אפשר להסתכל על הרובד הפסיכולוגי נפשי של האדם בכל מיני אופנים ומכל מיני זוויות. אופן בלתי שגור יהיה להביט אל חייו הפסיכולוגיים נפשיים כאל פונדק. מלון, או יותר נכון בית יולדות. חייו הפסיכולוגיים והנפשיים של האדם יכולים להוליד, לאכסן, ולהצמיח – חיים.
אם אדם מוליד בתוכו רגשות חיוביים, בדרך כלל הם מובעים החוצה. אם מה שנולד זה רגש שלילי, אז ישנה בעיה הגדולה. והיא מתקיימת לגבי הביטוי של הרגשות השלילים. שהרי ישנן נורמות וישנם איסורים לגבי מתן ביטוי לרגשות שליליים, במיוחד אם זה יכול לפגוע במישהו. ויש גם את החשש לבטא דברים שליליים כלפי מישהו מסויים שהיווה את הטריגר לכך.
אז לעיתים קרובות הרגש השלילי מודחק, דהיינו נכלא בתת תודעה.
למשל, אדם כועס על הבוס שלו, ובמקום להגיד לו שהוא כועס עליו, במקום לתת לכעס לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד, הוא מחזיר אותו בחזרה לכלא של תת-התודעה ושם הוא ממשיך לכעוס בפנים (לא מבטל את הכעס), ואז אפשר להגיד שהוא מחזיק בתכו משהו חי, שלא מקבל חיי חוץ, אבל כלוא בתת תודעה של האדם. לאסיר הזה, לגוש הרגשות השלילי הזה בתוכנו ניתן לקרוא בשם: דמון. מעין רוח רפאים שלא מקבלת חיים ומבעתת את האדם מבפנים.
רגש שלילי הופך לדמון ברגע שמתכחשים לו, מדחיקים אותו וזורקים אותו לתת מודע.
כדי שיחיה בנו דמון צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, האחד שיהיה בנו רגש שלילי שאיננו מבטאים. תנאי שני הוא הזנת הרגש הזה; נזכרים בו, מטפחים אותו, נותנים לו דלק. דמון לא יכול להתקיים ללא תזונה סדירה. שזה מחשבות אודות מה שהודחק.
האדם אמור ליצור חיים בתוכו ולבטא אותם החוצה, בין אם באמנות בין אם בתקשורת אנושית. אם האדם יוצר חיים ולא נותן להם לחיות הוא בורא בתוכו כוח שטני. כוח בריא יוצא החוצה, כוח חולה נשאר כלוא ומרעיל מבפנים. אפשר להגיד כי כוחות בריאים מצייתים לאלוהים, כוחות חולים, דמוניים -מצויים תחת השפעה שטנית.
דמון יכול לחיות באדם שנים, כל עוד הוא מוזן. אך או ואבוי ברגע שדמון שחי באדם שנים מקבל ברגע אחד של חולשת דעת או כעס מעוור – אפשרות להתפרץ החוצה. ואם כמה דמונים מתחברים ויוצאים בבת אחת החוצה, יכולה להיווצר שואה.
***
גבריאל רעם, 10.4.2009
Gabriel
Gabriel Raam