– מורדים ופורצי דרך ובעלי שיעור קומה

שם המחבר – גבריאל רעם

טלפון נייד -0505208908\אימייל – gabyraam89@gamai.com

                                  תכן עניינים

מבוא

1. ר. ד. ליאנג
2. אמיל דורקהיים
3. רבי רב בער ממזריץ
4. הבעל שם טוב
5. רבי מנחם מנדל מקוצק
6. ישוע מנצרת
7. פנחס שדה

• יאנוש קורצק
• ז’אן בודריאר, סימולקרה

1. השורדים, 
2. ליסה אנה וגבעול
3. נשים עושות מהפכה

מבוא

                                             שיִעוּר קוֹמָה

פירוש הביטוי: ‘חשיבות’, ‘גדוּלה’, ‘התבלטות לחיוב’.
דוגמה: דרוש אדם בעל שיעור קומה וחזון שיוכל להצעיד אותנו קדימה; הוא עלה בשיעור קומתו על האבות המייסדים.

הצירוף ‘שיעור קומה’ מופיע בספרות התלמוד במשמעות הפשוטה ‘גובה’. למשל: “כל הכלים שהיו במקדש נתנה התורה מידת ארכו ורוחבו ונתנה שיעור קומתן, חוץ מן הכפורת שנתנה התורה מידת אורכה ורחבה ולא נתנה שיעור קומתה” (ירושלמי שבת א:א, ב ע”ד).

‘שיעור קומה’ הוא גם כותרתו של חיבור מדרשי המשתייך לספרות הסוד הקדומה שמפורטות בו מידות איברי הגוף העצומות של האלוהות. מושג זה ממשיך לשמש בספרות הקבלה לאורך הדורות במשמעות מידות האל ומכלול האלוהות (בין במובן הפיזי ובין במובן המופשט). לצד שימוש זה נמשך השימוש בצירוף לציון גובה, כגון ‘שיעור קומתו של אדם’.

בספרות החדשה אפשר למצוא את הצירוף במשמעות של גודל והיקף, תחילה בצירופים כמו ‘בכל שיעור קומתו’, ‘במלוא שיעור קומתו’. למשל: “…ולתפוס בסקירה אחת את כל עולם האגדה העברית במלוא שעור קומתו ומצדי־צדדיו העיקריים” (ביאליק ורבניצקי, 1908); וגם בהקשר מושאל לתיאור היקף סגולותיו של אדם וכדומה, למשל בהספד שפורסם בעיתון: “עובדא קטנה זו מאירה לי את כל פעולתו, ואני רואה את המנוח בכל שיעור קומתו” (דאר היום, 1929). בהמשך קיבל הביטוי ‘שיעור קומה’ כשלעצמו את המשמעות של צירופים אלו, והוא רוֹוח בעיקר לציון מידה גדולה של תכונות חיוביות או כישרון בתחומים כמו הנהגה, מוסר ואומנות..

 יחידים גדולים בעלי שיעור קומה הם אנשים שמתקדמים לרמות גבוהות של ידע ומוסר. הרעיון הוא ליצור אנשים שלא רק מתמצאים בלמידה, אלא גם משפיעים על אנשים אחרים באופן חיובי דרך אישיותם ונשמתם הטהורה. כך נוצרים יחידים גדולים שמשפיעים על החברה והעם. 

ספר זה מוקדש לאישים  בעלי שיעור קומה

על המחבר

גבריאל רעם, פילוסוף יצירתי, מחבר מסות רדיקליות אודות החיים מן האספקט הלא ידוע, של הרז, הדרש ואולי אפילו: הסוד… בעברו היה מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד תיאטרון, פילוסופיה, חינוך וספרות. גבריאל רעם פרסם כמה וכמה ספרים בנושאים הגותיים -כעשרה שפרים דיגיטליים ו5 ספרים בדפוס., (ספר חדש, בינואר 23 התבוננות, בחנויות סטימצקי). כמו גם ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית. סגנון כתיבתו היא בעיקר של מסות אקלקטיות, רדיקליות וחדשניות. הוא מכוון את כתיבתו בעיקר לתוהים על הקיום האנושי ולבעלי רגישות גבוהה ולאאוטסיידרים ומורדים. אתרים נוספים ליצירות ההגות של גבריאל: https://hagut.net/ http://cwe.hagut.net/

משנתו החתרנית של רונלד דיויד ליאנג

‘

ר. ד. לאינג (1927- 1988) פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ומורד חסר תקנה בממסד הפסיכותרפיסטי והפסיכיאטרי.

כמה מלים על חייו:

רונלד דיוויד לאינג נולד בגלזגו. למד רפואה באוניברסיטת גלזגו, השתלם בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. לאחר מכן עבד כפסיכיאטר בגלזגו בין השנים 1953- 1956. בשנת 1957 עבר ללונדון. הוא התפרסם באותה השנה עם פרסום סיפרו הראשון: “The Divided Self” בספר זה הוא מעלה את התיזה שרואה  את ההפרעה המנטאלית כנוצרת  מהשפעה חברתית או השפעה של המשפחה. לאחר מכן המשיך לכתוב ספרים בעלי תוכן של פילוסופיה אקזיסטנציאלית. בין ספריו:

“The Politics of Experience” (1967)

, “Knots” (1970)

“The Politics of the Family” (1976)

“Sonnets” (1980)

“The Voice of Experience” (1982)

לאחר לימודיו התגייס לצבא, שום שירת כפסיכיאטר, הוא עזב את הצבא בשנית 1963 ועבר למרכז טביסטוק, לונדון. בשנת 1965 הקים את ‘קינגסלי הול’ במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג  ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה.

בשנת 1965 הקים את ‘קינגסלי הול’ במזרח לונדון. זה היה מוסד חליפי לבית משוגעים, והוא נוהל כקהילה טיפולית שוויונית, בלי כללים או כפיה.  קינגסלי הול נסגר בגלל תלונות של שכנים. אך קבוצות של תלמידי לאינג ממשיכות  לנהל בתים דומים  בבריטניה. 
הטרגדיה האישית של לאינג הייתה בזה שהוא התחיל את הקריירה שלו כפסיכותרפיסט וכפסיכיאטר, כלומר היה אמור להביא מזור ומרפא, והנה לאחר שהוסמך, מן הסתם גילה כי  בנפשו הוא פילוסוף קיומי, מורד, בעל משנה מהפכנית על מצב החברה ונפש האדם. והיותו פילוסוף מרדן  – עומדים בניגוד מוחלט למהות של היות תרפיסט. מכיוון שלהיות  תרפיסט משמעו להיות בעיקר איש ביצוע בשירות הנורמות והאינטרסים החברתיים, בעוד שפילוסוף לא מנסה לתקן רק לשקף. כלומר הייתה אצלו סתירה קשה בין שליחות אישית ובין תפקיד שאותו הוא היה אמור לייצג מבחינת ההסמכה והמקצוע שלו. לו היה מתחיל כפילוסוף ורק מפתח את התיזה שלו – מצבו היה טוב יותר, שהרי עצם תהליך התרפיה הינו מלכודת חברתית על פי השקפתו (והשקפת זרם האנטי פסיכיאטריה, אליה השתייך ואותה ייצג, אבל עליה עוד בהמשך). וכך שהוא מצא עצמו בתוך מערכת ערכים ומוסכמות (פסיכיאטריה ופסיכותרפיה), שאת הבסיס שלהן הוא לא היה יכול לקבל מנקודת מבט הגותית. וכך ניתן להגיד שלאינג הפסיכותרפיסט שם רגל ללאינג הפילוסוף, שבתורו שם רגל ללאינג הפסיכיאטר… (דרך אגב, הוא לא היה הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט היחיד שהיה בבסיסו יותר פילוסוף מאשר פסיכולוג;  כמה מן פסיכולוגים ידועים היו כאלה: אריך פרום, ויקטור פרנקל).

למרות שכאמור, לא היה הוגה באופן רשמי, אלא פסיכיאטר – הוא היה הוגה, אבל לא סתם הוגה, הוא היה הוגה מרדן, חצוף, בוטה ומבריק ביותר. הוא לא ידע גבולות בהתקוממות שלו, הלך עד הסוף, מאשים את הממסד הפסיכיאטרי במזימות איומות, ומנמק זאת בנימוקים רדיקלים  ומקוממים.

הוא ייצג והיה פה לפגוע הנפש האומלל, שאמור לקבל עזרה מן הממסד הפסיכיאטרי. אך לתפיסתו, מצא עצמו נגרס בגלגלי שיניים חסרי אנושיות. והוא כמו בא להתנקם, כי  יחסו לממסד הפסיכיאטרי היה חסר רחמים; הוא קרע מעל פניו  את מה שתפס כמסכה, ועשה זאת באכזריות ובוטות בלתי רגילים.

הבעיה שלו הייתה שלא היה דבר זר יותר לרוחו מאשר מתינות, יחסי ציבור וכו’, הוא יצא החוצה עם הדברים, וזאת בשם האמת הבוערת שבו, מקווה שזה יהיה מספיק, אך הוא נתפס כבוטה, חסר איזון פנימי ופרובוקאטור. הוא מרד אך היה נאיבי מדי לחשוב כי מרדנותו זו תתקבל וזאת מכיוון שהיא תעורר גלים אדירים שיהוו לו חיפוי, וזה לא קרה. והוא מצא שהוא משלם מחיר כבד בעבור מרדנותו; משלב מסוים, ככל שהמשיך לכתוב, כך נזרק יותר לשוליים, והתחיל להיתפס כאנקדוטה. (לממסד יש את הדרכים משלו לבודד את אלה שמאיימים עליו). וגם, הממסד התחשבן איתו שנתיים לפני מותו, אז הוא הוצא מרשימת הרופאים הבריטית, בגין התנהגות לא נאותה (הוא נתפס כשברשותו מריחואנה). הוא נפטר בצרפת בעיצומו של משחק טניס, מהתקפת לב. בעת ההיא הוא נשוי בשלישית, אלכוהוליסט, צמחוני, מתרגל יוגה וסובל מדיכאונות חוזרים.

משנתו:

אז מהם עיקרי משנתו?  ובכן, אפשר לסכם את עיקרי משנתו במילותיו של  הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר  ‘אינטליגנציה רגשית’, שטען כי לאינג האמין כי החברה המודרנית מקיפה את הפרט בחומת סתגלנות המעכבת את הפוטנציאל הגלום בו ומחריבה את אישיותו. לדעתו, ייתכן שמה שקרוי ‘שיגעון’, אינו אלא תוצאה של אי יכולתו של האדם לדכא את חושיו הנורמאליים, להסתגל לחברה שאינה נורמאלית.

לאינג עצמו, מעיד על עצמו כי הוא הגיע בכלל לפסיכיאטריה מכיוון שחש אחווה רבה יותר כלפי המשוגעים מאשר כלפי אלה הקוראים לעצמם שפויים. הוא מספר, כי כשסייר בבתי משוגעים  חש כי השוכנים בם לא נראו לו מסוכנים יותר ממרבית הסוהרים (האחיות והרופאים) שלהם. עוד הוא סיפר כי אחרי לימוד ומחקר של משפחות הסכיזופרנים הוא ערך מחקר על משפחות נורמאליות והשווה ביניהם. ולדבריו זו הייתה אחת החוויות המדעיות ההרסניות ביותר שחווה בחייו: המשפחות שכביכול נורמאליות, שחקר במהלך עבודתו,  נתנו לו את התחושה של כניסה לתא גזים אפוף בחד תחמוצת הפחמן. לדבריו ההורים הסתגלו לאותו קיום אותו הם מכנים ‘חיים’ ושכנעו את הילדים להסתגל גם הם לחיים הללו.

לאינג סבר שמה שאנשים קוראים לו ‘חיים’, אינו אלא מוות שקט, הם מתים בפנים ומתנהגים כחיים – בחוץ. ובהקשר זה הוא אהב לצטט את ניטשה שאמר: “אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפני אתה תמות”…

לאינג על שקר וסכיזופרניה:

לדבריו, האמירה כי כל האנשים הם בעצם רובוטים,  ‘זומבי’ס’; מתים חיים, היא אכן  אמירה אופיינית לסכיזופרנים, אך עם זאת היא אמירה שאפשר להגיע אליה דרך תחושה נכונה. ויותר מכך, לדבריו זה פשוט נכון. ומה שאמורה להיות תפיסה ‘שפויה ונורמאלית’ של החיים, היא פשוט תפיסה שגויה.

לאנשים רגילים אסור להגיד דברים שמותר רק למשוגעים, או להבדיל, אמנים ידועים, כמו אלן גינזברג שאמר כי: “החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו”. ושוב, משפט כזה, לו יבוא  מאדם שנתפס נורמאלי, יציג אותו כאדם כחריג.

מה שיוצא מן האמירות הנ”ל הוא שלאינג היה מבקר רדיקלי וקשה של אורח החיים של בני האדם. אחד הדברים שהוא יצא נגדם בחריפות הוא מה שהוא מכנה: ‘אורח חיים של שקר’. לדבריו זה כמו מחלה מידבקת, כי כל שקרן חייב לפתות אחרים להאמין לו. השקרנים מהפנטים אנשים אחרים שנופלים תחת קורי השקר שלהם.  ואם האחר הולך נגד החושים שלו עצמו אז הוא משתכנע בזה ושומט את אדמת הריאליה מתחת לרגליו.

לדבריו, ההשתחררות מכבלי השקר של הזולת היא כמו קפיצה לתהום, כשהתהום היא חופש מוחלט. וכך אנו נאחזים בשקר, ופוחדים מתהום החופש,  אך, לתפיסתו, החופש אינו תהום, אלא מבוא ופרוזדור לבניה ושיקום של עצמנו. וכבר כתב על כך אריך פרום ב”מנוס מחופש” שלו, ספר שבו הוא מסביר את ההתנהגות האנושית (מהאדם ההולך כל שבוע לסרט ועד לנאצים) כמנוסת בהלה מן החופש האישי שהאדם לא יודע מה לעשות עמו.

ואיך משפיעים החיים באווירה של שקר על אלה החיים והגדלים בה? ובכן לדעתו של לאינג  הרגישים שבהם עלולים לפתח סימנים של סכיזופרניה. לדבריו רוב האנשים חיים בשדה של שקר. ושורדים. אך יש כאלה שהם כנראה רגישים מידי והם לא יכולים להמשיך ולתפקד בים של שקרים ואז הם מפתחים את הסכיזופרניה, כדרך שמאפשרת להם לחיות בשני העולמות; זה האותנטי שלהם, עליו הם לא מוותרים, וזה השקרי של החברה. בשעה שהשפויים, ויתרו על האמת האישית למען הסתגלות לעולם השקרי החברתי.

והוא עוד מוסיף כי אם ייעלמו השקרים שמסביב, תעלם גם הסכיזופרניה. כלומר, הוא אינו רואה במחלה כשל אישי, נפשי או ביולוגי, אלא כשל חברתי, סביבתי שהקוד הגנטי שלו הוא חיים בשקר. חיים שאליהם הסכיזופרן לא יכול להסתגל.  (עוד על גישתו של לאינג לסכיזופרניה ולסכיזופרנים, בהרחבה, בהמשך).

לאינג על הפסיכיאטריה והפסיכותרפיה.

לאינג היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס.

תרומתו של לאינג לאנטי-פסיכיאטריה היא אנושית, קונקרטית ופסיכולוגית, בשעה שיתר השלושה, באו מנקודות מבט קצת שונות; פוקו רואה את הדברים למעלה, מרמה של תהליכים היסטוריים תרבותיים. סאס בא לזה מן האספקט הפוליטי, משפטי, מוסרי. גופמן (וגם סאס) באים לזה מנקודת מבט סוציולוגית, ורק לאינג ניגש לשיגעון מתוך פרספקטיבה ישירה של הוויה של להיות משוגע. הוא למעשה מנסה להבין אותה מבפנים.

עם זאת גם הוא רצה להעביר את מרכז הכובד של ההסבר לשיגעון מאורגני לחברתי, למשל בספרו ,”שפיות, טירוף שפיות והמשפחה” יחד עם אסתרסון –  הוא מנסה להוכיח כי הפרעות התנהגותיות יכולות לקבל הסבר משכנע על רקע המסגרת החברתית-משפחתית בה הן עוצבו.

דרך ספריו -בעיקר  ‘האני החצוי’ ו’הפוליטיקה של המשפחה’-  הוא התנגד בתוקף לגישה שבאה למטופל, ‘עם כפפות על הידיים’, ולומדת אותו דרך גיליון החולה שלו. הוא דגל בגישה של הזדהות. להתייחס לכאביו ומצוקתו ודרכם, לנסות ולהבין אותו. סיפור אחד כי הוזמן  על ידי כמה רופאים לבדוק נערה צעירה שאובחנה כסכיזופרנית. הילדה ננעלה בתא מרופד בבית חולים מיוחד, וישבה שם עירומה. היא בדרך כלל בילתה את כל היום בהתנדנדות הלוך ושוב. הרופאים שאלו את לאינג מה הוא יעשה בקשר אליה, לאינג התפשט בעירום שם הוא ישב איתה, מתנדנד בקצב שלה לא עשה זאת במשך כמה חודשים. הרופאים נדהמו. לאינג העיר להם מאוחר יותר, בתמימות מעושה”.

