תורת הסוד בזוהר ובקבלה

ספר הזוהר התפרסם במנטובה בשנת  1558 

ניתן לבוא ללימוד הזוהר והקבלה בדרכים שונות. אחת מן הדרכים היא להבין ששתיהן מדברות על חשיפה של מציאות נסתרת. 

ההתייחסות למציאות כבעלת שני רבדים, נסתר ונגלה, קיימת לא רק בספרות הזוהר ובקבלה, אלא בספרות המיסטית למיניה. אך היא במיוחד בולטת בחסידות ובספר הזוהר. 

הזוהר רואה את העולם הנגלה כקליפה המכסה על העולם האמיתי. והעולם האמיתי הוא הסוד. אך אין זה סוד שסגור לחלוטין, ושאינו בר השגה מתוך שהוא כזה. הזוהר מתייחס לסוד כאל רובד דינמי בתוך המציאות, שהוא הבסיס, המהות והגלעין של העולם. כפי שכתוב: “אין העולם עומד אלא על הסוד”. (זוהר, ח”נ. אדרא רבא, קכח ע”א). 

הזוהר רואה את העולם כעולם שבו סתום וגלוי מתערבבים זה בזה. ועל מחפש האמת לחדור דרך הגלוי, כדי לגלות את הסתום. והגלוי אינו סתם קליפה, אלא מקור לבעיות וצרות, שאם לא חודרים דרכו, הם משתלטות על האדם, כפי שכתוב בזוהר, ח”א, סד ע”ב: “למדנו, הקב”ה סתום גלוי. גלוי הוא בית דין שלמטה. סתום הוא מקום שכל ברכות שורות עליהן, וכל שהם בגילוי – אותו מקום של בית הדין שורה עליו מפני שהוא מקום בגלוי, ואותו הנקרא ‘רע עין’ שולט עליו, והכל הוא בסוד עליון כמו למעלה.” 

עולם הקבלה מייצג גישה שגורסת כי היקום הסובב אותנו מורכב משני רבדים, שתי מציאויות; זאת הגלויה לעין וזאת הסמויה. למרבה הפרדוקס, המציאות הגלויה, מהווה חלק זעום מאותו יקום ובנוסף, מציאות זו מהווה תוצאה של היקום הסמוי מן העין – המציאות האמיתית. והיקום הסמוי הוא שמשפיע עלינו, לא היקום הגלוי. 

הזוהר, הספר החשוב ביותר של זרם הקבלה, עוסק בתורה, אך נותן לה פרשנויות שמציגות אותה באור אחר. וכפי שהזוהר מוציא את האור הפנימי מן התורה וכך מאפשר לה להבהיק, כך התודעה ביחס לחיים; היא שגורמת לחיים הפנימיים לקרון.

 לחיות את החיים חיי תודעה – משמעם לחיות עם פירוש זוהר לחיים. 

. תורת הסוד של הקבלה גורסת כי שיש פער בין הכרתנו לבין האמת. המשימה העיקרית של תורת הסוד היא הבנת ההבדל בין תפיסתנו לבין האמת, וחשיפת המציאות האמיתית.

התפיסה האנושית יוצרת אשליה של ניתוק העולם. אין אנו רואים את המציאות האמיתית.

המציאות האשלייתית היא ‘ארץ טמאה’ בגלל ריחוקה מהקב”ה. המציאות האמיתית היא ‘ארץ קדושה וארץ ישראל’.

הזוהר רואה את התורה כדרש ורז ואת תפקיד המקובל, כמגלה הסוד. העלילה החיצונית בתורה, היא ‘הסיפור הקטן’, בעוד שהעלילה הפנימית היא ה’סוד הגדול’. “‘הסיפור הגדול’ חבוי בעומקן הנסתר של מילות התורה וסיפוריה או מצוי על שפתי מילים אלו מחכה לנשיקה של המקובל כדי לצאת מן הפנים לחוץ מן הסתר אל הגילוי. גילויו של הסוד אינו מעשה חשיפה פומבי, שכן חשיפה פומבית תהיה הריסת הארוס, פגימה במהותו והוזלתו. גילוי הסוד בזוהר הוא כגילוי האינטימי שבין האוהבים, ועל כן מדגיש הזוהר כי גילוי הסודות נועד לקהילת אובי התורה, שאלהי מכוון הגילוי ודרכה הוא נושא פרי”.

מלילה הלנר אשד, ‘ונהר יוצא מעדן’, עם עובד ועלמא, 2005, עמ’ 206

כל הזוהר כולו למעשה סובב סביב גילוי הסוד. עולם הזוהר עצמו מצוי בין שני קטבים ביחס לסוד. קוטב אחד הוא שכחה מלאה של הממד הסמוי. זהו מצב של חוסר מודעות או התעלמות ממנו, מצב שבו שרוי רוב העולם. הקוטב הזה, הוא הפכית הממד הסמוי לגלוי.  במצב זה כבר  אין סוד. זו מעין ספירת מלאכים. הדרגה הגבוהה ביותר שמצב התודעה האנושי יכול להגיע אליה. בין שני אלה מצוי הסוד ומצב הסוד מורכב מריקוד בין הגילוי לכיסוי. מצב זה נושא בחובו מתח ניגודים שמעצים את מצב התודעה למקסימום. כי כל רמז וכל שבב של איתות יכול לכוון אל הממד הסמוי. 

