שפה דיגיטלית ושפה אנלוגית.

"עתה רואים אנו ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר ברצוננו להגיד".

מרטין היידיגר, "בדרך לשפה".

"מילים, מילים, מילים"

ויליאם שקספיר

"גם אם שני בני אדם יבטאו במלים את אשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם ויקראו לאובייקטים ולאיכויות באותם השמות וגם אם שיפוטיהם המבוטאים במלים לגבי הדמויות, הצלילים, הצבעים והגדלים וכדו' יעלו בקנה אחד – גם אז יהיו התכנים של התנסויותיהם ומחשבותיהם שונים זה מזה לחלוטין".

שלמה גיורא שוהם, אלימות האלם , עמ' 160

"תחילה תשב לך במרחק-מה ממני. כך על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקרו כל אי-הבנה. אך כל יום תוכל לשת קרוב יותר אלי…,

הנסיך הקטן, א. דה סן אקזופרי, עמוד 63

——————————————————————————–

חלק א': מלים, מלים מלים
שפת המילים היא השפה העיקרית המשמשת בתקשורת בין בני אדם, אם תילקחנה המילים מאתנו – יתפורר עולמנו. כל החיבורים בין אדם לאדם ובין אדם למערכת שסביבו מבוססים על רשת צפופה של חוטי מילים. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים משודרות.

אך פילולוגים (בלשנים) רבים מטילים ספק בעצם יכולתה של המלה לגשר בין שני בני אדם. אולי יותר משהמלים משמשות כלי להעברת מסרים – הן בעצם המחסום שמכשיל את עצם ההעברה של המסר?

אולי המילה חדלה זה מכבר מלהיות אמצעי להעברת מסר והפכה להיות למסר עצמו. אולי המילים שוב אינן כלי לביטוי ולתיאור של המציאות, אלא הפכו למציאות עצמה. האם יכול להיות כי שפת המילים הפכה להיות כה דומיננטית עד כי אם אין לנו מלים לבטא את שאנו חשים, איננו יודעים את שאנו חשים? לשון אחר, המלים מתחזות למציאות ובכך מונעות מאתנו לחוות את המציאות. אמר ז'אק דרידה: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי".

מה שעולה מכך, הוא משפט פרדוכסלי, שטוען כי המלים מפריעות לנו לתקשר. לתקשר באמת.

מכל זה עולה חוסר הטעם שבחיפוש אחר החווייה האותנטית במסגרת השפה המילולית לבדה. לפי מצב הדברים כיום, המילים אינן משמשות אמצעי לבטא את הרגש אלא מכשיר המגדיר את הרגש מחדש, בהתאם למה שרצוי לנו ולתדמית שאימצנו לעצמנו.

המילים הן מניפולטיביות, מנסות לטעת רושם, מסתירות ומערפלות יותר מאשר מגלות. הן בעצם לא קיימות, הן רוח רפאים של מוחנו, שנולדו כדי לשרת ונמצאו לבסוף שולטות בנו שלטון רודני. אנו שבויים בעולם של מילים, של ניסוחים, של הגדרות. מיום שרוכש הילד את השפה הוא משכלל את מיומנותו בשימוש בה ועד בגרותו הוא כבר מומחה בתמרונים מילוליים – ומומחה לא פחות בהדחקה של רגשות.

בעבודה של אוגדן וויליאמס נטען, שהשפה המילולית רחוקה מלהיות "מסירה מדויקת של דברים, או העברה מוחלטת של חוויות".

שלמה ג. שוהם אף טוען: "… עושר אוצר המלים, רמת ההפשטה, הסגנון והמיומנות בבחירת המלים, השימוש בדקדוק וייחוס המשמעויות למלים –משתנות מאדם לאדם בהתאם לקונפיגורציה החברתית- אישית שלו, כך שקיימת סבירות גבוהה להטיה, לעיוות או אפילו לבלימת התקשורת בין אגו לזולת לחלוטין".