מתוך  – ספרו של ג’ון קליי: R.D. Laing: A Divided Self. . (עמ’ 170-171

ספר חשוב נוסף של לאינג במסגרת זרם  ה’אנטיפסכיאטריה’, הוא “הפוליטיקה של הניסיון” שיצא ב-1967 ספר זה הנו אחד הספרים היותר קיצוניים שלו בעניין האנטיפסיכיטריה..

ב-1969 בספרו: “הפוליטיקה של המשפחה” הוא מפרט איך המשפחה מעוותת דרכי חשיבה והתנהגות של חבריה, ויוצרת קונפורמיות על בני המשפחה ולו במחיר מחלת נפש של החלשים שבה..

וכך, מצטייר לאינג, כאחד המורדים הגדולים באחד מן הממסדים היותר מקודשים במאה ועשרים, הממסד הפסיכיאטרי. ובמה הוא מורד בעצם? ובכן, לאינג מורד ראשית באוטוריטה הבלעדית של הממסד הפסיכיאטרי על נפש האדם, ושנית הוא מורד במורשת הניכור שיש לממסד זה כנגד החוויה הסובייקטיבית של היות האדם יצור חי, חיוני ודינאמי. למעשה, הוא מבקר את הפסיכיאטריה על כך שהיא מתייחסת למצבים פסיכוטיים בצורה קרה ומנוכרת. ניגשת למטופל כאל חפץ ולא כאל משהו חי, שעובר חוויות חיות.

לאינג טוען כי פרויד בכלל ניגש לנוירוזה רק לאחר שהוא – הקפיא, ניתח, עיקר וקטלג אותה. וכי השאיפה ל’שינוי אומללות נוירוטית’ היא רק על מנת להוביל את האדם בחזרה לסבל הרגיל.

לאינג על הסכיזופרניה:

הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך ניסון נואל לשמור על קשר עם שניהם…).

תחום התמחותו של לאינג היה הסכיזופרניה והסכיזופרנים, ועל נושא זה נסב ספרו הגדול הראשון: “האני החצוי”; הוא רואה את התהליך של הפיכתו של אדם לסכיזופרן – כתהליך שמתחיל בהתעקשותה של החברה על התנהגות שהיא אך ורק נקייה וחיובית. התנהגות שלא מאפשרת ל’אני האפל’ לבוא לידי ביטוי. ובחוסר יכולתו  להדחיק את האני האפל  – הסכיזופרן חש חוסר בטחון אונטולוגי. חש שיש בו משהו שהוא לא בסדר, משהו שלא דומה למה שחי לדעתו באנשים אחרים. ועל רקע תחושה זו,  הוא חש שונה, חש שאינו חלק מן העולם החברתי שסביבו, ואז במקום  ללבוש מסכה ולהרוג את האני הפנימי, (כמו שעושים יתר חברי ההמון השקט),  הוא מפצל עצמו לאני מזויף –  אותו הוא מציג  כלפי העולם, ולאני אותנטי  – אותו הוא מציג כלפי עצמו, ושאותו אינו מגלה החוצה. כאן מתחבר לאינג לפול טיליך (תיאולוג) ורולו מיי (פסיכולוג  אקזיסטנציאלי), בכך שהוא טוען כי מטרת הפיצול היא להוריד את סף החרדה. הוא מצא כי לאדם המציג את האני האמתי שלו לחברה – ישנה צפייה שיש בה חרדה קיומית, מפני תגובה שלילית (אולי הוא לא מתאים, אולי הוא לא מגיב נכון, אולי הוא ‘לא בסדר’, אולי הוא ‘לא שווה’). וכדי להפחית את החרדה הוא מונע מן האני האותנטי להיחשף. וכך, אם האני המזויף ידחה –אז זה לא נורא, כי  הוא יחוש פחות כאב. וכך, הסכיזופרניה על פי לאינג, היא תגובה קיצונית של אדם רגיש ואותנטי ללחץ חברתי. תגובה שבעזרתה מצד אחד הוא לא מוותר על אני אותנטי פנימי (כמו הרוב) ועם זאת לא יכול או לא רוצה להפוך למורד או אאוטסיידר (כמו המיעוט) ועל כן נוקט בדרך ביניים שבה הוא מאמץ חזות מזויפת כלפי החברה, חזות שמתחילה להתעצם וצוברת כוח ומתנתקת מן החברה ומן האני הפנימי גם יחד (וזאת מתוך ניסון נואל לשמור על קשר עם שניהם…). אפשר להגיד כי הסכיזופרן על פי לאינג, הוא אדם שעמדו בפניו שתי אופציות: א. לוותר על אני אותנטי. וב. למרוד. והוא בחר באופציית ביניים; לשמור על האותנטיות ואימוץ של אני מזויף- גם יחד.

כל זאת, לעומת האדם שמוגדר כנורמאלי, שמתעלם מן האני הפנימי ובוחר בעיקר באני המזויף. הסכיזופרן, לפי לאינג, עדיין תקוע בין השניים, כלומר במקום קונפליקט בינו לבין הממסד (מרידה) הוא לקח את הקונפליקט פנימה, בינו לבינו (סכיזופרניה). ואז ההפרעה נחשפת, תחילה בפני המשפחה ואז בפני הפסיכיאטר. ואז,  במקום שישטוף אותו, מצדם, גל של אמפטיה, הוא מקבל תווית, סטיגמה,  ומתחילים להשתמש בו. הוא, שהכריז על עצמו כבעייתי הופך בזאת, עבורם, לאפיק ניקוז נוח, (גם עבור המשפחה וגם עבור הפסיכיאטר); שניהם מנקזים (דרך הפער שבין האני המזויף לאני האותנטי) את כל שלא מתאים לאני המזויף שלהם עצמם. כלומר במקום לעזור לו באמת, יש להם בעצם אינטרס פנימי חבוי ועלום שהסכיזופרן ימשיך להיות כזה, מכיוון שבהיותו כזה הוא הופך להיות השעיר לעזאזל שלהם..

בסופו של דבר, לאינג מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה –בגדול, וכלפי המשפחה – בקטן, בכך שהוא טוען שתופעת הסכיזופרניה היא במקרה הפחות גרוע ראי שמשקף את הצביעות החברתית (שמעלימה את הרע והאפל שבנפש האדם ולובשת את הטוב -כביכול- מעליו כמסווה). ובמקרה היותר גרוע משתמשת בסכיזופרן כשעיר לעזאזל של האני האפל של האזרח המהוגן, אני אפל שלא יכול להגיע אצלו למודעות והכרה.

——————————————–

אמירות, אמרות וציטוטים:

“מה אמורים אנשים נורמאליים לעשות עם האנשים האלה, המוזרים מכל וכל, בלתי מתקבלים על הדעת, שלא מן העולם הזה, הרעים והמפחידים? מה הם האמורים לעשות להם? הם שולחים אותם לפסיכיאטר שאבחנתו, כפי שאומר בלוילר בצורה מפורשת למדי, היא השתקפות של לחצים חברתיים ותגובה עליהם, יותר  מאשר ביטוי לאמונה הנשענת על איזושהי תורה רפואית“.

 שם, עמ’ 53

“בלוילר נותן את התואר סכיזופרנים לאנשים מסוימים שהאנשים הנורמאליים מסתכלים עליהם מגבוה, מתרחקים מהם ומחשיבים אותם חולי רוח. אין הם מתרחקים מהם מפני  שהם פסיכוטיים – הם נקראים פסיכוטיים כדי להסביר, כביכול, כיצד הם כה בלתי מתקבלים על הדעת, וכדי להכשיר בחותמת של רישיון רפואי את החרם החברתי המוטל עליהם“.

שם, עמ’ 54

הפסיכיאטריה האובייקטיבית היא ניסיון בלתי-אובייקטיבי לפקח על אירועים שהם, במידה רבה, לא-אובייקטיביים, ולרסנם באמצעים אובייקטיביים“.

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991, עמ’ 47

נורמאליות מאוד מחשיבה את האדם הנורמאלי שלה. היא מחנכת ילדים לאבד עצמם ולהיעשות אבסורדיים, ועל כן להיות נורמאליים. אנשים נורמאליים הרגו אולי מאה מיליון מחבריהם הנורמאליים בחמישים השנה האחרונות“.

ר.ד. לאינג, קולה של החוויה, דביר, 1991

אנו מעמידים פנים שאינם מעמידים פנים. כדי להצטרף אליהם עליך להעמיד פנים שגם אתה אינך מעמיד פנים. אם אתה זוכר, הישמר. שכח שאתה מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. שכח שלמדת לשכוח. הניתוק המושלם, כמו הרצח המושלם, לא התרחש מעולם. העמד פנים, והעמד פנים שאינך מעמיד פנים. אינך מעמיד פנים שאינך מעמיד פנים. מסוכן לא להעמיד פנים כשצריך להעמיד פנים שמעמידים פנים. אולי יותר בטוח להעמיד פנים שאתה מעמיד פנים. אך אל תעשה יותר מדי אירוני, אחרת תגמור כמו ניטשה.

קולה של ההוויה, דביר, 1991, עמ’ 174

“אין דבר יותר סובייקטיבי מאובייקטיביות עיוורת לסובייקטיביות של עצמה“.

שם, עמ’ 22

” ‘אדם ללא מסכה’ הוא אכן נדיר ביותר. אפשר אפילו להטיל ספק בקיום אדם כזה במציאות.. במידה מסוימת לובש כל אחד מסכה, וישנם דברים רבים שאיננו מתמסרים להם במלאנו. בחיים “רגילים” נראה שבכלל אי אפשר שיהיה אחרת“.

האני החצוי, עמ’ 71

“מצבנו הנורמאלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית“. 

 שם.

“החיים הינם מחלת מין מידבקת, עם מאה אחוזי תמותה“

The Observer, 3/17/1985 מתוך:

“דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמאלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטייה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר“.

ר. ד. לאינג, “האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ’ 32.

…”הנורמאליות’ וההסתגלות” שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית ‘אני’ מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת“.

ר. ד. לאינג, “האני החצוי”.

“פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את “היצרים”, לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמאליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים“.

ר. ד. לאינג, “האני החצוי” הקיבוץ המאוחד, עמ’ 6,

“…

ביבליוגרפיה:

בעברית:

הטרוף, שפיות הדעת והמשפחה  ר.ד. ליינג,/ א. אסטרסון. צ’ריקובר 1977

האני החצוי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד 1978

קולה של החוויה, הוצאת דביר, 1991

באנגלית:

R.D. Laing – Creative Destroyer [ed] Bob Mullan [1997]. Published by
Cassell. London.

Roberta Russell and R.D. Laing [1992]. R.D. Laing & Me: Lessons in Love.
Hillgarth Press: New York.

Mary Barnes & Joe Berke [1982]. Two Accounts of a Journey Through Madness.
Free Association Books, London.

R. D. Laing [1959 / 1965]. The Divided Self – An Existential Study in Sanity & Madness. Pelican Books.

R. D. Laing [1961]. Self and Others. Pelican Books.

R. D. Laing [1967]. The Politics of Experience & The Bird of Paradise. Penguin Books.

R. D. Laing [1969]. The Politics of the Family [and other essays]. Pelican Books.

R. D. Laing [1970]. Knots. Penguin Books.

R. D. Laing [1976]. The Facts of Life. Penguin Books.

R. D. Laing [1982]. The Voice of Experience – Experience, Science and Psychiatry. Penguin Books.

R. D. Laing & David Cooper [1964]. Reason & Violence – A Decade of Sartre’s Philosophy 1950-1960. Tavistock Publications.

R. D. Laing & A. Esterson [1964 / 1970]. Sanity, Madness and the Family – Families of schizophrenics. Penguin Books.

David Cooper [1971]. The Death of the Family. Pelican Books.

David Cooper [1974]. The Grammar of Living: An Examination of Political Acts. Pelican Boo–

 משנתו הרדיקלית של אמיל read

2. משנתו המהפכנית של אמיל דורקהיים

אמיל דורקהיים. נולד .
אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס.
דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, הינה בעצם גולם שקם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.

על לאינג נכתב כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו’. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת..
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו (‘הקדמה האנושית’, המדינה, וכו’). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב’מנוס מחופש’ שלו).

ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו’, הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. “יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו”.
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות,  בלשונו, כ-: “כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות”.
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:

“something beyond us and something in ourselves.”

מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו’. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד.
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה דורקהיים  כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע”י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד (‘אני בסדר’).
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה,  בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.

משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.

ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו .

.

3. רבי דוב בּעֶר, מי שנודע לימים כמגיד ממֶזְרִיטְשׁ,

רבי דוב בּעֶר, מי שנודע לימים כמגיד ממֶזְרִיטְשׁ, שמע כי אנשים רבים נוסעים אל הבעל שם טוב כדי שיעזור להם בכוח תפילתו. המגיד בעצמו היה חכם גדול ובקי בתלמוד ובהלכה, וכן בקבלה ובחכמת הנסתר. תמה רבי דוב בער על השמועות והחליט לנסוע אל הבעש”ט כדי להתרשם ממנו פנים אל פנים ולנסותו.
הנסיעה אל מקום מושבו של הבעש”ט התארכה, והמגיד, שהיה מתמיד גדול בלימוד, לא יכול להתפנות ללימודיו בדרך, כפי שנהג בביתו. התחיל המגיד להתחרט על שנסע.
כשהגיע לבסוף אל הבעש”ט, סבור היה המגיד שישמע ממנו דברי תורה, אבל הבעש”ט רק סיפר איזה מעשה שקרה לו, שנסע בדרכים כמה ימים, והאוכל נגמר ולא היה לו אפילו לחם לתת לבעל העגלה הגוי. ולפתע נקרה בדרכם גוי עני ובידו שק מלא לחם, והוא קנה ממנו לחם עבור בעל העגלה.
ביום השני נכנס שוב המגיד רבי דוב בער אל הבעש”ט בתקווה לשמוע ממנו דברי תורה, ושוב סיפר לו הבעש”ט רק מעשה, איך שפעם אחת בהיותו בדרך לא הייתה בידו אפילו מעט שחת לתת לסוסים. גם בפעם זו נזדמן לפניו אדם, וממנו קנה הבעש”ט שחת, והכול בא על מקומו בשלום. המגיד לא הבין כי חכמה נפלאה ודברים נסתרים מרמז לו הבעל שם טוב במעשיות. בשל כך חזר אל האכסניה ואמר למשרת שלו: “הייתי רוצה לשוב לביתי ומיד, אולם השמש כבר שקעה וחשוך בחוץ. אם כך נלון עד שיזרח הירח ויאיר את הדרך, ואז נצא לדרכנו.”
בחצות הלילה, בעת שהכין המגיד את עצמו לנסיעה, שלח הבעש”ט את משרתו שיקרא למגיד אליו.
כשנכנס אל החדר שאל אותו הבעש”ט: “יודע אתה ללמוד?”
– “כן,” השיב הרב המגיד.
– “אכן שמעתי שאתה יכול ללמוד. האם יש לך ידיעה בחכמת הקבלה?”
– “כן.”
הראה לו הבעש”ט פרק אחד מספר הקבלה “עץ חיים”, והמגיד ביקש מעט זמן להתיישב ולעיין בו. אחרי זמן מה אמר לבעש”ט את הפשט, וביאר את דברי הספר. אמר לו הבעש”ט: “אינך יודע כלום!”
חזר המגיד ועיין שוב במאמר, ואמר: “ההסבר שנתתי קודם לכן נכון הוא. ואם כבוד הרב יודע פירוש אחר, יאמר נא לי, ואראה מי כיוון לאמת.”
“עמוד על רגליך,” אמר הבעש”ט. כשקם ר’ דוב בער על רגליו, התחיל הבעש”ט לומר את הפרק מתחילתו. מיד התמלא הבית כולו אור גדול, ואש הייתה מלהטת סביבם. באותו הפרק היו כמה שמות של מלאכים, ובכל פעם שאמר הבעש”ט אחד מן השמות יכלו שניהם לראות את המלאכים בעיניהם ממש.
כשסיים את קריאתו, פנה הבעש”ט אל המגיד ואמר לו: “הפירוש שלך נכון היה, אולם הלימוד שלך היה חסר נשמה.”
מיד שלח המגיד את משרתו הביתה, והוא נשאר אצל הבעש”ט ולמד ממנו עוד חכמות גדולות ועמוקות

מתוך אור גנוז מאת מרטין בובר

מות ישוע מנצרת  4.  

       אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי                           

זהו אחד מן המשפטים המזעזעים ביותר הושמעו מפי אדם כלשהו זהו משפט שאמר ישוע על הצלב טרם מותו, רוב ימיו הוא חזר אמר באופנים שונים שהוא בן של האלוהים השליח והאל הוא אביו..

כפי שכתוב בציטוט הבא:

—

.

ויען כי בנים אתם, שלח האלוהים בלבבכם את רוח בנו הקורא אבא, אבינו. לכן אינך עוד עבד, כי אם בן; ואם בן אתה, הנך גם יורש האלוהים על ידי המשיח“.

