החיים כאפופי קסם.

פעם, בראשית הקולנוע עוד קראו לקולנוע – פנס קסם. אכן יושבים מול מסך והקסם מתרחש.
יש כאן פיצוי כלשהו, על העדר קסם שהחיים אינם מסבים לנו עוד. עוד, כי לפחות בזכרוננו ילדותנו זכורה לנו כמלאת קסם, או לפחות ברגעי קסם.
אך השיגרה, הבינוניות, העבודה. מגרשים את הקסם הזה שפעם היה עמנו (שחשבנו, שחשנו כך).
והחיים ממשיכים, והקסם? והשאיפה אליו? ובכן הדבקות בספרים, שירים, אהבות, סרטים, בטיולים לחו"ל, בסמים – כולם מראים כי תאבי קסם אנו; להיות חלק מזרימה מופלאה ומשכרת שנושאת אותנו איתה ואנו חלק ממנה.
כולנו מחפשים, באיזשהו מקום, את הקסם הזה. את הרגע שבו הצליל
נסחף למלודיה, והמלודיה למוסיקה שעוטפת את הכל בחסד, רחמים
ומעוף. מחפשים את ההצפה הזו בכיסים הקטנים של החיים: באהבה,
נוסטלגיה, כוס יין, נשיקה, מריחואנה, רומנטיקה, מדיטציה,
מוסיקה. במפגש עם תינוק, גורי בע"ח, בטבע, או במקומות מסוימים
בערים, למשל כשאנו מהלכים סתם ברחוב כמו שיינקין בת"א, עמק
רפאים בירושלים, או המושבה הגרמנית בחיפה – בצדדים מסעדות
ובתי קפה ציוריים, אנשים לבושים מעניין צועדים להם מעדנות.
השעה שעת אחר צהריים מאוחרת ואנו משווים בנפשנו שכל זה הוא
חלק מן הקסם הזה שהוא החיים. אלה החיים וכאן קיסמם. וזה מה
שמביא אותנו שוב ושוב למקומות הללו. לא העניין המעשי, אלא
לינוק את הקסם שנראה לנו קיים במקומות הללו.
לעיתים זה באמת קורה. בא בהבזק, להרף עין. זה יכול להיות בבין
ערביים, או ממש בבקר )בדרך כלל זה מתרחש בחיבורים, בצדדים,
בשוליים, בין אחרי ללפני, בין כמעט וכבר( – כמה דברים פתאום
משתלבים ביניהם ולשניות זה באויר. זה יכול להיות משב של רוח
שמניף שיער של נערה, יחד עם מוסיקה רכה הזורמת דרך חלון פתוח,
נזכרים במשהו קטן לפני זמן רב, ופתאום זה שם, זה קורה; הקסם
האיטי הזה שבו לחלקי שניות – הכל נמצא בהרמוניה וסינרגיה עם
הכל, כמו רוח קסומה שורה על הכל. אך מיד, כמו בועת סבון ברוח,
זה מתפוגג.
החיים ללא זה הם 'קולד טורקי' (תרנגול הודו קר)- יסורי גמילה
קשים של מכור כבד. הכל כואב, קשה, מעניש בריקנות ובנוקשות
שבו. כה חסר בהם אותו משהו המרים אותנו מעל לרמה שבה הצלילים
לעולם לא מצטרפים למנגינה, אלא לבליל צורם וקקפוני.
ללא השיכרון הזה, החיים הם מקום בלתי נסבל; זר, נוכרי, קשה
ומרוקן. כמו קונכיות ריקות הנחבטות זו בזו.
בחיים נעדרי קסם כלום לא קורה מעצמו, מתוך עצמו, כחלק
מהתרחשות שהיא יותר גדולה מסך חלקיו היחידנים.
אז כל הזמן אנו מחפשים אותו, וכל הזמן הוא ממשיך לחמוק
מאיתנו. מתעתע, שם ולא שם.
כתינוקות, כל ההוויה נראית לנו מלאת קסם, כילדים זה עובר
לתנועה ופעולה, אך עדיין שם. ובמהלך החיים זה כל הזמן שרוי
בתהליך של נסיגה; אולי זה מצוי באנשים שאותם עדיין לא פגשנו,
עמם עוד לא היינו, בחוויות שעוד לא חווינו, אולי במקומות בהם
עוד לא ביקרנו. אך עוד ועוד אנשים וחוויות ומקומות – לא
מביאים עמם את הקסם הזה. או שלאחר זמן הקסם שחשבנו שהיה בהם –
פג לו ואנו תוהים האמנם היה או אולי מהרהורי מוחנו משאלות
ליבנו – חווינו את הקסם. וככל שעוברות השנים – מספר האנשים
והחוויות והמקומות שאנו מקוים שהקסם עדיין שרוי בהם – הולך
ומתמעט.
האם יום אחד נכריז על עצמנו כפושטי רגל? זהו, אין, לא יהיה,
ואולי מעולם לא היה? )אין דבר יותר נעדר קסם ממשהו שפעם אולי
היה בו, הקסם ועכשיו פנה זיוו ואיננו עוד(.
)האם אז, כל שישאר לנו זה הקסם הסינטתי והקר של מסך
הטלויזיה?(.
שהרי מה הם החיים ללא הקסם הזה?
כאמור, אנו מחפשים אותם בשבילים וביישומים כמו רומנטיקה, טיול
לחו"ל, מפגש עם אדם מעניין, בפכים הקטנים של החיים – אך
החיים אמורים היו ויכולים היו להיות שטופי קסם ללא גבול וללא
הפסק. כמו החמצן שאנו נושמים כל הזמן ושבלעדיו לא ניתן לנשום.

אך שדדו לנו את הקסם.
בקר אחד התעוררנו ונוכחנו שהוא נעלם. מה שהיה פעם רמז חמקמק
ופלרטטני – נסוג ונעלם לשוליים, לצללים. ונותרה התחושה של
הבקר שאחרי; בלילה האפל והמסתורי זה קרה, אך בבקר שאחרי הכל
נותר שומם, ודל כקופסת חסכון בה מקרקש מטבע עלוב ובודד.
החיים ללא כל הקסם הזה הן פשיטת רגל אחת גדולה של הנשמה. חיים
של תפאורה חיצונית. זה כל שנותר, בשעה שההצגה והשחקנים נסעו
למקום אחר.
מה שיוצר את הקסם הזה זו הנשמה היתרה של החיים, היא שצובעת את
הכל בנוגה המסתורי והמופלא הזה שמרעיד אותנו מבפנים.
מנקודת המבט של הקסם שהיה יכול להיות חיינו – צודקים
השיכורים, המסוממים ואלה הממשיכים ליפול מאהבה שבורת לב אחת –
לשניה; מסרבים לתחליף המשמים שנותר לאחר שגלה הקסם: עבודה,
קריירה, משפחה, תחביבים, הנאות. והם צודקים, שהרי אם חסרה
התחושה הזו הזורה על הכל אבק כוכבים וגורמת לנשמה לפרפר בחלל
הבטן כל הזמן – אז החיים הם קונכיה ריקה: עוד שיחה משמימה,
עוד יום עבודה, עוד בית קפה, עוד ספר.
כי כשמסתלקת לה רוח החיים של החיים מן החיים, זו שנותנת לך
להרגיש שאתה ב'טריפ' תמידי, קסום ומסתורי – מה נותר? מה נותר.
מה נותר?
מה הם חיינו, ללא כל הקסם הזה?