להיות מאסטר.

נתחיל בהוראה: אדם יכול להיות מורה טוב מאוד, מלומד מאוד, הרבה ידע והבנה, אבל זה לא אומר שהוא מאסטר בתחום ההוראה שלו.

יש הבדל בין להיות מקצוען לבין להיות מאסטר.  אתה יכול לראות טבח מקצועי מאוד עושה מנה, אבל כאשר מאסטר שף מכין אותו, זה משהו אחר. הוא עושה את זה בצורה עוצרת נשימה.

במטבח יש כמה טבחים, אבל בדרך כלל רק מאסטר אחד, וזה השף. הוא מעל לרמת הכישורים המקצועיים. והדרך בה טבח פונה לשף שונה לחלוטין מן האופן בו הוא פונה לטבחים האחרים. לא משנה מה המאסטר (השף) אומר, זה כמעט קדוש. הוא הדמות המשפיעה והכריזמטית ביותר במטבח. אף אחד לא קורא לו בשמו, הדרך בה הם פונים אליו בדרך כלל – היא אחד משני משפטים קצרים: או: “כן שף”, או “לא שף”.

• זה כבוד וזכות לפגוש מאסטר, וזה לא משנה במה הוא שולט. מאסטר הוא מאסטר.
• אפשר להגיע לרמת המאסטר כמעט בכל תחום.
• להיות מאסטר פירושו שאתה יהלום מלוטש, הגעת לפסגה בתחום שלך.

דוגמה אחת: היה לנו כלב, והזמנו מאמני כלבים שונים, כולם הכירו את מלאכתם והיו די מקצועיים , ויום אחד מאסטר נכנס לבית, ואז זה היה הוא במחנה אחד, ושאר המאמנים במחנה אחר.

יש סדרת T.V. שנקראת: “הלוחש לכלבים”,מאמן הכלבים הראשי היה סזאר מילן, בכל פרק הוא מאמן כלב או כלב אחר. הוא מוזמן לתקן את התנהגותם של כלבים שמתנהגים לא יפה.

וכשהוא נכנס לבית – מדהים מה קורה לכלב, או לכלבים – הכלבים כמעט משתחווים לו, השפעתו עליהם היא כמעט של קוסם. ההשפעה שלו עליהם היא הרבה יותר מאשר כמה וכמה טריקים.

כיום יש לנו תכניות ריאליטי טלוויזיוניות רבות העוסקות בבישול, בהן מספר מאסטר-שפים מנתחים את המאכלים, ומחליטים אם המתחרה ממשיך או יוצא מחוץ לתוכנית. מה שמרתק הוא הניתוח שלהם של המנה; הם מבחינים ושמים לב לגורמים מוסתרים ולא ככל טבח מקצועי יכול להבחין בהם. המאסטרים במטבח נכנסים לעומקים, שילובים ודקויות – שרק הם ברמה שלהם – יכולים לראות ולקחת בחשבון. מאסטרים שמים לב לאלמנטים וגורמים שאף אחד אחר לא היה לוקח בחשבון, ומה שהם שמים לב אליו – הוא מה נותן למנה את הערך והאיכות האמתיים שלה. וכל מה שהלקוחות יכולים לומר זה שהם אוהבים את המנה או לא, זה הכל, אבל הם לא מודעים לרמת התחכום והחוכמה שהושקעה במנה.

אחד ההבדלים המעניינים בין טבח לשף הראשי – הוא כמות המאמץ והזיעה של כל אנשי המקצוע שמכינים את האוכל. בהתבוננות בשף אמתי – ניתן לראות שהוא עובד כמעט ללא מאמץ, בשלווה.

וגם מה שעוד מעניין הוא שכאשר שף-מאסטר פותח מסעדה – השמועה מסתובבת במהירות, והלקוחות מתחילים לנהור פנימה.

מאסטר מוכר מסתובב מוקף בכבוד רב, כשהוא איננו, אנשים לוחשים מאחורי גבו: “אתה יודע, הוא מאסטר”.

אף אחד לא מגיע לרמת המאסטר בהדרגה, על ידי התקדמות צעד אחר צעד (זו הדרך המקצועית), זה תמיד סוג של קפיצה קוונטית, להגיע להיות מאסטר קורה לך כאשר אתה מגיע לרמה מסוימת. טבחים מקצועיים רבים יכולים להמשיך במקצועם במשך שנים – ולעולם לא יגיעו לרמת המאסטר. רמת המאסטר היא על גבי החלק העליון של הפירמידה.