— אל הגלטים, ד’ 4-7

 ***

עד כאן ציטוט מן הברית החדשה מראה את האינטימיות העצומה שהייתה קיימת בין האל [האב] ובין [הבן] ישו. עד כי במקומות מסוימים כמעט נראה כי ישו מייצג את האל כאן על האדמה הזאת.

הייתה גם אינטימיות גדולה בין אברהם משה והנביאים מצד אחד ובין ישו והאל מצד שני כדי אי ידיעה מי הוא זה המדבר עכשיו,  ישו או האלוהים?.

ולכן קריאתו הנואשת על הצלב כפי שהיא מתקבלת בהקשר של היחסים הכה אינטימיים בין ישו והאל, נשמעת טראגית מלאת סבל ייסורים ואף טרוניה , תסכול עמוק. זו הישות הכי קרובה לו, היא המשימה של חייו. הוא חי למען אביו השמימי האהוב. והנה ברגע שכולם למעשה בוגדים בו – פטרוס בגד בו שלוש פעמים בטרם קרא התרנגול, וישו לא היה מופתע, הוא ידע מראש מאיזה חומר קורצו תלמידיו.

ואז יהודה איש קריות תלמידו האהוב פשוט הסגיר אותו בעבור בצע כסף.

והסנהדרין הגדולה רצתה גם היא במותו. ואז לא נותר לו אף אחד בעולם. כל מי שהלך אחריו או נשבר או נטש אותו. והוא ירד לשפל המדרגה כשנצלב יחד עם שני שודדים.

ויותר נמוך מזה אין. ואז הוא נשבר ובקטע הזה הוא חוזר לכור מחצבו לדוד המלך וזועק לאלוהים את מילותיו של דוד המנוצח:

  אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.

ספר תהלים • פרק כ”ב • פסוק ב’

ככה זועק אדם שמפלטו האחרון נסדק ונשבר ואין לו עוד במה עוד להיאחז.

ועכשיו הוא יותר עזוב מעזוב יותר נטוש מנטוש, שתיקתו של אלוהים עבורו איומה יותר מהסתר פנים. הרי רק אמש הם היו כמעט בשר אחד דיברו שפה אחת, יותר קרובים מקרובים, ועתה ושכלו כל הקצין וישו זקוק לו ורק לו עכשיו, ולא בשביל הצלת נפשו אלא כדי לדעת שאדונו ואביו לא נטשו אותו לאחר שכולם בגדו והסירו אחריות.

ברגעיו האחרונים, בקשר האינטימי בינו ובין מה שהוא ייצג בחייו ובין בין שנהה אחריו – הכל התפורר והוא נותר עזוב, מושפל, נטוש, פצוע בגוף אך בעיקר בנפש וברוח.

עוד רגע והוא מת, ואלוהים שותק.

דת אדירה הוקמה לאחר מותו, שיפצו את הנסיבות הטראגיות של מותו והפכו באופן ציני ופוליטי את המוות שאין נורא ממנו לאדם כישו למעשיה בדויה  שדווקא במותו הוא ציווה למאמיניו את החיים, {מצלצל מוכר ממקום כשלהו…}. כלומר באופן פרדוכסלי מותו הנורא הפך בידי כוהני הדת והכמרים לטכס וסמל לדבקותם במייסד הדת.

ודווקא החומרים הקשים הללו הדליקו את הצורך הרוחני של בני האדם בדמות דתית נשגבה שביודעין מקריבה את עצמה למען שהמין האנושי יוכל דרכה להיוושע ישו ענה על הדרישות..

                                                                                פנחס שדה                                    4.     

•  

חלק א’:

שנים רבות למותו, עדיין אין, לא הייתה ואולי אף לא תהיה תופעה כזו בשדה הספרות והאמנות הישראלית. בעולם כן, כאן בפרובינציה המהבילה ומחככת כתפיים שלנו – קשה להניח.

שדה בא משום מקום, שייך לשום קליקה. אינו מדבר אל המקומי, יחסי, כללי כלשהו. הוא תלוש, שונה, נטע זר. אין אסכולה שניתן לשייך את כתיבתו אליה, (שלא לומר את חייו). הוא לא יצר קשר עם ממסדים או קליקות אומנותיות. רק עם קוראים שנדלקו באש יצירתו. את קשריו יצר עם אמנים ויוצרים לאורך ההיסטוריה – באינטימיות של מי שיושב עמם בבית קפה כל שני וחמישי. הם; הלדרלין, קנוט המסון, מייסטר אקהארט, ויליאם בלייק יעקב בּוהם, תרזה מאווילה, אל-גזאלי וישו – היו יותר קרובים אליו ממי שפגש והתחבר עמם ביום יום.

הוא צמח מחוץ לגינה הציבורית, לא ציית לשום איזם, והתנוסס לבדו בשממת הנצח של חידת הקיום. כל מה שהמציאו בני האדם כדי להדחיק את החידה (‘שתיקת האדמה’ – הוא קרא לה) היה לצנינים בעיניו. עיתונות, ספרים, פסיכולוגיה, דת ממוסדת. הוא הותיר באדיקות את רק הבדידות של היחיד עם שאלות הנצח. ועם הכמיהה הטרנסנדנטלית לאיחוד דתי מיסטי.

כתיבתו ממזגת את הרליגיוזי והנשגב, עם תהומות הנפש האישית והמיוסרת ביותר.

יצירתו לא הייתה מחוץ לחייו, במקום חייו. היא הייתה חייו. שותתת דם, כאב, מוגלה ויופי פנימי.

הוא לא כיוון אל שום אדם שהזדהה ומצא מפלט במקומי, ארצי, חברתי, לאומי, וכו’. אלא רק ליחיד שלא הצליח להינמס ולאבד זהותו בעדר הקולקטיבים שפיתה מן הצדדים.

והוא יצא נגד הקולקטיבים הללו בשצף קצף. לא בדחילו ורחימו. אלא בחרון ובזעף שהתאימו לנביאי התנ”ך. עד כמה שהיה צנוע ונחבא אל הכלים בחייו היומיים, היה אדיר ובלתי מתפשר ביציאתו כנגד מה שנתפש בעיניו כתפישות שמעפשות ומגמדות את רוח האדם.

במקום שייכות – הוא דגל בגעגועים. במקום בקשר יציב – בקשר המבוסס על ערגה מתמדת. במקום בקביעות – בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.

ועם שלא היה שייך לשום אסכולה, היה לו מגנט פנימי, סביבו צייר שדה אלקטרומגנטי של תפישת עולם מסוימת וברורה מאוד. וכל שהיה שייך לה, נכלל בעולמו ויצירתו. ונכלל בו – כמו היה בשר מבשרו, דם מדמו. הייתה לו נאמנות אדירה ליוצרים בהם ראה אחים ואחיות לדרך וליצירה. כמו היו שייכים למעין מסדר מסתורי ומקודש, הידוע למתי מעט. וברגע שזוהו הסימנים – המחויבות הפנימית שלו אליהם, לאותם יוצרים, הייתה ללא גבול.

וכגודל המחויבות אליהם, כך עוצמת המשטמה לבינוני, ליחסי, למתפשר, לשטחי, לחד ממדי, למוכר בכורת רוחו בנזיד העדשים של טובת הנאה חברתית או מעמדית. הוא לא סתם דיבר נגדם, הוא היה קטגור גדול כמו בא להעלות את כל עובדי הבעל הללו על מוקד, למען מגר רשעה מן הארץ.

הטרגדיה של פנחס שדה הייתה בכך שהייתה לו זעקה אחת. אדירה, מופלאה ויחידה, ושמה “החיים כמשל”. מעולם ביצירתו לא הצליח להגיע לתהומות ולפסגות שהגיע אליהם בגיל 27 כשכתב זאת בדם ליבו. זו אחת היצירות הבודדות הקיימות בעולם, בהם היצירה נוצרת מתוקף חיי היום יום של היוצר. הוא רק חי והיצירה נובעת ממנו ללא עיבוד. ובשטף מצמרר, מחשמל ומטרף.

“החיים כמשל” הוא גלעד ומגדלור, לנשמות האבודות, כל האלינור ריגבי’ס, כל הספנים שספינתם על מים סוערים ואין חוף באופק. הוא המגדלור והוא הגלעד, הוא מציב להם זכר וסימן. לכל היונה בן דוד’ים, האומללים והבוערים באש פנימית שחיו חיים שלמים של אש יוקדת, געגועים מופלאים וחוסר שייכות טוטלית לכל מה שהיו חלק ממנו – בארצי ובמקומי. הוא הקים להם מצבה, וספד להם מספד. לחיים המופלאים והנוראים שחיו. רובם כלל לא נודעו. אך בכל שכונה, בית ספר, מקום עבודה, ישנו אדם כזה. בקצה הגבוה הוא פנחס שדה, יוצר מופלא ונשגב, ובקצה הנמוך שלו הוא יונה בן דוד (מתוך ‘על מצבו של האדם’). נפש אומללה וחסרת תקנה. אאוט סיידר נידח, אפור וחסר ייחוד.

ו”החיים כמשל” הייתה היצירה המשמעותית שלו –בהא הידיעה, ולא בגלל שהוא כתב דברים פחות טובים לאחר מכן. פשוט היצירה כל כך מופלאה וגדולה שממנה אפשר רק ליפול. וזה חלק מן הטרגדיה של שדה.

הוא אכן היה משורר נהדר, וקבציו אודות סיפורי חסידים וסיפורי עם, הן עבודות ראויות. וכך גם “מות אבימלך” וספרי מסעותיו בארץ ישראל. אך “החיים כמשל” מטיל צל ענק.

אך דווקא בראיונות הרבים שהעניק לשוחרי גדולתו ניתן למצוא רסיסים מן הגדולה של “החיים כמשל” ובמיוחד ב”שיחות בחצי הלילה”, עם יוסף מונדי. שם ישנן פיסות הגות שהן מהממות בתפיסה התודעתית שלהן, כמות שהן נונקונפורמיסטיות ובועטות בכל דבר שמריח ממסד. דווקא בגלות של הראיונות העיתונאים מצויים שברים, וקרעים להגות של שדה.

פן נוסף לטרגדיה של שדה כיוצר, מצוי בכך שהיה לו קשה להגדיר מהו? סופר, משורר, מיסטיקן. ובכן, לגבי, הוא היה פילוסוף, ברור ומובחן, עם השקפת חיים קיומית- רוחנית חד משמעית. הוא היה הוגה לירי ואקזיסטנציאלי, בדומה לקירקגור. רק שהליריקה והאש שבו חרגו מן הדפים הצרים של ההגות והפילוסופיה. וכך יצירתו נפלה מעט בין הכיסאות. כי למעט שניים שלושה ספרים, הוא לא היה ממש סופר, הוא היה משורר, אך הרבה יותר ממשורר, הגדולה ההגותית שמצויה ב”חיים כמשל”, והשוכנת בגולה של הראיונות בעיתון – לא מצאה מיצוי מלא שלם ומוכלל, כמות שראוי לה.

אצלו זה או: אישי מאוד מאוד (“החיים כמשל” או ספרי השירים שלו) או: מפוזר וחי בגלויות שונות, כמו בראיונות בעיתון.

זה פן אחד שלו, הפילוסוף הלא ממומש. פן אחר שלו, שמומש מאוד ביצירתו, היה הנונקונפורמיזם והמרידה. אין כמעט יוצר ישראלי שהרחיק לכת כל כך, במרידה וביציאת נגד שלו, כמעט כנגד כל פרה קדושה, ממסד, נורמטיביות עדרית, נטייה קונפורמית, או מוסכמות חברתיות. לשדה היה חוש חד, חריף ומעולה לאתר הסתיידות עורקים, ועדריות מטמטמת. וכאשר גילה אותם הוא התנפל עליהם כדי לקרצף מעליהם את שכבות הטיוח ולהציל מן ההדחקה את שרידי האנושיות הרכה והחבויה, מחד – ואת הגדולה הרוחנית הטמונה בפנים.

שדה היה האינדווידואל הטהור בהתגלמותו. הוא ידע שרק נאמנות חריפה לזה, גם במחיר בדידות מזהרת, תשמר אותו קרוב לאש התמיד היוקדת בפנימו. והמותירה אותו חם ובוער בלהבת השליחות המפעמת בו.

הוא סרב, או לא יכול היה – להתמסד, להתברגן, למכור את האש הדתית שפיעמה בו במחיר שלושים שיקלי הכסף של טובות הנאה – כאן ועכשיו. הנאמנות הזו שלו לקולו הפנימי, הייתה ללא סייג.

חייו היו ביתו, הכתבים שקרא וכתב, המוסיקה שאהב (מוצרט) והידידות והאהבות שבאו ויצאו מחייו. הן היו אבוקות שהאירו את בדידותו, כאבו וסבלו. הן (אהובותיו) היו עבורו אחיות רחמניות שחבשו פצעיו הנפשיים והרגשיים. כך הן היו עבורו, ולא תמיד לטובתן הן, הן היו במקרים רבים נערות אובדות ותמימות שמצאו דמות אב מופלאה, (חבצלת חבשוש ז”ל) בעוד הוא חיפש לא אחת -‘הכניסיני תחת כנפך’.

כמו כל יוצר גדול שלא היה שייך לזמנו, (כי היה בן בלי זמן, ועל כן קלאסי ונצחי) – חייו היו טרגדיה. וסופו היה טראגי.

הוא בא משום מקום, לא שייך לשום מקום, אבל הצליח להגיע למבוכי ונקיקי הנפש הנחבאים ביותר, בין אם האדם מודע ורגיש לכך, בין אם לאו.

חלק ב’:

אני אישית, פגשתי ב”חיים כמשל”, בגיל שבע עשרה לערך. וחשתי כי הזעקה האיומה והקשה שחבטה בי מבין דפי הספר – הייתה באותה מידה עדינה ומיוסרת.

אין עוד יוצר כמוהו, שלא שייך לשום תקופה, לשום ארגון, לשום אסכולה. ותוך כך, ומשום כך – זועק ולוחש לכל אדם באשר הוא יצור אנוש בודד, חסר תקווה, מלא מעוף וזעקה – לאיחוד ומפגש.

כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה יודע זאת, רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה.

מיעוטם יודעים זאת, ויותר ממיעוטם – גילו זאת דרך כתיבתו ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותן, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.

שדה, (כאמור בחלק א’), סירב להתפשר עם תגיות מקומיות כמו לאום, עיסוק וכו’, הוא התעקש על הקיטוב האינסופי בין היחיד המתבוסס בבדידותו המקוללת מחד, ובין חידת הבריאה, היעדרות האלוהים, שתיקת האדמה והסבל האנושי בו.

פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו – כמלבן הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, אלה שנשבו ביצירתו – לכבשים שלעולם לא יהיו עוד עדר, אלא פוסעות בנתיב אישי המנותב על פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה.

כאמור, הוא שנא ממסד וארגון. יצא נגד הפסיכולוגיה, ראה בה ניוון, השטחה וגימוד של מחוזות הנפש הפראיים. הוא גם יצא נגד הדת הממוסדת, אגודות הסופרים, כל דבר שהריח קליקה, קואליציה וקונפורמיות (התקרנפות).

בהתנגדותו זו להשתלטות הממסד החברתי על נפשו של היחיד – הוא היה בוטה וחסר פשרות. וזאת, כמו שהיה בלתי מתפשר בכתב ההגנה שלו על זכות הנפש הבודדה של היחיד האבוד, לקבל את מלוא המרחב והאיפשור בעולם בלתי אפשרי של שלטון ההמון מחוק הפרצוף וארגונים ענקיים – על פני זעקת היחיד הבודד ועל פני אינדיווידואליות מקורית ואותנטית.

בשורתו של שדה הייתה ועודה: קול קורא במדבר, בישימון של הקיום האנושי החברתי.

ועל רקע הדומיננטיות העצומה של קליקות והתאגדויות, רשמיות, סמי רשמיות, וסמויות – מופלאה שרידות יצירתו ומופלא עצם יכולתו לחדור ולהתבסס בשדה הספרות והיצירה. וזאת עשה לא בגלל, אלא למרות.

שדה הותיר אחריו להבה גדולה, המאירה בחושך הקיומי הענק של החיים והמציאות האנושית. אבוקה אדירה לצעירים והצעירות שעוד יבואו. הרואים את ביקתת הנזל וגרטל, על כל הטוב והמתוק שבה (פיתויי החיים) את המכשפה מאירת הפנים. והם אצים להתברגן. אך בסוף היער האפל, דולקת לה בשקט אבוקת יצירתו של פנחס שדה, מאירה להם את הדרך אל האני הפנימי, הקול הפנימי, הילד הפנימי, הישות הפנימית שלהם עצמם. כדי שימצאו אותה ויגאלו אותה מתוך הכאוס והגלות של החיים החברתיים והמקומיים.

יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא.

תמיד מושיטה יד חמימה ללטף את המצח הקמוט מדאגה, מניחה אותו על הראש השחוח, אוחזת בכף היד השמוטה. וטוענת את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן – בעוצמה וגם בנוחם ובברכה (אך כאלה הבאים לאדם מתוך נפשו ונשמתו שלו עצמו). היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות. שייכות למצבור המיוחד הזה של האאוט סיידרים של הנשמה. מרפאת פצעי נטישה וניכור.