המילים בנויות יותר לשם העברה של מסרים ברוטינות יומיומיות ובמפגשים טכניים, מאשר להעברה של חוויות פנימיות ולהגעה לדיאלוג עמוק שבו מתקיים מפגש של נשמות. את הדילמה העצומה של השפה כמדיום תקשורתי אפשר להגדיר כך: 'את הדברים העמוקים והחשובים באמת לא ניתן להביע באמצעות כלי השיח המגושמים שיש לנו, בעוד שאת הדברים הפחות עמוקים -מצד אחד- והיותר שטוחים וטכניים –מצד שני – ממילא זה לא משנה עם נעביר אותם או לא – אז מה הטעם בכלל לשוחח'.

חלק ב': שתי השפות.

La Condition Humaine              ”,

זוהי תמונה של רנה מגריט. והנה מה שהוא אמר על תמונה זו:

”סוגית החלון הולידה את ה-Condition Humaine. העמדתי מול חלון אותו רואים מתוך חדר, תמונה אשר מייצגת בדיוק את חלק הנוף המוסתר על ידי התמונה. העץ המיוצג על התמונה מסתיר איפה את העץ הנמצא מאחור, מחוץ לחדר. עבור הצופה הוא נמצא גם בתוך החדר, על התמונה, ובמחשבתו גם בחוץ, בנוף הממשי. כך אנו רואים את העולם. אנו רואים אותו גם מחוץ לעצמנו, ובכל זאת אין לנו אלא ייצוג ממנו בתוכנו. בדומה, אנו ממקדים לפעמים בעבר משהו אשר מתרחש בהווה. אז הזמן והמרחב מאבדים את משמעותם הגסה אשר החוויה היומיומית בלבד מתייחסת אליה".

תמונה זו מדברת על היחסים בין מייצג למיוצג. רואים בה אובייקט של המציאות הממשית – הנוף, ורואים ייצוג של אובייקט זה – התמונה, הממוקמת לפני הנוף. מה שראוי לציון בתמונה, זהו היחס בין האובייקט וייצוגו: התמונה מסתירה את הנוף אותו היא מראה, האובייקט החיצוני גורם להתעלמות מהייצוג הפנימי, או שהייצוג מאפשר להתעלם מקיום האובייקט אותו הוא אמור לייצג. אך שלא כמו בחיים, שם הגבולות בין מייצג למיוצג עלולים להטשטש, כאן מגריט עוזר לנו להבחין בהבדל; פרט קטן מאפשר להתעלות מעל החפיפה ולראות את היחס בין פנימי וחיצוני, והכוונה למסמרים שבבד, לקצה של הבד החותך את הנוף; כאן רואים גם את הקצה העליון והרגליים של כן הציור, ואז ניתן להבחין בין תמונה לבין נוף, להכיר בכך שישנה תמונה ומאחוריה נוף.

אבל כללית מה שמגריט מנסה להגיד לנו כאן, שקיימת סכנה שהמסמן יהפוך למסומן. ושלא תהא לנו יכולת להבדיל ביניהם. ושנחיה בעולם של מסמנים ונתייחס אליהם כאל מסומנים.

כלומר, ניתן להחמיץ את המציאות המקורית בגלל שמה שאמור לייצג אותה נראה לנו כאילו הוא המציאות.

זה גם מה שז'אן בודריאר התכוון אליו כשכתב שאנו חיים במציאות של סימולקרה. כלומר, מציאות שבה התדמית באה במקום המהות והתדמית הפכה למהות. וגרמה לשיכחה שלה. ואולי זה גם מה שאפלטון התכוון אליו במשל המערה המפורסם. כשכתב שהצללים באו במקום הדמות שמטילה אותם על קיר המערה.

וכאן, ברצוני לעסוק, באותו עניין, בתחום פרוזאי למדי: השפה שבה אנו מתקשרים זה עם זה. ובכן השפה העיקרית שלנו, כאמור, היא שפת המלים. וכאן הבעיה, כי המלים עצמן, הן לא הנוף, אלא הציור של הנוף. המלים מתחזות כמציאות האמיתית והפכו למציאות האמיתית עבורנו. אנו חיים בעולם של מלים, שוכחים שהמלים רק אמורות לייצג עולם פנימי.