להיות מאסטר זה לא להיות טוב יותר, מלומד יותר, מוכשר יותר – זה לבוא מממד אחר.

כאשר מאסטר (כל מאסטר) אוכל, הוא לא שבוי על ידי האוכל, הוא לא דוחף אותו לתוך פיו באימפולסיביות. הפה שלו לא תוקף את האוכל. הוא בשליטה, הוא מאסטר; הוא יודע מתי להביא את האוכל לפיו, והוא עושה זאת בעדינות, בזהירות ובתשומת לב; מתי להכניס לפה, וכיצד ללעוס את האוכל.

ויש אמן בשיחה: הוא יכול להפוך שיחה רגילה לדיאלוג עמוק, פורה, מרחיק לכת ופורץ דרך. מרטין בובר קורא לזה דיאלוג של: “אני ואתה”. היחסים בתקשורת בין שני מאסטרים בדיאלוג  – הוא עוצר נשימה.

נדיר לצפות ולהקשיב לשני מאסטרים בדיאלוג אנושי – אם יתמזל מזלנו לחזות בו – זו חוויה נדירה ומרוממת.

תחום שפת הגוף: ואם כבר מדברים על תקשורת אנושית, יש תחום נרחב אחד שלמרות שניתן לראותו בעיניים בשרניות, הוא מוסתר עבור רוב האנשים בתקשורת רגילה. ואני מתכוון לשפת גוף.

אנשים אינם מתייחסים לשפת הגוף כאל שפה שלמה, הם מתייחסים למחוות יוצאות דופן; תנועות גדולות והבעות פנים חזקות. רוב אותות שפת הגוף קטנים, העדינים והמגוונים – בורחים מתשומת הלב של רוב האנשים.

מאסטר בשפת הגוף מודע למחוות הקטנות ביותר ולביטויים הזעירים, והוא נותן להם את הפרשנות הנכונה. הגוף מתקשר אליו, הגוף מדבר אליו בשפה שלמאסטר של שפת הגוף – יש בה ידע והבנה מלאים.

ישנם אנשים שהם מאסטרים של תחומים פיזיים כגון: מאמני כושר, או מתעמלים, או רקדנים. כל אלה הם שדות גלויים, קל לזהות ולאמן אותם, בעוד ששפת הגוף היא מחוץ לאזור תשומת הלב שלנו. מאסטר בשפת גוף מסתכל על מה שמוסתר מתשומת הלב הרגילה. אמנם מומחה לשפת גוף, שאינו מאסטר – אולי זוכר ידע מסוים בשפת הגוף, אבל הוא חסר את היכולת האנליטית של מאסטר שפת גוף. שמחבר את כל המרכיבים לכדי תמונה שלמה ומקיפה. עבור המאסטר- שפת הגוף היא מפה, ואילו עבור מומחי שפת הגוף-  הגוף רק נותן רמזים.

עוד דוגמה: כאשר אנו רואים רופאים בבתי חולים, ישנם מנהלי מחלקות (רופאים בכירים), ישנם מומחים ספציפיים בתחומים מסוימים, אבל כמעט בכל בית חולים יש מעט רופאים שכולם יודעים עליהם, כולל מחוץ לבית החולים. ולהיות מופעל או מטופל על ידיהם – נתפס ככבוד גדול ומזל. רופאים אלה למדו את אותו חומר כמו רופאים אחרים, הייתה להם את אותה השתלמות במומחיות מתקדמת

, אבל ישנם רופאים שהם מאסטרים בתחום מומחיותם. וכולם מכירים בעובדה זו. אם נשאל את הצוות בבית החולים – מה הופך אותם למיוחדים כל כך, אני תוהה אם מישהו יכול לשים את האצבע על מה שהופך אותו למאסטר בתחום הרפואי שלו.

ועכשיו לדוגמה של הוראה: מורה עוסק בתחום הצר של מה שכבר ידוע, בעוד מאסטר מתייחס בעיקר למה מוסתר (אבל יש לו השפעה רבה).

עלולה להתעורר בעיה: מורה אינו מורה ללא תלמידים, אך המאסטר הוא רב-אמן גם אם איש אינו יודע עליו או על התמחותו.

אם מאסטר אינו מתקשר את רמתו, זהו אובדן גדול עבור כולם, אך גם כך הוא נשאר מאסטר.

קל למחפשים רוחניים לבלבל מורה רוחני כריזמטי עם מאסטר רוחני. בעוד המורה מדגים את הידע הרב שלו – רוב המאסטרים הם צנועים למדי, מרוצים. הם לא מרגישים צורך מיוחד לחשוף את מה שהם יודעים.