שדה הוא ידיד על פני מי יחסי האנוש הסוערים. נווה מדבר בישימון הקיום.

היה ברוך פנחס שדה, על הנוחם, העידוד, החברות. על זריקת האמונה בעצמנו. על הכוח להמשיך הלאה, בגלל מה שקיים עמוק עמוק בתוכנו.

.“אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את ייסוריהם ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את השיכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיוויתי לנגד עיני את זכרם של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם ומכל דבר שעל סביבותיי וישו ענה על הדרישות

פנחס שדה..”

                     הבעל שם טוב 

רבי דוב בּעֶר, מי שנודע לימים כמגיד ממֶזְרִיטְשׁ, שמע כי אנשים רבים נוסעים אל הבעל שם טוב כדי שיעזור להם בכוח תפילתו. המגיד בעצמו היה חכם גדול ובקי בתלמוד ובהלכה, וכן בקבלה ובחכמת הנסתר. תמה רבי דוב בער על השמועות והחליט לנסוע אל הבעש”ט כדי להתרשם ממנו פנים אל פנים ולנסותו.
הנסיעה אל מקום מושבו של הבעש”ט התארכה, והמגיד, שהיה מתמיד גדול בלימוד, לא יכול להתפנות ללימודיו בדרך, כפי שנהג בביתו. התחיל המגיד להתחרט על שנסע.
כשהגיע לבסוף אל הבעש”ט, סבור היה המגיד שישמע ממנו דברי תורה, אבל הבעש”ט רק סיפר איזה מעשה שקרה לו, שנסע בדרכים כמה ימים, והאוכל נגמר ולא היה לו אפילו לחם לתת לבעל העגלה הגוי. ולפתע נקרה בדרכם גוי עני ובידו שק מלא לחם, והוא קנה ממנו לחם עבור בעל העגלה.
ביום השני נכנס שוב המגיד רבי דוב בער אל הבעש”ט בתקווה לשמוע ממנו דברי תורה, ושוב סיפר לו הבעש”ט רק מעשה, איך שפעם אחת בהיותו בדרך לא הייתה בידו אפילו מעט שחת לתת לסוסים. גם בפעם זו נזדמן לפניו אדם, וממנו קנה הבעש”ט שחת, והכול בא על מקומו בשלום. המגיד לא הבין כי חכמה נפלאה ודברים נסתרים מרמז לו הבעל שם טוב במעשיות. בשל כך חזר אל האכסניה ואמר למשרת שלו: “הייתי רוצה לשוב לביתי ומיד, אולם השמש כבר שקעה וחשוך בחוץ. אם כך נלון עד שיזרח הירח ויאיר את הדרך, ואז נצא לדרכנו.”
בחצות הלילה, בעת שהכין המגיד את עצמו לנסיעה, שלח הבעש”ט את משרתו שיקרא למגיד אליו.
כשנכנס אל החדר שאל אותו הבעש”ט: “יודע אתה ללמוד?”
– “כן,” השיב הרב המגיד.
– “אכן שמעתי שאתה יכול ללמוד. האם יש לך ידיעה בחכמת הקבלה?”
– “כן.”
הראה לו הבעש”ט פרק אחד מספר הקבלה “עץ חיים”, והמגיד ביקש מעט זמן להתיישב ולעיין בו. אחרי זמן מה אמר לבעש”ט את הפשט, וביאר את דברי הספר. אמר לו הבעש”ט: “אינך יודע כלום!”
חזר המגיד ועיין שוב במאמר, ואמר: “ההסבר שנתתי קודם לכן נכון הוא. ואם כבוד הרב יודע פירוש אחר, יאמר נא לי, ואראה מי כיוון לאמת.”
“עמוד על רגליך,” אמר הבעש”ט. כשקם ר’ דוב בער על רגליו, התחיל הבעש”ט לומר את הפרק מתחילתו. מיד התמלא הבית כולו אור גדול, ואש הייתה מלהטת סביבם. באותו הפרק היו כמה שמות של מלאכים, ובכל פעם שאמר הבעש”ט אחד מן השמות יכלו שניהם לראות את המלאכים בעיניהם ממש.
כשסיים את קריאתו, פנה הבעש”ט אל המגיד ואמר לו: “הפירוש שלך נכון היה, אולם הלימוד שלך היה חסר נשמה.”
מיד שלח המגיד את משרתו הביתה, והוא נשאר אצל הבעש”ט ולמד ממנו עוד חכמות גדולות ועמוקות.

..
                  

ה”דער קוצקער רבי”, הרב מנחם מנדל מקוצק

ר’ מנחם מנדל נודע כצדיק שהילך אימה וקסם על חסידיו וכמנהיג סוחף ומעורר הזדהות שדרכו עוררה פולמוסים ומריבות מאז ראשית הנהגתו, אחרי פטירת רבו ר’ שמחה בונם מפשיסחה ב־1827, ועד סוף ימיו. דמותו הותירה את רישומה העז על העולם החסידי על אף שלא השאיר ספרות נדפסת או תורות בכתבי יד ואף־על־פי שאישיותו עוררה אנטגוניזם ודרכיו היו שנויות במחלוקת במשך שנים רבות.

היום, כ”ב בשבט, מצויין יום הייארצייט של ה”דער קוצקער רבי”, הרב מנחם מנדל מקוצק זיע”א, מייסד חסידות “קוצק”, שהיה ידוע באמרותיו החריפות – כשבמשפט אחד קצר היה מכניס כל כך הרבה עומק ותוכן חריף שחודר עמוק אל תוך הלב. לרגל הייארצייט אנו מביאים בפניכם מבחר מאמרותיו:

***                                         :

• יתכן שאף אני יכול להחיות מתים, אלא שהעדפתי להחיות חיים.

• איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.

• אנשי העיר מוצאים חן בעיני, הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם אמת. עיר שזורקים בה אבנים – עיר היא. כאן נשב! (כשהגיע לקוצק כדי לקבוע את מקום מושבו וזכה למטר אבנים מהמתנגדים לחסידות).

• אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו צלם.

• המאמין במופתים – אינו אלא שוטה. ומי שאינו מאמין שיוכלו להיעשות על ידי הצדיקים – אינו אלא אפיקורס.

• כשמביטים ביהודי אחד, אפשר למצוא בו פגם, אבל בכלל ישראל אין שום פגם. כולו קודש.

• שתיקה – היפה שבקולות.

• כל הדברים שבעולם אפשר לחקותם, חוץ מן האמת. שכן אמת מעושה – שוב אינה אמת

• דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. גם ללב ממנו יצאו הדברים.

• כלל זה נקוט בידך: מי שאינו רואה את המקום [=ה’] בכל מקום, אינו רואה בשום מקום.

• בעצם, אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר, והחכמים בוחרים בחדר היותר יפה.

• אילו היה ה’ יתברך מראה לך את פרצופך האמיתי – לא היית יכול להתקיים אפילו שעה אחת.

• אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.

• איפה נמצא אלוקים? – בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

• כדי להציל את סדום שלא תהפך, היה צורך בעשרה צדיקים לפחות, ואילו כדי להפוך עולם ומלואו – די בשוטה אחד.

• נאמר שכל מעשיך צריכים להיות לשם שמים. ומה פירוש “כל מעשיך”? ללמדך שאפילו המעשים הנעשים לשם שמים צריכים להיות לשם שמים.

• ש המבקשים לנסוע לארץ ישראל כדי שלא יצטרכו לשאת בסבל גלגולי מחילות. תמה אני, אוהבים הם את גופם מאד מאד, שאף לסבל שלאחר המוות הם חוששים?

• “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” (קהלת א, יח) – ומה בכך? כדאי לו לאדם להוסיף מכאוב, ובלבד שיוסיף דעת.

• “ותרגילנו בתורתך” (שחרית) – לתפילה רע ההרגל. ללימוד – משובח!

• המתון עושה דרכו ביישוב הדעת, ועל כן אינו ממהר לעשות דבר. העצל מתעצל להתיישב בדעתו, ועל כן פזיז הוא בהנהגתו.

• חסיד – מורא שמיים עליו. מתנגד [לחסידות] – מורא “שולחן ערוך” עליו.

• כל המידות כולן צריכות כוונה, חוץ ממידת ענווה. שכן ענווה, שיש עמה כוונה, שוב אין שמה ענווה.

• כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך.

                  7. יאנוש קורצ’אק                        

יאנוש קורצ’אק (בפולנית: Janusz Korczak‏; 22 ביולי 1878 או 1879 – 5 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), סופר, רופא, ומחנך יהודי־פולני.

חינוך.

יאנוש קורצא’ק היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. יאנוש קורצ’אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים – אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה – משנת 1911 ועד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה בשנת 1942.




 

גישתו החינוכית של יאנוש קורצ’אק

• 
  יאנוש קורצ’אק פיתח גישה חינוכית מהפכנית ומיוחדת שהתרכזה בילד – באהבה לילד, בכבוד הילד ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים. זכויות התלמידים כללו גם את האפשרות להתלונן על המורים, וגם להתלונן על מעשי תוקפנות של ילדים אחרים. את התלונות היו מביאים אחת לשבוע לפני חמישה שופטים, שנבחרו על-ידי התלמידים וכללו גם מחנך אחד. שופטים אלה דנו בכל התלונות והתביעות שהצטברו במשך השבוע, וזאת על-פי “ספר החוקים” שחיבר יאנוש קורצ’אק.
  קורצ’אק שימש כמרצה במכון היהודי למורים בוורשה ובאוניברסיטה החופשית של פולין, וגם הגיש שידורי רדיו בנושאי חינוך. הוא פרסם שני ספרי עיון בחינוך ילדים – “כיצד לאהוב ילדים” ו”זכותו של הילד לכבוד”.
  
  הנה קטע מתוך ספרו של יאנוש קורצ’אק “כיצד לאהוב ילדים“:
  “מתקרב אתה לילד בנדיבות לב, והוא נסוג במורת רוח, לעתים אפילו במשטמה. אולי עשית לו רע, אולי עשה הוא לך מעשה רע – ויושרו אינו מרשה לו לקבל פינוק שאינו מגיע לו. תרשום לפניך את המקרה, ושאל שוב את הילד כעבור שבוע, כעבור חודש. ייתכן שהוא ישכח, ייתכן שהוא יספר, וייתכן שבחיוך מבויש יוכיח שהוא זוכר – אך אינו רוצה לספר. כבד את סודו…
  אם הילד מפקיד בידך את סודו – שמח על זה, מפני שאמונו בך הוא הפרס החשוב ביותר… אבל אל תאלץ אותו לגלות את סודו, מפני שיש לו זכות לשמור עליו. אל תכריח אותו באמצעות הפצרות, עורמה או איומים – כל אלה יהיו בלתי מועילים… הם רק ירחיקו אותך מהילד…”
  
  על-פי “כיצד לאהוב ילדים”, תרגם מפולנית: יעקוב קורצ’אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש”ך – 1960, עמ’ 53 – 54.
•  

“אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב.”

• “תיקון העולם משמעו תיקון החינוך.”
• “רק דרך החינוך אפשר לשנות את העולם לטוב יותר.”
• “רבים הם השלבים בסולם אמנות החינוך. אמנות זו תורה היא, ולה פירושים וקבלה, נגלה ונסתר, הכול ארוג ושזור יחד. אין בה מוקדם ומאוחר.”
• “מוסד חינוכי ללא עיתון נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא תכלית וללא תקווה, כחיגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זיכרונות, ללא קו התפתחות לעתיד. העיתון הוא חוליה חזקה, המחַברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת.”
• “לא יארכו הימים ובתי המדרש למורים ילמדו עיתונאות חינוכית.”
• “אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם.”
• “בידי המחנך הצעיר מצוי אמצעי נפלא – הלוא הם הנעורים, שעדיין תוססים בו. השפעתם רבה יותר מ’פנקסנות פסיכולוגית בלב ותקנון פדגוגי בראש.'” ~ כתבים א’ (1996), עמ’ 118.
• “הרבה דמעות אפשר היה לחסוך, אילו הכירו המבוגרים את הילד.”
• “מורה טוב אינו אלא מורה שתלמידיו עולים עליו בגדולתם; על כן אני אינני מורה טוב.”

ילדות.

• “הדמעות מלוחות. מי שמבין זאת יכול לחנך ילדים, מי שלא מבין, לא יכול לחנכם.”
• “הגדולים סבורים, שהם מכירים אותנו יפה יפה. מה יש בילד, שאפשר ויהיה בו עניין? ימיו עודם מעטים, הבנתו מעטה. כל אחד שוכח, איך היה בילדותו והוא סבור שרק עתה החכים.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 102.
• “תיקון העולם יתאפשר בתיקון הילדים.”
• “ההבדל בין הילדים לבין המבוגרים אינו אלא בחוסר תבונתם של הראשונים.”
• “דומה הילד לאביב. הרי שמש, מזג אוויר נאה, והרי שמחה ויופי. והרי פתאום סערה… והמגודל – כשוכן בערפל, עלטה נוגה סביבו. לא שמחות גדולות, לא עצבונות גדולים, אפרורית וכובד ראש.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 76.
• “נותנים לו, אבל רק מרצון טוב. לילד לא מגיע דבר. מכאן הזלזול בילד. מכאן החשדות ואי-האמון שרוחשים לו: אנחנו מחלקים בשלומיאליות את השנים לפחות בשלות וליותר בשלות; אין יום לא בשל; אין הירארכיה של גיל, אין דרגות גבוהות יותר ונמוכות יותר של כאב ושמחה, תקווה ואכזבה.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 367.
• “הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים… נחוץ מדריך, שיענה בנימוס על שאלתו. כבוד לאי-ידיעתו… כבוד לכישלונות ולדמעות.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 366-365.
• “שנות הילדות שלנו הן הן שנות החיים באמת, על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 214.
• “קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו.” ~ דת הילד, עמ’ 285.
• “כשבאים נערים אל חדרי, אני מעמיד תמיד במקום בטוח את המנורה ואת השעון המעורר. אינני רוצה, שיהיה להם צער ולי נזק. מוטב להרחיק את קסת הדיו בעוד מועד, מלכעוס אחר כך שהדיו נשפכה.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 261.
• “אם לא ניחנת בהופעה מרשימה וחזה חזק, לשווא תשתדל בקול רועם להסות את המולת החבורה. – יש לך חיוך טוב ומבט סבלני – אל תדבר כלל, אולי יירגעו בעצמם? חפש את דרכך אתה.” ~ שם, עמ’ 118.
• “ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע. הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד. אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם. ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו.”
• “כל בעיה של הילד הוא תחלואת הוריו.”
• “אין ילד רע, יש ילד שרע לו בחייו והוא מוציא תסכולו כלפי חוץ.”
• “זכור, לרוב אתה לא צודק. הילד צודק. הילד הוא שופט מחמיר לכל מעשיך. היה ישר עם הילד, ישר עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו, כי הילד רגיש לכל זיוף מצדך, ויהא הקל שבקלים. זכור: אתה אגואיסטי יותר מהילד ואל תדרוש שימלא את רצונך, – תורה זו ספגנו, אם כי לא נאמרה בפירוש.”
• “עלינו ללמד את הילד לא רק להעריך את האמת, אלא גם להבחין בשקר… לא רק לכבד, אלא גם לבוז.” ~ עם הילד, עמ’ 254.
• “לא מספיק לאהוב ילדים, צריך להבין אותם ולהתייחס אליהם כבני אדם: להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחייבויות אשר מחייבים את המבוגרים.”
• “אומרים על הילד שהוא כפוי טובה – האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה?”
• “ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר. ילד תוקפני בהתרגזותו- היכה, מבוגר בכעסו- רצח, מילד טוב- לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר- הוציאו במרמה חתימה על שטר, ילד קל- דעת קנה סוכריות בעשרת הגרושים שנתנו לו למחברת, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו: אין ילדים- ישנם אנשים ולהם קנה מידה ומושגים שונים, אוצר ניסיון שונה ותכונות והרגשות שונות- שאין אנו יודעים אותם. בלתי מבוגרים!” ~ כיצד לאהוב ילדים.

כללי.

“האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה? – האם העץ מכיר טובה לגרעין, מפני שממנו צמח? – האם הזמיר שר לאמו מפני שחיממה אותו בחיקה?…האם האהבה היא מעשה ראוי-לציון שבעדו את [האם] תובעת תשלום?” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 12.