ועם זאת, הזוהר מחייב את לומדיו והחפצים בתורת הסוד, להקדיש עצמם לגילויו. והוא גם יוצא נגד אלה שמקדישים חייהם למסכות ולהסתרת האמת. הוזהר למעשה מקלל את מי  שמסתיר לעיצמו סודותיו במצב שבו דווקא יש לגלות. 

הזוהר גם עושה הקבלה מעניינת בין גילוי הסוד ובין התעוררות, ובין אי מודעות לקיום הסוד ולרעיון השינה. אדם שאינו ער לסוד הוא אדם ישן. עולם שהסוד נעדר ממנו הוא עולם ישן. ואז אין החיאה של המציאות על ידי הסוד. הסוד הוא כמו מיים חיים המחיים את הקרקע היבשה של המציאות. והזוהר די נוקשה וחמור לגבי זה, הוא לא רואה את זה רק כחוסר מודעות, אלא כהתעלמות ואף כהתכחשות, לחובתם להעיר את המציאות. (זוהר ח”א, קבע ע”א, עז ע”א). 

ועל כן הזוהר אף מתרה בישנים ומודיע להם כי מרה תהא אחריתם אם לא יתחילו לחשוף את הסוד הטמון במציאות לכאורה. (זוהר, ח”ג, נז ע”ב.)

כך לגבי הישנים. הזוהר גם ‘מתחשבן’ עם המשכילים והחכמים, שאמורים לדעת משהו אודות רובד הסוד ומתכחשים לו. הוא קורא להם: מגמגמים. ונראה שהזוהר מצפה מהם להיות חלק מן הגיס של מגלי האמת ולא אלה שעוזרים לה להיות במחבוא. (זוהר, ח”א, רבד ע”ב).

כלומר, לפי הזוהר,  הסוד אינו רק למיסטיקנים שהוציאו עצמם מן הכלל, אלא הם בגדר חובה לכל אדם משכיל וחכם (בימינו: אינטלקטואל). 

ומה שמעניין בזוהר היא רק עצם ההתייחסות לסוד, אלא גם ובעיקר הדרך בה הזוהר מגלה אותו. אין כאן צלילה והליכה לאיבוד בתוכו. כל הזמן שומרים על חוט מקשר בין רמת הנגלה לרמת הנסתר. לא בורחים מן הפשט, דרך הרז ודרש, לעבר הסוד. אלא משתמשים ברמה הקודמת כמדרגה לרמה הבאה. כפי שנאמר בזוהר: “דרגא על דרגא סתום נגלא”. כלומר: מדרגה על מדרגה, סתום וגלוי. הרמה הגלויה אינה משהו מיותר לעיקר, אלא היא ההתחלה שלו. והעוצמה של גילוי הסוד שואבת מן ההשוואה המתמדת בין המקום ההתחלתי של הכיסוי למקום הסופי של הגילוי. במעבר בין שניהם נוצר מתח ניגודים שמטעין את מגלי הסוד בזוהר בטעינה ובהתרוממות רוח שאותם הם ממשילים לאש. 

ועם זאת מי שמצליח להכנס לרמת הסוד, משול למי שבידיו אבן יקרה, אל לו לתתם למי שאינו ראוי, שלא מצוי ברמה הנכונה. אסור לו לגלות את הסוד, רק אין הוא יכול לאצורו עוד בקירבו. ומצד שני מוטלת עליו החובה לגלותו למי שראוי לכך. 

וכך שוב אנו מוצאים את אותו מתח ניגודים, שמצאנו בין הפשט לסוד. ועכשיו הוא מצוי בין היכולת לשמור אותו מפני זה שאינו ראוי לבין זה שראוי. 

המחשה לכך מוצאים בזוהר בפרשת לך לך. המספרת על סיפור כפר טרשא, שבו כולם עוסקים בסוד. בצורה גלויה ופתוחה. (ללא סוד). וקיצפו של רבי שמעון בו יוחאי יוצא עליהם. ואחד ההסברים לכך נעוץ בעובדה כי הסוד לא יכול להיות פרוץ וגלוי לכל דיכפין. יש לנהוג בו כאוצר חבוי. 

וכאן אנו מגיעים לאנלוגיה שהזוהר מרבה להשתמש בה ביחס לסוד. ארוטיקה. יחסי גבר אישה. גילוי הסוד, משול בזוהר לגילוי הערווה. והמפגש בין התודעה לבין הסוד משול למגע מיני. ניתן להמשיל זאת לאישה נחשקת שכולם רוצים את חסדיה, אך עליה לשמרם לבעל הרמה הגבוהה, זה שיש לו את מפתחות האיכות והתודעה הנכונה, כדי שתרשה לו להגיע אל שורש מיניותה. אישה שמניחה לכולם לחוות את מיניותה, היא מופקרת. מה שמיד עושה את הסוד לזול.

בזוהר רואים את הלוגיקה כלבוש שמסתיר את הבשר העירום. וצריך לרכך את הלוגיקה, כדי להיות מסוגל להסירה ולהגיע לחוויה הארוטית שמתחת.