ויש אנשים (בעיקר מורים רוחניים) שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים, אלה שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים – מחפשים בעיקר כוח, שליטה וצייתנות מחסידיהם.

דוגמה נוספת להפיכתו של אדם רגיל למאסטר היא ריצה למרחקים ארוכים; מרתון. מה שקורה הוא שאתה רץ ורץ ואלה מאמצים קשים וכואבים מאוד, אבל אם אתה ממשיך, וממשיך לרוץ, משהו מופלא קורה: אתה שובר רוח שנייה; רוח שנייה היא תופעה בריצה למרחקים, כגון מרתונים, לפיה ספורטאי רץ ורץ ואז מגיע הרגע בו הוא עייף מכדי להמשיך, פתאום (כשהוא שובר רוח שנייה) הוא מוצא את הכוח להגיע לביצועים עליונים כמעט בלי מאמץ. ואז, ורק אז הוא הופך למאסטר מרתון – ואז שאר מסלול הריצה הוא בשבילו עכשיו כמו טיסה. 

יש נקודה אחת בלהיות מאסטר בתחום מסוים, וזה המחיר של להיות מאסטר; אם אתה מאסטר בתחום מסוים, זה חייב לבוא על החשבון וההצלחה של להיות טוב או מוצלח ומיומן בתחומים אחרים…

יש סיפור טאואיסטי מתוך ספר מאת ג’יי די סלינג’ר, ובתוכו יש את התיאור הטוב ביותר של מאסטר אמתי.

האיש שהבין סוסים

“הדוכס מו מצ’ין אמר לפו לו: “אתה מתקדם בשנים. האם יש בן משפחה שאוכל להעסיק כדי לחפש סוסים במקומך?” פו לו השיב: “סוס טוב יכול להיבחר על ידי מבנה ומראה כללי שלו. אבל הסוס הסופרלטיבי — כזה שלא מעלה אבק ולא משאיר עקבות — הוא משהו חמקמק כמו אוויר דליל. כישרונות הבנים שלי מצויים במישור נמוך יותר; הם יכולים להבחין בסוס טוב כשהם רואים סוס, אבל הם לא יכולים לזהות את הסוס ברמה הגבוהה באמת. עם זאת, יש לי חבר אחד, צ’יו-פאנג קאו אחד, שבדברים הקשורים לסוסים מעל לכולם. תתפלל לראות אותו.” הדוכס מו עשה זאת, ולאחר מכן שלח אותו למסע אחר סוס. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד. “זה עכשיו בשצ’יו” הוסיף. “איזה מין סוס זה?” שאל הדוכס. את קאו, “הו, זו סוסה בצבע אדום,” הייתה התשובה, החיה התבררה כסוס הרבעה שחור פחם!  הדוכס קרא לפו לו. “החבר הזה שלך,” הוא אמר, “זה שהזמנתיו לחפש סוס, עשה בלגן גדול. הוא אפילו לא יכול להבחין בצבע או בסקס של חיה! מה לעזאזל הוא יכול לדעת על סוסים?” פו לו נאנח אנחת סיפוק. “האם הוא באמת הגיע עד כדי כך?” קרא. “אה, אז הוא שווה עשרת אלפים ממני. אין מה להשוות בינינו. מה שקאו רואה זה את המנגנון הרוחני. כדי לוודא את הדברים החיוניים, הוא שוכח את הפרטים השוליים; מתוך הכוונה לאיכויות הפנימיות, הוא מאבד את הראייה של החיצוני. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, ולא את מה שהוא לא רוצה לראות. הוא מסתכל על הדברים שהוא צריך להסתכל עליהם, ומזניח את אלה שלא צריך להסתכל עליהם. כשהסוס הגיע, התברר שהוא אכן חיה ברמה היותר גבוהה”.

אז, הסיפור על קאו, מציג אותו כמאסטר אמתי של סוסים.

אבל, האתגר הגדול ביותר, הוא להיות אמן של עצמך.

דוגמה אחת של להיותו מאסטר של עצמך – היא האופן שבו הוא מנהל את רגשותיו הפרועים – המאסטר של עצמו לא רק שלא ייתן להם להשתולל בו, הוא לא מרשה לעצמו לקחת דברים באופן אישי. הוא ייתן להם חופש מבוקר, שימנע מהם להשתלט על חייו.

לכן, רמת המאסטר הגבוהה והקשה והמבלבלת ביותר – היא להיות מאסטר של עצמך.

*

23.5.21