• “ימים רבים לאחר המלחמה לא יוכלו בני-אדם להישיר מבט איש בעיני רעהו, בלי שיקראו בהן את השאלה: כיצד קרה הדבר, שאתה חי, שעמדת בכל אלה? מה עשית?” ~ “מן הגטו” עמוד 139
• “מישהו כתב ברשעות, כי העולם הוא טיפת בוץ שנתלתה בחלל, והאדם הוא חיה שעשתה קאריירה. ייתכן גם כך, אבל נוסיף: טיפת בוץ זו יודעת את הייסורים, יודעת לאהוב ולבכות, והיא מלאה געגועים. ואילו הקריירה של אדם, אם נשקול את הדבר יד על לב, מפוקפקת היא, מפוקפקת מאוד.” ~ “מן הגטו”, עמוד 82
• “כל אחד מתגונן לפי דרכו מפני השעמום והגעגועים. השעמום– רעבון הנפש. הגעגועים- הצמא, הצמא למים ולמעוף, לחירות ולאדם – איש אמונים, כהן וידוי,יועץ לעצה, לווידוי, לאוזן אוהדת הכרויה לתלונתי. הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים. אם אינך מאמין בהשארות הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק,כענן. הלא אתה מים ואפר.” ~ “מן הגיטו” ,רשימות יומן, עמוד 90
• “חיי אנשים דגולים בעם חייבים למשל מורה דרך לכל, אם לא כך, מה התועלת בביוגרפיות.”
• “לא את הכל אני יודע עדיין, אבל הסוף יהיה כזה, שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ ישראל.”
• “כמה מפליא שאפשר להתבונן שעות ארוכות, ביער, בעץ אחד בו, בעלה אחד שעליו, בעורק אחד של העלה – ושעות מפליאות זורמות ועוברות בנשמה.”

על עצמו.

• “גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי הנועזות לשינוי פני העולם. לא פחות ולא יותר, אלא להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי כפי הנראה. אין להחמיר בדיני. בן חמש הייתי אז, ואילו הבעיה מביכה בקשיותה : מה לעשות כדי שלא יהיו עוד ילדים מזוהמים, בלואים, ורעבים, שעמם נאסר עלי לשחק בחצר.” ~ “מן הגיטו” ,רשימות יומן, עמוד 80
• “אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי אלא אני חייב לדאוג לעולם – לאדם.”
• “קראתי במקום כלשהו: ‘יש אנשים שממש אינם חושבים, כדרך שאחרים אומרים: ‘איני מעשן’ ‘ – אני חושב […] תמיד היה כך, סבתי היתה נותנת לי צימוקים ואומרת: פילוסוף.” ~ “מן הגיטו” עמוד 80
• ” אילו אמרתי כי מעולם לא כתבתי שורה אם לא רציתי לכתבה, הייתי אומר את האמת. אלא שגם זו אמת אם אגיד כי הכל כתבתי מתוך כפייה.” ~ מן הגטו, 1942-1939, עמ’ 155.
• “אבל בארץ ישראל יש לראות את הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו. כשנישאתי בפעם הראשונה אל על באווירון, הרגשתי משהו יותר מתמהון, יותר מסקרנות, מרגש גאווה, משמחה. על הכל שלט הרעיון: שום איש, אף אחד מאבותי. אני הראשון זכיתי והגעתי לכך. המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה ‘לשנה הבאה בירושלים‘- מתקיימת. כאן גבול הגלות. השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך.” ~ “מבפנים” כרך ד’ חוב’ 1 עמוד 132
• “הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי.” ~ כתבים א’ (1996), עמ’ 114.
• “תן לי, אלוה, חיים קשים, אך יפים, עשירים, ונעלים.”

מיוחס בטעות.

“הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים.” ~ במקור פתגם סיני

נאמר עליו.

             8. זאן בודריאר

עריכה מתוך ז’אן בודריאר, “סימולקרה והדמיות”, בתוך ז’אן בודריאר: כתבים נבחרים, עורך. מארק פוסטר, פוליטי: בלקוול, 1988. עמ’ 166-184.

‘זאן בודריאר, פילוסוף, סוציולוג, וסמיוטיקאי.

 סמיוטיקה היא חקר הסימנים ומערכות סימנים. העיסוק המקורי של הסמיוטיקה התמקד בשפות טבעיות^[1]. עם הזמן הסמיוטיקה החלה לכלול מערכות סמלים נוספות כמו שפת תכנות, שפה פורמלית ומערכות סמלים (כמו קוד מורס או כתב ברייל)^[1]. בהמשך הסמיוטיקה התרחבה גם למערכות טבעיות שונות אשר יצרו תתי תחומים כמו ביו-סמיוטיקה, סוציו-סמיוטיקה, אתנו-סמיוטיקה, סמיוטיקה גרעינית וסמיוטיקה אבסטרקטית^[1].

‘זאן בודריאר  הוא ההוגה המזוהה ביותר עם המחשבה הפוסט-מודרנית. מבין כל כתביו, ספרו “סימולקרות וסימולציה” הוא הטקסט הפוסט-מודרני המובהק ביותר. זהו אחד מספרי ההגות המטלטלים של המחצית השנייה של המאה העשרים. עצמתו אינה טמונה בתיאוריה הסמיוטית עצמה אלא בתובנות המדהימות שבודריאר מגיע אליהן בזכותה, ובכוח הנבואי של התובנות האלה.
בודריאר חזה את הפיכת מחזה הראווה של הטרור לצורת האלימות החדשה של העת הזאת, 7.10.23  ואת המרת הייצור והיצירה במיתוג, שיווק ורייטינג. הוא ניתח את חוסר היכולת להבחין בין מגיפה אמיתית להתכוננות היסטרית לקראת אפשרות של מגיפה כמו שפעת העופות, או הקורונה, למשל, והסביר את הצפייה בדיווח על אסון קרוב או מתרחש לחלק מן האסון עצמו ובכך כמו חזה את אסון מגדלי התאומים. הוא הבין את המשמעות מרחיקת הלכת שטמונה בהפיכת הריאליטי-שואו למודל של המדיום הטלוויזיוני וחזה את הפיכת הפוליטיקה לריאליטי שואו.

ציטוטים

“באותו אופן שאנחנו זקוקים למדינאים שיחסכו מאיתנו את הפסקת הכוח, אנו זקוקים לחוקרים שיחסכו מאיתנו את הלמידה.”

ז’אן בודריאר

“לאהוב מישהו זה לבודד אותו מהעולם למחוק כל זכר ממנו לנשל אותו מהצל שלו לגרור אותו לעתיד רצחני. זה להסתובב סביב השני כמו כוכב מת ולקלוט אותו באור שחור.”

ז’אן בודריאר

“שיפוט שלילי מעניק לך יותר סיפוק משבחים בתנאי שהוא מריח קנאה.”

ז’אן בודריאר

“עמוק בארצות הברית עם המרחב שלה, העידון הטכנולוגי שלה מצפון טוב, אפילו במרחבים אותם היא פותחת לסימולציה היא החברה הפרימיטיבית היחידה שנותרה.”

ז’אן בודריאר

“כמו חלומות סטטיסטיים הם סוג של הגשמת משאלה.”

ז’אן בודריאר

מוטיבציה

“הטלוויזיה לא יודעת לילה. זה יום תמידי. טלוויזיה מגלמת את הפחד שלנו מחושך הלילה מהצד השני של העניינים.”

ז’אן בודריאר

“הדבר העצוב באינטליגנציה מלאכותית הוא שחסר בה מלאכותית ולכן אינטליגנציה.”

ז’אן בודריאר

“אני מהסס להפקיד כסף בבנק. אני חושש שלעולם לא אעז להוציא אותו שוב. כשאתה הולך לווידוי ומפקיד את חטאיך בידי שמירת הכהן, האם אי פעם תחזור בשבילם?”

ז’אן בודריאר

“אין שום דבר מצחיק בליל כל הקדושים. פסטיבל סרקסטי זה משקף דווקא דרישת נקמה נקבית מצד ילדים בעולם המבוגרים.”

ז’אן בודריאר

מצחיקים

“פחדנות ואומץ הם לעולם ללא מידה של השפעה. גם לא אהבה. הרגשות לעולם אינם נכונים. הם משחקים עם המראות שלהם.”

ז’אן בודריאר

“מהי חברה ללא ממד הרואי?”

ז’אן בודריאר

“עמוק בפנים אף אחד לא באמת מאמין שיש להם זכות לחיות. אבל גזר דין מוות זה בדרך כלל נשאר חבוי מוסתר מתחת לקושי לחיות. אם קושי זה מוסר מפעם לפעם המוות נמצא שם באופן בלתי מובן.”

ז’אן בודריאר

“האדם הנהדר מקדים את זמנו החכם מייצר ממנו משהו והבלוק-ראש מכוון את עצמו נגדו.”

ז’אן בודריאר

“לאהוב מישהו זה לבודד אותו מהעולם למחוק כל זכר ממנו לנשל אותו מהצל שלו לגרור אותו לעתיד רצחני. זה להסתובב סביב השני כמו כוכב מת ולקלוט אותו באור שחור.”

ז’אן-בודריאר

           2-  השורדים

.

המאפיין של השורדים השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-”מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי”?

– מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

– מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

– מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

• מה קורה? מה לא קורה?
• מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?
• כמה זמן נשאר לי לתגובה?
• מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?
• מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?
• מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?
• אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?
• אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?
• עד כמה המצב רציני?
• האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).
• ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: ”מה שלא הורג אותי מחשל אותי”, אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג’ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

.

                                     ‘ליסה אנה וגבעול.                      

חלק א’: מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?

בפזמונאות העברית קיימת חטיבה שלמה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים הללו. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר. על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: ‘אנה’ ששרה להקת משינה.

אנה

ביצוע: משינה

מילים: אורלי זילברשץ

לחן: איגי דיין ויובל בנאי

אנה מילים: אורלי זילברשץ לחן: יובל בנאי ואיגי דיין קיימים 2 ביצועים לשיר זה אקורדים  למה כולם את אנה עוזבים למה לאנה כולם נעלמים אנה לא, לא מציאותית אנה גומרת ברבע שעה יחסים שצריכים להספיק בשנה אנה שוב, שוב בודדה אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת אנה אומרת קשה לי לגדול אנה שואלת למה לסבול אנה לא, לא מבינה אנה חשבה שמותר לה לבחור וכך מן הסתם נשארה מאחור אנה פתאום נבהלה אנה מוכשרת המון פוטנציאל פעם היא תצליח אם ירצה הגורל אנה לא גומרת, אנה מאחרת למקום שאי אפשר אחרת

ו

.

כמה ‘אנות’ כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה זו מלכת הכיתה הצעקנית, או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל. כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה לי יותר מכל אלו שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות ויודעות הרבה. ליבי יוצא לאנה הזו ש”אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה”. אנה. כשגבר נופל ונשבר, זה משמיע קול, כמו אילן גדול.- אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. אך נערה, אם היא לא מגיעה, זה בגלל שהיא נשמטת מן הדרך בקול דממה דקה, ורק בשירים, זוכרים

אותה לפעמים. עדינות נרמסת, רגישות נדרסת, תום שמוכתם, אינדוודיאוליות שמולאמת, מיוחדות שמכוסה באבק השיגרה, וקדושה שנעטפת בחולין.
למשל ‘גבעול’ של מאיר גולדברג, ששרה יעל לוי הזמרת המופלאה. גבעול הוא שם של נערה, שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת, כמו גבעול.

גבעול

ביצוע: יעל לוי

מילים: מאיר גולדברג

לחן: ורד קלפטר

גבעול יעל לוי מילים: מאיר גולדברג לחן: ורד קלפטר על הגבעה שהיתה מלכותך את מרכינה מבטך לעפר כמו מעולם לא היית לבדך עד שנתת את ליבך לפרפר תמיד נשברת נותנת הכל הרוח עוברת קוראת לך גבעול כל כך מתאים לך לתת את הכל גבעול הם קוראים לך קוראים לך גבעול כל השיחים לוחשים מסביב איך שהפכת לתמונה עצובה אין שורשים או פרחי אהבה איך תגדלי על אדמת מריבה תמיד נשברת נותנת הכל… על הגבעה שהיתה מלכותך ערב יורד כמו סיום או מסך מי שאמר שאינך לבדך טרם ידע עוד בדידות כמו שלך תמיד נשברת נותנת הכל…

קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים – שנשברות כל כך בקלות, כמו ‘גבעול’; כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו

באהבה, נותנות את כולו, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער, והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי עוד לפרפרים אחרים . כן, וגם קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו ‘אנה’; ולא יודעים עליהן, זו תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות. ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. אבל הן, ה’אנות’ האבודות ו’הגבעוליות’ ‘שנתנו ליבן לפרפר’ – הולכות לאיבוד, תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע.

ותופעה זו של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים, כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי – היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. זה לא מסתדר עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת; סקסית, או רעיה נאמנה, או קלפטה- מכשפה, או, עכשיו, פמיניסטית. אך לא ידוע על קיום של זן של נשים שנשברות והלכות לאיבוד בחיים. ובעיקר לא ידוע, שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך ראשית זה קורה לאלה שהם ממש עדינים ורגישים ביותר, וגם אז זה לעתים רחוקות.

וכאמור, כשזה קורה להם, בדרך כלל שומעים על זה יותר. ואין הכוונה לאנה קרנינה, הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה’אנות’ וה’גבעוליות’ שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל שכזה ועוד עם רוזן – הן לא מגיעות. ואם להשאר בתחום הספרות הרוסית, אז לכל היותר הן יכולות להופיע ב’שלוש אחיות’

הנפלא של צ’כוב, שם כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחד קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים.

ואת כל אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שהזאבים של החיים טורפים, בצידי הדרך, רחוק מעין רואה. או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, שלא תפרענה לאף אחד בסופן, כמו שלא הפריעו בחייהן. וכך, הן כמו טיפות מברז דולף. ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים, לאט לאט ובשקט בשקט.

הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש. והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש. פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח של הבעל והמולך. ביוון

השליכו אותן לתוך המערה של המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא היה צריך קורבן כדי להיות בשקט ולא לטרוף את האנושות, אז זורקים לו איזה נערה רכה וזכה.

וגם כיום זה כך. אך הדרך פחות גלויה ופורמלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים: לבחורים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן, וכל חטאן שהן היו תמימות, רגישות ונקיות בתוך נפשן. והן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת רק למה שצועק, דוחף, או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים, שאונם וגעשם, אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה ‘הנאורה’.

מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם זה היה בשר הנערה שהיה נאכל על ידי המפלצת, כיום זו נפשה, חיוניותה, אמונה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה. ודיבר על כך פנחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ’ עזרא פליישר

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו’ באייר תשל”ו,\

   חלק ב’: : העצמי הפנימי –

אנה, וגבעול והנערה שפנחס שדה מדבר עליה, לכל אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת. בחיים הללו, כל שרגיש ועדין ומיוחד מוקרב על מזבח הקולקטיביות חסרת הייחוד ושאר הרוח. והסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא, דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות וחוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. ועל כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה, או נערהמישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע. כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אך המדובר כאן לא רק בנערות בשר ודם הנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר, או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה.

מדובר על יותר מזה. נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו; משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה, כי בכל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. וגרגירים בודדים לא משמיעים  קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות. לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטיליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו, שמו, או שמה הוא ליסה, ליסה העצובה.

הנה כמה שורות משירו של קט סטיבנס

קט סטיבנס

מתוך התקליט: ‘תה לאיש התה”,

הנה הטקסט באנגלית.

.

She hangs her head and cries on my shirt.

She must be hurt very badly.

Tell me what’s making you sadly?

Open your door, don’t hide in the dark.

You’re lost in the dark, you can trust me.

’cause you know that’s how it must be.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

Her eyes like windows, tricklin’ rain

Upon her pain getting deeper.

Though my love wants to relieve her.

She walks alone from wall to wall.

Lost in a hall, she can’t hear me.

Though I know she likes to be near me.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

She sits in a corner by the door.

There must be more I can tell her.

If she really wants me to help her.

I’ll do what I can to show her the way.

And maybe one day I will free her.

Though I know no one can see her.

Lisa lisa, sad lisa lisa.

קט סטיבנס טוען שבכל אחד מאתנו מצויה ליסה עצובה, שבוכה ורוצה להשתחרר. ובין האדם לבין העצמי האמתי והכלוא שלו יש אהבה, ועם זאת הם מופרדים.