התיזה של מאמר זה היא ששפת המלים מעצם טבעה, לא יכולה לחבר אותנו לעולם אותו היא אמורה לייצג. ומעצם טבען של המלים, קיימת סכנה של נתק וניכור בינן ובין מה שהן אמורות לייצג.

ובכן המלים הן שפה, ושפה מורכבת מאותות שיש להן צופן מסויים. ושפת המלים כתובות בצופן דיגיטלי. ודיגיטלי הוא אות, יחידה, שאין קשר של זיקה מהותית וישירה, בינה לבין הדבר אותו היא מסמלת. הקשר שרירותי. וזאת בניגוד לשפה של בעלי החיים, שהיא שפה של סימונים אנאלוגיים, שבה קיימת זיקה מהותית וישירה בין המסמן למסומן. למשל אם כלב מפנה ראשו הצידה מכלב אחר, הוא משדר לו שהוא מסתייג, יש משהו שגורם לו לפנות הצידה מן האובייקט. משהו גורם לו לרצות להיות בכיוונון ישיר כלפיו. כלומר הפניית הראש הצידה, היא סימון למצב נפשי של פניה הצידה, דהיינו, הסתייגות.

או אם כלב, או אדם, מרימים ראשם ומביטים באדם או בחיה שאיתם מזוית מורמת – המסמן מראה הפרשי גובה לטובת זה שמרים את הראש. וגובה, כסימן, מסמל משהו שהוא יותר נעלה, יותר שולט. כך שהרמת הראש כאן, קשורה ישירות לערך של גובה וגובה ברמה הנפשית משמעו: עליונות. כלומר מה שהסימן עושה, או איך שהוא נראה, זו גם המשמעות שלו.

אך לא כן בשפה הדיגיטלית, זו מורכבת מיחידות המנותקות מן המסר אותו הן מעבירות. והיות וכך יכולה להתקיים בהן הסכנה שהן יפסיקו מלהיות ערוץ, או תווך, ויהפכו לתדמית הקיימת בפני עצמה, ללא זיקה למהות אותה היא מייצגת.

וזה לא רק נתק, המצב חמור יותר, אם המקשר לא מייצג את מה שהוא אמור לייצג, אז הוא בעצם 'מסתיר' אותו. כלומר, הניתוק הזה בין מסמל למסומל, אומר שהמסמל מסתיר את המסומל במקום להוות נתיב אליו.

מצב זה הוא מסממני העידן הנוכחי שבו המקור, המהות, הישות וההוויה – נשכחו. והייצוג קיים לעצמו, מקים לו עולם משל עצמו.

חללית הבת ניתקה עצמה מחללית האם ומקימה לעצמה צי של חלליות שהן האמצעי והמטרה לעצמן.

המסמן הפך למסומן.

בפילוסופיה ובמדע קוגניטיבי קיימת התנגשות בין ייצוג אנלוגי ודיגיטלי. בשעה שהראשון נחשב להמשכי, ספציפי, אייקוני והוליסטי. הרי שהייצוג הדיגיטלי נחשב כללי, ומובנה. חוקר בשם

Dretske (1981),

יוצר הפרדה בין הצהרה ותמונה. המשפט: "בתוך הספל יש קפה" – אינו אומר לנו כמה קפה יש בספל. איזה מן ספל היא זו. אך תמונה של ספל עם קפה בתוכו ייצג את כל הפרטים הללו. הרעיון כאן הוא, שבייצוג מנטלי אין מציאות אחת, אלא כל אחד יכול ליצור את המציאות שלו לגבי המסומן. וכך אנשים מדברים כביכול על מציאות אחת, אך חיים כל אחד במציאות משל עצמו. השפה הדיגיטלית מאפשרת לבני אדם להראות כמתקשרים בשעה שבתוכם נוצר פער בין הפרשנות של האחר לשלהם.

