מחשבות ספקולטיביות על המוות.

בלי פחד ורתיעה כולנו רצים אל התהום כאשר עיננו מכוסות בדבררמיה המונע בעדנו לראות את הקץ”.בלייז פאסקל

הלוואי שאנשים יבינו שאתה לא חי, אתה גוסס. אל תטעה אף אחד. אתה לא חי את חייך. אתה מת את חייך כי מהיום שנולדת אתה מזדקן וחולה יותר. ואתה תמות, אז השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא למה אנחנו חיים אלא איך אנחנו מתים. James Ng uni @myquote‏’‏
19 כי המקרה של בני האדם ומקרה של הבהמה, ומקרה אחד עבורם-הכמות היא המוות הזה, ורוח אחת לכולם; והאדם מותר מן הבהמה אין, כי הכל שטויות. כמו הכל, למקום אחד; הכל היה מן העפר, והכל חזר לעפר. מי יודע, רוח האנושות – העלה למעלה; ורוח, החיה-הירידה היא, למטה אל הארץ.

קהלת, פרק ט

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על הפלנטה חייבים למות ולהשתנות מדי פעם – היא לא מבחירה, זה מגבלה.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין בעיה עם האנרגיות, כל יום כדור הארץ נשטף מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות לכאן כל בקר.

הבעיה היא שחיקת החומר החי של המערכת הפיזית-נפשית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים עם הזמן, המערכת הנפשית מאבדת מבהירות, חדות ובהירות מחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקה של פגיעות רגשיות שהם סבלו במהלך השנים. וככל שההדחקה של רגשות פגועים גדלה, כך הטווח הרגשי שנותר לאדם הופך יותר ויותר מוגבל (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז קורה ההיפך והעמודים עולים מפלס ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שנלחץ יותר מדי על דוושת הגז. ורגשות על עמודים גבוהים במשך זמן רב שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זה המוח (והמוח, אם מפתחים אותו).

החלקים הגבוהים (אם הם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים בלי סוף. אלו רק החלקים הנמוכים והתומכים שנשחקים.

עד כה נדונה המערכת הנפשית והרגשית. כעת אנו מגיעים לגוף עצמו ולאיברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאיברים שלנו. ואחרי גיל מסוים חלק מהאיברים כבר אינם מתפקדים ב-100% והתפקוד יורד ככל שהגיל עולה, וכאשר מספיק איברים נמצאים בתפקוד מינימלי, האדם מתקרב לסופו, בצורה כזו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזרע שנושאת מטען חיובי, וביצית נושאת מטען שלילי, שנפגשות ברחם האישה, ומתחילות להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי יודעים לחלק כך. בנוי גוף מאוד ספציפי. אבל לפי מודל קבוע. בשלב מסוים, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההריון, נשאב פנימה חומר אנרגטי שאפשר לקרוא לו מוח, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(אני לא משוכנע ב-100% שכל רופא יהיה מוכן לחתום על מה שכתוב כאן…) .

ומרגע הלידה החומר האורגני של גוף התינוק ממשיך לגדול. מגיע לשיא בפתח שנות הנעורים, ומאותו רגע, כשהפסיק לגדול, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה קורה כאן. כפי שנכתב, החומר האורגני במהותו לא יכול להחזיק בלי סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא נשחק ממש כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנשחקו, זמנן מוגבל. או זוג מכנסיים, אי אפשר ללבוש אותם לנצח, מהלבישה ועד למריחה וכך הלאה הבד נשחק, התפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילות קרעים בבד. זו השחיקה. בדומה למה שקורה לאיברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הנראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

זה היה נהדר אם היו בונים גוף פעם אחת והוא מחזיק מעמד ולא מתפרק או נשחק לאחר זמן מה.

אבל זה לא אפשרי. למה? ובכן הנה יבוא הסבר קצת מוזר. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. כאן על הפלנטה, החומר הטוב ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם ובעלי חיים, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, לפחות בפוטנציה, גם לגבי ההבדלים הנפשיים בין בני האדם?).