המשורר בשיר ‘ליסה העצובה’ חש את הישות הפנימית שלו, חש את הנסיכה הכלואה שלו, את העצב שלה, את בכיה. יודע שיש כאן עוול עצום, לה ולו. והוא יודע שאינו יכול להיות האביר על סוס לבן להושיע את נסיכתו למרות שהוא מנסה לשכנע אותה ואת עצמו שבעתיד אולי זה יקרה. יודע שכאן זה לא הוליווד וגם לא סיפור אגדה. כאן זו המציאות והמציאות היא כלא שבו בתוך כל אחד מאתנו נמקה ליסה שכזו, ובעלה, אדונה  לא יודעים בדר כלל שבפנים הולכת לאיבוד ונחנקת הזהות האמתית, הישות הפנימית של מי שהם באמת. כן, בחוץ אנו בורגנים, אנשים מעשיים. אך בתוך תוכנו כלואה נסיכה, רגישה, שבירה וחסרת ישע. והיא חייבת ביקור קרובים מפעם לפעם, אחרת לא תחזיק מעמד בכלא. והיא נותרת בחיים, ממשיכה להאיר לנו את חיינו מתוכנו – בכוח

האיחוד שאנו מתאחדים עמה מדי לילה בלילו. כן כל לילה אנו פוגשים אותה בממלכת השינה. והכל תחת מעטה של חשאיות, של מסתורין, עושים הכל כדי לטשטש את המפגש עם האסירה; מלמעלה מפזרים שכבות של חלומות. מה שמביא לכך שאנו זוכרים את החלומות  )באמנם באופן חלקי(, אך לא את מה שהתרחש מעבר להן; את המפגש עם ליסה הנסיכה. במהלך היום אנו מתגרשים ממנה ובלילה מתאחדים עמה דרך המתווך האשלייתי של החלומות. נכון, השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסויימת, היות ואיננו זוכרים את אהובתנו ליסה שמחכה לנו בפנים. להיפך, בשעות היום אנו בכלא של הפעילות והלחץ להשיג משהו ולהנות עוד קצת. והסוהר, ששמו אגו, מאיץ בנו לבלוע עוד כמה פתיתים של תענוג. אך כל זאת כל עוד אנו שבויים שלו, )של האגו( כי ברגע שעברנו

את המסך האטום אל ארץ השינה והחלומות – אנו חופשיים, ושם ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, מאחורי פרגוד האין. וכשאנו מתעוררים, משנת הלילה, אנו מתנתקים ממנה וייסורי הניתוק קשים. קשה להתעורר בבוקר, משהו מחזיק אותנו בשינה ומחזיר אותנו לחלומות, זו ליסה שלנו המושיטה לנו יד מבעד

לווילונות החצי שקופים של החלום כדי שנאחזו בידה עוד כמה דקות. וכל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה מבפנים של זרועותיה של ליסה הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד אנו חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות ממנה – המצב עדיין טוב, אנו עדיין בקשר עמה.

הכאב הנחווה מדי בוקר מראה שבלילה הזה התאחדנו עמה. וכשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו מתעוררים באופן חד וחלק – הדבר אומר שלא התרחשה פרידה בינינו לבין האהובה שבפנים – וזאת מן הטעם שכלל לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכל. השינה והחלומות הן הסחת דעת, שהרי מאחורי מסך השינה אנו

מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. אם כן, כאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית, אנו מתעוררים אל המציאות הפנימית. שם חיה ונושמת ליסה, ליסה העצובה. החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את הקשר הרופף עם נסיכת הלילה בתוככי פעילות היום יום ההומה. לטמון אותה בשקט מתחת לחולצה, ממש כמו ליסה של קט סטיבנס – בשיר. ולשמור עליה כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה. החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, זו המאפשרת את הקשר בינינו לבין ליסה היקרה שלנו. וכאשר זה קורה, ניתק חבל הטבור בינינו לבין ליסה והערות אליה הופכת לשינה. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו, והלילה כבר אינו מחבר אותנו לנסיכה הפנימית הכלואה, אלא גורם לנו להיעלם בעייפות אל תוך שינה של ריקנות עמומה. שום נסיכה כבר אינה ממתינה לנו מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא יסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק מהיקר לנו מכל ונטישתה. אנו מזנקים מן המיטה, מכווננים ליום שוצף נוסף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש התייחדות יקר.

אנו שוכחים שאמור להיות משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות ריקנות דומה. שוכחים את ליסה שלנו, נסיכת הישות הפנימית של ממלכתנו הקטנה. ליסה היקרה, ליסה העצובה, ליסה המנותקת מן העולם. העולם לא רואה אותה והיא רק חשה את המכות, את הרעש המשתק, הלחץ הנפשי ואת המהלומות הריגשיות שאדונה סופג וכל אחת מהן משלחת אותה כואבת ודוויה עמוק יותר לתוך אולמה- כילאה.

אז איך ליסה מתקשרת ל’אנה’ ול’גבעול’ ולנערה שפנחס שדה מדבר עליה, בחלק א’? ובכן קיים קשר בין דמות הנערה והאישה הצעירה – כקורבן בחברה, ובין תהליך דומה שנוצר בתוך כל אחד מאיתנו: בין המסכה החברתית ובין האני הפנימי. ההקבלה היא כפולה: הקבלה אחת: בין החברה ובין האדם, והקבלה שניה: בין העצמי הפנימי ובין הנערה או האישה הצעירה בחברה – שניהם נמצאים תחת דיכוי, שניהם נופלים קורבן לקולקטיב, למראית העין החיצונית, לתדמית, בעוד הערכיות והאיכות הפנימיים יוצאים בחזקת קורבן.

האישה, הנעורים, העצמי הפנימי – הן שילוש שיוצא מוחמץ בחברה ההישגית, חברת התדמיות, חברה הראווה של ימינו. “אנה” ו”גבעול” – הן מטאפורות טראגיות ואמיתיות למה שקורה אצל כל אחד מאיתנו, בינו – לבין מה שחי בו. את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה. וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. )עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה; התחדשות וגאולה היכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב

הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו. רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

אך קיים הבדל בין דימוי הנשיות כפי שהיא מופיעה תחת דיכוי גברי ואיך שהיא יכולה להופיע לו הייתה משוחררת ויוצאת החוצה. כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית [1] כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה. בפנים זו ליסה העצובה, בחוץ היא זאבה פראית. ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכלאה הפכה לזאבה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספירות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו. ההינדים קוראים לכוח הנשי “שאקטי” ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא “שיווה”, שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה”שאקטי”. ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה.

יאנוש קורצ’אק

יאנוש קורצ’אק (בפולנית: Janusz Korczak‏; 22 ביולי 1878 או 1879 – 5 באוגוסט 1942) הוא שם העט שבו נודע הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit), סופר, רופא, ומחנך יהודי־פולני.

חינוך.

יאנוש קורצא’ק היה רופא, סופר ומחנך. שמו המקורי היה הנריק גולדשמיט, והוא נולד בעיר ורשה שבפולין בשנת 1878 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת. יאנוש קורצ’אק למד רפואה באוניברסיטת ורשה, ובמהלך לימודיו עבד במחלקת הילדים של בית החולים, שם פגש ילדים ממשפחות עניות והכיר את מצוקותיהם. הוא הקים שני בתי יתומים – אחד ליתומים יהודיים והשני ליתומים פולניים. את בית היתומים היהודי ניהל במשך כ- 30 שנה – משנת 1911 ועד להירצחו במחנה המוות טרבלינקה בשנת 1942.

גישתו החינוכית של יאנוש קורצ’אק

• 
  יאנוש קורצ’אק פיתח גישה חינוכית מהפכנית ומיוחדת שהתרכזה בילד – באהבה לילד, בכבוד הילד ובזכויותיו. בתי היתומים שהקים היו מבוססים על שלטון עצמי של הילדים ועל שוויון בין התלמידים. זכויות התלמידים כללו גם את האפשרות להתלונן על המורים, וגם להתלונן על מעשי תוקפנות של ילדים אחרים. את התלונות היו מביאים אחת לשבוע לפני חמישה שופטים, שנבחרו על-ידי התלמידים וכללו גם מחנך אחד. שופטים אלה דנו בכל התלונות והתביעות שהצטברו במשך השבוע, וזאת על-פי “ספר החוקים” שחיבר יאנוש קורצ’אק.
  קורצ’אק שימש כמרצה במכון היהודי למורים בוורשה ובאוניברסיטה החופשית של פולין, וגם הגיש שידורי רדיו בנושאי חינוך. הוא פרסם שני ספרי עיון בחינוך ילדים – “כיצד לאהוב ילדים” ו”זכותו של הילד לכבוד”.
  
  הנה קטע מתוך ספרו של יאנוש קורצ’אק “כיצד לאהוב ילדים“:
  “מתקרב אתה לילד בנדיבות לב, והוא נסוג במורת רוח, לעתים אפילו במשטמה. אולי עשית לו רע, אולי עשה הוא לך מעשה רע – ויושרו אינו מרשה לו לקבל פינוק שאינו מגיע לו. תרשום לפניך את המקרה, ושאל שוב את הילד כעבור שבוע, כעבור חודש. ייתכן שהוא ישכח, ייתכן שהוא יספר, וייתכן שבחיוך מבויש יוכיח שהוא זוכר – אך אינו רוצה לספר. כבד את סודו…
  אם הילד מפקיד בידך את סודו – שמח על זה, מפני שאמונו בך הוא הפרס החשוב ביותר… אבל אל תאלץ אותו לגלות את סודו, מפני שיש לו זכות לשמור עליו. אל תכריח אותו באמצעות הפצרות, עורמה או איומים – כל אלה יהיו בלתי מועילים… הם רק ירחיקו אותך מהילד…”
  
  על-פי “כיצד לאהוב ילדים”, תרגם מפולנית: יעקוב קורצ’אק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש”ך – 1960, עמ’ 53 – 54.
•  

ציטוטים

• “תיקון העולם משמעו תיקון החינוך.”
• “רק דרך החינוך אפשר לשנות את העולם לטוב יותר.”
• “רבים הם השלבים בסולם אמנות החינוך. אמנות זו תורה היא, ולה פירושים וקבלה, נגלה ונסתר, הכול ארוג ושזור יחד. אין בה מוקדם ומאוחר.”
• “מוסד חינוכי ללא עיתון נראה בעיני כדשדוש וריטון של הסגל, ללא תכלית וללא תקווה, כחוגה במעגל בלי כיוון ובלי ביקורת בכל הנוגע לילדים, כמשהו חטוף ומקרי, ללא מסורת, ללא זיכרונות, ללא קו התפתחות לעתיד. העיתון הוא חוליה חזקה, המחַברת שבוע עם שבוע, ועושה את הילדים, את המחנכים ואת העובדים חטיבה אחת.”
• “לא יארכו הימים ובתי המדרש למורים ילמדו עיתונאות חינוכית.”
• “אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם.”
• “בידי המחנך הצעיר מצוי אמצעי נפלא – הלוא הם הנעורים, שעדיין תוססים בו. השפעתם רבה יותר מ’פנקסנות פסיכולוגית בלב ותקנון פדגוגי בראש.'” ~ כתבים א’ (1996), עמ’ 118.
• “הרבה דמעות אפשר היה לחסוך, אילו הכירו המבוגרים את הילד.”
• “מורה טוב אינו אלא מורה שתלמידיו עולים עליו בגדולתם; על כן אני אינני מורה טוב.”

ילדות.

• “הדמעות מלוחות. מי שמבין זאת יכול לחנך ילדים, מי שלא מבין, לא יכול לחנכם.”
• “הגדולים סבורים, שהם מכירים אותנו יפה יפה. מה יש בילד, שאפשר ויהיה בו עניין? ימיו עודם מעטים, הבנתו מעטה. כל אחד שוכח, איך היה בילדותו והוא סבור שרק עתה החכים.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 102.
• “תיקון העולם יתאפשר בתיקון הילדים.”
• “ההבדל בין הילדים לבין המבוגרים אינו אלא בחוסר תבונתם של הראשונים.”
• “דומה הילד לאביב. הרי שמש, מזג אוויר נאה, והרי שמחה ויופי. והרי פתאום סערה… והמגודל – כשוכן בערפל, עלטה נוגה סביבו. לא שמחות גדולות, לא עצבונות גדולים, אפרורית וכובד ראש.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 76.
• “נותנים לו, אבל רק מרצון טוב. לילד לא מגיע דבר. מכאן הזלזול בילד. מכאן החשדות ואי-האמון שרוחשים לו: אנחנו מחלקים בשלומיאליות את השנים לפחות בשלות וליותר בשלות; אין יום לא בשל; אין הירארכיה של גיל, אין דרגות גבוהות יותר ונמוכות יותר של כאב ושמחה, תקווה ואכזבה.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 367.
• “הילד הוא נוכרי בארץ זרה, לא מבין את השפה, לא מכיר את כיווני הרחובות, לא מכיר את החוקים ואת המנהגים… נחוץ מדריך, שיענה בנימוס על שאלתו. כבוד לאי-ידיעתו… כבוד לכישלונות ולדמעות.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 366-365.
• “שנות הילדות שלנו הן שנות החיים באמת, על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 214.
• “קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו.” ~ דת הילד, עמ’ 285.
• “כשבאים נערים אל חדרי, אני מעמיד תמיד במקום בטוח את המנורה ואת השעון המעורר. אינני רוצה, שיהיה להם צער ולי נזק. מוטב להרחיק את קסת הדיו בעוד מועד, מלכעוס אחר כך שהדיו נשפכה.” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 261.
• “אם לא ניחנת בהופעה מרשימה וחזה חזק, לשווא תשתדל בקול רועם להסות את המולת החבורה. – יש לך חיוך טוב ומבט סבלני – אל תדבר כלל, אולי יירגעו בעצמם? חפש את דרכך אתה.” ~ שם, עמ’ 118.
• “ילד שחטא, אין טוב מלסלוח לו. אם עשה דבר רע, משום שלא ידע; כעת הוא יודע. הרע לעשות שלא בכוונה, יזהר בעתיד. אם חטא מפני שקשה לו שלא לחטוא, ישתדל. חטא מפני שפיתוהו חבריו, לא ישוב לשמוע בקולם. ילד כי חטא, אין טוב מלסלוח לו ולחכות עד שייטיב דרכיו.”
• “כל בעיה של הילד הוא תחלואת הוריו.”
• “אין ילד רע, יש ילד שרע לו בחייו והוא מוציא תסכולו כלפי חוץ.”
• “זכור, לרוב אתה לא צודק. הילד צודק. הילד הוא שופט מחמיר לכל מעשיך. היה ישר עם הילד, ישר עד הסוף, אחרת לא תרכוש את אמונו, כי הילד רגיש לכל זיוף מצדך, ויהא הקל שבקלים. זכור: אתה אגואיסטי יותר מהילד ואל תדרוש שימלא את רצונך, – תורה זו ספגנו, אם כי לא נאמרה בפירוש.”
• “עלינו ללמד את הילד לא רק להעריך את האמת, אלא גם להבחין בשקר… לא רק לכבד, אלא גם לבוז.” ~ עם הילד, עמ’ 254.
• “לא מספיק לאהוב ילדים, צריך להבין אותם ולהתייחס אליהם כבני אדם: להעניק להם את אותם הזכויות והכללים, אותן התחייבויות אשר מחייבים את המבוגרים.”
• “אומרים על הילד שהוא כפוי טובה – האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה?”
• “ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם, זאת היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר. ילד תוקפני בהתרגזותו- היכה, מבוגר בכעסו- רצח, מילד טוב- לב הוציאו במרמה צעצוע, ממבוגר- הוציאו במרמה חתימה על שטר, ילד קל- דעת קנה סוכריות בעשרת הגרושים שנתנו לו למחברת, מבוגר הפסיד בקלפים את כל רכושו: אין ילדים- ישנם אנשים ולהם קנה מידה ומושגים שונים, אוצר ניסיון שונה ותכונות והרגשות שונות- שאין אנו יודעים אותם. בלתי מבוגרים!” ~ כיצד לאהוב ילדים.

כללי.

• “האם האדמה מכירה טובה לשמש מפני שהיא מאירה? – האם העץ מכיר טובה לגרעין, מפני שממנו צמח? – האם הזמיר שר לאמו מפני שחיממה אותו בחיקה?…האם האהבה היא מעשה ראוי-לציון שבעדו את [האם] תובעת תשלום?” ~ ילדות של כבוד, עמ’ 12.
• “ימים רבים לאחר המלחמה לא יוכלו בני-אדם להישיר מבט איש בעיני רעהו, בלי שיקראו בהן את השאלה: כיצד קרה הדבר, שאתה חי, שעמדת בכל אלה? מה עשית?” ~ “מן הגטו” עמוד 139
• “מישהו כתב ברשעות, כי העולם הוא טיפת בוץ שנתלתה בחלל, והאדם הוא חיה שעשתה קריירה. ייתכן גם כך, אבל נוסיף: טיפת בוץ זו יודעת את הייסורים, יודעת לאהוב ולבכות, והיא מלאה געגועים. ואילו הקריירה של אדם, אם נשקול את הדבר יד על לב, מפוקפקת היא, מפוקפקת מאוד.” ~ “מן הגטו”, עמוד 82
• “כל אחד מתגונן לפי דרכו מפני השעמום והגעגועים. השעמום– רעבון הנפש. הגעגועים- הצמא, הצמא למים ולמעוף, לחירות ולאדם – איש אמונים, כהן וידוי,יועץ לעצה, לווידוי, לאוזן אוהדת הכרויה לתלונתי. הנשמה כמהה בכלוב הצר של הגוף. הבריות חשים את המוות ודנים בו מנקודת הראות של הקץ, ואילו הוא אינו אלא המשכם של החיים, חיים אחרים. אם אינך מאמין בהשארות הנפש, הלא תיאלץ להודות, כי גופך חיה יחיה כעשב הירוק,כענן. הלא אתה מים ואפר.” ~ “מן הגיטו” ,רשימות יומן, עמוד 90
• “חיי אנשים דגולים בעם חייבים למשל מורה דרך לכל, אם לא כך, מה התועלת בביוגרפיות.”
• “לא את הכל אני יודע עדיין, אבל הסוף יהיה כזה, שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ ישראל.”
• “כמה מפליא שאפשר להתבונן שעות ארוכות, ביער, בעץ אחד בו, בעלה אחד שעליו, בעורק אחד של העלה – ושעות מפליאות זורמות ועוברות בנשמה.”

