על תודות וקרדיטים של אנשים מצליחים

בכל טקס אוסקרים, או פסטיבל סרטים שבו מחלקים פרסים – חוזרת אותה תופעה, תופעת התודות, הברכות והקילוסים. ולא רק שם, לעתים אף בעמוד הראשון של ספר, מכיר המחבר תודה. הוא מכיר תודה לאמו שממנה ינק אהבה וכבוד לזולת ולאביו שלימד אותו מהו עוז רוח ועמידה מול קשיים, וברור לו שללא האוירה שהייתה בביתו לעולם לא היה מגיע לתובנות המאכלסות כה בשפע את היצירה הזו שאתם עכשיו עומדים לקרוא. לאישתו, שללא מסירותה והבנתה את הסתגרותו שעות על שעות בחדר העבודה, ללא אמונתה בו שדחפה אותו להתאמץ ולהמשיך למרות המחיר הכבד שהיא שילמה, וכמובן ללא הערותיה המלומדות והחדות – אין סיכוי שהיצירה הייתה יוצאת לאור בכלל. ואז תור הילדים; כאן הוא מודה להם על עצם קיומם, על האור והחום שהחדירו לחייו ועל כך שהם בעצם נתנו לו את הסיבה האמיתית להמשיך וליצור. ומסיים בתקווה: ‘מי יתן ויצירה צנועה זו תתרום ותביא לעולם טוב יותר – כאשר תגדלו’.

כל יפה. נראה כי האנשים שמגיעים להישגים כה מרשימים בשדה הרוח והיצירה, עושים זאת בעיקר בגלל חינוך טוב, משפחה תומכת ובלעדיהם אכן קשה ליצור.

אך האמנם, האם ניתן לחלקת לשון ונופת צופים זו לעבור בשלום?

לא! ומדוע? ובכן כי זו לא האמת, זו מסכה. כך הם כלפי הקהל. ומה בפנים? מה באמת? האם זה צריך לחכות לביוגרף אמיץ, שיחכה כמה שנים עד שיעז להגיש זאת למו”ל? ובכן מה שקורה קרוב לודאי, שאותם אנשים מלאי הכרת תודה למעשה עסוקים, כנראה, במאבקי כוח, וריסוק הדדי של בני משפחתם, – אך ברגע שמסך נפתח –כולם חוזים בהם מתחבקים בלהט.

וכך זה בכלל מקובל בקונוונציה הקונפורמית של המצליחנים; עליהם להיות מלאי הכרת תודה לא לכשרונם, אלא לכל חסרי הכישרון המקיפים אותם. צניעות זו היא חובה למצליחנים, וככל שאדם מצליחן יותר כך עליו לא רק להמעיט בחשיבות כשרונו, אלא אף להוריד בכלל מן החשיבות שהוא מייחס להצלחה כשלעצמה: כי כשלפעמים בשעת ראיון הם מתבקשים להעריך את היחס שלהם להצלחה, מיד עוטפת אותם צניעות גדולה ומניה וביה הם משליכים את כל ההצלחות לפח האשפה, ואומרים שבעצם הם לא התחילו באמת לחיות עד שנולד הילד הראשון. וכשזה קרה זו הייתה כזו מהפכה אדירה, וכל הסבל של העבודה היה שווה בעבור רגע אחד של להחזיק בידיים את הגוש הפועה המחותל חיתולים חד פעמיים צואים.

ועכשיו לא פחות ולא יותר הייתה לו הארה והוא נוכח שכל שחשוב לו בעולם זו המשפחה. ומצידו יכולים עכשיו להציע לו חוזה מפתה, הרבה מאוד כסף, והוא לא יהיה מוכן לנטוש את הנווה המשפחתי. כל אלה לא ישוו לבילוי ערב משפחתי שקט עם המשפחה, התינוק המתוק, האישה המופלאה ולא לשכוח את רקסי, ‘איך שהוא מקבל אותי כשאני חוזר הבייתה לאחר טיסה מפרכת, ממש מחמם את הלב’.

ורק שנים מאוחר יותר כשהוא כבר שוכב מחובר לצינורות במחלקה הסיעודית בבית האבות היוקרתי, מדברים ומספרים ילדיו הבוגרים (בעיקר המרדנים ואלה שממילא לא הסתדרו איתו) איזה גיהנום זה היה לילדים; בקושי הם ראו אותו בבית,היה רב עם האמא כל הזמן, או שתה. ורק מאוחר יותר שמעו עם כמה נשים שכב ועד כמה זה כאב לאמא, עד שגירושין הפסיקו את הפארסה.

