לעולם כבר לא תגרום לנו אותו הריגוש, ולנו כבר אין את העצמה הפנימית. תדמיות האמת הצמיחו את יבליות האגו, שהלכו וכיסו את גלעין הנפש – עד שלא נודע כבר – שהיא שם. ואילו בתודתענו – אנו משוכנעים כי פשוט עדיין לא ספגנו די חוכמה, ועל כן מנסים לצרוך עוד ועוד, לתרגל עוד ועוד, אבל מחוסר מתח פנימי כבר אין לנו התמדה לכלום, רק לצרוך. למשל: בלוטות הטעם שעל הלשון נכוו כל כך קשה מן הטעמים העזים של התבלינים, ועינינו כה הסתנוורו משפע צבעי המאכל – עד שאוכל טבעי ובריא מצטייר שקשה, תובעני ופשוט… לא אטרקטיבי. אלא אם כן… אלא אם כן…. נעבור תהליך של גמילה, כדי החיים יוכלו, אולי, להיות שוב כפי שהם לעצמם: זריקת החיוניות העצומה ביותר שחיינו הקטנים יכולים בכלל לחוות. (ועם זאת ואף על פי כן, אל לה לאמת להיות בוטה, גלויה, חשופה, מידי. כי אין צמיחה ומעמקים במקום בו הכל גלוי וחד מימדי וישיר. נכון , לא פנטסיה, המכוונת ישר לוריד התת תודעה כסם מסוכן ומלהיב, אלא אולי במקום הפנטסיה -המיסתורין, כן כי רק כך, בחשאי, כשלא הכל סגור ולא הכל פתוח אפשר לגעת באמת מבלי לצרוב מצד אחד ומבלי להיכנע לדמוי האמת (לפנטסיה), ואם כן פנו נא דרך, פנו למיסתורין).

——————————————————————————–

אימרות כלליות על סיפרות
: "הרומן הוא פרי האשליה שאנו מסוגלים להבין איש ללב רעהו" מילן קונדרה "

כל אימת שמלנכוליה לא מולכת בסיפרות, הסיבה היחידה לכך היא חולשה" ג`איקומו ליאופרדי (1798-1837) "

מלים הן סוליות הנעליים שבעזרתן אנחנו הולכים על האין" ח. נ. ביאליק

Literature is the immortality of speech. –August Wilhelm von Schlegel

The decline of literature indicates the decline of a nation. –Johann Wolfgang von

Goethe

Literature is the orchestration of platitudes. –Thornton Wilder

A sequel is an admission that you`ve been reduced to imitating yourself. –Don Marquis

Literature is the art of writing something that will be read twice.

–Cyril Connolly

Great literature is simply language charged with meaning to the utmost possible degree. –Ezra Pound

Literature is news that stays news. –Ezra Pound

Writing is the only profession where no one considers you ridiculous if you earn no money.

–Jules Renard

Only those things are beautiful which are inspired by madness and written by reason. –Andrי Gide

Our high respect for a well-read man is praise enough of literature

–Ralph Waldo Emerson

Art is not dangerous. Art doesn`t make any difference."

-Brian Eno *

——————————————————————————–

הערות לגבי כל אחד משלושת הסיפורים

: סיפור א` הוא עיבוד של סיפור עם סיפור ב` הנו סיפור חסידי ככתבו וכלשונו. סיפור ג` הנו סיפור פרי עטי. ג.ר