על עצמו.

• “גיליתי לסבתא בשיחה אינטימית את תוכניתי הנועזות לשינוי פני העולם. לא פחות ולא יותר, אלא להשליך החוצה את הכסף כולו. כיצד להשליך ולאן, ומה לעשות לאחר מכן, לא ידעתי כפי הנראה. אין להחמיר בדיני. בן חמש הייתי אז, ואילו הבעיה מביכה בקשיותה : מה לעשות כדי שלא יהיו עוד ילדים מזוהמים, בלואים, ורעבים, שעמם נאסר עלי לשחק בחצר.” ~ “מן הגיטו” ,רשימות יומן, עמוד 80
• “אינני קיים כדי שיאהבוני ויוקירו אותי, אלא כדי שאפעל אני ואוהב. אין הסביבה חייבת לעזור לי אלא אני חייב לדאוג לעולם – לאדם.”
• “קראתי במקום כלשהו: ‘יש אנשים שממש אינם חושבים, כדרך שאחרים אומרים: ‘איני מעשן’ ‘ – אני חושב […] תמיד היה כך, סבתי היתה נותנת לי צימוקים ואומרת: פילוסוף.” ~ “מן הגיטו” עמוד 80
• ” אילו אמרתי כי מעולם לא כתבתי שורה אם לא רציתי לכתבה, הייתי אומר את האמת. אלא שגם זו אמת אם אגיד כי הכל כתבתי מתוך כפייה.” ~ מן הגטו, 1942-1939, עמ’ 155.
• “אבל בארץ ישראל יש לראות את הנסיון להשיב לתחיה את הארץ, את השפה, את האדם, את גורלו ואמונתו. כשנישאתי בפעם הראשונה אל על באווירון, הרגשתי משהו יותר מתימהון, יותר מסקרנות, מרגש גאווה, משמחה. על הכל שלט הרעיון: שום איש, אף אחד מאבותיי. אני הראשון זכיתי והגעתי לכך. המשאלה שמדי שנה בשנה חוזרים עליה בתפילה ‘לשנה הבאה בירושלים‘- מתקיימת. כאן גבול הגלות. השיבה לאחר אלפיים שנות נדודים ורדיפות. זכיתי והגעתי לכך.” ~ “מבפנים” כרך ד’ חוב’ 1 עמוד 132
• “הדרך שבחרתי, ושבחרתי לי למטרתי, איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, ברם, היא הטובה ביותר בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי.” ~ כתבים א’ (1996), עמ’ 114.
• “תן לי, אלוה, חיים קשים, אך יפים, עשירים, ונעלים.”

מיוחס בטעות.

: נשים עושות מהפכה                                                        

האישה שהולידה את #MeToo, הנערה שמובילה מאבק עולמי, הכוכבת ההוליוודית שהפכה לפעילה חברתית והישראלית שזכתה בפרס נובל: נשים מעוררות השראה שהילדות והילדים שלכם חייבים להכיר. וגם אתם

↓

1820: הארייט טאבמן: “הייתי יכולה לשחרר עוד אלפים אילו רק הם ידעו שהם עבדים”

הארייט טאבמן נולדה למשפחת עבדים. כבר כשהייתה נערה היא התנגדה לחיים ללא חופש, ויצאה נגד מפקח שהיכה את אחד מהעובדים במטע. בגיל 29 היא הצליחה לברוח, אבל גם אז לא ויתרה: היא חזרה לדרום שלוש פעמים כדי להציל את הוריה ואחיה. בשנים שלאחר מכן היא ערכה 13 מסעות, ובהם היא שחררה לחופשי עשרות עבדים. טאבמן גם לקחה חלק בפרויקט הנקרא ״מסילת הרכבת המחתרתית״ – רשת של בתי מחסה ונתיבי מילוט. היא הייתה האישה האמריקאית הראשונה שתכננה והובילה מבצע צבאי שבו שוחררו 750 עבדים. גם אחרי מלחמת האזרחים היא המשיכה לפעול למען זכויות נשים שחורות. ב-1913 נפטרה טאבמן והשאירה מאחוריה המוני אנשים חופשיים.

1832 – לואיזה מיי אלקוט: “ספרים טובים כמו חברים טובים”

לואיזה מיי אלקוט כתבה את אחת היצירות הספרותיות המפורסמות בעולם – “נשים קטנות” ופילסה את הדרך לא רק עבור סופרות, אלא גם עבור נערות ונשים. “נשים קטנות” הציגה נקודות מבט שונות, כולל שאיפות, חלומות וגם בעיות שנערות מתמודדות איתן. היא הראתה מהי אמביציה נשית, מושג חדש בתקופה שבה נשים לא יכלו להצביע ו”הורשו” לשאוף לחיי משפחה ותו לא. היא כתבה דמויות שבנו זהות עצמית, בזמנים שבהם אישה יכלה להיות רק “אישתו של” או “אמא של”. אלקוט הייתה מעוררת השראה גם באורח חייה – גם בתור פמיניסטית וגם כאישה שמעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם – שני דברים שנחשבים פורצי דרך גם היום, ואף יותר בתקופה שבה חיה.

1867 – מארי קירי: “תמיד אני רואה רק את מה שעוד צריך לעשות”

ב-7 בנובמבר נולדה בוורשה האישה שתהפוך לאחת מהדמויות החשובות במדע. כבר כילדה היא למדה מדעים אך כשרצתה להתקבל לאוניברסיטה היא סורבה. היא לא ויתרה ופנתה ללימודים מחתרתיים. ב-1891 היא היגרה לפריז, שם הצטרפה למעבדה של פייר קירי, שאיתו התחתנה. קירי רצתה להמשיך בלימודיה, אך בגלל שהייתה אישה הורשתה לעשות זאת רק בצריף מחוץ לבניין. היא חקרה את קרני האורניום – תופעה שגילה מדען בשם הנרי בקרל, וגילתה את הקרינה הרדיואקטיבית. למרות חשיבות המחקר שלה, ב-1903 קיבלו את פרס הנובל בקרל ופייר בעלה – שסירב לקבל את הפרס בלעדיה. בסופן של דבר קיבלו השלושה קיבלו את הפרס יחד. ב-1934 נפטרה קירי בגלל מחלות שנגרמו עקב המחקר שביצעה.

1882 – וירג’יניה וולף: “מה שחשוב הוא להשתחרר, לגלות את ממדינו הנכונים ולסרב לכבלים”

כתיבה פמיניסטית, רומנים ביסקסואליים בחצר ארמון המלוכה הבריטי – וסופרת אחת שהשפיעה על דורות של נשים. וירג’יניה וולף נולדה בלונדון ב-25 בינואר בשם אדליין וירג’יניה סטיבן. היא פרסמה כ-500 מאמרים, ומאוחר יותר החלה לבסס את מעמדה כאחת הסופרות המודרניות המובילות של תקופתה. וולף עסקה בעיקר בחוויה הנשית, היא מצאה דרכים לשנות את תפיסת המציאות שעל פיה הגברים הם השולטים, ועסקה בסוגיות פמיניסטיות ששינו את המחשבה של נשים בעולם כולו.

1884: אלינור רוזוולט: “אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש נחות בלי הסכמתך”

בימינו כבר התרגלנו לכך שנשותיהן של נשיאים בארה”ב נחשבות לדמויות ציבוריות לכל דבר, אבל זה לא תמיד היה כך. רוזוולט נחשבת בעיני לא מעט היסטוריונים לגברת הראשונה הגדולה ביותר בתולדות המעצמה. היא דיברה בהופעות פומביות, בחלקן ייצגה את בעלה ובאחרות ביקרה אותו. אלינור שאפה להיות דמות ציבורית, פוליטיקאית ואקטיביסטית בזכות עצמה. היא לא חששה להביע עמדה גם בנושאים נפיצים כמו הרחבת תפקידים ומשרות עבור נשים וקידום זכויות עבור אפרו-אמריקאים ואסייתים-אמריקאים. היא כתבה לעיתונים ומגזינים, ושידרה תוכנית ברדיו – והמשיכה בפועלה גם לאחר שבעלה נפטר.

1891: קארס קרוסבי: “תמיד להגיד כן”

זה אולי מעורר סימני שאלה בתקופה בה נשים נפרדות מהחזיות, אבל גם לממציאת החזייה יש מקום ברשימה שלנו. כשהייתה בת 19 התכוננה קרוסבי לנשף ומאסה בלבישת המחוך הצמוד שהיה נהוג בתקופתה. עם המשרתת שלה היא עיצבה שתי ממחטות משי המחוברות בסרטים וברצועות בצבע ורוד, ובמהרה החלה לקבל בקשות לחזיות דומות מצד קרובות משפחה וחברות. ב-1914, כשהתחילה לקבל הצעות כספיות על ההמצאה רשמה קרוסבי את הפטנט במשרד הפטנטים האמריקאי, והחלה לנהל עסק למכירת חזיות בד. בשנות ה-60 היא ייסדה את הארגון ״נשים נגד מלחמה״ וניסתה להקים מרכז לשלום בדלפי שביוון. לאחר מכן קנתה טירה עתיקה מהמאה ה-15 בעיירה מצפון לרומא, והחלה לתמוך בקבוצת אומנים.

1907 – פרידה קאלו: “החלק החשוב ביותר בגוף הוא המוח”

עבודותיה כציירת ופועלה הפכו אותה לסמל עבור פמיניסטיות, קהילת הלהט”ב ותנועת הצ’יקאנוס. על אף שהצלחתה גברה משמעותית רק לאחר מותה, ושמרבית חייה היא נודעה בעיקר בתור אשתו של האמן דייגו ריברה, קאלו הצליחה להטביע את חותמה בתרבות העולמית. דרך דיוקניה העצמיים היא ביטאה את מורכבותה של החוויה הנשית והזהות הנשית, לצד זהות לאומית וגזעית, ועסקה בנושאים כמו מעמד חברתי, התרבות המקסיקנית, פוסט-קולוניאליזם ועוד. קאלו לא רק הייתה השראה עבור ציירות שהגיעו אחריה, אלא גם עבור נשים בכל העולם שמחפשות למצוא את מקומן ומבקשות לבנות לעצמן זהות עצמית בעולם שמנסה לכפות עליהן תפקידים וזהויות בעל כורחן.

1908 – סימון דה בובואר: “אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה”

כשאת מתחילה לקרוא בגיל 4 ולכתוב בגיל 8, אין פלא שתתמקמי ברשימת הנשים המשפיעות בעולם. סימון דה בובואר הייתה בת בכורה למשפחה קתולית. אביה היה עורך דין ואמה הייתה אישה אדוקה שחינכה את בנותיה בדרכי הדת והצניעות. כנערה מתבגרת היא הכריזה שהיא אתאיסטית, והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה. ב-1943 היא פרסמה את הרומן הראשון שלה, ״האורחת״. אז היא גם היא החלה לתת דרור לדעותיה, שהתמקדו בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם. ב-1971 היא הובילה עם אחותה את המאבק בצרפת בנושא זכויות רבייה, ולקחה חלק בניסוח ״מניפסט ה-343״ – בו הצהירו 343 נשים כי עברו הפלה בתקופה שבה הן היו לא חוקיות.

1913 – רוזה פארקס: “פשוט נמאס לי לוותר”

רוזה פארקס נולדה באלבמה ב-4 בפברואר. כבר בתור אישה צעירה היא החלה להיאבק בחוקים הגזעניים שהיו באמריקה באותן שנים. בדצמבר 1943 נעשתה פארקס לפעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. ב-1944 היא עמדה בראש יוזמה להגנתה של ריסי טיילור, אישה שחורה שנאנסה על ידי קבוצת גברים לבנים, שלא נחקרו או הואשמו למרות הודאתם. אבל הפרסום הגדול של פארקס היה ב-1955 כשסירבה לפנות את הכיסא באוטובוס לאדם לבן. היא נעצרה והועמדה לדין, אך בעזרתו של מרטין לותר קינג החל המעצר את חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שהוביל לביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים בתחבורה הציבורית.

1920 – רוזלינד פרנקלין: “לא ניתן להפריד בין המדע לבין חיי היומיום”

המדענית היהודייה-אנגלייה הייתה פורצת דרך בתחומה ותרמה באופן משמעותי להבנה של המבנה המולקולרי של הדנ”א (ורנ”א), פחם, גרפיט ווירוסים שונים. תרומתה לחקר הדנ”א נותרה באפלה במשך מרבית חייה, ואילו מדענים אחרים שהסתמכו על עבודותיה קיבלו את השבחים וההוקרה, כולל פרסי נובל לכימיה ולרפואה על תגליות שלא היו קורות ללא עבודותיה של פרנקלין. היא נפטרה בגיל 37 בלבד בשנת 1958 מסרטן השחלות ורק בשלב מאוחר יותר, ובעיקר לאחר מותה, קיבלה הכרה כאחת המדעניות החשובות בחקר הדנ”א.

1921: חנה סנש: “תשע שעות ביום אני עומדת ומכבסת, אני שואלת את עצמי האם באמת זהו תפקידי?”

סנש הייתה לוחמת ומשוררת שהפכה לגיבורה לאומית וסמל להקרבה עצמית חסרת פשרות. אך מעבר לכל אלה, היא גם הייתה דמות ומופת עבור נשים. היא הציגה מודל של נשיות חזקה, אמיצה ואידיאליסטית, בהיותה לוחמת וצנחנית (בתקופה שבה היו מעט נשים בתפקידי לחימה), שנפלה בשבי, לא נשברה תחת עינויים קשים ולפי הסיפורים, סירבה לכסות את עיניה והביטה ישירות בכיתת היורים שחרצה את גורלה בגיל 23 בלבד. אבל סנש גם הייתה מודל לאישה רגישה ומלאת תקווה, כפי שהיא מתבטאת בשיריה שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, כמו “אשרי הגפרור” ו”הליכה לקיסריה” (הידוע יותר כ”אלי, אלי שלא ייגמר לעולם”).

1931 – נוואל א-סעדאווי:״בעיניי פמיניזם כולל הכל”

כשהייתה בת 6 עברה מילת נשים, כשהייתה בביה״ס היסודי היא מרדה על קיפוח מגדרי, ובחייה הפכה לאחת הפעילות הפמיניסטיות המשפיעות בעולם. א-סעדאווי נולדה בכפר ליד קהיר, ונלחמה לאורך כל חייה על זכות האישה לשוויון, השכלה וחירות, בפרט בעולם הערבי. ב-1972 היא כתבה את ספרה ״נשים ומין״, וסולקה ממשרתה בידי פוליטיקאים. ב-1981 הורה הנשיא אנואר סאדאת על מאסרה באשמת בגידה במולדת, כפירה וקומוניזם. לדבריה היא לא קראה לנשים להתמרד או לדרוש חירות מוחלטת וחוסר כפיפות לקוראן ולדת, אלא להשמיע את קולן ולדרוש חיים של כבוד וערך. ״בעיניי פמיניזם זהו צדק חברתי, צדק פוליטי, וצדק מיני. אי אפשר להבין את הדיכוי של נשים בלעדיהם״.

1933: רות ביידר גינסבורג: “נשים שייכות לכל המקומות שבהם נעשות החלטות”

״לפעמים, כשאני נשאלת מתי תהיינה מספיק נשים בבית המשפט העליון, אני עונה ׳כשתהיינה תשע׳. אנשים נדהמים. אבל כשהיו תשעה גברים, אף אחד לא חשב שזה מוזר״. רות ביידר גינסבורג נולדה בברוקלין, ניו יורק. את התואר הראשון שלה היא השלימה בלימודי ממשל, ולאחר מכן למדה משפטים והייתה אחת מבין תשע נשים במחזור הלימודים שלה. ביוני 1980 היא מונתה על ידי נשיא ארצות הברית, ג’ימי קרטר, לשופטת בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה – תפקיד בו כיהנה 13 שנה. ב-1993 מינה אותה הנשיא ביל קלינטון לשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית, והיא הובילה שורה של פסקי דין שעסקו בתיקון אפליית נשים.

1936: קרול גיליגן: “בתקופה בה נעשים מאמצים למגר את האפליה בין המינים, ההבדלים בין המינים מתגלים מחדש”

האם יש הבדל בין התפתחות אמות המוסר אצל גברים ונשים? זו בדיוק השאלה שניסתה לענות עליה קרול גיליגן, מייסדת הפמיניזם התרבותי. לאורך שנות לימודיה סיימה גיליגן תואר ראשון בספרות אנגלית, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ותואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית. מחקריה התמקדו בפסיכולוגיה של נשים ובהתפתחותן של נערות. כיום היא מכהנת כפרופסורית באוניברסיטת ניו יורק, וכמרצה אורחת באוניברסיטת קיימברידג׳.