וכך, משפחה ובני משפחה הם טבעות היהלום ותכשיטי היוקרה שמוציאים החוצה בכל טקס וארוע חשוב, אך אותם תכשיטים עצמם חוזרים יום למחרת להיות אותה שיגרה  של היום היום, שיגרה שלעיתים קרובות היא הכלאה בין פח אשפה ולבין שק איגרוף. אך בעומדו לקבל את הפרס על מפעל חיים – שכחה מופלאה אוחזת בו.

והאמת? האמת היא שכל הטקסים הללו וכל הדפים הראשונים בספרים חדשים – מחכים, מחכים למרדן החצוף, עז הרוח, חסר העכבות, (שבין היתר הוא גם מתאבד שיעי)  – שבבוא רגע ההכתרה – יקום, יביע צער על כך שהקריב את משפחתו, בגד באמון אשתו וכל זאת ראשית כדי להנות עד כמה שאפשר יותר – מן השפע והפרסום  שנפל בחיקו ושנית כדי להגדיל את אותו נתח השפע.  בשפת הגוף ניתן לפעמים לראות את אישתו הממורמרת של פוליטיקאי בכיר וקשיש שממשיך להיכשל בבחירות אך ממשיך לשרוד באורח פלא, וכשמגיע הרגע הגדול (הענקת פרס נובל לשלום למשל) והיא לא יכולה יותר להסתתר ולקלל אותו בשקט ממסתרי מטבחה, היא נשלפת לעמוד לצידו בטקס ורק פניה החמוצות באור הזרקורים מעידים כאלף עדים על מה היא באמת חשה כרגע, אך אף אחד לא משתכנע: ‘אה’ אומרים כולם, ‘אה, האורות הללו ממש לא מחמיאים לעור הפנים שלה’, או ‘חבל שהיא לא יודעת להתלבש יותר בטעם’. כן, כן, ברור –  כולנו יודעים שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בפומבי, ועוד לא בטקסים חגיגיים. אך עם זאת האם לא מייחלים כולנו לאיזה רוח רעננה ומרדנית, לחריגה (ולו אחת) מן התיפלות המנופחת הזו (שדרך אגב רבים באמת מאמינים בה, מאמינים שאמנים גדולים מגיעים להצלחות כאלה בגלל שיש להם משפחות נהדרות), למשהו אחר, סורר, בועט, לא דופק חשבון, הופך את החוקים הלא כתובים. אך לא, המורדים הגדולים ביותר, בקבלתם פרס, או בכתיבתם הקדשה או תודות בפתח הספר החדש, או ביושבם באולפן טלויזיה לאחר מפעל או יצירה חשובים – מתבייתים באורח פלא, ובשעת הראיון, למשל,  הם פתאום לא יוצאים כנגד אף אחד, אין להם טענות, ‘לא, כולם מאוד עזרו להם’, ורק דברים טובים יש להם להגיד על כל מי שהיה מעורב בחייהם וביצירתם. אך כל זה כך עד שהם יורדים מן התהילה, ובעיקר לאחר שמישהו אחר תפס למשל את התפקיד שלהם, או אז הלשון היא אחרת.

והרי החוכמה היא למרוד לא לאחר השיא אלא דווקא בעת שהאמן או איש הרוח או איש הציבור – נמצא בשיא תפרחתו ותפארתו. מעט מאוד אנשים קיללו שם שמיים בעודם באולימפוס, משהו כמו: “אני רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זו, בה אני מקבל את פרס נובל לשלום  ולהגיד פעם אחת ולתמיד את מה אני באמת חושב על אימי הפוסטמה ועל אחותי הלהוטה כל הזמן אחר תעונוגות מפוקפקים עם גברים שלא מגיעים לרמתה. ולהגיד לשתיהן ולאבי שאף פעם לא האמין שאגיע למשהו בחיי – עד כמה זה היה בלתי אפשרי לנסות ולהגיע למה שהגעתי –במשפחה כמו שהייתה לי. וזה שהגעתי למשהו זה בטוח שלא בגללם, אם כבר, אז זה למרותם.  אין להם שום חלק בהצלחתי”.

עם זאת, ישנם כמובן יוצאי דופן, במאי קולנוע שהם בנים של פוליטיקאים מנוחים נואפים ושתומי עין, וכו’, שהם אותנטים ולא משנה מה.  אך בדרך כלל ההצלחה היא סם ההרגעה האפקטיבי ביותר למרדנות, מעט מאוד ממשכים לבעוט, כשהם מגיעים למעלה.[

וכך, מבחנו של המרדן אינו בכשלון. כי בכישלון כולנו מרדנים. מבחנו של מורד האמת היא כשהוא מצליח. האם גם אז ישאר מרדן?