הגישה האקזיסטנציאלית למוות

*הגישה האקזיסטנציאלית למוות*יש המתעלמים ומדחיקים את המוות,יש המשתמשים בו כמנוף להערכת החיים.(‘חיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון’). אך המוות הוא גזר דין סופני.לאחר גמר החיים אין מקום לאבל (היות ועכשיו המנוח הוא בחזקת חלב שכבר גלש). אך בעודנו בחיים עלינו לחיות באבל,במוכנות ספוגת יגון – על כל שנוצר ונבנהושנגזר עליו להיהרס ולהעלם לעד.עלינו לחיות במוכנות מודעת לקראת הגרוע מכל,אחרת, אמנם היו לנו חיים, אך היו אלה חיים צבועים, נעדרים דין וחשבון עצמי אותנטי,רוח רפאים מרחפת על ענני אשליות.זו לא ההתחלה שקובעת,לא ההשוואה בין העליות והמורדות במהלך חיינו,אלא להיכן זה מוביל?להיכן זה מתפתח?איך זה מסתיים?זה מה שקובע.

The existential approach to death

There are those who ignore and repress death, Those whouse it as a crane for appreciating life,(‘Live every day as it is the last’).But death is the final verdict.After the end of one’s life – there is no room for morning,(As now it is already a ‘spilled milk’).But as long as we are alive we should be in mourning -In readiness full of grief – about all which was created and built by him -And it is destined to get destroyed and disappear forever.We should live in conscious readiness for the worst; the ending of it.Otherwise we would indeed have a life, but it would be hypocritical,Lacking in personal authentic accountability,A ghost hovering above clouds of illusions.It is not the beginning that decides, And not the compression between the ups and downs of our lives, But what decides by large is where does it lead to?To where does it develop?How does it end? This is the major weight. *Heidegger on: Being-towards-death:https://www.cambridge.org/…/5CF034365109AF8C76EB420EDA5…https://www.theguardian.com/…/jul/13/heidegger-being-time14