נהוג לחשוב כי מחשבות הן ברובן מילוליות וכי אנו חושבים במלים. אך אולי להיפך, וזו ההשפעה החזקה של השפה המילולית – שהופכת את המחשבות לדיגיטליות. דיגיטליות אינה תופעה טבעית, אלא המצאה תרבותית. מחשבות מקוריות וראשוניות, מבחינה אונטלוגית, הן אנלוגיות. הן מופיעות קודם כל כתמונות. לימוד השפה הופך את המחשבות לדיגיטליות.

מדענים, כמו דנט, ב1995, אומרים כי שפה דיגיטלית, היא פילוגנטית, בעוד שפה אנאלוגית היא אונטולוגית. כלומר קשורה למהות.

המלים גם מאפשרות פוקוס על דברים אבסטרקטיים, ואם משתמשים בהן גם לגבי דברים ממשיים כמו רגשות וכו', אזי הן הופכות את העולם ללא ממשי.

וזאת לעומת השפה לא מילולית המעגנת את האדם שמקבל את המסר, בעולם ממשי, שיש בו רוחב, גובה, עומק ומציאות של ממדי חלל ברורים. המילים היו אמורות להוות ייצוג אבל הן הפכו עיקר לעצמן. חיות בעולם מנותק. אנשים מדברים, כי הם מדברים, כדי לדבר, ולא כדי להגיד משהו. לא כדי להעביר מסר. מילים פסקו מלהיות מדיום להעברת מסרים ועצם הדיבור הפך למטרה לעצמו. השליח הפך לשולח והוא שולח את עצמו. למה הדבר דומה? למעטפות הנשלחות בדאר, ואין בהן דבר, עצם שליחת המעטפה הריקה הפך למטרה בפני עצמה. ועצם קבלת המעטפה הפך לעיקר ולא התוכן אותו היא אמורה לשאת בקירבה. האם תמיד זה היה כך? ובכן מספיק להביט בתינוקות, ובעמים ושבטים שהתירבות והנירמול עדיין לא הגיעו אליהן בצורה כובשת וסופית, כדי לראות שפעם המלים לא שלטו בצורה כל כך מלאה. וכי פעם אנשים תקשרו יותר בעזרת הגוף ופחות בעזרת המלים. כיום תקשורת היא רק בעזרת מילים, והעברת מסרים בעזרת הגוף נותרה בתחום הבידור והאמנות. שם אם בכלל יש מסר, הוא אמביוולנטי. תינוקות מדברים יפה בעזרת הגוף וגם מבינים טוב מאוד מסרים לא מילוליים שנשלחים אליהם. אבל עד מהרה השפה הלא מילולית נדחקת הצידה ('לא יפה לדבר עם ידייים', 'לא יפה לנעוץ מבט', 'שב בכיתה עם ידיים שלובות, כמו ילד טוב'. וכו'). ומגיל שש ואילך אנו מוצפים במלים, כתובות ומדוברות, ושפת הגוף נותרת כענין סתום של נוחיות ולא כמעבירות מסר כלשהו. מלבד אם זה קיצוני, כמו רוגז או עצבנות וכו'.

אז שפת המלים ירשה את מקומה של שפת הגוף, החלפנו שפה אנלוגית בדיגיטלית.

השפה האנלוגית של הגוף צמודה בקשר סימבולי למה שהיא מייצגת; התנועה דומה למהות שהיא מעבירה. מסר חד, יועבר בתנועה חדה. כשהלחץ הנפשי עולה, הקול עולה גם הוא. כשהדימוי העצמי של האדם יורד, או נופל, משתוחחת גם יציבת גופו. לא כן המלים. הן לא חייבות כלום לבוס שלהם, למהות. אין קשר בין המורפולוגיה של האות או המילה ובין מה שהיא משדרת. כך שבהגזמה ניתן אפילו להגיד שהשימוש בשפה הדיגיטלית של המלים יכול לגרום לסכיזופרניה, אולי אפילו פסיכוזה; המילים מנותקות מן העולם הפנימי של המשדר והקולט.

