3 מסות על הנפש

https://www.zusha.org.il/story/%d7%94%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%a9%d7%98-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%a9/

חלק א’: האמת הקוואנטית של הנפש אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה וכו’. וברדיו מתנגן שיר, ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה כובשת ומובהקת של המהות והאיפיון הפנימי של אותו זמן ומקום. אין בה טעם או ריח, ולא צליל או צבע. זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה חזק ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר הרגע האמיתי הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצפים בו הזמן והמקום ההם הרחוקים.

לכאורה תחושות אלו (הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה) הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? האם היא זו שניתן למדוד ולאשר קיומה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנדבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית? האמת הזו של האדם היושב בחדרו היא אמת אישית. אך ישנן אמיתות גדולות ומהדהדות יותר, למשל מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את ‘כה אמר זרטוסתרא’ שלו? זו אמת וזו אמת, אך איזה הבדל. תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת ‘כה אמר זרתוסטרא’, היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האמת של האימפריה הרומית היא אמת על פי קנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שהאמת של יצירתו של ניצשה היא על פי קנה מידה נפשי. אז מה זה ה’קנה המידה הנפשי’ הזה? ומה זו התחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר? ובכן מה שצף באדם ומופיע כתחושת מקום וזמן – היא הנפש, זו הנפש שצפה מבפנים. זו נפשו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים בנוכחותה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של הממדים הפיזיקלים והחברתיים לפיהם ובהם חיים רוב בני האדם. בממדים הפיזיקליים- חברתיים מה שנתפס כאמיתי הוא מה שחווים בחושים, בהגיון ובמה שאומרים אנשים סביבנו. בעוד שבממדי הנפש מה שאמיתי זה האינטימי, הסובייקטיבי והאישי. בעולם הנפש העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ביכולת של הנפש להציף עצמה לתוך האדם. הצפה שנותנת לאדם את התחושה שעכשיו הוא חי במלוא הוויתו. הריאליה של הנפש היא לא רק ריאליה אינטימית ואישית, היא בעיקר ריאליה קוואנטית. (בניגוד לריאליה הפיזיקלית של האמת הלא נפשית). ומה זו ‘ריאליה קוואנטית’? ובכן זוהי ריאליה המתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו! ישות והוויה של משהו אינם שוכנים בנוכחות הפיזית שלו, אלא בחלליו הקוואנטיים. למשל נוכחותו וישותו של כיסא אינם מתקיימים בממד הפיסי של גובהו או בחמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים מעבר להם ובתוכם; בממד הקוואנטי, הסאב-אטומי של הכסא. ואת הישות והנוכחות הזו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז, ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו. העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל ‘יצור’ סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, נמצא כאן ושם בו זמנית, נע במהירות אך גם באיטיות וגם סב (בו זמנית) על צירו לשני הכיוונים. ולא זו בלבד, מה שעוד מאפיין את העולמות הקוואנטיים הוא שהדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה. אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך זו המציאות של חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, מוחשי פחות – כך הקיום שלו אמיתי יותר. אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת של משהו יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן (שלעיתים קרובות בכלל סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו’), דווקא היא יכולה לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך מדעית, או ‘הגיונית’ אחרת. זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר, הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן. “ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?” מרטין היידגר, מתוך ‘הישות והזמן’ ביאה אל הנפש דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה, כך היא ישנה יותר. זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי. ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט אובייקטיבית כביכול. למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, מנסה להבין בלי להיות משוחד או מעורב אישית. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא שהוא יכול להחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, עם תיאוריות, אך לא בהכרח עם המהות החיה והנושמת של האיש (שברב המקרים חומקת ממנו). ודווקא אמן שמתבונן במטופל, או אדם שמזדהה עמו ריגשית – יכולים לקלוט באמת משהו ממה שעובר עליו בתוכו. (עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת). בממדים הקוואנטיים כדי למצוא – צריך ללכת לאיבוד, וכדי לצאת מעצמך ולהתחבר למישהו – צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להתייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים. כאן (בעולמות הקוואנטיים של הנפש) לזמן איכויות אחרות לגמרי. מה שקרה לפני זמן רב – אמיתי יותר ממה שקורה היום, ומה שקורה כאן עכשיו יכול להאפיל במסך של טריוויה על מה שבאמת קורה באמת.. לנפש חוקי זמן אחרים. והמממדים הקוואנטים הללו הם העולמות בהן חיה הנפש. ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של המדע, ושל החברה ביום יום. המציאות של הנפש הנה מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים (בעיקר משוררים), מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אמת שהולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו. וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בשמורות טבע או בגלות. ומהי גלות זו? ומה הן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עדיין למצוא אותה? היכן היא הנפש? חלק ב’: המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום חיי היום יום, דעת הקהל, גסות הרוח, האטימות והשטחיות – עשוי בה שמות. היא נתונה לכיבוש והכחדה, ממש כמו האינדיאנים של צפון אמריקה או האצטקים וצאצאי המאיה – בדרום אמריקה, שעכשיו חיים חיים שיכורים ודלים בשמורות טבע ובשכונות עניות. כיום, הנפש כמעט שכבר איננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. ואולי אין זו היא בכלל? אולי זה בכלל משהו אחר? אולי סתם מן הרגשה כזו, ולא יותר? מי יודע? מי מכיר? מי יכול להזכיר? איך היא וכיצד נדע. ולפי מה? והיכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת? בתינוקות וילדים: כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדווה, בעוז – עם מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרות באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב-: פוליטיקה ומסחר: כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים היא מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, ההולך שבי אחר העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף, או של אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או של פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות של מה שהוא מייצג. הם משוכנעים בדרכם שהם נלחמים למען עולם טוב יותר, שם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר. בחיי הנישואים והמשפחה: כאן היא לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבי ילד והורה, אישה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות את אישה של הנפש – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא ההריגה הזה של שדה הקטל המשפחתי. בעיתונות: מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את תהליך החלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו’. האוחזים בקולמוס מכרו את כשרונם ושליטתם במדיום, כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו; כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. יש עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות הלאה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, של פרשן משפטי, של מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן. ברחובות ובדרכים: כאן היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. אך קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. הם תוהים ותועים, מנסים להציל שרידים של נוחם, אנושיות ואמתפיה בשולי דרך נדודיהם. בשירה: בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי. באמנות: שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין ‘מעון נשים מוכות’, מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריו, בתיאטראות, בבתי אופה, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים של התרבות העכשווית. כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש. כך שגם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים לכל הכיוונים, ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב התרבות והחברה העכשויים הנוטל בשם האמנות המודרנית העכשווית – חזקה על דרכי הביטוי, שכל כולם זועקות: זאב, זאב, זאב. בחינוך ובבתי הספר: בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות, חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. מחתונה זו הוא רוקד ריקוד מעולה. ואכן ציונים גבוהים ותעודות הסמכה מעניקים מקדמה לחיי החברה, אך זו אינה מקדמה לחיי הנפש. ואכן החתונה האחרת הייתה אמורה להיות ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, אך מחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים (לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה) דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, לימודי הנפש, לקרן זווית שולית, חסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלה גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי. בתנועות דתיות ובמיסטיקה: שם הנפש מטופחת ומקבלת טיפול חמישה כוכבים, כזה העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה. כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת. אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר והסגור, הקפדן והמוגדר היטב? גם כאן היא שורדת כמובן בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, אישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת. והנה, לאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית. חלק ג’: כוחה השקט של הנפש בחלק א’ ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב’ יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג’ נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם יציאה החוצה ולא סתם יציאה אלא יציאה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום הוא לא המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב’; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, על הנפש לקרוא לכוחותיה הפנימיים, להגן על עצמה ולצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה. אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כוח הוא עוצמה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה. כוח, או עוצמה, היא אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה. ואיזה סוגי כוח אנו מכירים? כח הנעה, כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד בזמנים קשים, כח להוביל חזון. כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו? ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. הם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים (במשטר דיקטטורי) או העושים זאת ברצון (במשטר דמוקרטי) – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות. יש אנשים שיש להם מטרות וחזון אך אין להם את הכוח להגשימן, וישנם אחרים שיש להם כוח רב כדי להוציא דברים אל הפועל, אך אין להם את הכיוון והסיבה מדוע לרתום את כוחם לכיוון זה או אחר. (ומדוע זה נכתב כאן, בקשר לנפש דווקא? ובכן, אם התודעה באה מלמעלה, הרי הנפש באה למטה. התודעה מכסה, הנפש נובעת. התודעה רואה מראש ההר, הנפש משפעה שפע מתהומות תחתיות). ושנית; כוח יכול לבוא לא רק מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים. אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא. וישנם מקורות כוח פנימיים, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי שקיים באדם בתוכו. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. ובעיתות של שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מן הכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו’. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש. עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית (כשהיא ידידותית), וזו העוצמה של פצצת אטום (כשהיא יוצאת לקרב). והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא סובייקטיבית בתכלית ובעלת עוצמה עזה לאין שיעור. העולמות הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו’. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא מוחשיים כלל. והיות והנפש עובדת בעולמות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. אך בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות, היצרים והחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד ולא החלל הקוואנטי של הנפש. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד צם הלוחמה נובעת ממרכז הכובד של הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושלום. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי האימפקט יתרחש בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם יחלחל לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר והלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים). השלוה הזו באה מן הנפש מעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי שאמרה לו מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח ואז יקבל את המכה הנוראה שתפריד את תודעתו מנפשו. ואז לוחם הזן שוקע בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה). וככל שהסמוראי היה נורא יותר, כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם ללוחמים וגם אמנים… ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של ‘ספרא וסייפא’; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: “מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין”. מורשת הסמוראי היא של לוחמים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ושלווה נפשית בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו (‘ספוקו’). והם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה ‘ספוקו’, הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, והבושם היה למען העלם ריחות קשים שלאחר המוות. “דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים. ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע ‘ספקו’ במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי” “אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה”. í“גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת”. “רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה’דרכים’, ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן םע דרכו שלו”. “כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות, עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר”. “כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה”. “קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע ההוייה לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור”. “יכול אדם ללמוד דברםי מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המדיה. הבנה זו חלה על כל הדברים”. “אומרים כי מה שקרוי ‘רוח התקיפה’ הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור”. מתוך ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג (מופיע גם בסרט: “גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי. במאי ותסריטאי: ג’ים ג’רמוש). מתוך: http://www.kiku.com/electric_samurai לסיכום: מה אנו יודעים על הנפש? על הנסיכה המופלאה הזו, שההודים קוראים לה: שאקטי, וקט סטיבנס: ‘ליזה העצובה. נסיכה שבויה הכלואה בתוכנו. הבוכה כל הזמן על אהובה שהלך לאיבוד בשדות המרעה של החברה והחוץ? אהובתנו הנצחית שבלעדיה חיינו מכניים וחסרי נשמה וחייה עצובים וקפואים. —

Gabriel Raam

כתיבת תגובה לבטל

About psycholody

ציטוטים מתוך: “צפור הנפש”

בין נפש לתודעה

שני שירים של יהודה עמיחי על מה שכה זועק בחסרונו בעולמנו:חמלה.

עידון מול גסות

חֶמְלָה

שכינה

השכינה

אנשים חלולים

פנייה לקוראים של הפוסטים באתר: “הגות במבט קוונטי”.

כתיבת תגובה לבטל

You May Also Like