1939 – עדה יונת: “הפרס מביא לכך שאנשים מתעניינים בנושאים אחרים מאלו שבדרך כלל על סדר היום”

״אני רוצה לעשות משהו שיתרום לישראל ולאנושות”. עדה יונת נולדה בירושלים למשפחה קשת יום. בשנת 1959 החלה את לימודיה לתואר בוגר בכימיה ותואר מוסמך בביוכימיה וביופיזיקה. לאחר מכן קיבלה תואר דוקטור בהצטיינות במכון ויצמן למדע. בשנת 1968 יצאה יונת לפוסט-דוקטורט בארצות הברית, וכשחזרה כשנתיים לאחר מכן החלה לעבוד כחוקרת במכון ויצמן למדע, שם היא עובדת עד היום. באותה עת ייסדה את המעבדה הראשונה בישראל לקריסטלוגרפיה של חלבונים – שהייתה גם המעבדה היחידה במשך כעשור. ב-10 בדצמבר 2009 קיבלה יונת פרס נובל לכימיה על מחקרה פורץ הדרך בחקר הריבוזום.

1942 – אריתה פרנקלין: “כל שאני מבקשת הוא קצת יחס של כבוד כשאני מגיעה הביתה”

“מלכת שירי הנשמה” נחשבת לאחת הזמרות הגדולות ביותר אי פעם ולדמות אקטיביסטית בולטת בשנות ה-60 וה-70 בארה”ב. לא פחות מ-112 משיריה של נכנסו למצעד הבילבורד האמריקאי. היא אומנם ידועה בעיקר בשל קולה הייחודי, אך פרנקלין הייתה גם מוזיקאית בחסד, שניגנה בפסנתר במיומנות גבוהה והייתה מעורבת בכתיבה והלחנה של לא מעט משיריה. מעבר לתרומתה במוזיקה, פרנקלין סייעה רבות לתנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח ולקידום מעמדן של נשים בארה”ב. ב-1987 הפכה לאישה הראשונה שנכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול וב-2005 קיבלה מהנשיא בוש את מדליית החירות הנשיאותית – עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארה”ב.

1954 – אופרה ווינפרי: “אתה עצמך מהווה את אפשרויותיך, ואם אתה יודע זאת, תוכל לעשות הכול”

שוויה של אופרה ווינפרי מוערך בכ-2.5 מיליארד דולר, אך כשהיא נולדה להורים עניים, עברה בין משפחות אומנה ועברה מספר מקרי אונס – אף אחד לא יכול היה לנחש שהיא תהפוך לאימפריה שהיא היום. בגיל 13 היא ברחה מהבית, ובגיל 14 נכנסה להיריון – אך בנה נפטר שבועיים אחרי הלידה. כשהייתה בת 17 היא החלה לעבוד כמגישת חדשות בתחנת הרדיו השחורה המקומית וב-1986 שודרה לראשונה התוכנית ״המופע של אופרה ווינפרי״. וינפרי מדורגת כאפרו-אמריקאית הפילנתרופית ביותר בכל הזמנים, וכמיליארדרית כהת-העור היחידה במשך 3 שנים ברציפות. ב-2010 היא זכתה בפרס למפעל חיים, וב-2013 היא עוטרה על ידי ברק אובמה במדליית החירות הנשיאותית.

1955 – מרגרט אטווד: “חופש, כמו כל דבר אחר, הוא יחסי”

הסופרת והמשוררת הקנדית הפכה לאחד הקולות החשובים בזכות ספריה שעוסקים בנושאים הנוגעים למעמד האישה. אף שהקריירה שלה התחילה כבר בשנות ה-60, אטווד הפכה לשם נודע בשנים האחרונות בעיקר בעקבות עיבוד ספרה – “סיפורה של שפחה” שיצאה ב-2017. למרות שאטווד לרוב נמנעת מלתייג את עצמה כ”פמיניסטית”, ספריה מציגים נושאים הנוגעים בפמיניזם ומגדר, כולל מאבקן של נשים נגד דיכוי בחברה פטריארכלית, הגונבת מהן את עצמאותן ואת זכויותיהן על גופן. למרות שהספר נכתב ב-1985, הרלוונטיות שלו עבור נשים בעולם מהדהדת עד היום, במיוחד לאור שינויים המתרחשים במדינות שונות, כמו ביטול הזכות להפלות בארה”ב ואפילו גם כאן בארץ, עם מיצג השפחות המהווה חלק מהמחאה.

1964 – רונית אלקבץ: “אני יודעת להיות נאמנה לעצמי, זה מה שאני יודעת”

רונית אלקבץ מעולם לא למדה משחק באופן מקצועי, אך פילסה את דרכה לקולנוע, לטלוויזיה ולתיאטרון בארץ ובעולם החל מסוף שנות ה-80, אז הופיעה בסרטה הראשון ״המיועד״. הפרסום הגדול הגיע כשהופיעה בסרטו של דובר קוסאשווילי, ״חתונה מאוחרת״, שזיכה אותה בשלל פרסים בארץ ובעולם. לצעד הופעתה כשחקנית, יצרה אלקבץ יחד עם אחיה שלומי 3 סרטים בהם גילמה את דמותה של ויויאן אמסלם, אישה שנקלעה לנישואים מיוסרים ונאבקת על חירותה. בנוסף לעבודתה המקומית היא כיכבה גם בקולנוע הצרפתי. היא הייתה מועמדת ל-16 פרסי אופיר (הן כשחקנית והן כבמאית ותסריטאית), וזכתה בשלושה.

1973 – טראנה בורק: “כל עוד לא נתנהג באנושיות לא נוכל ליצור עולם טוב”

בשנת 2017 ההאשטאג #metoo שטף את הרשתות החברתיות, אך את ה-me too שלה זעקה טראנה בורק יותר מעשור לפני כן, ולמעשה מאז שהקימה את התנועה בשנת 2006. כבר בנעוריה הייתה בורק אקטיביסטית, ופעלה למען נערות צעירות מקהילות מוחלשות. עם סיום התואר הראשון שלה החלה לפתוח עמותות וארגונים למען זכויות נשים. ב-2006 היא ייסדה גם את Just Be, ארגון המקדם נערות בנות מיעוטים. אחרי שסחפה אחריה מיליוני נשים בכל רחבי העולם, ב-2017 נבחרה תנועה Me Too לתנועת השנה של מגזין טיים. שנה לאחר מכן זכתה בורק בפרס רידנאור על הפגנת אומץ.

1987 – אשלי גראהם: “אני מרגישה שלרדת במשקל פשוט יגרום לי לא להיות נאמנה לעצמי”

הדוגמנית האמריקאית הפכה בשנים האחרונות לאחת הדמויות המרכזיות בתנועת “הגוף החיובי” ועשתה לא מעט עבור נשים בכל המידות. ב-2016 היא הייתה הדוגמנית הראשונה למידות גדולות שהופיעה על שער “ספורטס אילוסטרייטד”, וב-2017 הפכה לדוגמנית מידות גדולה הראשונה שמופיעה על השער של “ווג”. העובדה שניתן לראות יותר דוגמניות למידות גדולות ברשתות אופנה מוכרות, היא בין היתר בזכות תרומתה של גרהאם, שלא רק ניצלה את מעמדה כדי לדבר על דימוי עצמי וקבלה עצמית באופן אותנטי, אלא גם עשתה זאת באמצעות תמונות ללא פילטר בעולם רווי פוטושופ ופילטרים מוגזמים.

1994 – וויני הארלו: “האדם היחיד שיכול לגרום לך להרגיש שאתה לא יפה זה אתה”

הארלו אובחנה בגיל 4 במחלת העור ויטיליגו, הגורמת לאזורים בעור לאבד את הצבע שלהם ולהפוך למעין כתמים בהירים. אף שסבלה מבריונות קשה במשך כל ילדותה, שאפילו הובילה אותה למחשבות אובדניות, הארלו לא נתנה למחלה או לבריונים לעצור אותה, ולוהקה לעונה ה-21 של “הטופ מודל הבאה”. תוכנית הריאליטי שמה את הארלו על המפה והפכה אותה לדוגמנית בינלאומית – והראשונה עם ויטיליגו שצעדה על המסלול של ויקטוריה’ס סיקרט. הארלו לא רק פתחה דלתות עבור אנשים ש”פחות” תואמים למודל “הקלאסי” בעולם האופנה, אלא גם ניצלה את הפלטפורמה העולמית שקיבלה כדי להעלות מודעות למחלה שממנה היא סובלת.

1997 – מלאלה יוספזאי: “האמת תמיד תנצח את הטיפשות. זו האמונה האמיתית האסלאמית העמוקה”

״הלילה היה מלא ברעש של אש ארטילרית. התעוררתי שלוש פעמים״: כך מתחיל יומנה של מלאלה יוספזאי, שנולדה בפקיסטן, ושהתפרסם ב-2009 ב-BBC. את הבלוג היא החלה לכתוב בגיל 11 ובו היא תיארה את חייה תחת הטליבאן. היא החלה לפרסם את דעותיה בנוגע לחינוך לנערות. ב-2012 נורתה יוספזאי על ידי איש טליבאן. כדור אחד פגע בראשה, בצווארה ובכתפה. ב-15 באוקטובר הוטסה לבריטניה להמשך הטיפול – פעולה שסייעה לה להחלים ולשוב לפעילות. ב-2014 היא זכתה בפרס נובל, והייתה האישה הצעירה ביותר שזכתה בו. ב-2013 זכתה באזרחות כבוד של קנדה ובפרס סחרוב לחופש המחשבה ובפרס האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם.

2003 – גרטה טונברי: “אני יודעת מה נכון ורוצה לעשות את מה שנכון”

השביתות שהובילה סחפו אלפי תלמידי בכל רחבי העולם, והזעקה שהיא זועקת גרמה לפוליטיקאים וממשלות להתעורר. על ההתחממות הגלובלית היא שמעה לראשונה כשהייתה בת שמונה בלבד – והתקשתה להבין מדוע לא נעשה דבר בנושא. את פעילותה האקטיביסטית היא החלה באוגוסט 2018, בזמן שהשתוללו סדרת גלי חום ושריפות בשוודיה. היא הפגינה מה-20 באוגוסט עד ל-9 בספטמבר. בדצמבר של אותה השנה חברו אליה 20 אלף תלמידים. בעקבות פעולותיה קיבלה טונברי פרס כבוד של החברה הגיאוגרפית המלכותית של סקוטלנד, ונבחרה כאשת השנה של מגזין טיים לשנת 2019. טונברי נכללה ברשימת 100 הנשים המשפיעות של מגזין פורבס, ובגיל 16 קיבלה דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מונס.

Bibliography

Bentley, Eric (1944). A Century of Hero-Worship: A study of the idea of heroism in Carlyle and Nietzsche, with notes on Wagner, Spengler, Stefan George, and D.H. Lawrence (Second, revised and reset ed.). Boston: Beacon Press (published 1957).

• Harrold, Charles Frederick (1934). “Carlyle and Heroes”. Carlyle and German Thought, 1819–1834. New Haven: Yale University Press. pp. 180–196.
• Lehman, B. H. (1928). Carlyle’s Theory of the Hero: Its Sources, Development, History, and Influence on Carlyle’s Work. Durham, N.C.: Duke University Press. hdl:2027/mdp.39015008382213.

References[edit]

1. ^Carlyle, Thomas (1841). “Lecture I: The Hero as Divinity. Odin. Paganism: Scandinavian Mythology.”. On Heroes, Hero-Worship, & the Heroic in History: Six Lectures. London: James Fraser. pp. 1–2.
   1. ^ Thomas Carlyle, “The Hero as Divinity” in: Heroes and Hero-Worship (1840).
   1. ^ Hirsch, E.D. The New Dictionary of Cultural Literacy (Third Edition), Houghton Mifflin Company, Boston, 2002.
   1. ^ Carlyle, Thomas. On Heroes, Hero-Worship and the Heroic in History, Fredrick A. Stokes & Brother, New York, 1888. p. 2.
   1. ^ Sidney Hook (1955) The Hero in History, Boston: Beacon Press, p. 14
   1. ^ Sidney Hook (1955) The Hero in History, Boston: Beacon Press, p. 22.
   1. ^ Woods, F. A. 1913. The Influence of Monarchs: Steps in a New Science of History. New York, NY: Macmillan.
   1. ^ As to Hegel and Nietzsche: Edelstein, Alan (1996) Everybody is Sitting on the Curb: How and why America’s Heroes Disappeared Greenwood. ISBN 9780275953645
   1. ^ As to Kierkegaard: Evjen, John Oluf (1938) The Life of J. H. W. Stuckenberg: Theologian, Philosopher, Sociologist, Friend of Humanity Luther Free Church Publishing.
   1. ^ As to Spengler, Nietzsche, Bloy and Weber: Saul, John Ralston (2012) The Doubter’s Companion: A Dictionary of Aggressive Common Sense New York: Simon & Schuster. p. 58 ISBN 9781476718941
   1. ^ Hegel, G. W. F. [1837]. Philosophy of History, trans. J. Sibree (New York: Dover, 1956), 30.
   1. ^ Bishop, P. (2004). Nietzsche and Antiquity: His Reaction and Response to the Classical Tradition. Camden House. p. 94. ISBN 9781571132826. Retrieved 18 May 2015.
   1. ^ Nietzsche, Friedrich Wilhelm (17 July 2017). Ecce homo. Delphi Classics. ISBN 978-1-78877-874-9. OCLC 1005922656.
   1. ^ Jump up to:^a b “What is the Great Man Theory?”. www.villanovau.com. 8 January 2015. Retrieved 10 December 2019.
   1. ^ Segal, Robert A. Hero Myths, Wiley-Blackwell, 2000, p. 3.
   1. ^ Spencer, Herbert. The Study of Sociology, Appleton, 1896, p. 31.
   1. ^ James, William (1880), “Great Men, Great Thoughts, and the Environment” Archived 2019-03-28 at the Wayback Machine
   1. ^ “Pascal, Blaise | Internet Encyclopedia of Philosophy”. iv. Discourses on the Condition of the Great in c. Minor Works (Opuscules). Retrieved 8 August 2020.
   1. ^ Tolstoy, L. 2010. War and Peace. Oxford, MA: Oxford University Press Bk. IX, ch. 1
   1. ^ Salomon, Albert (1945). “Jacob Burckhardt: Transcending History”. Philosophy and Phenomenological Research. 6 (2): 240–1. doi:10.2307/2102884. ISSN 0031-8205. JSTOR 2102884.
   1. ^ Twain, Mark (1901, pub. 1923) ‘The United States of Lyncherdom’ https://en.wikisource.org/wiki/The_United_States_of_Lyncherdom
   1. ^ Ogburn, William Fielding (December 1926). “The Great Man versus Social Forces”. Social Forces. 5 (2): 225–231. doi:10.2307/3004769. JSTOR 3004769. Retrieved 18 March 2022.
   1. ^ Hook, S. 1943. The Hero in History. A Study in Limitation and Possibility. Boston, MA: Beacon Press. p. 116
   1. ^ On Heroes, Hero-Worship, and The Heroic in History, Edited by David R. Sorensen and Brent E. Kinser, Yale University Press, 2013, pp. 2-3.
   1. ^ Faulkner, Robert (2007), The Case for Greatness: Honorable Ambition and Its Critics, Yale University Press, p. 210.
   1. ^ Kershaw, Ian Hitler 1889–1936: Hubris, W. W. Norton, New York, 1998, p. xii-xiii & xx

External links[edit]

• “Twilight of the Idols”, by Peter Dizikes, from The New York Times, November 5, 2006. “Do changes in science mean the traditional great-man science biography is going the way of the dodo?”

רשימת הביוגרפיות                                                            

•  

• החיבור אנשי שם יוונים ורומאים,: Virorum Graecorum et Romanorum, אישים יוונים ורומאים) מאת פּלוּטַרכוֹס, הוא סדרת ביוגרפיות הוא של אישים מפורסמים בצמדים (יווני ורומאי). מטרת ההצמדה בין הביוגרפיות השונות היא להדגיש את פועלם וקווי האופי של האישים השונים בעיקר דרך חוסנם המוסרי או העדרו. “חיי אישים” נכתב ככל הנראה בין שנת 96 לספירה (מותו של הקיסר דומיטיאנוס) למותו של פלוטרכוס בשנות ה-20 של המאה ה-2 לספירה.^[1] חלק מהספר אבד; עד ימינו שרדו 23 צמדים של ביוגרפיות של אישים יווניים ורומיים בהתאמה. כמו כן יש ארבע ביוגרפיות בודדות, ללא הצמד שלהן. לספרים אלו חשיבות רבה לא רק להכרת הביוגרפיות של האישים השונים, אלא גם להבנת העולם היווני והרומי של אותה תקופה. האישים המתוארים על ידי פלוטרכוס חיו ופעלו מסביבות המאה ה-7 לפנה”ס ועד שלהי תקופת הרפובליקה הרומית.
• את הביוגרפיות כתב פלוטרכוס במהלך שני העשורים האחרונים לחייו. כל יתר חיבוריו ששרדו, קובצו תחת השם “מוראליה“, ורובם נכתבו לפני שהתמסר לכתיבת הביוגרפיות.

Q