פסיכוטי מנותק מן המציאות החיצונית, האדם המילולי מנותק מן המציאות הפנימית. כך שהפסיכוזה שנוצרת בעולם המילים היא פסיכוזה הפוכה. ניתוק מן המציאות הפנימית. ולא כפי שזה בפסיכוזה רגילה, שם הניתוק הוא מן המציאות החיצונית.

עולם התקשורת שלנו מורכב ממילים, מילים, מילים. מילים המנותקות מן ההוויה הפנימית. עצם הדיבור, עצם הכתיבה – הופכים למטרה בפני עצמם. המייצג התנתק מן המיוצג, והפך לעיקר. ולאט לאט אנו שוכחים שיש בכלל עולם של ייצוגים. שצריך בכלל לייצג משהו במציאות הפנימית, שישנה בכלל מציאות פנימית. המייצג החיצון הפך לצידוק לעצמו. ואז קיימים שני מצבים: או שיש מילים, או כלום. אך המלים בעצמם הן כלום, מלבד המופע שלהם שבא בעצם להסתיר את העובדה שהן לא מייצגות שום דבר. והצידוק היחידי שלהן הוא בהסתרת הריקנות הקיימית בין בני אדם ובתוכם.

חלק ג': שפה אנלוגית
האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא באיתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים 'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. פעם, השפה האנלוגית של הגוף הייתה השפה העיקרית שלנו, אך במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. מה שהייתה פעם שפה בריאה ושלמה, היא עתה שפה תת קרקעית, שעובדת בעיקר דרך איתותים זעירים ולא מורגשים של האמת הרגשית שלנו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק ביוצא דופן, בגדול, בפלקטי. למשל כשאדם נתון בסערת רגשות. אבל זה בגלל שהמסכה החברתית קרסה, ומה שבפנים פרץ החוצה, באופן כאוטי. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מייחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.

אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות ממה שחי בפנים.

אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.

כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ'בעל הבית' לאדם אחר, מסרים שלו 'בעל הבית' היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מילולי (שזו השפה הליגיטימית) מן הקולט – אזי נוצר מצב שהמשדר יכול להעביר דרכו כל מיני מסרים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו' אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל'אמא הכרה' 'אמא קוגניציה', והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הנפח והאימפקט התקשורתי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. רובה של ההייחסות להתנהגויות תקשורתיות של הגוף הן בעיקר אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות. שרחוקים מפרשנות מדויקת וברורה של מה שהגוף משדר בזמן נתון.

ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו' – אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: "חיים והמוות ביד הלשון", אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא השפה שמעבירה כתשעים אחוז מחיי התקשורת שלנו. אך זוהי שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו', אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד. כך שפת הגוף שלנו.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בתנ"ך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.

——————————————————————————–

גבריאל רעם,

30.5.2006

ביבליוגרפיה:
גבריאל רעם. "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2003

גבריאל רעם. "שפת גוף ותקשורת אל מילולית", הוצאת פרולוג, 1999

נילי וגבריאל רעם. "גברים ונשים מעבר למלים", ידיעות אחרונות, 2001

נילי וגבריאל רעם. "לא הכל דיבורים", הוצאת ניסן, 1991

גבריאל רעם. "משמעותן של תנוחות הגוף". ניסן, 1996

לרשימת הספרים המלאה:

http://simania.co.il/authordetails.php/?item_id=1149

Barsalou, L.W. (1999). Perceptual symbol systems. Behavioral and Brain Sciences, 22, 577-609.

Bermudez, J.L.(2003) Thinking Without Words. Oxford University Press.

Dretske F. (1981), Knowledge and Flow of Information, Cambridge (Mass.): MIT Press.

Dennett, D.C. (1995) The Role of Language in Intelligence in "What is Intelligence?", The Darwin College Lectures, ed. Jean Khalfa, Cambridge, Cambridge Univ. Press.

Grush, Rick (2003,forthcoming). The emulation theory of representation: motor control, imagery, and perception. Behavioral and Brain Sciences.

Wimsatt, W.C. 1986. Forms of aggregativity. In Donagan/Perovich Jr./Wedin, Human Nature and Natural Knowledge, 259—291.